גוש קטיף

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף.

תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

ההיסטוריה של הגוש

בסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה סורבה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי[1]. במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946 הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות.

במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."

התנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות נח"ל קטיף, שנקרא בתחילתו גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים-שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי[2]. התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה היאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור[3]. בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות[4].

במאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 על הרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים[5][6]. עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקם היאחזות נח"ל גן אור[7]. בספטמבר 1980 הוקמה היאחזות גדיד שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים[8]. מנגד, עלתה בסוף 1979 ההצעה של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים[9]. הקמת גוש קטיף התבצעה על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות טענות שנשמעו פה ושם מצד ערביי עזה נגד הקמת הגוש[10], נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הערבים[11] והיו אף שטענו שהערבים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמת הגוש[6].

לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש[12], וכן הוקמה עצמונה שאזרחה את היאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש מספר מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה - היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המונים רבות, והחלטת מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל אותו שרון הבטיח לכבד, אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.

Katif
מפת רצועת עזה וגוש קטיף
Gaza strip may 2005
רצועת עזה לפני ההתנתקות. יישובי גוש קטיף מודגשים בכחול

ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פנוי יישובי גוש קטיף, הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ככלל - ללא אלימות (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.

בגוש פעלו 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות.

יישובי הגוש

HPIM4324
רחוב טיפוסי בנווה דקלים, הגדול ביישובי גוש קטיף
Sender-netzarim01

גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לעיר עזה שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו ששה עשר היישובים הבאים:


מעט צפונה מהם ליד דיר אל באלח היה ממקום היישוב כפר דרום (היישוב הראשון בגוש קטיף)
בין עזה לדיר אל באלח היה ממקום היישוב נצרים.
צפונית לעזה (ליד בית חנון) שכנו שלושת היישובים:

כלכלה

טרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[13] ומאות תאילנדים[14], 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח[15]. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.

פנאי

HPIM4275
מלון חוף הדקלים. נטוש, 5/2005
Synagogue at Kfar Darom 2005
בית הכנסת בכפר דרום
Sender-nevedkalim02
נוה דקלים התמונות באדיבות קטיף.נט  אתר האינטרנט של גוש קטיף. צילם: מוטי סנדר.
Salads from Gush katif
חממה לגידול חסה בגוש

בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים". ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום, והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).

התקפות טרור על הגוש

החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.

Sender-netzarim02

בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו.

ציר כיסופים, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לחאן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי ערבי תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של חאן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.

בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור חאן יונס.

מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית ומוסרית על מדינת ישראל.

לאחר ההתנתקות

שטחי היישובים שפונו

מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצה (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה, טילי קסאם רבים אל עבר ערי הדרום.

הנצחת גוש קטיף

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
  2. ^ עולים מבריה"מ יתיישבו בישוב העירוני בפתחת רפיח, דבר, 1 ביוני 1973
  3. ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
  4. ^ עזרא ינוב, גוש קטיף בין דחפורים לייאוש, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  5. ^ יאיר קוטלר, מתתיהו דרולס: ביצועיסט בשטחים, מעריב, 24 באוגוסט 1979
  6. ^ 6.0 6.1 עזרא ינוב, היבול הראשון של נצר חזני, מעריב, 26 בספטמבר 1980
  7. ^ שני יישובים חדשים יוקמו באזור קטיף שברצועת עזה, דבר, 4 בינואר 1980
    בוקי נאה, 4 האחזויות נח"ל יקומו החודש, מעריב, 7 בינואר 1980
  8. ^ היאחזות נח"ל גדיד הוקמה בגוש קטיף, דבר, 5 בספטמבר 1980
  9. ^ בנימין כצנלסון, זמורת זר, דבר, 23 בינואר 1980
    דני צדקוני, שכני הרצועה מתווכחים על עתידה, דבר, 16 במרץ 1980
  10. ^ דני צדקוני, א-שאווה: התיישבות ברצועה - צעד בלתי נבון ובלתי אנושי, דבר, 25 במאי 1980
  11. ^ דני צדקוני, סתיו לא ברור ברצועה, דבר, 14 באוקטובר 1980
  12. ^ אריק טמיר, נווה דקלים היישוב המרכזי בחבל קטיף, מעריב, 31 בדצמבר 1982
  13. ^ קסאם נחת בגוש קטיף; 3 פועלים נהרגו, באתר ynet, 7 ביוני 2005
  14. ^ נועם שרביט, ממשלת תאילנד הוציאה צו הפסקת עבודה לפועלים התאילנדים בגוש קטיף, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 25 במרץ 2004
  15. ^ דו"ח פעילות מנהלת התיאום והקישור בזמן ההתנתקות באתר משרד החקלאות
  16. ^ עתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
  17. ^ בני משה, כיכר "גוש קטיף" נחנכה באשקלון, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2010.
  18. ^ כרמית ספיר ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2008
  19. ^ [1]
  20. ^ מפת העיר באתר העירייה.
  21. ^ בת אל בנימין, חדש בירושלים: כיכר גוש קטיף, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2017.
אריה יצחקי

אריה יצחקי (נולד ב-1944) הוא היסטוריון העוסק במלחמות ישראל בעת החדשה.

בני עצמון

בְּנֵי עַצְמוֹן הייתה התנחלות ומושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה אשר פונתה בשנת 2005 במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות.

גן אור

גן אור הייתה התנחלות ומושב עובדים דתי במרכז גוש קטיף אשר השתייכה למועצה אזורית חוף עזה.

גני טל (גוש קטיף)

גני טל הייתה התנחלות ומושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה, כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. היישוב פונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. יישוב חדש שהוקם על ידי מפוני המושב ונושא את השם "גני טל" נמצא כיום סמוך לקיבוץ חפץ חיים.

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה זמן רב בטרם התקבלה תוכנית ההתנתקות בכנסת. עם אישור ההכנות לתוכנית בכנסת ב-26 באוקטובר 2004 (אך לא לביצועה בפועל) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. נראה שהמחאה נגד התוכנית שסומלה בצבע הכתום הייתה בין החזקות בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

אף שבין מתנגדי התוכנית היו חילונים וחרדים, ציבור המפגינים השתייך ברובו המכריע לזרם הדתי-לאומי.

המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון מציג את סיפור ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון, ועוסק בערכים הלאומיים והחינוכיים הקשורים למפעל זה.

ירקות ללא חרקים

ירקות ללא חרקים (מוכרים גם כירקות ללא תולעים או ירקות גוש קטיף) הם ירקות (בעיקר ירקות עלים) שמשיקולי כשרות גודלו ונארזו במטרה להקטין את שכיחות החרקים בהם.

ישיבת תורת החיים

ישיבת תורת החיים היא ישיבה גבוהה בראשות הרב שמואל טל והרב אריאל פרג'ון. הישיבה נוסדה בשנת תשנ"ו (1996) בנווה דקלים שבגוש קטיף, ובעקבות תוכנית ההתנתקות עברה בשנת תשס"ה (2005) ליד בנימין.

בישיבה לומדים כמאתיים אברכים ותלמידים, והיא מתאפיינת בהדגשת לימוד תורה בבקיאות, עיון אליבא דהלכתא ועבודת המידות; בנטייה לחסידות; בשילוב של חוזרים בתשובה; בחרדיות-לאומית וביחס מסויג למדינת ישראל.

כפר דרום

כפר דרום היה יישוב שהוקם בשנת 1946, נכבש ונהרס על ידי חיל המשלוח המצרי (1948) במלחמת העצמאות, הוקם מחדש לאחר שנכבש במלחמת ששת הימים, ופונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות יחד עם יתר ההתנחלויות ברצועת עזה.

במהלך שנת 2010 הקימו מספר משפחות שפונו מהישוב ישוב חדש בנגב המערבי בשם "שבי דרום".

כפר דרום קרוי על שם מקום מושבו של התנא רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום, איש הדור השלישי לתנאים המוזכר במסכת סוטה. אמנם לא ידוע המקום המדויק בו שכן כפר דרום הקדום, אך ידוע כי היה לא רחוק מעזה, ולדעתו של צבי אילן, דיר אל בלח הוא שריד הכפר הקדום.

מורג

מורג הייתה התנחלות ברצועת עזה שהשתייכה למועצה האזורית חוף עזה.

נוה דקלים

נוה דקלים הייתה התנחלות ויישוב קהילתי דתי במרכז גוש קטיף, אשר פונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות. כונה גם בשם "בירת גוש קטיף".

נצר חזני (גוש קטיף)

נֵצֶר חַזָּנִי (נצ"ח) הייתה התנחלות ומושב חקלאי בעל אופי ציוני דתי שהוקם בצפון גוש קטיף. המושב שכן צפונית למחנה הפליטים של חאן יונס ולדרום העיירה דיר אל-בלח ונשק בצידו המזרחי לכפר הבדואי גררה. נחשב לבכור המושבים ברצועת עזה.

היישוב פונה ב־18 באוגוסט 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות. בעת הפינוי התגוררו בו 84 משפחות.

יישוב חדש הנושא את השם נצר חזני הוקם סמוך למושב יסודות שבשטח המועצה האזורית נחל שורק, ומתגוררות בו כ-50 משפחות שהתגוררו במושב נצר חזני שבגוש קטיף.

צבי הנדל

צבי הנדל (נולד ב-16 באוקטובר 1949, כ"ג בתשרי ה'תש"י בטרנסילבניה שברומניה) הוא חבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל ולאחר מכן מטעם מפלגת תקומה. שימש כראש מועצה אזורית חוף עזה. כמו כן, כיהן כיו"ר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

קטיף.נט

קטיף.נט היה אתר האינטרנט של יישובי גוש קטיף. האתר המשיך להתקיים גם אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות ופינוי הגוש.

את האתר הקימה משפחת סנדר מגני טל, לשתי מטרות:

לשמש להצגת גוש קטיף וייצוגו בפני כלל ציבור גולשי האינטרנט. האתר שימש לפעולות הסברה של גוש קטיף, לרבות עידוד תיירות ומכירת תוצרת חקלאית של הגוש.

לשמש לתקשורת פנימית בין תושבי הגוש, כולל פורום, הודעות קהילה, שיעורי תורה, רשימת אירועים ולוח מודעות.האתר כלל מבזקי חדשות הנוגעים לגוש קטיף, מאמרי דעות, שיעורי תורה של רבני הגוש, אלבומי תמונות מחיי הגוש ומידע על יישובי גוש קטיף.

לאחר שאריאל שרון הכריז על תוכנית ההתנתקות, התגייס האתר למאבק נגד התוכנית ופרסם מבזקים, הודעות על הפגנות ומאמרי דעות בנושא. במקביל, תיעדו צלמי האתר את ההפגנות ואת פעילות המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות בשילוב תיעוד האווירה הפסטורלית ביישובים עצמם.

לאחר פינוי הגוש, הוקדש האתר להנצחת גוש קטיף, לשמירת הקשר בין קהילות המפונים שפוזרו ברחבי הארץ ומתן סיוע למצוקת המפונים. לשם כך, הציע האתר שירות בו כל תושב גוש קטיף מקבל אתר בית, כתובת דואר אלקטרוני ואלבום תמונות בו הוא יכול להנציח את חייו וביתו בגוש קטיף. האתר כולל גם בלוגים, פינת יהדות וקישורים לאתרים המזוהים עם הימין, כגון הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, האיחוד הלאומי-מפד"ל, ערוץ שבע ועוד.

ביולי 2014 האתר חדל מלהתקיים, וכיום הוא אינו פעיל.

קסאם

קסאם היא רקטת קרקע-קרקע פשוטה העשויה מתכת ומלאה חומר נפץ. הדלק של המנוע הרקטי שלה מורכב מתערובת של סוכר ואשלגן חנקתי. התערובת בוערת בקצב מהיר ויוצרת גזים בכמות גדולה, וכך משגרת את הרקטה.

הרקטה פותחה על ידי ארגון חמאס ומיוצרת ברצועת עזה. הרקטה קרויה על שמו של עז א-דין אל-קסאם. הרקטה משמשת את ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים שם בעיקר לירי על יישובים ישראליים בעוטף עזה הסמוכים לגבול הרצועה וקודם לביצוע תוכנית ההתנתקות שימשה לירי על יישובי גוש קטיף. הרקטה עשויה צינור מתכת פשוט. רקטות הקסאם הראשונות היו עשויות מעמודים של תמרורים.

אף שמדובר ברקטה פרימיטיבית, בעלת טווח קצר ודיוק נמוך ביותר, המספר הרב של הפעמים שבהם שוגרו רקטות קסאם לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לקורבנות בנפש. כל ירי של רקטות קסאם הנופל בתוך אזור מאוכלס גורם לבהלה (ראו גם: הלם קרב) וכתוצאה מכך לקושי בתפקוד היום-יומי של התושבים. היישובים הסובלים ביותר מירי רקטות קסאם הם העיר שדרות, הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ויישובי גוש קטיף עד לפינויו. רוב הקורבנות בנפש ורוב הנזקים לרכוש הם בשדרות.

שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן הישראלים ומחנות צה"ל שבהן באופן חד צדדי. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להבטחותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה. ביצוע תוכנית ההתנתקות החל ב-15 באוגוסט 2005 והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את יציאתו מעזה ב-11 בספטמבר 2005, ובצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. במהלך ביצוע התוכנית פונו כרבבת אנשים מבתיהם, כ-8,000 מגוש קטיף ורצועת עזה וכ-2,000 מצפון השומרון. פרופ' ידידיה שטרן, חבר ועדת החקירה הממלכתית בנושא הטיפול במפונים, אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".במסגרת התוכנית התחייבה הממשלה למצוא פתרונות מגורים למפונים ולדאוג להם בסיוע כלכלי ובסיוע להתאקלמות. תחום זה היה באחריות מנהלת סל"ע. המנהלת הייתה אחראית הן על הסדרת מגורים זמניים לטווח קצר (מלונות, בתי הארחה) והן לטווח ארוך (מגורי קרווילות או דירות להכשרה למשך שנתיים). המנהלת אף יצאה במסע פרסומי נרחב ויקר במדיות התקשורת השונות שכותרתו: יש פתרון לכל מתיישב. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אף לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמפונים סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע. עד לאוגוסט 2009 השקיעה מינהלת סל"ע 4.9 מיליארדי שקלים בפיצויים למפונים ובתשתיות לקליטתם, שהם, בממוצע, 1.7 מיליון שקלים למשפחה. כמו כן עד למועד זה קיבלו כ-87% מהמפונים הן פיצוי כספי הן מגרש להתיישבות מחדש והנותרים נמצאים בשלבי חתימה על הסכם. במנהלת מעריכים כי עד לסיום עבודתה יאמיר הסכום בכ-2 מיליארדי שקלים נוספים.על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים נמתחה ביקורת קשה. הביקורת באה גם מצד המפונים שהרגישו שנבגדו וננטשו על ידי המדינה וזכתה לחיזוק כאשר דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-8 במרץ 2006 קבע שהטיפול במפונים היה "מחדל גדול" והצביע על מספר רב של ליקויים ומחדלים בטיפול בהם. בעקבות הליקויים הרבים והסחבת, שנמשכו זמן רב גם לאחר ביצוע התוכנית, הודיע ב-29 במאי 2006 שר השיכון מאיר שטרית כי משרדו ירכז את הטיפול במפונים ואת יישובם מחדש.

ביוני 2010 פרסמה הוועדה הממלכתית לבדיקה הטיפול במפוני ההתנתקות דו"ח חריף כנגד ממשלות ישראל וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם". בסיכום קראה הוועדה לממשלה להשלים את שיקום המפונים עד 2011.

שירת הים (יישוב)

שירת הים הייתה התנחלות בדרום רצועת עזה, על חוף הים התיכון במרכז רצועת החוף של גוש קטיף, שפונתה במסגרת תוכנית ההתנתקות.

היישוב נבנה על תשתית של עשרה בתי נופש שנבנו בסמוך לרצועת החוף ושמשו קצינים מצריים לפני מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה הועברה הבעלות על מבנים אלו למנהל האזרחי. בקשות למתן אישור להתיישבות יהודים במקום נדחו. ב-20 בנובמבר 2000 אירע במבואות כפר דרום פיגוע שבו נהרגו שני אזרחים ונפצעו עשרות, רובם ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. בט"ו בשבט תשס"א (2001) הקימה קבוצת צעירים מישיבת תורת החיים את "שירת הים" כתגובה. היישוב מעולם לא הוכר על ידי ממשלת ישראל. השם שירת הים הוענק למקום על ידי רוחמה שפירא, וזאת בעקבות סמיכות הקמת היישוב ל"שבת שירה" שבה נקראת בבתי הכנסת "שירת הים".

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

תל קטיפא

תל קטיפא הייתה התנחלות על חוף הים התיכון, בצפון גוש קטיף.

תל קטיפא הוקם בערב יום העצמאות תשנ"ב, 1992 על ידי קבוצת צעירים רווקים, דור שני למתיישבי גוש קטיף. היישוב נקרא על שם אתר ארכאולוגי הסמוך ליישוב, מהתקופה הכנענית והקרוי תל קטיפא. באתר נמצאו שרידי כפר חקלאים-רועים.

בתחומי היישוב היה אגם מים טבעי, אשר מימיו מקורם במי תהום ששימשו את בני היישוב להשקיית החממות. בשיאו כלל היישוב כ-24 משפחות.

ככל יישובי גוש קטיף, גם תל קטיפא פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות (אוגוסט 2005) שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004.

ב-2006 התגוררו משפחות תל קטיפא בקרוואנים באבן שמואל, ב-2007 עבר היישוב לשקף שבחבל לכיש, ולאחר מכן לישיבת קבע ביישוב הקהילתי נטע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.