גותים

הגותים (גותית: Gut-þiuda) היו שבטים גרמאנים אשר פלשו לתחומי האימפריה הרומית במהלך המאות הראשונות לספירה. מקור הגותים הוא באזור הדרומי של שוודיה [1]הנקרא סקאנדצה (scandza), אך התרבות הגותית התהוותה בצפון מזרח אירופה היבשתית ולא בסקנדינביה.

הגותים מוזכרים לראשונה כשבטים החיים בפולין במאה הראשונה לספירה. משם נדדו הגותים במאה השנייה לספירה לאזור סקיתיה (Scythia), אזור מצפון לים השחוראוקראינה של היום), ובמאה השלישית חלקם התיישבו ליד גבולות האימפריה הרומית.

בשנת 269 נלחם קלאודיוס השני גותיקוס בגותים, ובקרב שנערך ליד העיר נאיסוס שבמואסיה העילית הובסו הגותים ונסוגו. הניצחון המוחלט העניק לקלאודיוס את התואר 'גותיקוס מקסימוס'. בעקבות המלחמה הוקמה פדרציה חזקה של הגותים, אולם זו הוכנעה במאה הרביעית על ידי ההונים.

במהלך המאה ה-4 לספירה התפצלו לשני שבטים, אלו שיישבו את האזורים בצפון הים השחור נקראו אוסטרוגותים (גותים מזרחיים), ואלו שיישבו את אזור דאקיה שהיה חלק מהאימפריה הרומית (נמצא ברומניה ובהונגריה של היום) נקראו ויזיגותים (גותים מערביים, מתקדמים).

באמצע המאה ה-4 הומרו הגותים לנצרות על ידי הבישוף אולפילס שהמציא את האלפבית הגותי שהתבסס על האלפבית היווני על מנת לספק לגותים שפה כתובה כדי שיוכלו לקרוא את תרגומו לתנ"ך. הגותים קיבלו על עצמם את הנצרות האריאנית.

ספר התנ"ך של אולפילס הוא השריד היחיד שנותר מהשפה הגותית.

הוויזיגותים

בשנת 376 הותקפו הוויזיגותים, כמו שבטים אחרים, על ידי השבטים ההונים שבאו מהמזרח. בהתקפות אלו נהרגו שני מלכים גותים. כתוצאה מלחץ זה, חצו הוויזיגותים את נהר הדנובה שהיווה גבול טבעי עם האימפריה הרומית וחיפשו מקלט בפרובינציה הרומית של פאנוניה. הרומאים דרשו שתמורת המקלט שנתנו לוויזיגותים הם ישרתו בצבא הרומאי וישלמו מיסים לרומא. דרישות אלו גרמו להתקוממות הוויזיגותים. הוויזיגותים היו עם מתורבת שעסק בעיקר בחקלאות בדַקְיָה (אזור ברומניה של היום), אך בלחץ ההונים נמלטו לשטחי האימפריה הרומית שבבלקן (376), הביסו את צבאו של הקיסר ואלנס והמיתו אותו עצמו בקרב אדריאנופול (378). כתגובה פתח הקיסר הרומאי תאודוסיוס בעימות עם הוויזיגותים, שהסתיים בשנת 382 עם חתימת הסכם שלום עימם. בעקבות ההסכם הוקצו להם שטחים להתיישבות עממית בבלקן, וכך הפכו לאומה הברברית העצמאית הראשונה בתחומי האימפריה הרומית. בתקופה זו המירו את דתם לנצרות אריאנית קטוליסטית, בהנהגת ההגמון הראשון שלהם, אולפילס.

בשנת 394 חברו הוויזיגותים לרומאים במלחמה כנגד ההונים, אך לאחר מותו של תאודוסיוס בשנת 395, הוכרז אלאריק, מצביא ויזיגותי, כמנהיגם. אלאריק ניתק את הברית עם האימפריה הרומית ותבע תשלום של 4000 ליבראות זהב בתמורה לשירותיו עבור האימפריה. משלא נענה לתביעה זו, החליט אלאריק בשנת 401 לפלוש לאיטליה תוך שיתוף פעולה עם שבטי הפרנקים והוונדלים ולאחר עשור של מאבקים חוזרים ונשנים, בזז אלאריק בשנת 410 את העיר רומא.

לאחר מותו של אלאריק, תחת מנהיגותו של אתאולף, נטשו הוויזיגותים בשנת 412 את איטליה, רצו להגיע לצפון אפריקה אבל לא הצליחו. פלביוס אאטיוס הביס אותם בגאליה והם השתקעו באקיטן. משם נדחקו לצפון ספרד וחזרו חלקית לדרום צרפת של היום, הם הקימו ממלכה בשטחים אלו (הממלכה הוויזיגותית) וכוננו את שושלת "המלכים ארוכי השיער" שחילקו את השליטה במערב אירופה עם הפרנקים. לשיא כוחם הגיעו הוויזיגותים תחת מנהיגותו של אוריק (466-484), שהשלים את כיבוש ספרד.

ב-507 נדחקו הוויזיגותים מאקיטן על ידי הפרנקים ונשארו בספרד בלבד אך לאחר כמה שנים יצאו למסע כיבושים נרחב שכלל את כל מערב אירופה. הוויזיגותים השתלחו בפראות בכל עמי האזור והטמיעו את תרבותם בכפייה. כמו כן פיתחו זן נדיר של חקלאות מתקדמת.

במהלך המאה השמינית התפתח מאבק על כס השלטון. במהלך המאבק ביקשו יריביו של רודריק, המלך הוויזיגותי האחרון, את עזרת המוסלמים. כתוצאה מכך פלשו המורים המוסלמים מצפון אפריקה בשנים 710711 לספרד, בהנהגת טאריק איבן זיאד וכך הגיע הקץ לשלטון הגותים.

האוסטרוגותים

לאחר הפיצול מהוויזיגותים במאה הרביעית הקים ארמנאריך, מלך האוסטרוגותים, ממלכה גדולה לחופי הים השחור, אך בדומה לוויזיגותים גם האוסטרוגותים גורשו מאדמתם על ידי ההונים בשנת 370. לאחר מכן הם צורפו לצבא המנצחים ההונים והחלו בחיי נדודים והתפרנסות מביזה ומשוד. האוסטרוגותים לא זכו לעצמאות עד שנת 453 עם מותו של אטילה. בתקופה זו שקעה האימפריה הרומית המערבית לאחר כיבוש רומא על ידי המלך הוויזיגותי, ונבזזה על ידי שבטים שונים.

האוסטרוגותים היגרו לתוך חצי האי האיטלקי ברצונם לקבל את תרבות הרומאים ולהיות שווים להם. אך היותם נוצרים אריאנים עוררה עימות עם הכנסייה הקתולית בהנהגת האפיפיור.

סופה הרשמי של רומא היה בשנת 476, כאשר אודואקר הנהיג מספר שבטים גרמאנים קטנים שהיו בשירות צבא רומא ומרדו, הוכרז על ידם כמלכם. הדבר לא שינה באופן ממשי את מצב רומא שכבר הייתה נתונה תחת שוד וביזה זה זמן רב. לקיסר הביזנטי לא נותר אלא להכיר בשלטונו של אודואקר על איטליה, אך לא לאורך זמן. בשנת 488 לספירה מינה הקיסר הביזנטי זנון את האוסטרוגותים לגרש את אודואקר מאדמת רומא.

המנהיג האוסטרוגותי החשוב ביותר היה תאודוריק הגדול שמשל בשנים 493526. צבא תאודוריק התעמת עם צבא אודואקר בקרב ולאחר כמה הפסדים, בשנת 493, ביקש אודואקר לחלוק את השליטה באיטליה עם תאודוריק. במהלך שיחות השלום יחד עם בניו וראשי ממשלו הרג אותו תאודוריק ולאחר מכן מינה עצמו שליט יחיד באיטליה.

תחת שלטון תאודוריק המשיכו החוק הרומאי ושיטת המיסוי הרומאית לתפקד; הייתה זו תקופת שלום ושגשוג. לאחר מותו של תאודוריק החזיקה מעמד הממלכה האוסטרוגותית עד אמצע המאה השישית. ב-538 הדף הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון את האוסטרוגותים מרומא. תוך 20 שנה, במאבקים מרים עם האימפריה הביזנטית ששמרה על כוחה, נחלו האוסטרוגותים הפסדים כבדים וחוסלו כליל כעם. האוסטרוגותים הגיעו לסף הכחדה בסביבות שנת 556 לספירה.

התואר "גותי"

בקרב עמי אירופה, הגותים נתפסו כברברים פגנים שהביאו לסופה של האימפריה הרומית התרבותית והמאורגנת. כאשר אנשי הרנסאנס רצו לתאר את אמנות ואדריכלות ימי הביניים הם קראו לה בשם הגנאי "גותית", שכן היא "מייצגת את נפשו המסוכסכת של הברברי" (ג'ורג'ו וזארי).[2] כך קיבלו את שמן האמנות הגותית והאדריכלות הגותית, שאין להן כל קשר לשבטים הגותים.

הגותים באסיה הקטנה

Asia Minor ca 780 AD
חלוקת האימפריה הביזנטית לתמטות, ומיקום תמטת בוקלריה בה

על פי יורדנס ישבו גותים מצפון להרי הפונטוס. במאה ה-8, כאשר האימפריה הביזנטית חולקה לתמטות, נקראה אחת התמטות "בוקלאריה" (Bucellarian) על שם הגותים ששכנו בה שהיו מוכרים כבוצ'לרים (Bucellarius), שהם חיילים מהעילית. אחרי קרב מנזיקרט לא שומעים יותר על גותים באסיה הקטנה. על פי מייקל קוליקאוסקי הם נטמעו באוכלוסייה המקומית.

לקריאה נוספת

  • Peter Heather (2005), The Fall of the Roman Empire, ISBN 0-19-515954-3.

הערות שוליים

  1. ^ קרל חיים בלום, גותים, האנציקלופדיה העבית עשירי, חברה להוצאת אנציקלופדיה בע"מ, תשכ"ב, עמ' 515
  2. ^ נורית כנען-קדר, האמנות הגותית - מקתדרלה לעיר, עמ' 11
אוסטרוגותים

האוסטרוגותים (לטינית: Austrogothi או Ostrogothi, "גותים מזרחיים") הם שבט גרמאני שמוצאם מגוטלנד (Gotland) שבשוודיה, סקנדינביה. השבט השפיע על אירועים מדיניים בשלהי ימיה של האימפריה הרומית. במקביל לו, פעל שבט גרמאני נוסף, אף הוא מצאצאי הגותים (Gothi), והוא הויזיגותים (Visigothi), שכונו "גותים אציליים" או ה"מערב-גותיים". שני השבטים הם מצאצאי הגותים, שבט שהתהווה במזרח גרמניה, שנטל חלק באירועים המדיניים של אותה עת.

במקור נקראו ה"אוסטרוגותים" גראוטונגי (Greutungi), כינוי עתיק שמשמעו היה "אלה מהערבה". האוסטרוגותים התיישבו מצפון לים השחור, משם עברו לשטחים לאורך הדנובה בתחומי מואסיה (Moesia) ודאקיה (Dacia) (היום מחוזות ברומניה ובהונגריה). הם ישבו שם עד לשנת 382. תחת שלטון ההונים הם עברו לבלקן ומשם במאה ה-5 לאיטליה, שם מנהיגם תאודוריק הגדול הקים את ממלכתם.

אכד

אַכַּד הוא שמם של עיר, עם וארץ במסופוטמיה, בין אשור בצפון, שומר בדרום והנהרות פרת במערב וחידקל במזרח. הממלכה האכדית נוסדה בסביבות שנת 2350 לפני הספירה. הלשון האכדית (שם כולל לאשורית ולבבלית) היא שפה שמית מזרחית שנכתבה בכתב יתדות, והייתה השפה השלטת במסופוטמיה ובסוריה והשפיעה רבות על שפות שמיות אחרות כמו הארמית וכמו העברית.

העיר שלא נמצאה עד היום שכנה ככל הנראה כ-50 קילומטר דרום-מערבית לבגדאד. היא הגיעה לשיא גדולתה במאות ה-22 עד ה-18 לפני הספירה, לפני עלייתה של בבל. אכד נתנה את שמה לארשכיגל, היא אלת המוות והשאול המסופוטמית, שמופיעה באמונה השומרית והאכדית.

אלפבית גותי

האלפבית הגותי, האלפבית אותו המציא הבישוף אולפילס על מנת להעלות על כתב את תרגום התנ"ך לשפה הגותית, השפה היחידה שנכתבה באלפבית זה.

האלפבית הגותי מבוסס בעיקר על האלפבית היווני והאלפבית הרוני בו השתמשו הגותים לצורך כתיבת השפה לפני כן, מקור שמות האותיות באלפבית הגותי נובע בבירור מהאלפבית הרוּני.

אין לבלבל את האלפבית הגותי עם "הכתב הגותי" שהיא צורה (גופן) מסוגננת לרשום אותיות לטיניות בזמן ימי הביניים, ומכונה בגרמנית בשם פרקטור (Fraktur).

גותי

האם התכוונתם ל...

גותים (זרם תרבותי)

תת התרבות הגותית היא קבוצה חברתית-תרבותית של אנשים (בדרך כלל צעירים) המתאפיינים במשיכה לתרבות הגותית הרומנטית שהתפתחה במאה ה-19 ובפרט לגל מוזיקת הרוק הגותי שהתפתח בשנות ה-80 של המאה ה-20.

התנועה הגותית המודרנית התפתחה כתנועת מרד נעורים בצמוד למוזיקת הפאנק והרוק הגותי בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. זרם זה התבטא לא רק במוזיקה אלא בעיקר בסגנון הלבוש המיוחד שהוליד, הכולל בגדים שחורים מקטיפה ועור שחור, איפור כבד ותכשיטים כסופים שהמפורסם בהם הוא הענח' המצרי. סמל נוסף של המטאליסטים הגותים והמטאליסטים בכלל הוא פנטגרם עם מעגל מסביבו (בדרך כלל).

גותים (מסופוטמיה)

הגוּתים היו עם נוודי שמקורו במערב פרס. במאה ה-23 לפנה"ס פלשו הגוּתים למסופוטמיה ושדדו אותה ואת ערי-המדינה בתדירות גבוהה עד שאותו-ח'גל שליט העיר אור גירש אותם.

גותית

גותית היא שפה שנכחדה, המשתייכת לענף המזרחי של השפות הגרמאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות.

הגותית, שאינה מדוברת כיום, דוברה בפי הגותים באלף הראשון לספירת הנוצרים.

בהגיית השפה הגותית ההטעמה הייתה על ההברה הראשונה במילה או על ההברה הראשונה של השורש, בדומה לשאר השפות הגרמאניות. היא נכתבה תחילה באמצעות האלפבית הרוני, שבו נכתבו בתחילה רוב השפות הגרמאניות. במאה הרביעית לספירה, הומצא האלפבית הגותי על-מנת לכתוב את תרגום התנ"ך לשפה הגותית.

הונים

ההונים היו קונפדרציה של שבטי נוודים שהתקיימה החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה השביעית. שטח מחייתם השתרע על פני מזרח אירופה, הרי הקווקז ומרכז אירופה. מקום הופעתם המתועד הראשון היה ממזרח לנהר וולגה, ממנו נעו מערבה, ומשנת 370 לערך הם החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה. הצבא ההוני התבסס על חיל פרשים מהיר, שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של המלך אטילה. משנת 445 ועד מותו הפתאומי בשנת 453, פלשו ההונים תחת פיקודו לשטחי האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית, בזזו אותם, ואילצו את שני חלקי האימפריה הרומית לשלם להם סכומי כסף נכבדים תמורת שקט לאורך הגבולות.

הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית בקרב הנהר הקפוא ובאופן כללי הייתה ענייה יותר מהחלק המזרחי. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, נפלה האימפריה הרומית המערבית תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות תחת לחץ השבטים הגרמאניים.

ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של ערבות מזרח אירופה עד סוף המאה השישית, ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים בקווקז עד תחילת המאה השמינית לספירה.

הדּוֹגְמָה הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.

ויזיגותים

הוויזיגותים הם אחת משתי הקבוצות המרכזיות שמהם היו מורכבים הגותים, יחד עם האוסטרוגותים. פרט לעובדה בסיסית זו, כמעט כל פרט לגבי טבעם ומקורם המדויק של הוויזיגותים, כמו גם מקור ומשמעות שמם, שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. רוב ההיסטוריה העתיקה של הגותים עד להתיישבותם באזור הדנובה והים השחור, בסמיכות לאימפריה הרומית, ידועים לנו מתוך הספר "גטיקה" של יורדנס, היסטוריון רומי בן המאה ה-6. הוא מספר שמקור הגותים הוא בסקנדזיה, כלומר באזור דרום סקנדינביה של ימינו. על פי יורדנס, לאחר הגעתם והשתקעותם בסקיתיה באזור הים השחור, התחלקו הגותים לשתי קבוצות, ה"אוסטרוגותים", כלומר הגותים המזרחים וה"ויזיגותים" – הגותים המערביים. עם זאת, חוקרים מודרניים רבים אינם מקבלים את סיפורו של יורדנס כמהימן היסטורית. למשל, הם טוענים כי השם "ויזיגותים" היא המצאה של ההיסטוריון הרומי קסיודורוס, עליו התבסס יורדנס בספרו, וששמם המקורי היה ה"וזי" או "ויזי", שמשמעותו "האציל" או "הטוב".עד המאה ה-20 מקובל היה לזהות בין ה"ויזיגותים" של יורדנס וה"טרווינגי" של מרקלינוס, היסטוריון רומי אחר בן המאה ה-4. מרקליונס חילק את הגותים ל"טרווינגי" ו"גראוטונגי" וקבוצות אלו זוהו עם הוויזיגותים והאוסטרוגותים בהתאמה. אך עם פיתוחן של שיטות חדשות לחשיבה על אתניות וזיהוי אתני במאה ה-20, זיהוי זה הוטל בספק על ידי מספר חוקרים.לעומת תפיסה זו של הוויזיגותים כקבוצה שהתגבשה עוד בתקופת התיישבות הגותים בסקיתיה, מעמידים חוקרים מודרניים תאוריות אחרות, לפיהן הוויזיגותים התגבשו בשלב מאוחר יותר, מתישהו בין הכניסה של הגותים לאימפריה הרומית בשנת 376, לבין הקמת הממלכה הוויזיגותית בדרום צרפת ובספרד בעשורים הראשונים של המאה ה-5.

ישנם חוקרים הטוענים שלא ניתן לזהות כלל בין הטרווינגים והוויזיגותים, ויש לראות בויזיגותים קבוצה שנוצרה במאה ה-4 או אפילו ה-5. על פי חוקרים אלו, אין לראות את המונח ויזיגותי לכתחילה ככינוי אתני, אלא ככינוי לאיגוד של שבטים, שהורכב בעיקר משבטים גותים. כמו כן, הכינוי התייחס בעיקר למשפחות האצולה שהנהיגו את העם, ופחות לעם עצמו שייתכן והיה מורכב מקבוצות אתניות שונות, וכלל קבוצות שאינן גותיות ואפילו קבוצות שאינן גרמאניות. יש אף הטוענים שהוויזיגותים נוצרו רק כצבא תחת שלטון אלאריק, ואין לראות בהם קבוצה אתנית מובחנת לפני הגירתם למערב אירופה.

טוטילה

טוטילה (Totila) היה מלך האוסטרוגותים בין השנים 541–552. שמו המקורי היה 'באדואילה' (Baduila). הוא כבש חזרה את רוב מרכז ודרום איטליה, אשר היו בידי האימפריה הביזנטית היא האימפריה הרומית המזרחית לאחר שנכבשה מהם.

בקיץ 541 נבחר טוטילה לתפקידו על ידי ראשי הגותים אחרי שהמלך הקודם, ויטיגיס (Witigis) נלקח בשבי לקונסטנטינופוליס. הוא הוכיח את עצמו כמנהיג וכמדינאי. הוא השיג את תמיכת העם על ידי שחרור עבדים וחלוקת אדמות לאיכרים. גם לנכבשים הוא התנהג בתבונה וברחמים ואלה הצטרפו אל צבאו.

בשנת 543 הוא כבש בחזרה את השטחים שנכבשו מקודמו. רק רומא לא הסכימה לשוב לשליטתו. הוא פנה לסאנט הרומאי בכתב והזכיר להם כי הם היו נאמנים לשליט האוסטרוגותי בעבר תאודוריק הגדול אך הם לא נענו להפצרותיו.

בסתיו 544 שלח יוסטיניאנוס הראשון שולח את מפקד צבאו בליזריוס לאיטליה לערוך לכבוד מחדש בעיר את הערים הראשיות.

בשנת 546 כבש טוטילה, בראש צבא של גותים ואיטלקים את רומא לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. טוטילה פגש את הצבא הביזנטי באזור דרום איטליה, המגנה גרקיה (Magna Graecia), הכוללת את בזיליקטה (Basilicata), קלבריה (Calabria), פוליה (Puglia) וחלק מ קמפניה (Campania). האזורים דרומית לנפולי. שיטתו של טוטילה הייתה להשתלט את השטחים הכפריים ולהשאיר לביזנטים את הערים. בינתיים המצביא הביזנטי בליזרוס כבש מחדש את רומא ובנה מחדש את ביצוריה.

בשנת 549 חזר בליזריוס לארצו. טוטילה חזר לרומא והשלים את כיבוש איטליה, סרדיניה, קורסיקה, וסיציליה. משימתו הבאה הייתה להגיע עד לחופי יון.

בשנת 550 הגותים שלטו בכל איטליה להוציא את ערי החוף והעיר רוונה. יוסטיניאנוס לא נשאר אדיש למתרחש באיטליה. הוא החליט לשלוח את צבאו בצי אוניות בפיקודו של נרסס לכבוש בחזרה את איטליה. הצי הפליג דרך הים האדריאטי ומגיע לעיר רוונה בצפון איטליה.

בשנת 552 נערך הקרב המכריע בין הביזנטים לבין הגותים, קרב טגינאה (Taginae או Busta Gallorum). הצבא הגותי ניגף וטוטילה מת מפצעיו. כך נשארה איטליה, לעת עתה, בשליטת ביזנטיון.

יורדנס

יורדנס (Iordanis, Jordanes) היה איש דת והיסטוריון רומי, שחי במאה השישית לספירה.

בסביבות שנת 551 כתב את ספרו המוכר יותר - הגטיקה (Getica), המקור ההיסטורי המוקדם ביותר המתעד את חיי הגותים. בנוסף כתב את ספרו רומנה, על ההיסטוריה של רומא.

נאו-רנסאנס

נאו-רנסאנס (נקרא גם: "תחיית הרנסאנס") הוא כינוי כללי המכסה סגנונות אדריכליים רבים מהמאה ה-19 שלא היו יוונים (ראו: התחייה היוונית) או גותים (ראו: התחייה הגותית) אלא שאבו השראה ממגוון רחב של סגנונות איטלקיים קלאסיים. תחת התואר האדריכלי הרחב של "אדריכלות רנסאנס" של המאה ה-19, אדריכלים ומבקרים הלכו מעבר לסגנון האדריכלי שהחל בפירנצה ומרכז איטליה בתחילת המאה ה-15 כביטוי להומניזם; הם כללו גם סגנונות המזוהים כמנייריזם או בארוק. מבני נאו-רנסאנס עשויים להיות מבנים בני הדור ה'איטלקי', או בעלי תכונות רבות מן הבארוק הצרפתי (ארכיטקטורת האימפריה השנייה).

ספרות אימה

ספרות אֵימָה היא סוגה ספרותית שנכתבת מתוך מגמה לעורר אימה אצל הקורא או לספר על מקרי אימה שהתרחשו. הסוגה משתמשת באלמנטים על-טבעיים כגון כישוף, רוחות רפאים, מתים מהלכים, ערפדים וכיוצא באלה. כל ספרות בדיונית בעלת אלמנטים מורבידיים, מקאבריים, סוריאליסטיים, או מפחידים יכולה להיות מסווגת כ"ספרות אימה". ספרות זו משלבת לעיתים אלמנטים מתחום המדע הבדיוני והפנטזיה.

גיבורים בדיוניים מצאו עצמם במצבי אימה מתחילת ימי הספרות. מיתוסים ואגדות רבים מציגים מצבים ודמויות שנוכסו לאחר מכן לספרות האימה. הסופרים הראשונים שכתבו בסוגה זו המכונים "סופרים גותים". הרומן של הוראס וולפול משנת 1765, "טירת אוטרנטו", נחשב לנקודת מפנה בשורשי ספרות האימה, כשהפך סיפורי זוועות לספרות מקובלת. סופרים במאה ה-19, כבראם סטוקר יוצרו של הערפד דרקולה, ומרי וולסטונקרפט שלי יוצרתו של פרנקנשטיין (הנחשב אף ליצירת מדע בדיוני מוקדמת), המשיכו להעמיד את עמודי התווך עליהם תקום סוגת האימה בהמשך.

כחלוצי ספרות האימה המודרנית נחשבים א.ת.א. הופמן, ואבי הספרות הבלשית, הסופר והמשורר אדגר אלן פו, שיצר שילוב מעניין בסוגה זו של סיפורים בלשיים עם סיפורי אימה - שפעלו במאה ה-19. לדוגמה סיפורו של אדגר אלן פו, "הרציחות ברחוב מורג'". הסיפור הקצר "כפת הקוף" אשר נכתב על ידי הסופר האנגלי ו. ו. ג'ייקובס (W. W. Jacobs), בשנת 1902 כחלק מקובץ "The Lady of the Barge" הוא אחד מסיפורי האימה המוקדמים הנודעים והמשפיעים ביותר. כן ידוע הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקרפט שפעל בשנות ה-30 של המאה ה-20. הסופר בן זמננו הידוע ביותר בסוגה זאת הוא האמריקאי סטיבן קינג. סופר בן זמננו המשלב ספרות אימה עם ספרות בלשית הוא הסופר היהודי-אמריקאי איירה לוין, מחבר "תינוקה של רוזמרי".

בישראל בולט בסוגה זו "לילה אדום" של גל אמיר, וכן "אמא הייתה זוחלת" של לימור נחמיאס ו"הלב הקבור" של שמעון אדף שכוללים מרכיבים חזקים של סוגת האימה. אדף טען ב-2007 כי בישראל לא נוצרה סוגה של ספרות אימה באופן מובהק.

סרמטים

הסרמטים היו עם נוודי מקורב לסקיתים שמוצאו ככל הנראה במרכז אסיה. בין המאות ה-5 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה התקיים העם באזורי הערבה הנרחבים צפונית לים הכספי ולים השחור (דרום רוסיה האירופית ואוקראינה של היום) ועד לבלקנים המזרחיים. הסרמטים דיברו סקיתית - שפה הודו-אירופאית ממשפחת השפות המזרח איראניות.

במאה ה-6 לפנה"ס החלו את הגירתם מערבה ועד למאה ה-2 לפנה"ס השתלטו על שטחי הסקיתים והכפיפו אותם למרותם. הסרמטים סגדו לאל השמש לו נהגו להקריב את סוסיהם ונודעו גם בקיומן של נשים לוחמות בצבאם, נשים שככל הנראה שימשו השראה לאגדת האמזונות. ממצא זה מתבסס על קברי נשים חמושות שנמצאו בדרום אוקראינה וברוסיה. לפי הארכאולוג דייוויד אנתוני כ-20% מקברי הלוחמים הסקיתיים-סרמטיים שנמצאו באזור הדון והוולגה התחתית הכילו נשים לבושות בבגדי קרב זהים לאלו שלבשו הלוחמים.

סביב המאה ה-1 לספירה החלו הסרמטים בפשיטות על האימפריה הרומית כשהם משתפים פעולה עם שבטים גרמאנים. במאה ה-3 החלה להיחלש אחיזתם בשטחי הערבה בשל מאבק עם שבטים גותים. בעקבות הפלישה ההונית מהמזרח במאה ה-4 לספירה נדחקו הסרמטים כמו הגרמאנים מערבה, כשהם מתיישבים בשטחי האימפריה הרומית המערבית הנחלשת ונטמעים תוך זמן קצר באוכלוסייה המקומית.

עם מקורב לסרמטים, האלאנים, שרד באזור מבודד בצפון קווקז, קבוצה אתנית זו קיימת היום באותו אזור ומתקראת בשם "אוסטים". הסרמטים נטמעו בסופו של דבר באוכלוסייה הפרוטו-סלבית של מזרח אירופה והפסיקו להתקיים כקבוצה אתנית מופרדת.

מרבית המידע על הסרמטים מגיע ממקורות יוניים ורומיים. במקורות אלה מתוארים הסרמטים כבעלי מראה נורדי, שיער ארוך, בלונדיני או אדמוני והם בעלי זקנים. לפי טקיטוס הסרמטים נהגו ללבוש גלימות ארוכות משתפלות בסגנון פרסי.

במאה ה-4, בעקבות ניצחונם של הרומאים על השבטים הגותיים שהתמרדו כנגד הסרמטים, גייס קונסטנטינוס רבים מהם לצבאו. ההונים שפלשו במאות ה-4 וה-5 לספירה השתלטו בהדרגה על שטחיהם של הסרמטים שנדחקו מערבה ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במאה ה-6 לספירה כבר לא מוזכרים הסרמטים בתיעוד ההיסטורי.

לפי אגדה סרמטית מסוימת הגיבור מלך בשם בטראדז מצווה על אציליו להשליך את חרבו הקסומה לתוך האגם. סיפור זהה לסיפורו הידוע של המלך ארתור המצווה על סר בדיבר להשליך את החרב הקסומה אקסקליבר לתוך האגם. החוקרים סקוט ליטלטון ואן תומאס מביאים ראיות היסטוריות לקיומה של מושבה סרמטית מהמאה ה-2 לפנה"ס בברמטנקאום שבאנגליה (באזור לנקשייר) דבר המצביע על קשר אפשרי בין שני הסיפורים.

פוליה

פוליה (באיטלקית: Puglia) הוא מחוז בדרום איטליה; חלקו הדרומי הוא חצי האי סלנטו (Salento) — ה"עקב" ב"מגף האיטלקי". ערי הנמל של פוליה - בארי וברינדיזי, שימשו כנמל המוצא לספינות המעפילים לארץ ישראל, משלהי מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה.

קליקה (חברה)

קליקה (בצרפתית: Clique; החלופה העברית: כְּנָוָה) הוא מונח מתחום המחקר סוציולוגיה המתקשר לחברה, ומשמעו קבוצה סגורה, בדרך כלל מצומצמת, ובלעדית לחבריה שהקשר המתקיים ביניהם עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר עם אנשים אחרים באותה הסביבה. הם לרוב אינם חברותיים כלפי אנשים מבחוץ שאינם תואמים את התדמית הסטריאוטיפית של הקבוצה או כלפי אלו שאינם מחזיקים באותן המטרות, ההשקפות ו/או תחומי העניין המאפיינים את חברי הקבוצה.

תופעה זו נפוצה בעיקר בקרב צעירים בשלב טרום ההתבגרות ובקרב מתבגרים בגיל ההתבגרות עצמו, אולם קיימת בכל שכבות הגיל; אצל מתבגרים קליקה באה לידי ביטוי בקבוצות חברתיות בבתי הספר ולעיתים מחוצה לו, כמו ספורטאים, מוזיקאים, פאנקיסטים, אימואים, גותים, פריקים, מחוננים, היפסטרים, סקייטרים ועוד, ואצל שכבות גיל אחרות בחוגים של היפים, בוהמים, פמיניסטים, טבעונים, חוגי קריאה ועוד.

ריקימר

פלאביוס רִיקִימֶר (לטינית: Flavius Ricimer; בערך 405 - 18 באוגוסט 472) היה שליטה בפועל של האימפריה הרומית המערבית למשך תקופה מסוימת במהלך המאה החמישית.

רשימת המלכים השומרית

רשימת המלכים השומרית הוא כתב יד עתיק שנכתב במקורו בשומרית, המונה את מלכי שומר משושלות שומריות ושכנות, שנות המלוכה שלהם, ומקומה של מלכותם ה"רשמית". היו שהצביעו על דמיון בין רשימה זו לבין רשימות הדורות הקדומים בספר בראשית (מאדם עד נח ומנח עד אברהם), כאשר בשתי הרשימות ישנה ירידה הדרגתית בשנות חייהם של האישים המנויים בהן, משנות חיים ארוכות מאוד בממדים מיתיים בתחילת הרשימה, עד לסדרי גודל הדומים יותר למציאות שאנו מכירים בסופה.

במהלך תקופת הברונזה, הלכה והפכה הרשימה לכלי פוליטי בידי גורמים שונים. הגרסה הסופית והיחידה המוכרת לנו, מתקופת הברונזה התיכונה, נועדה לאשש את טענות מלכי שושלת איסין להגמוניה על לרסה וערי מדינה שכנות בדרום מסופוטמיה.

שושלת בלתה

שושלת בלתה הייתה אחת משושלות המלוכה הראשונות של השבטים הגרמאנים. תקופת שלטונה של השושלת היא בערך בין השנים 395 ו-531. מייסד השושלת, אלאריק, היה בן למשפחת אצולה ויזיגותית בשם "בלתה". יורשיו של אלאריק שלטו בשיא כוחה של השושלת על רוב שטחי ספרד ודרום צרפת של היום (הממלכה הוויזיגותית - שטחי גאליה נרבונסיס, אקוויטניה, טרקוננסיס, לואיסיטניה ובאיטיקה).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.