גטו וילנה

גטו וילנה היה גטו גדול בווילנה שבליטא שהוקם על ידי הנאצים.

גטו וילנה
Bundesarchiv Bild 183-B10160, Wilna, Juden, litauischer Polizist (freigestelltes Bild)
שוטר ליטאי ויהודי וילנה עם הטלאי הצהוב, יולי 1941
סוג גטו
תאריך הקמה 6 וב-7 בספטמבר 1941
תאריך סגירה 23 בספטמבר 1943
השתייכות האסירים יהודים, יהודים מומרים, בני זוג של יהודים
קואורדינטות 54°41′00″N 25°19′00″E / 54.6833333333°N 25.3166666667°E
WW2-Holocaust-ROstland big legend
מפת מחנות ריכוז והשמדה באזור גטו וילנה

היסטוריה

Vilna1
רחוב ברובע היהודי הישן בווילנה, 29 במרץ 1926

וילנה הייתה מרכז חיי הרוח היהודית במזרח אירופה ואף כונתה בספרות העברית: "ירושלים דליטא". בין שתי מלחמות העולם היא הייתה תחת שלטון פולין. הצבא האדום נכנס לעיר בספטמבר 1939 והיא נמסרה לידי ליטא. אלפי פליטים יהודים החלו לזרום אליה. ביולי 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב, צורפה וילנה לברית המועצות והמשטר הגביל מאוד את היהודים בתחומי החינוך והכלכלה ויהודים רבים הוגלו לרוסיה.

ב-24 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, נכנס הוורמאכט לווילנה, ומיד אחר כך נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך קיץ 1941, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצעי חיסול מהיר.

הקיום בגטו

Vilna4
מבנה בית הכנסת הגדול וספריית שטראשון בווילנה
Ghetto Vilinus
לוחמי גטו וילנה (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע) (צולם עם שחרור וילנה ביולי 1944)
Torah scroll in memory of Vilna and Gluboki jews
ספר תורה לזכר יהודי וילנה וגלובוקי ב"בית וילנה" בתל אביב

ב-6 וב-7 בספטמבר 1941 כינסו הנאצים את 38,000 היהודים שנותרו בווילנה (וכן מומרים לנצרות, יהודים מהורה אחד, ובני זוג של יהודים) בשני גטאות. פעולה זו התרחשה מיד לאחר "הפרובוקציה הגדולה" ב-2 בספטמבר כשיהודים פונו מבתיהם ו-3,700 מהם נטבחו. היהודים לא הורשו לקחת את חפציהם אלא רק מה שיכלו לסחוב בעצמם. קהל גדול צפה בהם צועדים לגטו.

השטח שהוקצה לגטו היה רובע יהודי ישן במרכז העיר.

הנאצים פיצלו את האזור לשני גטאות לפי כוח העבודה של האנשים: ב"גטו 1" - שהו כ-29,000 נפש, ונועד לאלו שיכלו לעבוד ושהיו להם "אישורי עבודה". "גטו 2" - בו שהו כ-11,000 נפש, הורכבו משאר האסירים, בעיקר זקנים וחולים. פיצול הקהילה היהודית לשני חלקים הקל על הנאצים לשלוט בקבוצה ולהוציא לפועל את תוכניתם. כמו בשאר הגטאות שהקימו הנאצים, גם בגטו וילנה שררו תנאי מחיה קשים מאוד, שגרמו מחלות ומוות.

עד סוף דצמבר 1941 חיסלו הנאצים את "גטו 2", והשמידו את שוכניו במשלוחים לפונאר. הם הצהירו על הישארותם של 12,000 יהודים ב"גטו 1", כדי לספק את צורכיהם הצבאיים והכלכליים. בפועל נשארו בו כ-20,000 בני אדם. סביב הגטו נצבו משמרות חיילים גרמנים ואנשי משטרת ליטא.

עד ינואר 1942 נשלחו מהגטו אקציות (שילוחים להשמדה) אחדות שאורגנו בשיטתיות כדי להפחית את מספר היהודים.

התקופה בין ינואר 1942 למרץ 1943 נקראה "תקופת הסטביליזציה" (-ייצוב), או "השקט היחסי", כשהרציחות ההמוניות צומצמו.

מדיניות היודנראט, בראשות יעקב גנס, הייתה לשמור בכל מחיר על סיכויי הישרדות הגטו. היודנראט בגטו נדרש להקצות אלפי יהודים לעבודת כפייה, כשכבר התעוררו חשדות שהם מובלים להשמדה וראו שאין ההולכים שבים. אנשי היודנראט מילאו את ההוראה משום שידעו שסירוב יביא להשמדת הגטו כולו, ונקטו בשיטת הצלה חלקית: הם בחרו להשמדה את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. לאחר מכן נאלצו לשלוח יהודים צעירים ובריאים להשמדה.

בתחילה, אנשי היודנראט הקימו "גטו עובד" ופעלו ליצירת מקורות פרנסה, בתקווה שהיצרנות תעזור להמשך הקיום היהודי עם מעט אוטונומיה. כמו כן הוקמה מערכת אדמיניסטרטיבית לטיפול בבעיות הרעב, המגיפות וצפיפות הדיור, כולל בתי תמחוי ורשת חינוך לילדים ומבוגרים. הם הפעילו משטרה יהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק. הגרמנים שלטו על הגטו באותה תקופה באמצעות המשטרה היהודית בראשותו של גנס, שעליה נמתחה ביקורת מצד האסירים בטענות ליד קשה וחוסר התחשבות מצדם, בעיקר כדי לרצות את הגרמנים.

למרות תנאי המחיה הקשים מאוד, בגטו התקיימו חיי תרבות עשירים: ביוזמתו של גנס הוקמה קבוצת תיאטרון כחלק מתהליך ה"נורמליזציה" והשאיפה לשמור על צלם אנוש גם בתנאי הגיהנום של הגטו. התיאטרון הצליח מאוד ותוך שנה אחת התקיימו למעלה מ-100 הצגות בפני אולמות מלאים. ספריית שטראשון המשיכה לפעול גם בשיא פעולות ההשמדה, ולאחר שנה היו רשומים בה 4,700 מינויים מתוך אוכלוסייה של כ-17,000 נפש. כמעט בכל ערב שבת התקיימו סימפוזיונים, נשפים ו"מסיבות תה" תרבותיות של חברי אגודות המורים, הסופרים, המוזיקאים, השחקנים והציירים, שבהם הרצו על נושאים שונים, נאספו תעודות ומסמכים לארכיון על חיי הגטו והתקיימו אף תזמורת סימפונית ומקהלה.

ניסיונות הצלה

אנטון שמיד היה אוסטרי שגויס לורמאכט. בסתיו 1941 הוצב שמיד ליד וילנה, ביחידה שתפקידה היה לאסוף חיילים גרמנים שנותקו מיחידותיהם. הוא היה עד לכינוס היהודים בגטאות, ולמעשי הטבח בפונאר. באוקטובר החל שמיד לסייע ליהודים, הסתיר אותם וסיפק להם דרכונים מזויפים. בין היתר סייע למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים, להעביר את אנשיו מווילנה לביאליסטוק באמצעות הענקת תעודות מזויפות ואף מכוניות צבאיות ללוחמי המחתרת. על פי ההערכות, שמיד סייע להציל כ-250 יהודים, גברים נשים וילדים, עד שנתפס ונידון למוות. הוא הוצא להורג בווילנה ב-13 באפריל 1942.

המחתרת היהודית

בווילנה היו תאי-מחתרת אחדים ונפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן[1]. הם באו מתנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.

היודנראט נדחק בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים ואף סייע להם, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. המשך תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני המחתרת, שראתה ביודנראט בוגדים וקראה ליהודים לא להישמע להם ולפעול לקראת התקוממות. כרוז שכתב אבא קובנר קרא "אל נלך כצאן לטבח!". במהלך מלחמת הקיום היומיומי ועל רקע ההשמדה ההמונית של יהדות וילנה התבשל בקבוצות המחתרת רעיון ההתנגדות המזוינת. חיסול רוב הקהילה בחודשים הראשונים של הכיבוש ובתחילת תקופת הסטביליזציה והפסקת האקציות בינואר 1942 הכשירו את הקרקע לשם כך, ואפשרו ביסוס ארגון מחתרת פעיל. מנהיגי המחתרת בגטו וילנה היו הראשונים שהבינו כי הגרמנים שואפים להשמדה טוטאלית של היהודים כעם, ושהטרגדיה של יהודי וילנה הנה חלק מתוכנית כוללת ומורחבת להשמדת היהודים. באחד בינואר 1942, בפגישה של נציגי המחתרת הציונית, הושמע הכרוז שחיבר אבא קובנר. בכרוז קרא קובנר שלא ללכת אל המוות כ"רחלים לבית המטבחיים", אלא להתנגד עם נשק ביד. קריאה זו הייתה קוטבית לעמדתו של היודנראט, שלפיה היה על היהודים לשמור על השקט בגטו, להיות מועילים לגרמנים ולהעביר את הזמן על מנת לשרוד. חשוב לציין כי בזמן הפסקת אקציות ההשמדה היו היודנראט, המחתרת והציבור הרחב בדעה אחת: לעת עתה המטרה העיקרית של היהודים היא לשרוד, והאמצעי להשגת מטרה זו הוא עבודה מועילה של היהודים בשביל הגרמנים. בנסיבות אלה התלקח במהלך המפגש של נציגי המחתרת הציונית דיון לוהט בשאלת ההתנגדות המזוינת, והמשתתפים בו הביעו דעות שונות.

גם תושבי הגטו שהאמינו תחילה שהגירוש הוא למחנות עבודה, וגם כשנוכחו אחרת, הם תמכו בהצלה החלקית שהציע היודנראט ולא נענו לקריאת המחתרת.

לנאצים נודע על מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, והם דרשו מהיודנראט להסגירו. הוא נתפס על ידי המשטרה היהודית, אך שוחרר לאחר זמן קצר בפעולה צבאית של חבריו. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. הייתה הסתערות-זעם כלפי המחתרת על ידי ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו[2].

ב-16 ביולי 1943 נאלץ ויטנברג להסגיר עצמו לגסטפו, על דעת המחתרת ובלחץ ההמון והמשטרה היהודית[3]. לפני שהוסגר מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת. לפי עדותו של אבא קובנר במשפט אייכמן, הבריחו חברי המחתרת לויטנברג כדור ציאניד והוא התאבד. על פי גרסה אחרת הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו.

חיסול הגטו

באוגוסט 1943 החלו שוב משלוחים להשמדה וב-1 בספטמבר הוקף הגטו ו-7,000 יהודים הוצאו ל"מחנה עבודה" באסטוניה. במהלך האקציה קרא ארגון המחתרת לתושבי הגטו שלא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד, אך הם לא נענו לכך, ולכן החליטו לדחות את ביצוע המרד ליום חיסול הגטו. במהלך האקציה אירעה התנגשות יריות מוגבלת בין הכוחות הגרמניים שסרקו את הגטו ופוצצו את בתיו ובין אנשי המחתרת, אך לא פרץ מרד כולל והלוחמים נאלצו לסגת. כ-150 לוחמים ברחו מהגטו דרך תעלות הביוב, והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה.

ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב תושביו נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה.

וילנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944. בין מאות היהודים ששרדו בווילנה הייתה קבוצה של כ-250 יהודים ששרדו במחנה HKP, אותו ניהל קרל פלגה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אברהם סוצקובר, הלילה הראשון בגטו, הוצאת עם עובד
  • גטו וילנה
    • (מיידיש: נתן ליבנה), תל אביב: תש"ז-1947.
    • תרגום מחודש מיידיש: ויקי שיפריס, תל אביב: עם עובד, 2016.
  • יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אוניברסיטת תל אביב, ספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
  • דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר. תל אביב: עם עובד ויד ושם, תש"ס 2000.
  • אהרן עינת, חיי יום-יום בגטו וילנה, גבעת חביבה: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2013.
  • אברהם סוצקבר, גטו וילנה, תל אביב: עם-עובד, 2016.
  • זלמן קלמנוביץ, יומן בגיטו וילנה, ספרית פועלים, 1977.
  • יצחק רודאשבסקי, יומנו של נער מווילנה, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.
  • חיים לזר, חורבן ומרד, תל אביב משואות 1950. (מהדורה מורחבת: תל אביב, מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, בית ז'בוטינסקי תשמ"ח 1988)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.
  2. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 161-167.
  3. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמודים 84-85.
13 בדצמבר

13 בדצמבר הוא היום ה-347 בשנה (348 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 18 ימים.

1 בספטמבר

1 בספטמבר הוא היום ה-244 בשנה בלוח הגריגוריאני (245 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 121 ימים.

23 בספטמבר

23 בספטמבר הוא היום ה-266 בשנה (267 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 99 ימים.

נקודת השוויון (שאורך היום והלילה בה הוא בדיוק 12 שעות) מתרחשת בחודש ספטמבר בדרך כלל בין היום ה-22 ליום ה-23 בחודש.

27 בפברואר

27 בפברואר הוא היום ה-58 בשנה בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 307 ימים (308 בשנה מעוברת).

א' באלול

א' באלול הוא היום הראשון בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הראשון בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. א' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בא' אלול היא פרשת שופטים.

אדם (מחזה)

"אדם" הוא מחזה מאת יהושע סובול. המחזה נכתב בשנת 1989 והועלה לראשונה בתיאטרון הבימה.

"אדם" הוא המחזה השני בטרילוגיית "טריפטיך הגטו" שנכתבה על ידי סובול ומתרחשת כולה בגטו וילנה. שני המחזות הנוספים בטרילוגיה הם "גטו" ו"במרתף". במחזות אלו מציג סובול תיאטרון ריאליסטי-מודרני המתעד את גטו וילנה מנקודות ראות שונות (תיאטרון - מחתרת - בית החולים) תוך שמירה על דיוק עובדתי היסטורי המגיע עד לרמת הפוליטיקה שבתוך הגטו ושבין הגטו לגרמנים.

המחזה מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו וילנה, והוא מספר את סיפורה של המחתרת היהודית בגטו (ארגון הפרטיזנים המאוחד, FPO) ואת סיפור הסגרתו של מנהיג המחתרת אדם רולניק (מהדמויות היחידות שלא נקראת בשמה קרי יצחק ויטנברג). עלילת המחזה מתבססת על עדותה של אחת מלוחמות המחתרת, ניוסיה דלוגי (לובוצקי) שהעלתה על הכתב את פרטי פרשת ויטנברג. המחזה מעלה שאלות מוסריות רבות לגבי החיים בתקופת השואה. כמו כן המחזה מראה תפיסה שאינה מוצגת על הבמה כמעט כלל ובה נאצי לא "פלקטי" - נאצי בעל עקרונות, נאצי מוסרי המתנגד למשטר הנאצי והמחזיק את הגטו בתור אקט מוסרי המונע מהחיילים האחראים על הגטו להישלח לחזית. עוד דבר לא שגרתי שהמחזה מציג הוא יהודי במעמד קרוב מאוד לקצין האחראי על הגטו (יעקב גנס וקייטל). המחזה מוצג מנקודת מבטה של נדיה, אישה זקנה שעברה את השואה אך עדיין חווה סיוטים והזיות על המקרים שקרו לה שם (והמחזה בעצם הוא הזיותיה).

איסר לובוצקי

איסר לובוצקי (כ"ג בכסלו ה'תרפ"ג – ג' באדר ה'תשס"ט; 13 בדצמבר 1922 – 27 בפברואר 2009) היה חבר בית"ר, מפעילי המחתרת של גטו וילנה, פרטיזן לוחם ומפקד באצ"ל. שירת כקצין גיוס ארצי של האצ"ל וראש קבוצה ברמת גן. היה משפטן ישראלי, כיהן כאב בית הדין של תנועת החרות וכיועץ המשפטי הראשון של הליכוד. על חייו ומורשתו נכתב הספר לא דרכי האחרונה.

ארגון הפרטיזנים המאוחד

ארגון הפרטיזנים המאוחד (ביידיש: פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע; בראשי תיבות: פֿ-פ-אָ, FPO) היה ארגון מחתרת יהודי אנטי-גרמני שפעל בגטו וילנה. הארגון איחד בתוכו יהודים קומוניסטים, בונדיסטים וציונים.

ג' באדר

ג' באדר הוא היום השלישי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלישי בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בג' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה פשוטה מקביעות הכז או השא או שנה מעוברת מקביעות השג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

גטו (מחזה)

גטו הוא מחזה מאת המחזאי הישראלי יהושע סובול. המחזה נכתב בשנת 1983 וזכה להצלחה בינלאומית. הוא תורגם לעשרים שפות, הוצג בתיאטראות המובילים בעשרים וארבע מדינות וזכה לביקורות משבחות ובשלל פרסים.

"גטו" הוא המחזה הראשון בטרילוגיית "טריפטיך הגטו", שנכתבה על ידי סובול ומתרחשת כולה בגטו וילנה. שני המחזות הנוספים בטרילוגיה הם "אדם" ו"במרתף".

בישראל הועלה המחזה שלוש פעמים בתיאטראות גדולים: פעמיים בתיאטרון חיפה ופעם אחת בתיאטרון הקאמרי.

פעם נוספת הועלה מחזה זה בשנת 2015 על ידי ״המרכז לאומנויות הבמה״, קבוצת תיאטרון לנוער באזור הקריות.

האנציקלופדיה של הגטאות

האנציקלופדיה של הגטאות (באנגלית: The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust) היא אנציקלופדיה מאת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם בראשות דן מכמן, המהווה פרסום מתמשך של מחקר אודות כל הגטאות היהודיים שהתקיימו במהלך השואה. האנציקלופדיה ראתה אור לראשונה באנגלית בעריכת גיא מירון ושלומית שולחני בשני כרכים בשנת 2009 בתמיכת ועידת התביעות והכילה 1,100 ערכים. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר 2013 הושקה האנציקלופדיה בעברית ברשת האינטרנט.

טבח פונאר

טבח פונאר (Ponary massacre) היה רצח המוני של עד 100,000 אנשים על ידי אנשי האס דה ואנשי האס אס הגרמנים ומשתפי פעולה ליטאים במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה באזור הכיבוש הנאצי "נציבות הרייך אוסטלנד". הרציחות החלו לאחר תחילת מבצע ברברוסה, ונערכו בין יולי 1941 לאוגוסט 1944 בקרבת תחנת הרכבת בפונאר, אשר כיום הוא פרוור של העיר וילנה בירת ליטא. כ-70,000 יהודים נרצחו בפונאר, ולצדם עד 20,000 פולנים ו-8,000 שבויי מלחמה סובייטים, שרובם הובאו לשם מווילנה.במלחמת העולם השנייה והשואה, הפכו ליטא והמדינות הבלטיות למקומות הראשונים מחוץ לפולין הכבושה שבהם החלו הנאצים לרצוח יהודים כחלק מהפתרון הסופי. מתוך 70,000 היהודים שחיו בווילנה רק 7,000 (או 10%) שרדו את השואה. מספר התושבים נכון ליוני 1941 היה 80,000 יהודים, או כמחצית מאוכלוסיית העיר. לפי אנציקלופדיית השואה מעל לשני שלישים מהם, או לפחות 50,000 יהודים, נרצחו לפני סוף 1941.

יוסף גלזמן

יוסף גלזמן (1 בינואר 1908 - 9 באוקטובר 1943) היה מנהיג פרטיזנים ואיש בית"ר. מראשי המחתרת של גטו וילנה בתקופת השואה.

יעקב גנס

יעקב גֶנְס (בכתיב לועזי: Jacob Gens או Jakub Gens;‏ 1903\1905 – 14 בספטמבר 1943) היה קצין יהודי-ליטאי, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה במהלך השואה.

גנס עמד בראש הגטו, והאמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. הוא עסק גם בטיפוח התרבות והחינוך בגטו. יחסו למחתרת שפעלה בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד גיסא, הוא טען שביום שבו יחוסל הגטו הוא יצטרף למורדים, ומאידך גיסא, הוא נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. נאמן לעמדתו טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל. גנס לא זכה לממש את דבריו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו, כיוון שהואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג בידי הגסטפו תשעה ימים קודם לכן.

כ"ג בכסלו

כ"ג בכסלו הוא היום העשרים ושלושה בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושלושה בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ג כסלו היא פרשת מקץ, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת וישב אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שלישי, שני או שבת.

פונאר (שיר)

פּוֹנָאר (במקור ביידיש: שטילער, שקט; מוכר במילותיו הראשונות: שטילער, שטילער, "שקט, שקט") הוא שיר שנכתב בגטו וילנה באביב 1943. את השיר ביידיש חיבר שמֶרקֶה קצ'רגינסקי בעקבות בית בפולנית שכתב הרופא נח (לאון) וולקוביסקי, ללחן שחובר על ידי בנו בן ה-12, אלכסנדר (אַלֶק) וולקוביסקי (לימים אלכסנדר תמיר). השיר, הפותח במילים "שטילער, שטילער, לאָמיר שװײַגן, קבֿרים װאַקסן דאָ" ("שקט, שקט, בני נחרישה, כאן צומחים קברים"), הוא שיר ערש לילד שאביו נרצח בפונאר.

השיר ראה אור בתרגום עברי מאת אברהם שלונסקי כבר ב-1945, חודשים מספר לאחר תום המלחמה. השיר היה נפוץ בין היהודים בתקופת השואה, וכיום הוא מושר תדיר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

קייזרוואלד

קייזרוואלד (Kaiserwald) היה מחנה ריכוז נאצי בפרברי ריגה בלטביה.

המחנה נבנה במרץ 1943, בתקופה שהוורמאכט שלט בלטביה. העצורים הראשונים של המחנה היו נאשמים גרמניים בעבירות שונות. בעקבות השמדת הגטאות של ריגה, לייפאיה, ודאוגבפילס הועברו היהודים המגורשים למחנה זה. אלה הצטרפו ליהודים ששרדו את חיסול גטו וילנה. בתחילת שנת 1944 כמה מחנות קטנים שסביב המחנה היו לחלק מתחום השיפוט של מחנה קייזרוואלד. לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים גורשו יהודים מהונגריה למחנה זה והצטרפו למגורשים נוספים מלודז', פולין. במרץ 1944 המחנה הכיל 11,878 עצורים, מתוכם 6,182 גברים, 5,696 נשים מהם רק 95 לא היו יהודים.

בשונה ממחנה אושוויץ וטרבלינקה, הוא לא היה מחנה השמדה והעצורים בו עבדו בעבור חברות גרמניות שונות, כמו חברת החשמל הכללית של גרמניה (Allgemeine Elektricitäts-Gesellschaft), שעשתה שימוש נרחב בנשים העצורות במחנה על מנת לייצר מוצרי אלקטרוניקה כסוללות.

ב-6 באוגוסט 1944 הצבא האדום, הלם בורמאכט והתקדם מערבה, אל תוך לטביה. אז החלו הגרמנים להעביר את עצורי קייזרוואלד אל מחנה הריכוז שטוטהוף בפולין. כל האסירים מתחת לגיל 18 ומעל גיל 30 - יהודים חשודים בהתנגדות למשטר במחנה ואלה שהיה חשד שלא ישרדו את המסע מלטביה לפולין - נורו. בספטמבר 1944 כבר הועברו כל אסירי קייזרוואלד אל מחנה שטוטהוף.

הצבא האדום שחרר את המחנה ב-13 באוקטובר 1944.

שואת יהודי ליטא

שואת יהודי ליטא התחוללה בחודשים יוני עד דצמבר 1941. המעטים ששרדו מקרב יהדות ליטא היו הנמלטים ליערות ואותם שהצליחו להסתתר אצל קרובים ליטאים. על פי מחלקת הסטטיסטיקה הליטאית ליטא מנתה בין 203,000 ל-207,000 יהודים עד ה-1 בינואר 1941. על פי ספרות המחקר, אוכלוסיית היהודים בליטא מנתה כמאתיים ועשר עד מאתיים ועשרים אלף נפש. מספר היהודים ששרדו בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בליטא בתום המלחמה נאמד בכ-8,000 נפש.הרציחות ההמוניות של היהודים בליטא היו תקדים בהיסטוריה של ליטא, במספר הרוגים הרב בזמן כה קצר.

שיר הפרטיזנים

שיר הפרטיזנים, (ביידיש: זאָג ניט קיין מאָל, נהגה: "זוֹג נִיט קֵיין מוֹל" (על פי מילותיו הראשונות); בתרגום לעברית: 'לעולם אל תאמר'); ידוע גם בשמות שיר הפרטיזנים היהודים או המנון הפרטיזנים היהודים ("פּאַרטיזאַנער ליד"), אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה ואנחנו כאן ("מיר זייַנען דאָ" ('אנחנו כאן')) הוא שיר יידי שכתב במאי 1943 הירש גליק (1922–1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר התפשט בין קבוצות הפרטיזנים השונות והפך להמנון שביטא את ההתנגדות ההירואית לרדיפות הנאצים.

השיר הותאם למנגינה שחוברה במקור ב-1937 על ידי המלחינים היהודים-סובייטים האחים פּוקראס (Покрасс) לשירו (ברוסית) של המשורר הסובייטי אלכסיי סוּרקוֹב (Сурков) המתחיל במילים "לא ענני גשם הם, אלא ענני סער", שהיה שיר הנושא של הסרט הסובייטי "בנים של העם העמל".

אחרי מלחמת העולם השנייה, כששמעו האחים פוקראס את "שיר הפרטיזנים" של גליק, הם סיפרו בהתרגשות שהלחן שחיברו לשירו של סורקוב התבסס על שלד השיר "אויפן פריפעטשיק", שאותו הכירו מילדותם. באימוץ הלחן על ידי יהודים הם ראו סגירת מעגל.הסופר והמשורר שְׁמֶרְקֶ'ה קָצֶ'רגינסקי, ששהה באותה עת בגטו וילנה, כתב כעבור שנים ספורות על נסיבות חיבורו של השיר:

בליל האחד במאי [1943] ערכנו... נשף... נואם ועוד נואם, שיר ועוד שיר – הכל היה הדור רוח וארשה הלוחמת... באולם הצר הילכה אותה שעה רוחם של המורדים בוארשה. ידענו כי מחר-מחרתיים גם עלינו יודיע הראדיו לכל העולם כי היהודים בגיטו של ירושלים דליטא [=וילנה] קמו והניפו את נס המרד נגד הגרמנים. דממת-מות נשתררה באולם. רעדו צלילי היגון, שהשמיעו שחקני הגיטו. לא הרגשתי היאך התקרב אלי מן הצד הירש גליק.– נו, מה נשמע אצלך, הירשקה?– חיברתי שיר חדש. התרצה לשמוע?– שיר חדש?... בשעה זו?... טוב, קרא אותו.– אבל לא עכשיו. מחר אעלה אליך. מחר. זהו שיר לשיר אותו. למחרת בבוקר השכם כבר היה הירשקה אצלי.– אבל אבקשך להקשיב יפה – אמר כמתחנן – ואני אשיר אותו לפניך. הוא התחיל לשיר חרש, אבל בחום-לבב. בעיניו הבריקו ניצוצות.זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא... מהיכן אמונת-אומן זאת? הירשל אינו נותן לי שהות לחשוב. קולו חדל לרעוד, בבטחון הולמות המלים, ברגלו האחת הוא רוקע לפי הקצב, כאילו צועד במצעד:כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם, יַחְדָיו שָׁרוּהוּ וְנַגַנִים בְּיָדָם....– בראוו, הירשקה, בראוו! לחצתי את ידו. בחרוזיו הרגשתי את השפעת המרד בגיטו וארשה. הוא נושם אויר רימונים ונאגאנים... מטה הפרטיזנים בגיטו החליט לקבוע את שירו של גליק כהימנון הלוחמים. אבל ההחלטה היתה מיותרת, כי השיר כבר נתפשט בכל הגיטו, ואחר-כך במחנות-הריכוז, במחנות-העבודה וביערות.השיר נדפס לראשונה עוד במהלך המלחמה ביומון "משמר" ב-16 בפברואר 1945 – ביידיש ובעברית, בתרגום אברהם שלונסקי. במאי 1946 נדפס ב"ניצוץ". הוא תורגם עוד לשפות רבות, בהן אנגלית (6 גרסאות), פולנית (3 גרסאות), רומנית, הולנדית, ספרדית ובולגרית.

לכבוד יובל החמישים של הירש גליק פורסמה חוברת מיוחדת על השיר, אותה ערך ליזר ראן, "המנון המרידה היהודית" (ניו-יורק, 1972), ובה הסבר על השיר ותרגומים של השיר למספר שפות.

כיום הוא מושר בטקסי זיכרון שונים ברחבי העולם לזכר קורבנות השואה. דמותו של הירש גליק שימשה השראה ביצירותיהם של אברהם סוצקובר, שמריהו קצ'רגינסקי, פרץ מרקיש ואחרים ומופיעה בפואמה "מלחמה" למרקיש.. מילות השיר היוו השראה ליצירות ספרותיות כך למשל לשמו של הספר "מעבר לשמי העננה" מאת הפרטיזן ברוך שוב, לשם הספר "לא דרכי האחרונה" מאת עשהאל לובוצקי וכן ליצירות בשפות זרות. להקת המטאל הישראלית Gevolt ביצעה גרסת כיסוי לשיר זה ביידיש באלבום AlefBase, שיצא ב-2011.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.