גלבה

סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּהלטינית: Servius Sulpicius Galba‏; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).[1]

גלבה
Servius Sulpicius Galba Caesar Augustus
Stockholm - Antikengalerie 4 - Büste Kaiser Galba
פסל ראש וחזה של הקיסר גלבה, מוצג כיום בארמון המלוכה של סטוקהולם, שוודיה
לידה 24 בדצמבר 3 לפנה"ס
טראקינה , האימפריה הרומית
נרצח 15 בינואר 69 (בגיל 70)
רומא, האימפריה הרומית
שם מלא סרוויוס סולפיקיוס גלבה קיסר אוגוסטוס
שושלת סולפיקיה
קיסר האימפריה הרומית ה־6
9 ביוני 6815 בינואר 69
(31 שבועות ו-4 ימים)
מושל היספניה טארקוננסיס
6168
(כ־7 שנים)

משפחתו

גלבה היה בן למשפחת סולפקיוס, אחת ממשפחות האצולה הרומיות, מיוחסת ועתיקת יומין, אף כי לא הייתה לה קרבת משפחה אל משפחות שושלתיות לשושלת היוליו-קלאודית. גלבה אומץ על ידי אימו החורגת שהייתה קרובת משפחה רחוקה של ליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס. מעשה אימוץ זה סלל את דרכו לשלטון בכך שנהנה מחסותה ומשמה שהועבר אליו (לוקיוס). רק לאחר קבלת תואר הקיסר חזר לשמו הפרטי המקורי סרוויוס. כשנתמנה לקיסר הציב שלשלת יוחסין שבה המשיך את יחוסו מצד אביו עד ליופיטר ומצד אימו עד לפסיפאה אשת מינוס. סבו של גלבה נתפרסם יותר כאיש רוח וסופר מאשר כחייל, שכן לא הצליח להגיע למעלה מדרגת פראיטור, אביו שמש בקונסולט ואף שהופעתו החיצונית הייתה נמוכה ובעלת גיבנת נודע כעורך דין מוצלח. אמו של גלבה הייתה מומיה אחאיקה נכדתו של קאטולוס. לאורך חייו הציבוריים כהן במשרות רבות מעלה ובכך דאג להוסיף על אנדרטאות כתובות המגוללות את יחוסו הרם.

מקור השם - גלבה

קיימת אי ודאות בקשר למשמעות השם ומי מבין בני משפחתו קבל כינוי זה לראשונה. סברה אחת טוענת כי מקור השם טמון באדם ממשפחתו שצר על אחת הערים בהיספניה ללא הצלחה עד שלבסוף שרף את העיר באבוקות משוחות ב"גלבאום" (שרף המופק מצמח החלבנה). אחרים טוענים שניתן לו השם בזמן שחלה במחלה ממושכת שתרופתה נקראת "גאלבנום", מעין תרופה עטופה בצמר. ויש האומרים כי הוא פשוט היה שמן מה שמכונה ע"פ הגאלים גלבה, וארים מנגד טוענים כי היה רזה כמו בעלי החיים הקטנים המופיעים על עצי האלון ונקראים גאלבים. כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון.

שירותו הציבורי

גלבה נתמנה לפראיטור בשנת 20 ולקונסול בשנת 33. שרת את הקיסרים אוגוסטוס טיבריוס וקליגולה כנציב בפרובינקיות מאתגרות כגון: גאליה, גרמאניה ואפריקה. במקביל פקד על קרבות בבריטניה. בשנת 41 נרצח הקיסר קליגולה דבר שיצר מאבקי שליטה בחצר הקיסרות ברומא, גלבה לא לקח חלק ממאבקים אילו ואף הפגין את נאמנותו לקלאודיוס דבר שלימים יתוגמל בו. בשנת 61 נשלח גלבה על ידי הקיסר נירון לנהל את ענייני האימפריה בפרובינציית היספניה טארקוננסיס (מערב ספרד המודרנית). תפקיד זה תוכנן להיות עבור תפקיד פרישה אחרון מחייו הציבוריים, זאת בעקבות גילו המתקדם ובגלל רצונו להתרחק מן השחיתות השלטונית ברומא. כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון ובכך להגשים את הנבואה שנתנה לו בצעירותו.

תקופת שלטונו

Galba
מטבע שהוטבע בתקופת שלטונו של גלבה

עלייתו של גלבה לקיסרות אושרה על ידי הסנאט, ניתן לומר כי גילו המתקדם 73 הווה מעין תוכנית ביניים לחלופה ארוכת טווח שתכננו אנשי בית הקיסרות לכשימות. בזמן הקצר בו שלט (9 ביוני 68 ועד 15 בינואר 69) הצליח להתסיס כנגדו גורמים רבי השפעה, זאת מתוך רצון להשתית שינויים מוסדיים ולהבטיח שלטון יציב ומוסרי יותר. רצון זה לא צלח. גלבה פגע ברבים בעת שסירב להוציא להורג דווקא את האכזריים שבעוזריו של נירון. מעמד הסנטורים התנגד לו בעקבות מדיניות קיצוץ משמרתם, חייליו התאכזבו ממנו משום שלא העניק להם את מענקיהם שהובטחו להם על ידו זאת לאחר שסייעו לו להגיע לשלטון, במיוחד התמרמרו כנגדו הצבאות בגרמניה, בראשם עמד אז ויטליוס. המשמר הפרטוריאני פעל כנגדו כי פיטר רבים מהם מחשש שהם חותרים מתחתיו. כאשר נודע לגלבה על ההתמרמרות כנגדו סבר כי יוכל לתקן המצב באמצעות אימוץ אדם פופולרי לבן, והכריז לפתע על אימוצו של צעיר בן אצילים בשם פיסו, אך נמנע מלהבטיח מענק כספי לחיילים לרגל האירוע. את המצב ניצל אותו, ממכובדי רומי, אשר קשר קשר עם הצבאות להרוג את גלבה ולרשת את מקומו.

ההדחה והרצח

לאחר ששמע כי הוכרז כנגדו מרד, הסתגר במחנה בין חייליו, אך משסיפרו לו סיפור כוזב כי המרד דוכא, יצא לכיוון הפורום, ואז תפסו אותו הקושרים ורצחוהו. גלבה מת בגיל 73, לאחר ששימש בתפקידו שבעה חודשים בלבד. החלטת הסנאט להקים לו מצבה במקום בו נרצח בוטלה על ידי אספסיאנוס, "כי נודע לו שגאלבה שלח מהיספניה (ספרד) רוצחי-חרש שיתנקשו בחייו ביהודה (באותה התקופה הוא שהה שם במסגרת מלחמתו לדיכוי המרד הגדול)".[2]

יותר מאדם פשוט נחשב כל עוד אדם פשוט היה, והכל היו מסכימים כי ראוי הוא לשלטון לולא עלה לשלטון

טאקיטוס, דברי הימים, ספר ראשון, 49

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, גאלבה, 4: "בחווילה המתנוססת על ראש גבעה ליד טאראקינה, שמאלה מן הדרך בואכה פוּנדי".
  2. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, גאלבה, 23.
15 בינואר

15 בינואר הוא היום ה-15 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 350 ימים (351 בשנה בשנה מעוברת).

69

שנת 69 היא השנה ה-69 במאה ה-1. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 69 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אותו

מַרְקוּס סַלְבִיוּס אוֹתוֹ (שם לטיני מלא: Marcus Salvius Otho Caesar Augustus‏; 28 באפריל 32 - 16 באפריל 69) היה קיסר רומא מ-15 בינואר עד 16 באפריל בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

בנעוריו אותו היה פרוע ובזבזן, היה ממקורבי הקיסר נירון שהיה ידוע אף הוא כאדם שטוף תאוות.

לבקשת נירון נישא לפופיאה סאבינה, לאחר שזו נחטפה מבעלה החוקי, על מנת שתוכל לשמש כפילגשו של נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ולא יכול לשאת את נירון כמתחרה על חסדי אשתו. השערוריה הקיסרית הסתיימה בזה שאותו נשלח למשול בפרובינציה הרחוקה לוסיטניה, בדרום מערב חצי האי האיברי, ושם שהה כשתים עשרה שנים.

בלוסיטניה התחבר אותו אל גלבה, מושל היספניה טארקוננסיס השכנה, אשר תכנן להחליף את נירון כקיסר. לאחר התאבדותו של נירון והחלפתו בידי גלבה בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים (בה משלו בזה אחר זה גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס), קיווה כי גלבה, שהיה בשנות השבעים לחייו, יאמצו לבן וליורש. תקוות אלו נכזבו, וגלבה אימץ את לוקיוס קלפורניוס פיסו.

אותו הציע לחיילי המשמר הפריטוריאני, אשר היו מאוכזבים מקמצנותו של גלבה, שכר נאה אם יצטרפו לקשר וידיחו את גלבה. ארבעה ימים לאחר אימוץ פיסו הורה על רציחת גלבה ופיסו, והכריז על עצמו בפני הסנאט כקיסר.

מיד עם הגיע השמועה על מות גלבה, מרדו הלגיונות הרומיים בגרמניה, והכריזו על מפקדם ויטליוס כקיסר. אותו פתח במערכה צבאית. בתחילה ניצח בכמה קרבות, אך צבאו הובס בקרב מכריע שנערך ליד בטריאקום, בצפון איטליה. למחרת התבוסה, ב-16 באפריל 69, התאבד אותו, על מנת שלא לגרור את רומי למלחמת אזרחים ארוכה ומיותרת.

ההיסטוריון הרומי סויטוניוס ציין את התאבדותו של אותו כמופת להתנהגות ראויה, לפי תורת הסטואה והדאגה לחיי אדם ושלום האימפריה כאחד. עם זאת יש לזכור כי אביו של סויטוניוס שימש בתפקיד טריבון בצבאו של אותו.

אספסיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus;‏ 17 בנובמבר 9 - 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. לצד בנו טיטוס מוזכר אספסיאנוס במקורות היהודיים כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.

בריסיי

בריסיי (באנגלית: Bressay) הוא אחד מאיי שטלנד, בצפונה של סקוטלנד. בבריסיי, ששטחו 28.5 קמ"ר (החמישי בגודלו מבין האיים) מתגוררים כ-400 תושבים.

מרבית תושבי האי מתגוררים בחופו המערבי של האי - הפונה לעבר האי מיינלנד, בכפרים גלבה (Glebe), פולבורן (Fullaburn) ומריפילד (Maryfield). האי מקושר ללרוויק במעבורת.

במריפילד נמצא מרכז תרבותי וכן בית אחוזה שנבנה בשנת 1724.

באי נמצא מרכז התמסורת המרכזי של איי שטלנד, המאפשר קליטת שידורי רדיו וטלוויזיה באי. תחנת המימסור ממוקמת בראש הפסגה הגבוהה באי - פסגת שומר ברסיי (the Ward of Bressay) שגובהה 226 מטרים מעל פני הים, והיא כוללת שתי אנטנות תקשורת שגובהן 50 מטרים.

גמר מונדיאל 1966

גמר מונדיאל 1966 התקיים באצטדיון ומבלי בלונדון, אנגליה ב-30 ביולי 1966, ובו נקבע שאלופת העולם לשנת 1966 היא נבחרת אנגליה, שניצחה את נבחרת גרמניה המערבית בתוצאה 2-4 לאחר הארכה. הייתה זו זכייתה הראשונה של אנגליה בטורניר, והיא הייתה לנבחרת החמישית (אחרי אורוגוואי, איטליה, גרמניה וברזיל) שזוכה בתואר. ג'ף הרסט כבש שלושער במשחק, והיה לראשון והיחיד בהיסטוריה עד כה שכובש שלושער בגמר מונדיאל.

משחק הגמר היה אחד המשחקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של גביע העולם. השער השלישי שכבשה אנגליה מרגליו של הרסט, ושזכה לכינוי "שער ומבלי", נכבש לאחר שהכדור שבעט פגע במשקוף ובדרכו למטה ספק עבר את השער. שופט המשחק, גוטפריד דיינסט השווייצרי, ושופט הקו טופיק בחראמוב מברית המועצות, אישרו את השער השנוי במחלוקת ובכך עלתה אנגליה ליתרון של 3-2 בזמן הארכה. גם השער הרביעי של אנגליה, אותו כבש הרסט, נחשב לשנוי במחלוקת מאחר שלדעת רבים, כולל הרסט עצמו, השער נכבש לאחר שריקת הסיום למשחק, כאשר אוהדים אנגלים כבר פרצו לכר הדשא.

הלמוט האלר היה הראשון לכבוש, והוביל את גרמניה ליתרון, שהחזיק מעמד שש דקות בלבד עד לשער השוויון של הרסט, שקבע את תוצאת המחצית. מרטין פיטרס העלה את אנגליה ליתרון ראשון במשחק 12 דקות בלבד לסיום, אך וולפגנג ובר השווה את התוצאה דקה לסיום. בתוך ההארכה כבש הרסט את "שער הרפאים" בדקה ה-101, והשלים שלושער בדקת הסיום של ההארכה.

אנגליה הגיעה לגמר הטורניר לראשונה בהיסטוריה שלה, ועשתה זאת במונדיאל בו היא המארחת. הייתה זו הפעם הרביעית בהיסטוריה בו המארחת מגיעה לגמר, אחרי אורוגוואי (1930), איטליה (1934) ושוודיה (1958). מבין הארבע, רק שוודיה לא המשיכה לזכייה בתואר, כשהפסידה בגמר לברזיל. עבור גרמניה המערבית הייתה זו הופעה שנייה בגמר הטורניר, לאחר הניצחון בגמר מונדיאל 1954 על הונגריה.

הלגיון הראשון אדיוטריקס

הלגיון הראשון אדיוטריקס (לטינית: Legio I Adjutrix) היה לגיון רומאי שהוקם על ידי הקיסר נירון בשנת 67 כדי להתמודד עם המרד של מושל גאליה וינדקס.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

ויטליוס

אוֹלוּס וִיטֶלְיוּס גֶרְמָנִיקוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Aulus Vitellius Germanicus Augustus) ובקצרה ויטליוס (7 או 24 בספטמבר 15 - 22 בדצמבר 69) היה קיסר רומא בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

טיטוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (30 בדצמבר 39 - 13 בספטמבר 81), קיסר רומא משנת 79 לספירה ועד שנת מותו. טיטוס היה בנו של הקיסר אספסיאנוס, ואחד משלושת הקיסרים מבית הפלאביים. בקרב הרומאים נחשב ל"תענוג לבני אדם" (כפי שכינה אותו, במרירות, יל"ג בשיר "בין שני אריות", ובמקור הלטיני של סווטוניוס - "amor ac deliciae generis humani"), אך במסורת היהודית נחשב טיטוס לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני.

לוקיוס אלבינוס

לוקיוס אלבינוס (? - 69) היה נציב יהודה מטעם הקיסרות הרומית בין השנים 62 עד 64 לספירת הנוצרים.

אלבינוס נשלח על ידי הקיסר נירון ליהודה עם מותו של הנציב הרומי פורקיוס פסטוס ב-62. בתקופתו גברו העושק, הניצול וגביית המסים המיוחדים שביהודה. יוסף בן מתתיהו מתאר כמי ש"לא הלך בדרכיו (של קודמו) ולא נבצר ממנו כל דבר נבלה, ונקל היה בעיניו לנהוג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף-המיסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עול המיסים, כי עוד מלאו לבו לקרוא דרור לאסורים אשר נתפשו במעשי שוד, בקחתו כופר מקרוביהם" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים, ספר ב' יד). למצב בעייתי זה תרמה העובדה שבלב האימפריה הרומית, במרכז השליטה ברומא, גברו השחיתויות, האינטריגות הפוליטיות ותפקוד לקוי של הסנאט. במצב כזה ניצלו הנציבים ביהודה, ובעיקר על רקע העובדה, שמידת הפיקוח על מעשיהם ודרכם הייתה רופפת, אם בכלל, כדי להתעשר על חשבון המקומיים, ולהציג, בעת הצורך, את היהודים כגורם מרדני, שאין להתייחס ברצינות לטענותיו (כגון אלה שהתגבשו כנגד הנציבים).

המריבות וההתנגשויות הפנימיות בירושלים הפכו לדבר שבשיגרה, בעיקר בלטו בקנאותם ובטירוף התנהגותם ה"סיקריים", שלעיתים היו פושטים על כפרים שלמים ובוזזים את רכושם.

מריבות, שגלשו לפסים אלימים, נרשמו גם בקרב משפחת הכהונה הגדולה, וזאת על רקע העובדה שאגריפס השני היה מרבה להחליף את הכוהנים הגדולים. המצב בירושלים התדרדר עד כדי כך, שהכוהנים הגדולים ומשפחות האצולה שכרו כנופיות אלימות כדי לפגוע אלו באלו.

גורמים מרדניים בירושלים שיחדו את אלבינוס כדי שיאפשר להם לפעול באלימות בראש חוצות באין מפריע. המצב הביטחוני הבעייתי הגיע לידי כך ש"כל איש נבל אסף לו גדוד והתייצב בראשו כראש-שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים ... ועריצים (יהודים) רבים רדו בזדון וזרע החורבן העתיד נשלך אל האדמה" (יוסף בן מתתיהו שם).

כישלונו של אלבינוס בנציבותו גרמו לשנאה רבה בקרב היהודים כנגדו, כמו שיוספוס מראה בכתביו ואף בימיו החל להתנבא נביא בשם ישוע בן חנניה, אשר ניבא על חורבן ירושלים, אולי כי נואש מדרך תפקודו של אלבינוס ותפקודה של ירושלים בכלל. ההיסטוריון פרופ' ישראל אלדד סובר שהדיונים של התנאים במרכז ההגדה הנאמרת בליל הסדר רומזים לוויכוחים המחתרתיים האם לתמוך במרד בר כוכבא או לא (לבסוף הוכרע שכן). אחד הקטעים המרכזיים בפרק זה הוא:

. לפי אלדד, אין מדובר בלבן הארמי המקראי אלא ברמז לאלבינוס הרומאי. תומכי המרד טענו שתוכניתה של רומא לייסד עיר אלילית על חורבות ירושלים (איליה קפיטולינה) היא השלמת התוכנית של אלבינוס ושל רומא כולה לחסל את היהדות.

לאחר שירותו ביהודה מונה על ידי נירון לנציב של מאוריטניה של קיסריה, לאחר מותו של נירון העביר את נאמנותו לקיסר החדש גלבה שמינה אותו גם לנציב של מאוריטניה של טינגיס כך ששלט על כל מאוריטניה.

לאחר רציחתו של גלבה העביר את נאמנותו לקיסר החדש אותו, עם פרוץ מלחמת האזרחים בין אותו לויטליוס ניסה לפלוש דרך מיצר גיברלטר להיספניה בייטיקה שהייתה תחת שליטתו של ויטליוס, קלוויוס רופוס מושל היספניה בייטיקה שלח שליחים מחיל המצב שהיה מוצב בפרובינקיה למאוריטניה לערער את נאמנותם של המאורים, כמו כן הפיצו את השמועה שאלבינוס מתכוון לקרוע את הפרובינקיה משלטון רומי ולעשותה ממלכה עצמאית ברשותו. לבסוף נרצח אלבינוס על ידי תומכי ויטליוס.

מרקוס ואלריוס לאיווינוס

מרקוס ואלריוס לאיווינוס (Marcus Valerius Laevinus) היה מדינאי ומצביא רומאי, שנטל חלק פעיל במלחמה הפונית השנייה ובמלחמה המוקדונית הראשונה.

הוא נבחר לפראיטור בשנת 215 לפנה"ס והוצב בברונדיסיום כשמשימתו להגן על חוף קלבריה ולסכל כל ניסיון מצד פיליפוס החמישי מלך מוקדון להעביר סיוע ותגבורות לחניבעל הנלחם באיטליה. כהונתו הוארכה שנה נוספת כפרו-פראיטור, הוא חצה את הים האדריאטי אל איליריה, כבש את אוריקום ושחרר את אפולוניה מן המצור שהטיל עליה פיליפוס. במהלך השנים הבאות מנע מן המלך המוקדוני להתערב במלחמה באיטליה על ידי שיתוף פעולה עם אויביו באזור, ובמיוחד עם האייטולים.

ב-210 לפנה"ס, בעודו מחוץ לרומא, נבחר לאיווינוס לקונסול. הוא הוחלף על ידי הפרוקונסול פובליוס סולפיקיוס גלבה ושב לעיר. בשלהי אותה שנה נמסר לו הפיקוד על הפרובינקיה סיקיליה, אשר את הכנעתה השלים עם תפיסת המאחז הפוני באקרגס (אגריגנטום). ב-208 לפנה"ס הפליג אל צפון אפריקה, תקף את קלופאה וניצח צי קרתגי. ב-207 לפנה"ס פשט על סביבות אוטיקה וקרתגו, וניצח צי קרתגי נוסף. הוא נקרא לשוב לרומא ב-206 לפנה"ס, והוחלף על ידי הפראיטור גאיוס סרוויליוס גמינוס.

נירון קיסר

נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus;‏ 15 בדצמבר 37 - 9 ביוני 68) היה קיסר רומאי, החמישי והאחרון מהשושלת היוליו-קלאודית. הוכתר לקיסר בשנת 54, לאחר מות דוֹדהּ של אמו, שהיה גם אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס. יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נירון הודח בשנת 68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול.

המקורות ההיסטוריים הראשוניים על תקופה זו הם במיוחד כתבי טקיטוס וסווטוניוס, החשודים בהטיה פוליטית לרעתו של נירון, ומשום כך יש להתייחס בספקנות לכמה מן הסיפורים השליליים המסופרים במקורות אלו אודותיו.

סווטוניוס

גאיוס סווטוניוס טרנקווילוס (בין 69–75 - אחרי 130 לספירה) היה סופר והיסטוריון רומאי.

פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס

פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס (בלטינית: Publius Sulpicius Galba Maximus; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא רומאי אשר התבלט בתקופת המלחמות המוקדוניות.

פלוטרכוס

פּלוּטַרכוֹס (ביוונית: Πλούταρχος, בלטינית: Plutarchus; בערך 46 – בין 120 ל-125 לספירה) היה פילוסוף, היסטוריון ומסאי יווני. חיבוריו ששרדו נכתבו ביוונית, אולם קהל היעד שלהם היה קוראים יווניים ורומיים גם יחד.

קיסרי רומא

הקיסרות הרומית או האימפריה הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. הקיסרות הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). הקיסרות הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון.

בראש האימפריה עמד קיסר (Imperator). מקור המילה העברית קיסר בשמו של יוליוס קיסר, שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים"). בתקופת הטטררכיה ("שלטון הארבעה") שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים, על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר).

קרב אוקטודורוס

קרב אוקטודורוס התרחש בשנת 57 לפנה"ס במהלך מלחמת גאליה. בניגוד לרוב העימותים במלחמה שהתרחשו בתוך תוככי גאליה, הפעם נלחמו הרומים בסמוך לגבולותיה של גאליה טרנסאלפינה. מטרתם הייתה כיבוש מעבר סן ברנאר הגדול שהיה נתיב מסחרי חשוב בין חצי האי האפניני לצפון-מזרח אירופה. הגאלים נהגו למסות את הסוחרים הרומים שהשתמשו במעבר וקיסר שלח את הלגאטוס סרוויוס סולפיקיוס גלבה (Servius Sulpicius Galba) להשתלט על האזור ולכבוש את המעבר החשוב.

המערכה החלה בצורה מוצלחת מבחינת הרומאים. גלבה הצליח לכבוש את הסביבה הקרובה למעבר והחליט לחרוף באוקטודורוס. גלבה השתלט על מחצית הכפר והחל לבצר אותו ואילו התושבים המקומיים נדחקו למחציתו השנייה. הגאלים המתינו בסבלנות לעונת השנה הלא נוחה ותקפו את הרומאים בעודם מכונסים במגורי החורף וטרם הספיקו להתבצר כראוי. התפתח קרב עז שנמשך שעות אחדות, במהלכו הצליחו הרומאים להתגבר על הגאלים. קיסר דיווח על ניצחון רומי מלא, אך כנראה שהתוצאה הייתה מאוזנת יותר. גלבה נסוג מאוקטודורוס וגם מעבר סן ברנאר, שהיה הסיבה לכיבוש המקום מלכתחילה, נותר בידיים גאליות.

השבטים הגאלים באזור הוכנעו באופן סופי רק כעבור עשרות שנים במהלך מלחמת האלפים (16 לפנה"ס - 7 לפנה"ס) בעת שלטונו של אוגוסטוס.

שנת ארבעת הקיסרים

שנת ארבעת הקיסרים הוא כינוי לשנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.