גטו ורשה

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 ובשיאו מנה כ-450,000 נפש. הגטו נחרב במאי 1943 בתום מרד גטו ורשה, שהיה הגדול מבין מרידות היהודים בתקופת השואה.

גטו ורשה
בגרמנית: Jüdischer Wohnbezirk in Warschau
Bundesarchiv Bild 101I-270-0298-10, Polen, Ghetto Warschau, Drahtzaun
מפגש הרחובות חְלוֹדְנָה (פול') וזֶ'לָזְנָה (פול'). רחוב חלודנה היה מחוץ לגטו, חוץ מחלק קטן ממנו ששימש למעבר בין שני חלקי הגטו: "הגטו הגדול" ו"הגטו הקטן", יוני 1942
סוג גטו
מדינה גנרלגוברנמן
תאריך הקמה אוקטובר 1940
תאריך סגירה מאי 1943
מספר אסירים בשיא כ-450,000 נפש
השתייכות האסירים יהודים, פולנים נוצרים ממוצא יהודי
קואורדינטות 52°14′46″N 20°59′45″E / 52.246111111111°N 20.995833333333°E
Warsaw Ghetto
Warsawghettomap
מפת גטו ורשה בזמן המרד. הקו האדום מציין את גבולותיו של הגטו בתחילה; בצבע צהוב מסומן המתחם הראשי של הגטו. לפירוט נוסף לחצו על התמונה

היסטוריה

ב-1 בספטמבר 1939 הסתערו גייסותיה של גרמניה הנאצית על גבולה המערבי של פולין. כוחות ארטילריה ואוויר מוטטו את קוי ההגנה הפולנים, אשר היו בעלי ציוד מיושן. חיל הפרשים הפולני לא היווה מכשול משמעותי עבורם. תוך מספר ימים התפרסו הכוחות הגרמניים ממערב לנהר בוג, והחלו להפציץ מן האוויר את ורשה, בירת פולין. ב-7 בספטמבר הגיעו יחידות רגליות גרמניות למבואותיה של העיר. עוד לפני שכותרה סופית, נמלטה ממשלת פולין לרומניה. ורשה התקשתה לעמוד מול המצור שהושם עליה; לא היה בה מלאי מזון, ציוד ותרופות, וגם לא מקלטים לכל תושביה. למרות זאת הצליחה העיר להחזיק מעמד - כאשר כ-300,000 היהודים שבה פועלים גם כן להגנתה - במשך שלושה שבועות (זמן רב יותר מכל ערי הבירה האחרות שכבשו הנאצים במלחמת העולם השנייה), עד אשר נפלה. ב-27 בספטמבר החליט ראש העיר סטאז'ינסקי על כניעת העיר. ב-2 באוקטובר הצעיד הצבא הגרמני מצעד ניצחון ברחובות העיר.

לאחר כיבוש פולין חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. מיד לאחר הכיבוש הם רצחו כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו, והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח. חמור מכל היה יחסם כלפי היהודים בפולין.

הקמת הגטו

פולין 004
בית הכנסת "נוז'יק", המבנה היחיד שלא נהרס בגטו ורשה (צולם ב-1999)

יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (גרמנית: מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, אשר כללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים. ליודנראט נמסר כי תפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר.

ב-4 בנובמבר העבירה המחלקה לעניינים יהודיים בגסטאפו הוראה לכינוס היודנראט כי יש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". האזור היהודי, להלן הגטו, הקיף את הרחובות: ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. הוטל על ראשי היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא - יוצאו 24 סגניהם להורג. משלחת של נציגי היודנראט בה היו חברים בין השאר אדם צ'רניאקוב וד"ר אברהם ווייס (שהיה הדובר בשל שליטתו בגרמנית), נשלחה למושל הצבאי של ורשה, גנרל פון נוימן-נוירודה כדי להתלונן על הפקודה של הגסטפו. המושל הצבאי, שלא עודכן מראש על הפקודה של הגסטפו, הורה על הקפאת הפקודה, והקמת הגטו נדחתה בחודשים רבים[1].

ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ועשרות אלפי בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.

הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.

הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הקטן, בו בדרך כלל התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה, שהיה בחלק "הארי". בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים.

החיים בגטו

בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה, הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט), שכונה גם "המשטרה היהודית", שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק בחסות היודנראט; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות.

בגטו פעלו גם מפעלי תעשייה צבאית לצורכי הצבא הגרמני, בהם בית החרושת שולץ וטובנס, שבשנת 1942 העסיקו יחד כ-18,000 יהודים.

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7–13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר היהודי, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה הזו לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.

הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 184 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, שחוקי הגזע חלו לגביהם: בגטו פעלו תחילה שלוש ואחר כך שתי כנסיות קתוליות, עבור יותר מ-5,000 בני דתן שנאסרו בתוכו[2]. היו בגטו גם יהודים שגורשו מגרמניה.

עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.

בגטו, הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצורכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות, וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, מעבדה בקטריולוגית ועוד[3].

האקציה הגדולה

Bundesarchiv Bild 101I-134-0766-20, Polen, Ghetto Warschau, Juden auf LKW
משאית ברחוב גז'יבובסקה בגטו, מאי 1941
Bundesarchiv Bild 101I-134-0796-30, Polen, Ghetto Warschau, Ghettopolizist
רחוב קרמליצקה בגטו, מאי 1941
Bundesarchiv Bild 101I-270-0298-11, Polen, Ghetto Warschau, Drahtzaun
גטו ורשה, יוני 1942
Jewish Warsaw Ghetto Police Arm Band early 1940s
סרט סימון של שירות הסדר היהודי בגטו ורשה

ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים, הועלו על כלי רכב והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי הגטו.

למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יושב ראש היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הודיע להם כי שלטונות הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים שבשטח הגטו וקרבתו, וכן פקידים ועובדי היודנראט, אנשי שירות הסדר היהודי, עובדי סעד, חולים במצב קשה ובני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (גרמנית: כיכר השילוח) - רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי (Stawki). כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים.

ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מיועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם.

לאחר התאבדותו החליטו הנאצים לתת "תמריץ" לאנשי שירות הסדר היהודי, והעניקו להם תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה; ואכן, אנשי שירות הסדר היהודי פעלו בשיטתיות ולהיטות למשימה.

ב-19 באוגוסט חלה הקפאה בגירושים, אשר התחדשו לאחר מכן ב-3 בספטמבר. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים, ה"שופים", ודרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל; היה זה מהלך בלתי צפוי לחלוטין - עד לאותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על שירות הסדר היהודי לגדר מתחם של רחובות בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כשעימם מזון ליומיים. הפקודה בוצעה ביום המחרת והמוני היהודים הוזרמו למקום שזכה לכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום מדוקדק על ידי אנשי אס אס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלגפלץ". בסך הכל פונו ממנו 50,000 בני אדם; 2,648 נורו בשל "הפרת הסדר" ו-60 התאבדו.

ב-21 בספטמבר, (יום כיפור), הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקה וולינסקה - אזור מגוריהם של אנשי שירות הסדר היהודי ומשפחותיהם - הוציאו מהם 200 בני אדם וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים.

לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה טרבלינקה.

בגטו נותרו לאחר מכן כ-50 עד 60 אלף יהודים בלבד. צביה לובטקין סיפרה על שחשו: "כשהתאספנו בגמר האקציה, ומאלפי חברינו נשארו מאות, התביישנו להביט איש בפני רעהו... התביישנו בכך שאנו חיים".[דרוש מקור: מדויק]

האקציה השנייה וההתנגדות הראשונה

הגירוש הגדול שעבר הגטו הביא את היהודים למסקנה כי הגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו. הגישה האקטיביסטית התחזקה משמעותית, וארגוני המחתרת גדלו. הארגון המחתרתי שהוקם זה מכבר, אי"ל, התרחב: אל בני הנוער נוספו פעילי מפלגות פוליטיות - הבונד, פועלי ציון שמאל והיהודים הקומוניסטים. ארגון המחתרת המקביל, אצ"י, המשיך בתהליך אגירת החימוש והציוד.

ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו. אקציה זו החלה בעקבות ביקור של היינריך הימלר בגטו 9 ימים קודם לכן, אשר בו הביע תרעומת על כך שתוכניות הפינוי אינן מתבצעות. הגרמנים פרסמו הוראה אשר לפיה על היהודים להתייצב מחוץ לבתיהם ולהציג את תעודותיהם; הוראה זו לא בוצעה על ידי יהודי הגטו. כיום ידוע כי כוונת הגרמנים לא הייתה לחסל את הגטו כליל, אולם ארגוני המחתרת ראו בכך סימן ופתחו בפעולות קרב. אל קבוצה בת כ-1,000 איש שאספו הגרמנים במטרה להעבירם אל עבר רחבת השילוחים הסתננו כ-30 לוחמי ארגון אי"ל. לאחר סימן מוסכם שלפו הלוחמים את כלי נשקם ופתחו בקרבות ירי פנים אל פנים כנגד השוטרים הגרמנים. מרדכי אנילביץ, אשר לחם עימם, היה הניצול היחיד מביניהם. במקום אחר בגטו התפתח קרב של קבוצה מבוצרת בפיקודו של יצחק צוקרמן, שבו נסוגו הגרמנים. אנשי הארגון אצ"י נלחמו בחוליות קטנות חמושות בנשק קל במספר קרבות רחוב, שחלקם הוכתרו כהצלחה. בסך הכל נפלו שישה מחברי הארגון.

בידי הגרמנים עלה לגרש בין 5,000 ל-6,000 יהודים באקציה זו, אשר נמשכה עד ה-22 בינואר. במהלכה סירבו היהודים להתייצב, חרף פקודת הגרמנים. בין היהודים שגורשו היו חברי יודנראט רבים, אשר התייצבו להוראת הגרמנים בסוברם כי תפקידם יקנה להם הגנה מפני הגירוש. היו גם יהודים לא מעטים אשר סירבו להיכנס אל קרונות הרכבות, או ברחו מהם.

תוצאותיו של הגירוש נתפסו ככישלון גרמני וכהצלחת כוחות ההתנגדות, תפיסה אשר דחפה את ארגוני המחתרת להעלות תוכנית אסטרטגית לקראת הקרבות העתידיים בגטו במקרה של גירוש סופי, וכן קירב את המחתרת הפולנית לסייע ליהודים בחימוש וכלי נשק. לאחר מאורעות ינואר איבדו היודנראט ושירות הסדר היהודי את האחיזה בגטו, וזו עברה לידי ארגוני המחתרת אשר אף החלו להתנקש במשתפי פעולה עם הנאצים. בזמן שלאחר מכן היו תושבי הגטו עסוקים בבניית בונקרים תת-קרקעיים ומקומות מסתור שבהם אוכסנו שתייה ומזון לתקופה ממושכת, לצד דרגשים, תרופות, פתחי אוורור וקווי חשמל מאולתרים. היו גם שניסו להימלט אל ורשה ה"ארית", אולם הגרמנים הפעילו מאמצים רבים ללוכדם. הכנות אלו של תושבי הגטו עלו בקנה אחד עם התארגנותם של אנשי המחתרות לקראת הקרבות האחרונים.

מרד גטו ורשה וחורבן הגטו

GetWarsaw12
מבנה בגטו ורשה, סמוך לשריד האחרון מחומת הגטו (צולם ב-2009)

החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת, והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על ידי לוחמי המחתרות היהודיות, אי"ל ואצ"י. טנק אשר הוכנס לגטו הוצת על ידי פצצות וחסם כוחות נוספים. בקֶרֶב הגרמנים נרשמו אבדות ומפקד כוח האס אס הסיג את כוחותיו לאחור. בשלושת הימים הראשונים של המרד התקיימו קרבות רחוב. ב-22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי הגטו. בימים הבאים אחזו את הגטו להבות ענק, והשהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית. עם זאת, המשיכה להתנהל לחימה עיקשת של חוליות המחתרות בגטו. יהודים בגטו נאלצו לנטוש את בתיהם הבוערים וליפול אל ידי הגרמנים, אשר הובילו אותם אל רחבת השילוחים. לצד זאת היו רבים שהצליחו להמשיך ולהתחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו. כ-6,000 יהודים נשרפו במחבואם או נחנקו בעשן. ב-8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל, ובו מרדכי אנילביץ. בימי תחילת מאי כבר נפלו חלל גם רוב לוחמי האצ"י. ב-16 במאי הכריז הגנרל יורגן שטרופ, אשר הובא אל ורשה לצורך חיסולו של הגטו, כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח כי "אין עוד רובע יהודי בורשה", ופקד לפוצץ את בית הכנסת הגדול של ורשה. עם זאת, שורדים בודדים ניהלו עוד מספר קרבות ירי עד יוני מתוך החורבות.

לפי רישומי שטרופ נתפסו 65,065 יהודים, שמתוכם נרצחו 13,292. 631 בונקרים ומקומות מחבוא נהרסו. הנותרים בחיים הועברו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר חורבן הגטו

ב-16 בפברואר 1943 ציווה הימלר להרוס את הגטו[4], אך נותרו בו יהודים בודדים אשר הצליחו להסתתר בזמן השמדתו, וחלקם נמלט אל ורשה שמחוץ לחומות הגטו.

בסתיו 1943 הובאו לשטח הגטו שתי קבוצת יהודים יווניים מאושוויץ-בירקנאו[5] לצורך פירוק לבנים מהמבנים בגטו. לבנים אלו הוצאו מהגטו על ידי עגלונים פולנים שסיפרו על רעב כבד אצל פועלי הכפייה[6]. לאחר מכן הגיעו פועלי כפייה יהודים נוספים להחליף את העובדים שמתו.

במהלך פינוי הלבנים נמצאו בונקרים ומקומות מחבוא בהם הסתתרו עדיין יהודים. רובם נרצחו במקום ורק מקצתם נשלחו להשמדה באתרים אחרים.

בינואר 1944 פרצה מגפת טיפוס אצל עובדי הכפייה שעסקו בפינוי אבני הגטו, מיעוט הנשארים בחיים הוצעדו למחנה הריכוז דכאו. חלקם הגיעו בחיים וחלק מהם נשלח למחנות עבודה אחרים.

חלק מהלוחמים היהודים ששרדו מהמרד בגטו, השתתפו גם במרד ורשה באוגוסט 1944 בו המחתרת הפולנית נאבקה בכובש הנאצי. המרד דוכא, כ-200 אלף פולנים נהרגו, ורוב בתיה של העיר ורשה נהרסו.

מחנה הריכוז ורשה

בשנות התשעים של המאה העשרים החלו לעלות טענות שגויות כאילו לאחר חורבן גטו ורשה הפעילו הנאצים במקום מחנה ריכוז שבו נרצחו מאות אלפי פולנים[7]. במקום פעל אמנם מחנה ריכוז קטן יחסית, אולם הוא היה מיועד לעבודות כפייה ולא להשמדה. ואמנם בדיכוי מרד ורשה בשנת 1944 נהרגו מאות אלפי פולנים, ואמנם אלפים ואולי אף עשרות אלפים מהם נרצחו במחנות ריכוז מאלתרים בעיר. אך לא היה זה רצח מאורגן במחנה ריכוז בודד באתר הגטו.

אישים בולטים בגטו

אישים בולטים נספים

נספו בתחומי הגיטו או במחנות ההשמדה;

אישים בולטים ניצולים

  • יצחק צוקרמן - מכונה "אנטק", ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל);
  • צביה לובטקין - מראשי המחתרת היהודית בפולין וממקימי ה'הארגון היהודי הלוחם';
  • מארק אדלמן - ממנהיגי מרד גטו ורשה, איש תנועת הבונד ולימים חבר הסיים הפולני;
  • שמחה רותם - אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אי"ל ששימש כקשר הראשי. היה ידוע בכינויו קאז'יק;
  • אורי אורלב - סופר ילדים ומתרגם;
  • ולדיסלב שפילמן - פסנתרן, מלחין וכותב זיכרונות יהודי-פולני. הוא התפרסם כגיבור הסרט "הפסנתרן";
  • ישראל גוטמן - היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעיל בהנצחתה. לחם ונפצע במרד גטו ורשה, ניצול מיידנק ואושוויץ;
  • עדה פגיס - סופרת ומתרגמת ישראלית, היסטוריונית וחוקרת השואה.
  • ג'ק אייזנר - אחד מהלוחמים הצעירים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אצ"י. הנער שהניף את הדגל היהודי מעל חומות הגטו במהלך המרד. ניצול מיידנק;
  • דוד פלונסקי - נטל חלק פעיל במרד גטו ורשה ושרד כשהסתתר בתעלות הביוב, סיפורו תועד בספר מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים (פול').
  • הרב אברהם ווייס - דובר היודנראט של הגטו, סגן נשיא תנועת המזרחי בפולין וממייסדי המחקר המדעי של התלמוד.
  • הלל זיידמן - מראשי הקהילה היהודית בוורשה ומנהל ארכיון הקהילה. לאחר המלחמה חיבר את הספר "יומן גטו ורשה" המתאר את קורות הגטו מיומו הראשון עד האחרון.

לאחר מלחמת העולם השנייה: הנצחה

פולין 002
מצבה מציינת את אתר הבור הגדול בבית הקברות היהודי בוורשה, אליו הוטלו גופות המתים בגטו

מרד גטו ורשה תואר במאמרים ובספרי זיכרון רבים, וזכה למחקר היסטורי.

בעיר ורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון ואנדרטות אחדים המספרים על אנשי הגטו ומרידתם.

ב-2017 הכריז שר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שיוקם מוזיאון גטו ורשה (פול'), בשיתוף עם המכון ההיסטורי היהודי, במבנה בו שכן בגטו בית החולים לילדים ברסון ובאומן [8]. המוזיאון צפוי להיפתח לציבור ב-2023 ולמנהלו מונה ההיסטוריון אלברט סטנקובסקי[9].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Gunnar S. Paulsson (2002), Secret City: The Hidden Jews of Warsaw, 1940-1945. New Haven: Yale University, ISBN 978-0-300-09546-3

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939 - 1943 עמ' 102. הוצאת יד ושם, ירושלים
  2. ^ על פולנים נוצרים בגטו ורשה ראו: Peter Florian Dembowski, Christians in the Warsaw Ghetto: an Epitaph For the Unremembered, University of Notre Dame Press, 2005
  3. ^ ד"ר מרים עופר, "רפואה יהודית בגטו - נר בימי האפלה", גליליאו (כתב עת), גיליון 176, אפריל 2013, עמ' 40-47.
  4. ^ לוסי דווידוביץ, המלחמה נגד היהודים, תל אביב, זמורה ביתן מודן, 1982, עמ' 154.
  5. ^ ראו אסירים יווניים מאושוויץ בעבודות פינוי בגטו ורשה, באתר יד ושם.
  6. ^ דו"ח 22 של הנריק וולינסקי
  7. ^ עומר בן יעקב, חשיפת מוסף הארץ: התרמית הגדולה ביותר בתולדות ויקיפדיה, באתר הארץ, 3 באוק. 2019
  8. ^ ניסן צור, פולין תפתח את "מוזיאון גטו וורשה", באתר ערוץ 7, כ"ט בחשון תשע"ח
  9. ^ "Warszawa ma nowe muzeum. Zwiedzimy je w 2023 roku". tvnwarszawa.tvn24.pl (בפולנית). 7 במרץ 2018.
אומשלגפלץ

אוּמְשְלַגְפְּלָץ (בגרמנית: Umschlagplatz, "כיכר המסירה", "כיכר השילוח" או "כיכר השילוחים", ובנוסף נקראת "כיכר הנעלמים" כיוון שמשם לא הייתה דרך חזרה) הוא כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי (Stawki), בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו, אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר ורשה עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

ארגון צבאי יהודי

הארגון הצבאי היהודי, בקצרה אצ"י, הוא שמו העברי של הארגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW (ז'.ז.ו. בפולנית) - ארגון מחתרת יהודי מזוין שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה ואויש ברובו על ידי אנשי בית"ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. האצ"י פעל במקביל לארגון היהודי הלוחם (אי"ל), הגדול יותר, במרד גטו ורשה.

גטאות בשואה

בתקופת השואה בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, רוכזו היהודים במתחמים שנקראו "גטו". המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים בשכונות וברבעים יהודים ובסמוך להם. תהליך הקמתם היה דומה ברוב שטחי הכיבוש: יהודי העיר וסביבותיה נצטוו לעבור להתגורר ברחובות או רבעים מוגדרים, שלעיתים פונו מיושביהם הלא-יהודים, כשלב מקדים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה. כ-20% מתושבי הגטו מצאו את מותם ברעב, במחלות ובירי על ידי חיילים גרמנים. בחלק מהגטאות התרחשו מרידות.

המונח "גטו" שהונהג בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, הושאל מהמונח הישן גטו, שמשמעותו שכונה סגורה, ומבודלת ליהודים, מראשית העת החדשה, במאה ה-16, עד מחצית המאה ה-19, כאשר בוטלו בהדרגה הגטאות באירופה עם כינון שוויון זכויות ליהודים. הבחירה במונח הישן, הייתה אופיינית לתעמולה הנאצית, אשר נקטה ברמייה והטעייה של הציבור הגרמני בתוך גרמניה הנאצית, כלפי מדינות אחרות בנות ברית או אויבות, והן כלפי היהודים.

היסטוריונים של השואה מנו מספר סיבות להקמתם של הגטאות. האחת, בעקבות האידאולוגיה האנטישמית הקיצונית של הנאציזם, הגטו בודד את היהודים מן החברה הכללית. השנייה, שימש כמקום ריכוז נוח, שבו עבדו או ממנו הוצאו היהודים לעבודות כפייה ולעיתים אף שולחו למחנות ההשמדה.

והשלישית, למעשה, שימש הגטו כאמצעי חיסול של האוכלוסייה היהודית בגטו עצמו עקב תנאי המחיה הצפופים, התברואה הלקויה והתזונה הדלה.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה (בשמה הרשמי: האנדרטה לזכר גיבורי הגטו וכן אנדרטת בדמייך חיי[דרוש מקור]) נוצרה על ידי האמן נתן רפופורט, יליד ורשה, לזכר מרד גטו ורשה. האנדרטה, המוצבת במרכז הגטו היהודי העתיק בעיר ורשה, נחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד.

העתק של האנדרטה מצוי ברחבת יד ושם בירושלים, והוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה. ההעתק אינו זהה למקור: באנדרטה בוורשה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק ביד ושם הוצנע חלק זה.

הארגון היהודי הלוחם

הארגון היהודי הלוחם (בראשי תיבות: אי"ל; ביידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa‏ (ŻOB)) היה מחתרת יהודית חמושה אשר הוקמה בוורשה ב-28 ביולי 1942 על ידי ארגון "החלוץ" וארגוני הנוער שפעלו במסגרתו בגטו ורשה - השומר הצעיר, דרור, הבונד, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון צ.ס, פועלי ציון שמאל, והקומוניסטים.

הארגון פתח במרד גטו ורשה בפעולה ראשונה בינואר 1943 (במאי אותה שנה הצטרף גם אצ"י), כמו גם בפעולות התנגדות נוספות, וכן במרד ורשה בשנת 1944.

הפסנתרן

הפסנתרן (באנגלית: The Pianist) הוא סרט דרמה עטור פרסים משנת 2002 בבימויו של רומן פולנסקי.

הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של ולדיסלב שפילמן - פסנתרן יהודי-פולני מחונן ששרד את השואה בוורשה.

הסרט הופק בשיתוף פעולה אירופי בין צרפת (חברת ההפקות הגדולה "קנל"), בריטניה, גרמניה (בה צולם חלק מהסרט) ופולין. המפיקים היו הצרפתים אלאן סארד, רוברט בנמוסה ופולנסקי עצמו.

הסרט זכה להצלחה גדולה הן בביקורות והן בקופות, גרף למעלה מ-120 מיליון דולר ברחבי העולם וזכה בשלושה פרסי אוסקר.

ורשה

ורשה או וארשא (בפולנית: Warszawa - וארְשַאווה - IPA: [varˈʂava] (מידע • עזרה)) היא בירת פולין והעיר הגדולה ביותר בה. העיר ממוקמת על גדות נהר הוויסלה, כ־350 קילומטרים מחופי הים הבלטי בצפון ומהרי הקרפטים בדרום. העיר היא בירת פולין מאז שנת 1596, למעט התקופה בה הייתה פולין מחולקת בין האימפריה הרוסית, פרוסיה והאימפריה האוסטרית.

נכון לדצמבר 2010 רשומים בעיר 1,720,398 תושבים, ובשטחה המטרופוליטני כ־3,350,000 תושבים. שטח העיר הוא כ־516.9 קמ"ר, ושטח אגד הערים הוא כ־6,100.43 קמ"ר. ורשה היא העיר השמינית בגודלה באיחוד האירופי. ברית ורשה, ועידת ורשה, חוזה ורשה ומרד ורשה נקראו על שמה.

בשנת 1980 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי בעיר כאתר מורשת עולמית.

יד ושם

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שפעלו להצלת יהודים מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם.

השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:

המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה לעיתים בקיצור גם כיום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל.

יירגן שטרופ

יירגן שטרוֹפ (בגרמנית: Jürgen Stroop, נולד יוזף שטרופ;‏ 26 בספטמבר 1895 - 6 במרץ 1952) היה קצין בכיר באס אס ופושע מלחמה נאצי שפיקד על דיכוי מרד גטו ורשה.

יצחק צוקרמן

יִצְחָק צוּקֶרְמן ("אַנְטֶק") (בפולנית: "Icchak Cukierman "Antek; ח' בטבת תרע"ו, 13 בדצמבר 1915, וילנה – ט"ו בסיוון תשמ"א, 17 ביוני 1981, לוחמי הגטאות) היה ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בימי מרד גטו ורשה.

ישראל גוטמן

פרופ' ישראל גוטמן (20 במאי 1923 – 1 באוקטובר 2013) היה היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה.

מארק אדלמן

מארֶק אדלמן (בפולנית: Marek Edelman;‏ 1919 או 1922 - 2 באוקטובר 2009), ממנהיגי מרד גטו ורשה ולאחר מכן רופא קרדיולוג ופעיל חברתי ופוליטי יהודי-פולני.

מרד

מרד או מרי (התקוממות) הוא סירוב להכרה בסמכות. מונח כללי זה מקיף אוסף של התנהגויות, החל מאי ציות אזרחי ועד לניסיונות מאורגנים ואלימים להרוס סמכות מבוססת.

שימוש נפוץ במונח הוא כדי לתאר התנגדות חמושה כנגד ממשלה מבוססת, או שלטון כובש. אבל הוא יכול לתאר גם תנועת התנגדות לא אלימה. אלו המשתתפים במרידות מכונים "מורדים".

הסיבות הנפוצות ביותר לביצוע מרד הן תגובה לתנאי מחיה קשים או כחלק מהפיכה צבאית. מרד נחשב לעבירה חמורה על ידי השלטונות שכלפיהם הוא מופנה, וגורר עונש כבד מצדם, במיוחד בעת מלחמה.

מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה (19 באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן - י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד האזרחי הראשון בעולם והמרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והפך לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. התקוממות הלוחמים היהודיים בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה הייתה ניסיון נואש למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, או לפחות למות תוך כדי לחימה.

על אף האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו המורדים לגרום אבדות לא מבוטלות לכוחות שהופעלו לדיכוי המרד, לפחות בימים הראשונים שלו, וחיסול גטו ורשה העסיק כוחות נאציים משמעותיים במשך כמעט ארבעה שבועות. המרד היה חסר סיכוי מלכתחילה, והסתיים בהריסתו המוחלטת של הגטו, ובגירוש התושבים שנותרו בחיים למחנות ההשמדה הנאציים. מרבית הלוחמים שהשתתפו במרד נהרגו במהלכו, אך חלק קטן מהם הצליח להיחלץ מהגטו בדרכים שונות ולהמשיך ללחום במחתרת נגד הנאצים.

מרדכי אנילביץ'

מרדכי אנילֶביץ (בפולנית: Mordechaj Anielewicz;‏ 1919 – 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. נהרג בקרב מול הנאצים בגטו. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו את ההתנגדות היהודית בשואה.

עונג שבת (ארכיון)

עונג שבת היה שם קוד לארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ואסף מידע על יהודי גטו ורשה, ורשה רבתי וערי פולין האחרות בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארגון גם יזם כתיבת עבודות על ההיבטים השונים של חיי הגטו ובכך היה למכון מחקר לצד היותו מיזם מתעד. כתבי הארכיון של עונג שבת שנמצאו לאחר המלחמה, מצויים כיום במכון היהודי ההיסטורי בפולין ומכונים ארכיון רינגלבלום על שם מייסד הארגון.

שמחה רותם

שמחה רותם (ראטהייזר) (נודע בכינויו קאז'יק; 10 בפברואר 1924 – 22 בדצמבר 2018) היה אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. היה חבר בתנועת "עקיבא" ובארגון אי"ל, בו שימש כקשר הראשי. מאחרוני לוחמי מרד גטו ורשה שנותרו בחיים.

תמונת הילד היהודי מגטו ורשה

תמונת הילד היהודי המרים ידיו עם חיסול גטו ורשה היא מהתמונות המפורסמות של שואת יהודי אירופה. התמונה צולמה במסגרת דו"ח שטרופ שחיבר קצין האס אס הבכיר יירגן שטרופ למפקדו היינריך הימלר בעקבות חיסול הגטו. את התמונה צילם קצין האס אס פרנץ קוֹנרַד , ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של תפיסת הרכוש היהודי בוורשה. התמונה צולמה בסוף אפריל או בתחילת מאי 1943. בכיתוב לתמונה רשמו מחברי הדו"ח: "הוצאו מהבונקרים בכוח"לאחר הצילום הועלו כל היהודים שבתצלום לאומשלגפלץ וגורשו למחנה ההשמדה מיידנק או לטרבלינקה.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.