גירוד

גירוד או גֶרֶד (לטינית: Pruritus) הוא פעילות בתאי העצב התחושתיים הגורמת חישה בלתי-נעימה שמעוררת את הדחף לשרוט או לשפשף את העור. גירוד הוא, גם, פעולת שריטת-העור בתגובה לגירוי הנ"ל.

גירוד
Itch
סיווג
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D011537
Itch
אדם מנסה להתגרד בגב

היבטים מדעיים

הגירוד הוא חוויה גופנית חושית שהמדע מתקשה לסווג. הגם שמובחנות נקודות דמיון רבות בינו לבין כאב, בהיות שניהם חוויות לא-נעימות מתחום המערכת החושית, הרי שהם שונים זה מזה בדפוסי התגובה ההתנהגותיים. בעוד שכאב יוצר רפלקס-נסיגה, גירוד, בהיותו פעילות של תאי-עצב שנקודות החיבור שלהם ממוקמות על-פני הגוף, מוביל להחזר בדמות הפעלתו של איבר סמוך (אצל האדם זו לרוב היד) לשם שפשוף האזור המגורה והעלמת העיקצוץ. החזר הגירוד נחקר זה לא כבר בצורה מקיפה במטרה להבין את תפקודן של רשתות עצביות בבעלי חוליות[1].

החומר שאחראי לתחושה האופיינית בעור בשעת גרד הוא היסטמין, שמופרש אל הדם על-פי רוב כתגובה אלרגית או דלקתית. המוליך העצבי הראשי בעת גירוד הם סיבי עצב לא-מבודדים, שמתהווים בעור. תאי עצב תחושתיים שפועלים בעת גרד עשויים להיות מופעלים באמצעות תמסורת עצבית שגורם עצם חיצוני, למשל טפיל שנמצא על פני העור; באופן דומה, הם יכולים להגיב לגירוי כימי (פנימי) שמפיק תחושת גירוד. מחלות עור טפיליות ואחרות, כדוגמת כינים, ולחלופין תופעות אלרגיות, יכולות להתבטא בסממנים שכוללים גירוד עז.

יובש והיגיינה לקויה יכולים גם הם להוות זרזים לגרד.

אחד הגורמים לגירוד הוא כמו כן תולעים, התולעת הנפוצה ביותר הגורמת לגירוד היא תולעת הקרץ. התולעת נכנסת לגוף כתוצאה ממגע עם כלבים, ומכרסמים או מבליעת מי בריכה המכילים שתן וכו'. התולעים נכנסים לקיבה ולמערכת הדם ומשם עוברים לכל הגוף. התולעים נפוצות בעיקר באזור כפות הרגליים. הם גורמות לגירוד מסיבי שנמשך זמן מה על מנת לפתוח נקבוביות בעור בשביל שיוכלו לנשום. הנקבוביות נוצרות כתוצאה מהגירוד וצורתם כנקודה על העור אשר מתקלף. כמו כן התולעים גורמות לשילשולים ובעיקר לגירוד באזור הישבן. תהליך הגירוד מתגבר כאשר נכנס למערכת העיכול מזון עשיר בדגנים כגון אורז, גרנולה וכו׳ ( בעיקר אורז מסוג ריזוטו ). הדגנים גורמים לפעילות מוגברת של התולעים ולאחר כמה שעות מאז עיכול הדגנים מתחיל גירוד מסיבי.

היבטים תרבותיים

מגרדי גב הם כלי עזר לגירוד אזורי גוף שהגישה אליהם קשה, בפרט הגב. באירופה של המאות ה-16 עד ה-18 השילוב בין ההגיינה הלקויה המקובלת באותה עת, ההידבקות המתמדת בכינים ואופנת הפאות הגבוהות, המסורבלות והמפודרות הפכו את מגרד הגב והקרקפת לפריט נחוץ ואופנתי.

בתקופת הפלמ"ח ההגיינה הלקויה של מגורי החיילים ומגוון החרקים שאפפו אותם הפכה את הגירוד לאחת מחוויות חיי הצבא, שאף הונצחה בשיר "מגרד לי פה"[2][3].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Stein, P. (2005). Neuronal control of turtle hindlimb motor rhythms. Journal of Comparative Physiology, A Neuroethology Sensory Neural Behavioral Physiology 191: 213-229.
  2. ^ "מגרד לי פה" מתוך "משפחת הפלמ"ח, ילקוט עלילות וזמר" מאת חיים חפר וחיים גורי. עמ' 60.
  3. ^ מילות השיר "מגרד לי פה" והאזנה לו, באתר זמרשת
איצ'י וסקראצ'י

איצ'י וסקראצ'י או גירוד ועקצוץ (באנגלית: Itchy & Scratchy) הם דמויות בסדרת הטלוויזיה המצוירת האמריקנית "משפחת סימפסון". איצ'י וסקראצ'י הם חתול ועכבר אנתרופומורפיים שמככבים בסרטוני אנימציה קצרים, אשר מכונים "The Itchy & Scratchy Show", משודרים במהלך תוכניתו של קראסטי הליצן ופופולריים במיוחד בקרב ילדי העיירה הבדיונית ספרינגפילד ובמיוחד בקרב בארט וליסה סימפסון.

הסרטונים של איצ'י וסקראצ'י מהווים פרודיה על תוכנית הטלוויזיה טום וג'רי של רשת הטלוויזיה MGM ועל האלימות הרבה אליה נחשפים הילדים בטלוויזיה במסווה של תוכניות לילדים (על מנת להדגיש זאת הסרטונים של איצ'י וסקראצ'י מכילים כמות מוגזמת בהרבה של הומור שחור, אלימות ודם).

הצמד הופיע לראשונה עוד בסרטונים הקצרים של משפחת סימפסון ששודרו לפני שהסדרה עלתה לשידור, במהלך תוכניתה של טרייסי אולמן, בפרק בשם "The Bart Simpson Show" אשר שודר לראשונה ב-20 בנובמבר 1988. ההופעה הראשונה שלהם בסדרה עצמה הייתה בפרק הרביעי של העונה הראשונה בשם "There's No Disgrace Like Home" אשר שודר לראשונה ב-28 בינואר 1990.

איצ'י מדובב על ידי דן קסטלנטה וסקראצ'י מדובב על ידי הארי שירר. בסרט בעברית הם מדובבים על ידי יובל סגל ואבי חדש בהתאמה.

אנטיהיסטמין

אנטיהיסטמין (או אנטיהיסטמינים, באנגלית: Antihistamines) הוא שם כולל לקבוצת תרופות המעכבת את פעילות ההיסטמין על ידי חסימת קולטני ההיסטמין בגוף. השימוש באנטיהיסטמין נפוץ בעיקר לטיפול באלרגיה כטיפול קצר טווח, כמו הקלה על גודש באף והתעטשות עקב אלרגיה לקרדית האבק או לבעלי חיים.השימוש הנפוץ בקרב האוכלוסייה במונח "אנטי-היסטמין" הוא לתיאור תרופות לטיפול באלרגיות. רופאים ומדענים משתמשים במונח כדי לתאר סוג של תרופה המתנגדת לפעילות של קולטני היסטמין בגוף. במובן הזה אנטיהיסטמינים מסווגים לפי קולטן ההיסטמין שאת פעולתו הם מעכבים. קיימים ארבעה סוגי אנטי-היסטמינים, אך שניים מהם יותר נפוצים מהאחרים: אנטיהיסטמין-H1 ו-אנטיהיסטמין-H2. אנטיהיסטמינים המעכבים את פעולת היסטמין-H1 משמשים לטיפול תגובות אלרגיות באף (כגון גירוד, נזלת ועיטוש) וכן עבור נדודי שינה. לעיתים הם משמשים גם לטיפול בסחרחורת הנגרמת על ידי בעיות באוזן תיכונה. אנטיהיסטמינים המעכבים את פעולת היסטמין-H2 משמשים לטיפול בחומצת הקיבה (למשל כיב פפטי ורפלוקס קיבתי-ושטי).

בלוטת הדמעות

בלוטת הדמעות (באנגלית: Lacrimal gland) היא בלוטה אקסוקרינית אשר מפרישה את נוזל הדמעות.

בלוטת הדמעות ממוקמת בחלק הפנימי של העפעף העליון. נוזל הדמעות הנוצר בבלוטת הדמעות מופרש באמצעות צינור הממוקם בשוליים הפנימיים של העפעף העליון. נוזל הדמעות "נמרח" באמצעות תנועה מכנית של עפעוף על גבי הקרנית ומשאיר אותה עם שכבה דקה של נוזל הדמעות. נוזל הדמעות מכיל מים, נוגדנים השומרים על העין מפני חיידקים ומרכיבים שומניים החיוניים לשמירת הקרנית. נוזל הדמעות מנוקז מהעין דרך פתח הממוקם בצידו הפנימי של העפעף התחתון אל שק הדמעות ומשם בצינור אל האף.

קיימים שני סוגי הפרשות של דמעות: "דמעת בסיסית" הפרשה קבועה של נוזל הדמעות המספיקה לשטיפה מכנית קבועה של הקרנית "דמעת רפלקס" מתרחשת כתגובה לגירוי פיזי (גוף זר, גירוד וכולי) או רגשי.

כאשר שטף של נוזל הדמעות גדול מקצב ניקוזן הטבעי, עודף של נוזל מצטבר על הקרנית ולאחר מכן מופרש אל מחוץ לעין.

אי הפרשה מספקת של נוזל הדמעות יגרום ליובש בקרנית העין אשר עלולה לאבד את שקיפותה במקרים קיצוניים עד עוורון.

גיטרה

הגיטרה היא כלי מיתר אשר מנגנים עליו באמצעות האצבעות או באמצעות מפרט. הגיטרה מבוססת על כלים עתיקים יותר כמו העוד או הלאוטה.

גירוי

גירוי (לטינית: Stimulus, ברבים Stimuli) הוא כל שינוי שניתן לחִישה או לזיהוי בסביבה הפיזיולוגית של האורגניזם.

רוב הגירויים באים מהסביבה, אך יש גם גירויים אשר מופיעים בתוך האורגניזם. כלומר, מקורם של הגירויים יכול להיות חיצוני או פנימי.

גרבוץ

בסלנג עברי, גִּרְבּוּץ הוא גירוד באשכים. המילה היא הֵלְחֵם של המילים "גירוד" ו"ביצים" (סלנג לאשכים), והיא מתייחסת לנגיעה אינטימית באזור המפשעה, בעיקר בקרב גברים. גרבוץ יכול להיות גירוד של שק האשכים, הפין או חיץ הנקביים או התעסקות אחרת בהם, שאינה מינית. הפעולה היא לעיתים מודעת ולעיתים לא מודעת, והיא ברוב הפעמים כבכולן נחשבת לא-מנומסת כשהיא נעשית בפומבי.

גרד

האם התכוונתם ל...

האלמנט החמישי

האלמנט החמישי הוא סרט מדע בדיוני ופעולה צרפתי-אמריקאי בבימויו של לוק בסון משנת 1997 ובכיכובם של ברוס ויליס, מילה יובוביץ', כריס טאקר וגארי אולדמן. הסרט, אשר יצא לאקרנים בשנת 1997, זכה להצלחה רבה והצליח להכניס 263 מיליון דולר בקופות כשתקציב הפקתו של הסרט עומד על 90 מיליון דולר. את התפאורה עיצבו יוצרי הקומיקס הצרפתים ג'ון גירוד וז'אן קלוד מאז'ירס ואת התלבושות עיצב ז'אן-פול גוטייה בסרט הופעות אורח של שחקנים רבים, בהם איאן הולם, המוזיקאי טריקי ועוד.

כף (ציוד מכני הנדסי)

בציוד מכני הנדסי כף הוא התקן הנמצא בכלים הנדסיים רבים, בהם דחפור, יעה אופני, מחפר, מחפרון ועוד. הכף הוא התקן פלדה שבצורתו מהווה שילוב בין להב (לוח ברזל ישר) ליעה. באנגלית, המונח לכף של יעה אופני וציוד דומה הוא bucket (יעה או דלי) ולכף דחפור הוא "blade" ("סכין" בעברית). הכפות עשויות מפלדה קשה, ולעיתים כיציקת פלדה אחת, על מנת להקנות להן חוזק וקשיחות גבוהה, כדי שיוכלו לעמוד בדרישות התובעניות של עבודות עפר בקנה מידה גדול, ועבודה עם חומרים קשים וגסים (כמו חצץ ואדמה קשה) ולהגדיל את אורך חייהן. הכפות מופעלות בדרך כלל על ידי זרועות המחוברות לבוכנות הידראוליות המבוססות על דחיסת ושאיבת נוזל כדי להפעיל כוח רב הדרוש להניע את הכפות הכבדות. הזרועות הבסיסיות מרימות או מרידות את הכף והזרועות הנוספות משנות את הזווית השלה.

תפקידה הבסיסי של הכף הוא לחפור באדמה, לגרוף עפר, להכילו בתוכה ואז לשפוך אותו למקום אחר. כפות של יעים אופניים (מעמיסים, loaders), שתפקידם העיקרי הוא לגרוף עפר, לשאת אותו ולשפוך לתוך משאיות עפר, הן רחבות ועמוקות על מנת לשאת כמה שיותר עפר ועל מנת שהעפר בכף לא יישפך החוצה. כפות אלה כוללות בדרך כלל גם "שיניים" על מנת לשפר את החפירה וגריפת העפר. למרות שכפות אלה נועדו לנשיאת עפר, אפשר להשתמש בהן גם כדי לשאת דברים אחרים, וכן לביצוע עבודות עפר נוספות.

הכפות של המחפרונים והמיני-מעמיסים קטנות יותר, אך משמשות לאותה מטרה. בחלק מהמחפרונים, תחתית הכף ניתנת לפתיחה ומאפשרת שפיכת עפר יעילה יותר לצד שימוש בכף הפתוחה כאמצעי המגרד את האדמה או הכביש, לצורכי גימור ופינוי צירים.

הכפות של המחפרים צרות יותר אך עמוקות ונועדו לחפירה.

כף הדחפור נועדה בעיקר לחפירה ודחיפת עפר, ולכן בעלת פרופיל ישר יחסית ועומקה ככף רדוד ביותר (כלומר: המרחק בין בטן הכף לסכיני הצד והציפורניים, היוצרים צורת כף מלבנית רדודה, הוא קצר). הדחפור לא מסוגל לשפוך עפר למשאיות, אך יעיל יותר בדחיפת עפר, גירוד אדמה, ניקוי מכשולים ופתיחת צירים. למרות שהמונח הרשמי לכף הדחפור הוא "סכין" (ובאנגלית גם "להב" או "בולדוזר") בציבור הרחב גם ה"סכין" של הדחפור נקראת כף.

להב

להב הוא חלק בכלי עבודה, כלי נשק או במכונה (למשל, מאוורר) שבדרך כלל יהיה בקצהו חד או מחודד. חלק זה יכול להיות מאבן, למשל צור, או ממתכת, כיום בעיקר פלדה. הלהב משמש לחיתוך, דקירה, פריסה, תפיסה (לדוגמה, גדר תיל) גירוד וכיוצא בזה.

מלאכת ממחק

מלאכת ממחק היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, עיקרה העברת שער וצמר מעל גבי העור, ומהותה כל החלקת פני חפץ או עור הגוף. מלאכה זו הייתה במשכן, כאשר עיבדו את עורות האילים לצורך יריעות המשכן.

סבל

סבל הוא התנסות שכלית של תחושה לא נעימה ותחושת הדחיה הבאה לאחר פגיעה, או איום בפגיעה. היא מרכיבה את הבסיס השלילי של התנסויות שכליות (רגשות, תחושות, מצבי רוח, סנטימנטים), בעוד שהנאה או אושר מרכיבים של הבסיס החיובי של אותן התנסויות.

יש המבחינים בין סבל גופני וסבל נפשי, זאת על פי מקור הסבל העיקרי, בין אם הוא תהליך גופני או תהליך נפשי. סבל גופני עשוי ללוות תחושות כאב, בחילה, קוצר נשימה, גירוד ועוד. סבל נפשי עלול להיגרם כתוצאה מחרדה, אבלות ובייחוד שכול, שנאה ושעמום.

סבל עלול להתרחש במגוון של עוצמות, החל מסבל פעוט וחולף ועד לסבל אדיר שלא ניתן לתארו במילים. משך הסבל וכן שכיחותו עשויים להשפיע על עוצמתו הכוללת בעיני הסובל.

יחסם של אנשים לסבל עשוי להשתנות בהתאם למספר גורמים: תפיסת עוצמת הסבל, השאלה האם מדובר בסבל נמנע או בלתי-נמנע, סבל מועיל או חסר תועלת, בעל תוצאות מרובות או תוצאות פעוטות, סבל ראוי או בלתי ראוי, סבל הבא מתוך בחירה או שאינו רצוי, סבל מתקבל על הדעת או בלתי מתקבל על הדעת, ועוד.

השימוש במונחים "כאב" ו"סבל", אינו מובחן תמיד ויש לבררו. לעיתים משתמשים בשני מונחים אלה, כמונחים חלופיים וזהים; לעיתים השימוש במונחים אלה הוא כמונחים מנוגדים האחד לשני, לדוגמה: "כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה", או "כאב הוא גופני, סבל הוא נפשי"; לעיתים מונח אחד מתייחס למכלול בעוד שהמונח השני הוא מקרה פרטי בתוכו, לדוגמה: "כאב הוא סבל פיזי", או "סבל הוא כאב פיזי או נפשי עז"; לעיתים השימוש במונחים אלה הוא במובן שונה לחלוטין.

ניתן לטעון כי יצורים בעלי הכרה סובלים במהלך חייהם, בדרכים מגוונות ולעיתים באופן ניכר. אין תחום ידע בודד העוסק בכל היבטי הסבל, אולם תחומים רבים עוסקים בטבעו של הסבל ובתהליך הסבל, במקורו, בגורמיו, במשמעותו ובחשיבותו ובביטויו האישיים, החברתיים והתרבותיים, בדרכי המענה והריפוי ובשימושים שבסבל.

שעמום או עייפות הם סבל שנובע מחוסר עניין לעשות או להתנסות בדברים (פיזית או אינטלקטואלית).

סקראצ'ינג

סקראצ'ינג (אנגלית: Scratching; גירוד, שריטה) הוא שמה של טכניקה לנגינת תקליטי ויניל, המתבססת על הנעת התקליט ולעיתים קרובות שימוש במערבל אותות (מיקסר) בעת הנגינה. שינוי מהירות הסיבוב של התקליט והנעתו כנגד המחט יוצרת צלילי חריקה, שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'יי בתרבות ההיפ הופ.

סרט ניסיוני

סרט ניסיוני (או אֶקספֵּרִימֶנְטָלִי) הוא שם המתאר מגוון סגנונות קולנועיים, אשר בדרך כלל שונים או מתנגדים לשיטות העבודה המקובלות של הקולנוע הקלאסי, המיינסטרימי והמסחרי וכן של הקולנוע התיעודי.

לעיתים קרובות, סרט ניסיוני מאופיין על ידי היעדר נרטיב ליניארי, שימוש בטכניקות הפשטה שונות (למשל: צילום לא בפוקוס, ציור או גירוד של הפילם, עריכה לא אנליטית), שימוש בקולות ובצלילים א-סינכרונים ואקס-דיאגטיים, או אף היעדר כל קול או צליל.

לפחות עד 1960, ובמידה מסוימת לאחר, סרטים ניסיוניים רבים לקחו עמדת התנגדות כלפי תרבות המיינסטרים. סרטים כאלה לרוב מופקים עם תקציבים נמוכים מאוד, במימון עצמי או במימון באמצעות מענק קטן, עם צוות מינימלי או, לעיתים קרובות למדי, צוות של אדם אחד בלבד – יוצר הסרט.

סרפד

סִרפָּד (שם מדעי: Urtica), סוג המכיל בין 30 ל-45 צמחים בעלי פרחים ממשפחת הסרפדיים, שתפוצתם קוסמופוליטית, אך כוללת בעיקר אזורים בעלי אקלים ממוזג. מרבית המינים בסוג זה הם צמחים רב-שנתיים ועשבוניים, אולם חלקם חד-שנתיים ומיעוטם דמוי-שיח. מרבית מיני הסרפד מכוסים בשערות צורבות, היכולות לגרום לגירוי המתבטא באדמומיות ובתחושת גירוד, לאחר חיכוך בהן. שערותיהם של מרבית המינים מכילות רעלנים, ביניהם חומצה פורמית, סרוטונין והיסטמין; עם זאת, מחקרים שבוצעו ב-2006 (Fu et al) מצאו כי שערותיו של המין Urtica thunbergiana מכילות דווקא חומצה טרטרית וחומצה אוקסלית.

פעולת הצריבה של הסרפד מתאפשרת מכיוון שהשערות הצורבות שעל העלים הן נוקשות, שבירות וחלולות, ובעת הדקירה נשבר קצה השערה, ולעור מוזרק החומר הצורב, במעין פעולת מחט של מזרק.

לסרפד יש תכונות רפואיות, שהיו ידועות כבר בימי קדם. השתמשו בו לריפוי מחלות דם, מחלות בדרכי השתן, מחלות בכליות, ומחלות ראומטיות.

גובהם של הסרפדים נע בין 10 ל-250 סנטימטרים.

בישראל גדלים ארבעה מינים מהסוג סרפד, מהם שלושה מינים חד-שנתיים ומין אחד רב-שנתי– סרפד החולה:

מין סרפד הכדורים (Urtica pilulifera)

מין סרפד צורב (Urtica urens)

מין סרפד קרומי (Urtica membranacea)

מין סרפד חולה (Urtica kioviensis)

קופיפים

קופיפים (שם מדעי: Tarsiiformes) תת-סדרה בסדרת הפרימטים הכוללת משפחה אחת, קופיפיים (Tarsiidae).

קסטנייטות

הקסטנייטה (בעברית: עַרְמוֹנִיּוֹת) היא זוג כלי הקשה אידיופוני, שהמצאתה מיוחסת לתרבות הפיניקית בתקופת האלף ה-1 לפנה"ס. היא הופצה בארצות הים התיכון אך לאורך השנים שימשה בעיקר בתרבות של ספרד בה נשמר מעמדה עד היום ככלי נגינה לאומי מסורתי.

הקסטנייטה מורכבת לרוב משתי פיסות עץ קעורות הקשורות זו לזו באמצעות שרוך שמושחל דרך חור הנקוב בכל פיסה. את השרוך כורכים סביב האגודל ומקישים את פיסות העץ זו בזו בעזרת האצבעות.

השימוש בקסטנייטות נפוץ בעיקר במוזיקה לטינית, ספרדית, צוענית ומורית ובפרט פלמנקו.

תוכאים

תֻּכָּאִים (שם מדעי: Psittaciformes) היא סדרה במחלקת העופות בעלת צורה מיוחדת והופעה ססגונית.

תחבושת גבס

תחבושת גבס היא מעטפת חיצונית קשיחה של שכבת גבס המלופפת סביב גפה פגועת שלד. תחבושת גבס היא לרוב הטיפול הרפואי היחיד לקיבוע שברים בעצמות או מפרקי היד והרגל.

הטיפול בגבס הוא רק בשברים ביד או ברגל. שברים אחרים כמו שבר בכתף או באגן הירכיים, אין אפשרות לקבע בגבס אלא באמצעים אחרים כגון הכנסת בורג על ידי ניתוח.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.