גזרת הכתוב

גזרת הכתוב הוא מונח הלכתי נפוץ, המתאר הלכה או דין מהתורה, שאין מאחריו היגיון ברור (ולעיתים הוא נראה אף כמנוגד לו), ותוקפו מבוסס אך ורק על ציווי מפורש במקרא. מונח זה מהווה ביטוי לעקרון יסודי בתפיסה היהודית-אורתודוקסית, לפיו ציוויים מקראיים מחייבים באופן אפריורי, בין אם הם מובנים להגיון האנושי ובין אם לא, ואף אם הם עומדים בניגוד להיגיון האנושי.

פעמים שגזרת הכתוב באה לידי ביטוי בדברים העומדים בניגוד להיגיון האנושי; פעמים שהיא באה לידי ביטוי בניגוד לדינים אחרים הכתובים במקרא; ופעמים שהוא אף עומד בסתירה לפרטים שונים באותו נושא הלכתי עצמו.

ההתייחסות לגזרת הכתוב ועל החיוב במצוות התורה מצד עצמם ולא מצד ההגיון שבהם קדום ומופיע כבר במדרש.

דוגמאות

דוגמה קלאסית לגזרת הכתוב היא פרשת פרה אדומה שהמקרא קובע כי באמצעות דמה ניתן לטהר טומאת מת. קיימות מספר התייחסויות לדין זה, ואחת מהידועות שבהן היא של המדרש: "העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?! (כלומר, כיצד הפרה יכולה לטהר את הבגדים) אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי־אתה רשאי לעבור על גזרתי." (מדרש רבה, במדבר, פרשה יט) חז"ל גם מייחסים את הפסוק "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ"ג.) לניסיון של שלמה המלך, החכם מכל אדם, לעמוד על טעמה של פרשיית פרה אדומה, אך ללא הצלחה: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני."

בן סורר ומורה הוא דוגמה ידועה לגזרת הכתוב, והוא כל-כך בלתי אפשרי עד שאמרו חז"ל:[1] "דין סורר ומורה ועיר הנדחת לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד א'.) הסיבה לכך שמקרה של בן סורר ומורה אינו אפשרי, נעוצה בכך שהתנאים שעליו לעמוד בהם כדי להיות מוגדר כבן סורר ומורה הם מוזרים ונדירים ביותר; כך לדוגמה עליו להיות דווקא זכר, הוא חייב לגנוב דווקא משל אביו ואמו ולא משל אחרים, וחייב להיות דווקא לפני גיל מצוות; בנוסף, החידוש המרכזי בפרשייה זו של בן סורר ומורה הוא שניתן לשפוט אדם על שם סופו, כלומר להרוג אדם עוד לפני שחטא את החטאים בגינם מגיע לו למות.[2]

דוגמה קיצונית יותר המשקפת מצב בו גזרת הכתוב עומדת בסתירה לדין אחר במקרא, ניתן למצוא במצוות ראייה הקובעת כי אף על פי שקטן פטור באופן עקרוני מכל המצוות - בזו הוא מחויב.[3]

דוגמה נוספת, קיצונית יותר משתי הקודמות, קובעת על פי גזרת הכתוב דין העומד בסתירה לדין אחר באותה פרשייה עצמה; בפרשיית אישה סוטה נאמר כי על האשת-איש שחשודה בזנות לשתות את "המים המאררים" לאחר שהבעל "קינא לה" (=חשד שהיא בוגדת בו), והיא גם "נסתרה" עם אחר (=הסתתרה עם אחר באופן מעורר חשד). אך כל זאת דווקא באישה נשואה, אולם במקרה של אישה שרק מקודשת, על אף שבמידה וזנתה גם היא חייבת מיתה כמו אישה נשואה, גזרת הכתוב קובעת כי היא אינה שותה מ"המים המאררים".[4]

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ רבי יונתן חולק על אמירה זו, וטען כי הוא נוכח במקרה של בן סורר ומורה.
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ח', הלכה א'.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק א', הלכה א'.
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ד', הלכה א'.
אין הולכין בממון אחר הרוב

אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם.התלמוד מציג את העקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב.כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו.

בן סורר ומורה

בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה, שבו נער מתנהג בדפוס קבוע גם לאחר שהוזהר, בהתנהגות של נהנתנות מופרזת בזלילת מזון והשתכרות, תוך זלזול בהוריו ואי ציות להם. על פי התורה דינו הוצאה להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו מזקני העיר היושבים בדין.

חז"ל מבארים בדרשת הפסוקים שהמדובר הוא בנער בן 13, ושבנהנתנותו הוא גם גונב מהוריו את הבשר והיין שאותם הוא 'זולל וסובא'. כמו כן חז"ל מבארים שהסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד.

על פי ההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר. יש שטענו שהוא מעולם לא קרה ולא עתיד לקרות.

בשר בחלב

בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות ביהדות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.

האיסור העקרוני הוא מצווה מהתורה, ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, ובין כלי בישול למוצרי בשר וחלב, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.

מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל, נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.

התראה (הלכה)

התראה הוא מונח הלכתי המתאר מצב בו חוטא העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים (יש שטוענים כי אלו העדים) כי הדבר אסור, עליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, כגון עונש מוות או מלקות, וכשבית-הדין דורשים וחוקרים את העדים, הם מחויבים לשאול האם התקיימה התראה. התראה היא תנאי הכרחי להענשת חוטא - אך בלתי מספיק; התנאי הנוסף הוא עדים.התנייתה של הענישה הגופנית בהתראה ייחודית למשפט העברי. לעומתו, בשיטות המשפט האחרות התקבע הכלל המבוסס על האתיקה של אריסטו: "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".

זכין לאדם שלא בפניו

זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו הוא כלל במשפט העברי המאפשר לבצע פעולה משפטית עבור אדם אחר, ללא ידיעתו של אותו אדם עבורו נעשית הפעולה, בתנאי שהשלכות הפעולה הן טובות עבור האדם שעבורו נעשית הפעולה.

המקרה הפשוט להדגמת הכלל הוא הקנאת מתנה לאדם ללא ידיעתו. כך פוסק הרמב"ם: המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בה אחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אף על פי שלא הגיעה המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו, אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל אם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו". כדי להקנות מתנה יש לבצע פעולת קנין, כמו בכל מכר. פעולה זו במכר, יכול לעשות הקונה או שלוחו. אולם במתנה יכול לעשות זאת כל אדם מכח הכלל הנ"ל.

התלמוד לומד כלל זה מפסוק בתורה. אולם הראשונים חלוקים בדעתם אודות תוקפו של הלימוד. יש הרואים בלימוד זה לימוד גמור, וממילא לדעתם מדובר בדין דאורייתא אפילו כשהזוכה הוא קטן. לעומתם יש הסבורים שאין הלימוד הזה אלא 'אסמכתא'. אולם כפי שנראה בהמשך (היסוד המשפטי של דין זכייה), לדעת חלק מהראשונים דין זכייה הוא חלק מדין השליחות. לפי גישה זו ייתכן שאין צורך במקור מעבר למקור של דין שליחות.

עדים זוממים

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.