גופן

גּוֹפָן או פונט הוא סגנון עיצוב צורת האותיות, כפי שבא לידי ביטוי באמצעי תצוגה כלשהו: דפוס, תוכנת מחשב ופלטפורמות נוספות להעברה ולהצגה של מידע טקסטואלי. תורת עיצוב הגופָנים היא תחום עצמאי בעיצוב גרפי.

Antique font
המילה "עתיקות" בשלט של גלריה לעתיקות כתובה בגופן "סת"ם", ובכך מעבירה גם באופן ויזואלי את המסר הטקסטואלי המופיע בה

לגופָנים תפקיד חשוב בתחום העיצוב הגרפי. הם מאפשרים להעביר מידע חזותי בנוסף למלל עצמו. יש גופָנים המקרינים רצינות, אחרים מרמזים על טקסט מודפס ואחרים משדרים קלילות או יצירתיות. גופנים מעוצבים בדרך כלל לפי המדיה שאליה הם מיועדים, ישנם גופנים שהם מיטביים לדפוס וגופנים שמיטביים לתצוגה במחשב.

הבדל זה נובע מאיכות הצגים הירודה יחסית לעומת איכות המדיה המודפסת. ולכן, סוגים מסוימים של גופנים לא יוצגו באיכות מקסימלית בצג. עם זאת, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית באיכות הצגים, הבדל זה הולך ונעלם.

בתקופת גירוש ספרד מתועדת הבאתם של הגופן מבית דפוס בליסבון פורטוגל לסלוניקי על ידי דפס הרב יהודה גדליה[1]. עד לשנות השמונים של המאה העשרים היה העיסוק בגופנים נחלתם הבלעדית של בעלי מקצוע בענפי הדפוס והעיצוב הגרפי. תפוצתם הגדלה והולכת של מעבדי התמלילים הפכה נושא זה לנחלתו של הציבור הרחב.

הנרי פרידלנדר בודק מתארים של גופן הדסה. צולם בחדר עבודתו במוצא עילית, 1978

הגיזרון והמינוח

המילה גּוֹפָן מופיעה עוד בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף ט', עמוד א'), והייתה בשימוש מועט בספרות הרבנית. כך, למשל, בצוואת החת"ם סופר, המבקש שבנותיו תקראנה ספרים הכותבים בגרמנית דווקא אם הן באותיות עבריות: "והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופן שלנו"[2]. אולם היא קנתה לה אחיזה בעברית החדשה ובשפה המקצועית רק בשנות השישים של המאה העשרים, בעקבות קריאתו של הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי לאמצה, במדורו "פנת הלשון" בתמוז תשט"ו–יולי 1955[3]. עד אז השתמשו במילים אות, אותיות, אות דפוס או שריפט (מגרמנית). בתחילה היו מילונאים שקבעו את המילה במלעיל (כלומר במשקל דופֶן), אולם כיום רק הצורה המלרעית שלטת. אבינרי ציין כי העדיף את הצורה המלעילית בזכות דמיונה לשם אופֶן ובזכות צורת הרבים גְּפָנות (כמו דְּפָנוֹת; בשונה מגֶּפֶן-גְּפָנִים)[3]. משערים שהמילה התלמודית חודשה בשינוי הגייה מיוונית: grapheion כתיבה.

כיום קיימת הפרדה ברורה בין המושגים אות וגופן: אות היא המושג המופשט והכללי של התווים או סימני הדפוס המייצגים צליל אחד או יותר בלשון, ואילו גופן הוא המימוש הגרפי של כל סימן דפוס, אשר לרוב אחיד בסוגו ובגודלו.

גופן מורכב מקבוצה של עצמים גרפיים (גליפים) שמיצגים את כל התווים הרלוונטיים. בין התווים ניתן למנות את האותיות, הספרות, סימני הפיסוק וסימנים מיוחדים כגון "₪" (שקל חדש).

סוגים שונים של גופָנים

באלפבית העברי, ובמידה גדולה יותר באלפבית הלטיני, יש עשרות רבות של גופנים פרי עיצוב קפדני. מרבית הגופנים משמשים למטרות עיצוב גרפי (עיצוב פרוספקטים, מודעות, כותרות וכו'), ורק חלק מהם משמש להדפסת ספרים. תכונה בסיסית של גופן להדפסת ספר היא קריאות גבוהה ומראה נעים לעין, הן לאות הבודדת והן לדף השלם. הגופן הנפוץ ביותר בהדפסה עברית הוא "פרנק-ריהל" שעוצב בשנת 1910, ומקובלות גם אותיות "נרקיס", "דוד", "הדסה", שעוצבו בחצי השני של המאה העשרים (הגופנים העבריים קרויים בדרך כלל על-שם מעצביהם).

דוגמה בולטת לחשיבות הגופן בעיצובו של ספר ניתנת בתנ"ך קורן: הגופן "קורן", שעוצב במיוחד לשם הדפסתו, הפך לגופן המועדף להדפסת פסוקים מן התנ"ך. מפורסם וותיק יותר הוא כתב רש"י, אחד הגופנים העתיקים ביותר בשפה העברית, אשר שימש באופן בלעדי כמעט להדפסת פירוש רש"י לתנ"ך ולתלמוד, כמו גם פירושים אחרים.

לכל גופן מספר מאפיינים, המשייכים אותו לקבוצה זו או אחרת של גופנים. להלן מספר מאפיינים המשמשים לסיווג הגופנים העבריים:

צורות האותיות

Frank-ruehl
דוגמה של גופן מרובע
  • כתב מרובע - הכתב הנפוץ ביותר, בעל צורות מרובעות. התפתח מכתבי יד עבריים בעלי אופי רשמי או דתי, כגון ספרי תורה וכתבי קודש אחרים. באופן מסורתי מזהים שני סגנונות של הכתב המרובע. בסגנון האשכנזי הקוים אופקיים של האותיות עבים במיוחד, ואילו הקוים האנכיים דקים. דוגמאות מובהקות של סגנון זה הן גופנים "דרוגולין", "וילנא" ו"ליבורנה". לעומתו הסגנון הספרדי מתאפיין על ידי הבדל קטן בלבד בין עובי הקוים האנכיים והאופקיים. דוגמאות לסגנון זה הן הגופנים "שוקן" ו"טולדו".
  • כתב מעוגל - כתב היד הנפוץ כיום (המאה ה-21) במדינת ישראל, שוטף ובעל צורות מעוגלות. התפתח מכתב אשכנזי קורסיבי של ימי הביניים.
  • כתב רש"י - הכתב המשמש כיום כמעט בלעדית להדפסת פירושים לתנ"ך ולתלמוד. התפתח מכתב ספרדי חצי קורסיבי של ימי הביניים, אשר שימש בכתבי יד בעלי אופי פרטי או בענייני חול.

אפיון מסחרי של גופָנים עבריים

כיום נהוגות שיטות שונות להבחנה בין סוגי גופנים שונים על סמך התפקוד שלהן (כלומר - לאיזו מטרה וגודל אות נוצרו ולאילו מטרות יצלחו). בשיטה זו אין משתמשים בשאר העולם היהודי (מחוץ לישראל), שבו עיקר השימוש באותיות עבריות הוא לצורכי קודש, ולכן אין צורך בגופנים עבריים לשימושים מסחריים. לעיתים ישנן "משפחות גופנים" הכוללות משקלים שונים בטווחים שונים (למשל משקל רגיל לעימוד ספר או טקסט, ומשקל דקיק ושמן לצורך עימוד כותרות). לרוב, מעוצבים הגופנים בצורה היברידית, כך שהם יכולים לשמש לכמה קטגוריות. למשל - גופן "הדסה" של הנרי פרידלנדר יכול לשמש לעימוד ספר, טקסט, וכותרת. ככל שרמת הגרפיוּת של האות עולה, וככל שרמת הקריאות יורדת, כך מתמעטות אפשרויות השימוש (ורסטיליוּת או "רב גוניוּת") בגופן. כלומר - גופן מסוג "אות ראווה" אינו יכול לשמש כגופן לעימוד ספרים ("אות ספר"), וחלק מהגופנים מסוג זה יאבדו פרטים כאשר הם מודפסים במידות קטנות[4]. עם זאת גופן "אות ספר" יכול לשמש לכותרות ואפילו כאות בודדת, אך הפוטנציאל האסתטי והגרפי שלו נמוך מגופן מסוג "אות ראווה".

החלוקה הבאה מבוססת בחופשיות על חלק מן האיפיונים של חברות הפונטים השונות:

  • אות ספר - גופן המתאים לעימוד גושי טקסט ארוכים לספרים או עיתונים במידות אות עד לכ-18 נקודות (מרבית הספרים מודפסים ב10–12 נקודות, והעיתונים ב-8–10 נק')[4]. עבודת המעצב/ת על גופן שכזה היא הכי קשה ומורכבת, מכיוון שעל האותיות להיות הרמוניות, ברורות, קריאות, ומובדלות אחת מהשנייה בצורתן[5] (לדוגמה - ההבדל שבין האות כ' ל-ב'). כאשר מעמדים טקסט עם גופן מסוג "אות ספר", השורות צריכות ליצור טקסטורה אחידה. על האותיות להיות "שקופות" בעיצובן, כלומר - כדאי שהן לא ימשכו תשומת לב לצורתן אלא יאפשרו קריאה מהירה, קלה, וקולחת. לעומת זאת, אין זה אומר שעל האותיות להיות מכוערות או משעממות, ואפשר בהחלט להשתמש בגופני "אות ספר" לעימוד כותרות, פוסטרים וכיוצא בזה. הדגש באות ספר הוא על קלות הקריאה יותר מאשר על אסתטיקה.
גופנים לדוגמה: פרנק-ריהל, נרקיסים, דוד, הדסה, קורן.
  • אות טקסט - גופן המתאים לגושי טקסט קצרים ואינו מתאים לקריאה ממושכת. אותיות אלה מתאימות למיתוג או לעימוד טקסט קצר כדוגמת קטלוגים. יתרונן של אותיות אלו הוא בכך שהן לא מתעייפות מהר כמו אותיות ראווה[6]. כלומר, עיצוב האות אינו נישתי או מפורש וגרפי כמו "אות ראווה", אלא שומר על קריאות, הרמוניה, ועניין גרפי, מה שמאפשר לגופן לשמש למגוון שימושים[7]. ברוב המקרים מדובר ב"משפחות גופנים" בעלי משקלים מרובים, מה שפותר טווח אפשרויות גיוון בעימוד, מבלי שיאבד אותו ניחוח ייחודי של טיפוס האות שנבחר[6]. גופנים מסוג זה הם לעיתים קרובות גופנים נטולי עוקצים (בדומה לאותיות ה"סאנס-סריפיות" הלועזיות), ולעיתים קרובות בעלי צורה נקייה ומדויקת (אף על פי שאין הדבר מחייב).
גופנים לדוגמה: טיפוגרף של פונטביט, אופיס של פונטייפ.
  • אות כותרת - גופנים המתאימים לעימוד מילים בודדות כותרות במגזינים ולעיצוב שלטי חנויות, מיתוג ולוגו, מפאת צורתם המושכת. כאן הדגש הוא פחות על קריאות ותפקוד בתוך ובתור טקסט, ויותר על אות שמעבירה מסר גרפי ברור ומושך[8].
גופנים לדוגמה: חיים, שלום.
  • אות ראווה - גופנים מסוג זה הם בעלי האופי הגרפי, המוחצן, והבומבסטי ביותר[9] (כלומר הם נוצרו יותר על מנת ליצור עניין גרפי מאשר לשרת את מטרת הקריאות), ומתאימים לעימוד כותרות במגזינים ולעיצוב שלטי חנויות, ולוגו מפאת צורתם המושכת, האסתטית או הלא-אסתטית, הבולטת, או הקישוטית. בקטגוריה זו ניתן למצוא את האותיות המוזרות, החופשיות, הפרועות, והמסוגננות ביותר (כגון אותיות "מלוכלכות", אותיות בסגנון גראנג', ואותיות בסגנון גרפי חופשי). הדגש הוא גרפי לחלוטין, ולעיתים יכולים גופנים אלה לשמש רק למטרת עיצוב עם אותיות בודדות ('איניציאל' - אות גדולה, ולעיתים מעוטרת, הפותחת ספר או פרק של ספרים לועזיים מימי הביניים ואילך)[10] קטגוריה זו נכונה לרוב למשקלים הקיצוניים ("אולטרא-שחור" או "דקיק") של משפחות גופנים, ולעיתים גופנים אלה בעלי מבנה מוארך או מורחב באופן קיצוני.
גופנים לדוגמה: אפיקומן וארכאולוג של פונטביט, "לימון ארק" של הגילדה.
  • אות רהוטה - גופנים מסוג זה מנסים לחקות צורות שונות של כתב יד עברי, לעיתים מחובר, על מנת לשקף אופי אישי ולא ממסדי. לעיתים כוללים גופנים אלה גם צורניות קליגרפית המושפעת מכתיבה רהוטה בעט נובע או בקולמוס. "אות רהוטה" משתייכת לקטגוריית "אות ראווה", מכיוון שאין לאותיות אלה רמת קריאוּת טובה (הקורא העברי רגיל לאותיות הדפוס העבריות ה"מרובעות"), ולכן הן משמשות בעיקר לצרכים גרפיים ברמה של משפטים או מילים בודדות.
גופן לדוגמה: "גוטמן יד".
  • אות מקורות - גופן בעל אופי יהודי עתיק, המזכיר בצורותיו (או נוצר בהשראת) כתבים יהודים עתיקים או גופנים ישנים. גופנים מסוג זה הם לעיתים קרובות בעלי סיגנוּן קליגרפי ועוקצים. סיווג זה כולל את שאר הסיווגים, מכיוון שגופן יכול להיראות כ"אות מקורות", וגם להשתייך לשאר הסיווגים כגון אות ספר או אות טקסט וכיוצא בזה. סיווג זה הוא כאמור סיווג מסחרי, והוא משקף את שינוי הסטנדרטים והסיווגים של הגופנים העבריים לאורך השנים. גופן ששימש פעם לעימוד ספר (כמו "דרוגולין"), יכול להיות מסווג כיום כ"אות מקורות" מסוג "אות טקסט" (זאת מכיוון שהסטנדרטים לקריאוּת של גופן עברי השתנו עם הזמן)[11].
גופנים לדוגמה: וילנא, דרוגולין, קורן, שלום.
  • ציורים - גופנים מסוג זה אינם מכילים בדרך כלל אותיות, אלא איורים ווקטוריים (שנקראים בלועזית Dingbats). גופנים אלה נמכרים לצורך קישוטי, והם ההמשך הדיגיטלי ל"ווינייטות" - איורים שנמכרו לבתי דפוס בלט על מנת לעטר את עיצובי הדפוס.
גופן לדוגמה: Wingdings.
  • אות לועזית - כל גופן שאותיותיו בשפה שאינה עברית.
גופן לדוגמה: Helvetica.
  • אות מותאמת לגופן לועזי - אות שעוצבה כדי לשמש כתרגום עיצובי עברי לגופן לועזי קיים.
גופנים לדוגמה: אריאל, טאהומה.
  • אות משולבת או אות רב-שפתית- כינוי לגופנים שעוצבו במיוחד על מנת להכיל אותיות עבריות ולועזיות תואמות. גופנים אלו הם תופעה חדשה יחסית, והם נותנים פתרון למצוקה חריפה בתחום העיצוב הגרפי העברי - עימוד טקסט הכולל שילובים של טקסט עברי ולועזי.
גופנים לדוגמה: אורון, רץ (של עודד עזר).

תגים

התגים (או "עוקצים") הם קוים קטנטנים המחוברים מהצד לקצה הקו העיקרי של האות. התגים בגופנים העבריים התפתחו מצורה של משיכת מכחול קליגרפי, שבה הקוים העיקריים תמיד התחילו מתנועה מאונכת קצרה כדי למנוע מריחת דיו לכל הכיוונים. זאת בניגוד לתגים בגופנים הלטיניים שמופיעים משני צדי הקו, ובמקור נועדו למנוע שבירת אבן בעת חקיקת אותיות עליה. כיום התגים מעוצבים בצורות שונות ומגוונים ולעיתים אין קשר בין האות למקור הקליגרפי של התג, כך שהוא מתפקד כתוספת סגנונית.

  • גופנים עם תגים (serif) - (מכונים גם "גופנים עם עוקצים" או "גופנים סריפיים") מרבית הגופנים המשמשים להדפסת ספרים הם מסוג זה. ישנה סברה כי גופנים עם תגים נוחים יותר לקריאה מפני שהתגים מסייעים לעין להתמצא בשטף הטקסט, ליצור קצב ולהאיץ את קצב הקריאה, כאשר התגים מתפקדים כמעין נקודות ה"דוחפות" את עין הקורא קדימה. הכינוי "סריפי" לגופנים מסוג זה הוא עברוּת שגוי של המונח הלועזי Serif (תוספת לקווי היסוד של האות הלועזית, בעלי צורניות שונה שמקורה באותיות חקוקות) המצביע על הקרבה הרעיונית בין מושגי ה"עוקץ" וה"סריף". כיום העוקצים מעוצבים בצורות שונות ומגוונים ולעיתים אין קשר בין האות למקור הקליגרפי של העוקץ, כך שהעוקץ מתפקד כתוספת סגנונית.
גופן לדוגמה: פרנק-ריהל.
  • גופנים עם סלאב סריף - מושג השאול מעולם הטיפוגרפיה הלועזי, וכוונתו בעברית לאות בעלת עוקץ עברי בעל צורה מרובעת, המזכירה את סגנון ה"Slab serif" או ה"Egyptienne" הלועזיים.
גופנים לדוגמה: הדסה, "מוזאון" (ערך בכרך).
  • גופנים ללא תגים (sans serif), שנקראים לעיתים גם גרוטסקיים, החלו את דרכם בתחילת המאה העשרים. גופנים אלה הם בדרך-כלל בעלי מראה גאומטרי מובהק, וצורות האותיות הן פשוטות. הם משמשים בעיקר לכותרות ולהדפסת קטעי טקסט קצרים. יש המעדיפים גופנים אלה להצגת מידע על צג.
גופנים לדוגמה: חיים, "אורון".
  • גופנים מעוצבים - זו משפחה שניתן להגדיר בנוסף לסוגים העיקריים לעיל. אלה הם גופנים בעלי צורות מורכבות וחופשיות ונושאים לעיתים אופי חזק שעוזר לבטא באמצעותם מסרים גרפיים ברורים. משפחה זו זוכה לפריחה בתחום הוצאה לאור ממוחשבת, וניתן למצוא בה הן גופנים בעלי תגים, והן גופנים נטולי תגים.

בנוסף ניתן לאפיין כל גופן לפי קריטריונים נוספים: רוחב האות, סגנון, מגוון סימנים. קריטריונים אלה באים לידי ביטוי בעת בחירת הגופן.

תג (סריף) עברי בגופן דוד
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
ללא תג (סן-סריף) עברי בגופן אריאל
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
דוגמה לטקסט עברי עם סריף ובלעדיו

דוגמאות לגופנים בעברית

HebFonts

גודל האותיות

גובה האותיות נמדד ביחידת מידה הקרויה נקודה (point). נקודה היא 1/72 של האינץ'. 12 נקודות הן פיקה (pica), כלומר באינץ' שש פיקות. בצמוד להחלטה על גודל האות יש להחליט על המרחק בין שורה לשורה (leading). שני גדלים אלה נרשמים יחדיו בצורה 10/12 למשל, שפרושה אות בגודל 10 נקודות, ומרחק של 12 נקודות בין שורה לשורה. החלטה כפולה זו משפיעה במידה מכרעת על כמות הטקסט שתכנס בדף, אך כמות זו מושפעת גם מסוג האותיות. באותיות שעוצבו צרות יחסית, ניתן להכניס יותר טקסט בדף מאשר באותיות רחבות יחסית. גובה מקובל לאותיות רגילות, שבהן מודפס עיקר הטקסט, הוא 8 עד 12 נקודות (זהו גובהה של אות רגילה, שאינה חורגת אל מעל לשורה או מתחתיה - x-height).

גודל אותיות חריג יושם בספר The Compact Edition of the Oxford English Dictionary. בגרסה קומפקטית זו צולם כל דף בהקטנה קווית של 50%, כך שנתאפשרה הדפסת ארבעה עמודים של המילון המקורי בעמוד אחד של הגרסה הקומפקטית. באמצעות טכניקה זו, ותוך שימוש בנייר דק, נדחסו 13 הכרכים של המילון המקורי לשני כרכים בלבד. עקב מידותיהן הזעירות של האותיות צורפה למילון גם זכוכית מגדלת.

גודלי אותיות שונים המשמשים בעיצובו של סידור התפילה יצרו שני ביטויים לתיאור גודלן של אותיות:

  • אותיות טל ומטר, שהן אותיות זעירות, הקרויות כך על שם המלים "ותן טל ומטר לברכה" הנוספות לתפילה רק בחלק מחודשי השנה, ולכן מודפסות בסידור באותיות קטנות מהרגיל.
  • אותיות קידוש לבנה, שהן אותיות גדולות מאוד, הקרויות כך על שם האותיות הגדולות שבהן מודפסת ברכת "קידוש לבנה", שקוראים אותה בדרך כלל לאור הירח.

שילוב גופנים להבחנה בין סוגי טקסט שונים

בדרך כלל מודפס ספר בגופן אחד (בעברית הגופן הנפוץ הוא פרנק-ריהל), אך לעיתים משמשים בספר גופנים אחדים, להבחנה בין סוגי טקסט שונים. דוגמה לכך הוא ספרו של יגאל שוורץ, "מקהלה הונגרית", שבו נעשה שימוש בשבעה גופנים שונים, לשם זיהוי הדוברים השונים: גופן אחד (פרנק-ריהל) למספר, שני (אהרוני) לאחותו, שלישי (הדסה) לאמם, רביעי לאביהם, חמישי (דוד) לסיפור של רות אלמוג, "גמדים על הפיז'מה", המובא בתחילת הספר, שישי למשפטים המצוטטים ממנו לכל אורך הספר, ושביעי (חיים) למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

מעצבי גופָנים

מעצבי גופנים הם אמני עיצוב גרפי שפועלים בתחום עיצוב גופנים.

מעצבי גופנים עבריים

מעצבי גופנים לועזיים

במאה העשרים

  • צ'ארלס ביגלוו (Charles Bigelow, נולד ב־1945)
  • מתיו קרטר (Matthew Carter, נולד ב־1937)
  • אדריאן פרוטיגר (Adrian Frutiger, נולד ב־1928)
  • אריק גיל (1882–1940) - אחראי על גופן Gill Sans הבריטי המוכר משילוט הרכבת התחתית של לונדון
  • פרדריק גאודי (Frederic William Goudy‏, 1865–1947)
  • פרנקו לוין
  • רוברט האנטר מידלטון (Robert Hunter Middleton‏, 1898–1985)
  • רוברט סלימבאך (Slimbach Robert, נולד ב־1956)
  • קארול טוומבלי (Carol Twombly, נולד ב־1959)
  • הרמן צפף (Hermann Zapf, נולד ב־1918)
  • יאן טשיכולד (Jan Tschichold‏, 1902–1974)
  • נוויל ברודי (1957–)

לפני המאה העשרים

  • ג'ון בסקרוויל (John Baskerville, 1706-1775)
  • ג'אמבאטיסטה בודוני (Giambattista Bodoni, 1740-1813)
  • ויליאם קאסלון
  • קלוד גרמון (Claude Garamond, 1480-1561)

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה שפיצר (עורך), אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
  • מולכו אילן (עורך),"טיפוגרפיה עברית: קטלוג אותיות שימושי", הוצאת בצלאל, 1980 (קטלוג אותיות למכונות דפוס).
  • גרשון זילברברג,(כתב וערך) "תורת הדפוס", הוצאת ארגון מפעלי הדפוס בישראל, תשכ"ח - 1968. ציור העטיפה: צבי נרקיס.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בשנת 1515 הקים הרב יהודה גדליה את הדפוס העברי הראשון שהוקם בסלוניקי, תוך שימוש בגופנים שהביא עמו מליסבון. Joseph Jacobs Meyer Kayserling, " Gedaliah, Judah, Don", http://jewishencyclopedia.com
  2. ^ שירת משה עם צוואת החת"ם סופר, סאטמאר: (דפוס איסטרייכר), תרס"ח
  3. ^ 3.0 3.1 יצחק אבינרי, יד הלשון, יזרעאל, 1964, עמ' 95
  4. ^ 4.0 4.1 ארהרדט ד' שטיבנר, "ספר הדפוס", תרגם מגרמנית גדעון שטרן, האיגוד הארצי של עובדי הדפוס, 1992.
  5. ^ פונטייפ, קטלוג 2012, עמוד 6
  6. ^ 6.0 6.1 "טיפוגרפיה", קטלוג ספריית פונטביט, 2010, תל אביב
  7. ^ פונטייפ, קטלוג 2012, עמוד 22
  8. ^ פונטייפ, קטלוג 2012, עמוד 82
  9. ^ פונטייפ, קטלוג 2012, עמוד 134
  10. ^ "הערות לטיפוגראפיה של הסידור", מאיר בר-אילן, http://faculty.biu.ac.il/~testsm/teftyp.html
  11. ^ פונטייפ, קטלוג 2012, עמ' 102
  12. ^ "אלף", לא רק "אריאל": פונט עברי חדש במחשב
אותיות סת"ם

אותיות סת"ם או כתב אשורי הוא גופן אותיות האלפבית של הכתב העברי.

לכתב זה מיוחסת קדושה מיוחדת, והוא משמש בייחוד לכתיבת תשמישי קדושה יהודיים, כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

אמנות פמיניסטית

אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70. היא עוסקת בנושאים הנוגעים להדרת הנשים משיח המרכזי בחברה ולמישטור של גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו.

האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו מיצג ואמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית.

אריאל (גופן)

אריאָל (באנגלית: Arial) הוא גופן נפוץ, ללא תגים (סן סריף), שנועד בעיקר עבור טקסטים המיועדים לקריאה על גבי צג מחשב.

משפחת הגופן, עבור שפות וסוגי כתב רבים, עוצבה על ידי רובין ניקולס ופטרישיה סאונדרס ב-1982 על בסיס הגופן האלגנטי "הלווטיקה" (Helvetica) תוך פישוט ועריכת שינויים שיהפכו אותו קריא ונוח במדפסות לייזר של חברת IBM. עם הכנסת תקן TrueType על ידי חברת אפל, הכינה חברת מיקרוסופט סט של גופני אריאל בשפות רבות לחבילת היישומים המשרדיים אופיס (Microsoft Office) ועל ידי כך הפכה את הגופן לנפוץ מאד לשימוש. חוקרים גילו שזהו אחד הגופנים הקריאים ביותר מעל צג מחשב (לצד Tahoma) משום שעוצב כך שלא ייגרם שום ריצוד.

על מנת להכין גופני אריאל בשפות השונות חיפשו אנשי מיקרוסופט גופנים חלקים ופשוטים בשפות השונות. בעברית עוצב הגופן על ידי ברוך גורקין (בייעוצו של הטיפוגרף הישראלי צביקה רוזנברג) על בסיס הגופן נרקיס חדש של צבי נרקיס, בלא ידיעתו. רק לאחר שבע שנים של דיונים בבתי משפט שולם לו, בפשרה, סכום של 25,000 דולר על זכויותיו בגופן.

מעצבים גרפיים נוטים לבקר את הגופן על היותו העתקה לא מוצלחת של הגופן הלבטיקה, בשפות הלטיניות והקיריליות; ושל נרקיס תם ונרקיס חדש בעברית; ועל היותו סתמי וחסר ייחוד. במיוחד יוצאת הביקורת כנגד השימוש בגופן בדפוס, כיוון שעל גבי נייר הוא פחות קריא מגופנים בעלי תגים כגון דוד או פרנק-ריהל ואחרים.

דוגמנות

דוגמנות היא מקצוע שהעוסקים והעוסקות בו מסייעים לשיווק מוצרים ולפרסומם, תוך ניצול מראה ייחודי של גופם או פניהם. ארבעת התחומים העיקריים של הדוגמנות הם דוגמנות מסלול, דוגמנות מגזינים, דוגמנות פרסום, ודוגמנות אמנותית.

דוגמני מסלול מופיעים בתצוגות אופנה ומציגים בגדים בעיצובים חדשים. הערים מילאנו שבאיטליה ופריז שבצרפת נחשבות למרכזי דוגמנות המסלול.

דוגמנות מגזינים היא צילום בסטילס למגזיני אופנה, לשם הצגת בגדים חדשים.

דוגמנות פרסום היא צילום לפרסומת בעיתונות, בטלוויזיה ובקולנוע. לעיתים מופיעים הדוגמנים או הדוגמניות כשלגופם רק בגדי ים או הלבשה תחתונה, ולעיתים אף בעירום חלקי או מלא. המוצרים המפורסמים אינם בהכרח בגדים - בפרסום משתמשים בדוגמנים ובדוגמניות לשיווק מגוון מוצרים נרחב, בהם בשמים, אביזרי אלקטרוניקה, מכוניות ומזון.

דוגמנות אמנותית (מודל) היא ציור, צילום או פיסול של דוגמנית או דוגמן לצורכי אמנות או לימוד אמנות. בתחום זה מקובל גם ציור, צילום ופיסול של מודל עירום, בו הדוגמנית או הדוגמן מופיעים בעירום חלקי או מלא.עבודתם של דוגמנים ודוגמניות נעשית בדרך כלל באמצעות סוכנות המתווכת ביניהם ובין הנזקקים לשירותיהם. להמחשת כישוריו של דוגמן, ובפרט להמחשת כישוריו של מי שטרם עסק במקצוע זה ורוצה לחדור אליו, משמש הבּוּק - אוסף צילומי דוגמנות אישיים.

נשים וגברים עוסקים במקצוע, אך נשים דומיננטיות בו יותר, בפרט בדוגמנות מסלול ובדוגמנות מגזיני אופנה. דוגמניות על משתכרות יותר מדוגמנים בסטטוס דומה, ככל הנראה עקב הנחה שיכולת המשיכה שלהן כלפי לקוחות גברים גדולה מיכולת המשיכה של דוגמנים גברים כלפי הנשים הלקוחות.

בנוסף לדוגמנים ודוגמניות העוסקים במקצוע זה כעיסוק בלעדי או עיקרי, עוסקים בו גם שחקנים, זמרים, ספורטאים ומפורסמים אחרים. דוגמה לכך הוא העיתונאי ומגיש הטלוויזיה יאיר לפיד, שהעניק בשנת 2004 שירותי דוגמנות לפרסומות של בנק הפועלים, או הכדורגלן הבריטי דייוויד בקהאם. אלה קרויים לעיתים "פרזנטורים".

העיסוק בדוגמנות מהווה לעיתים קרש קפיצה לעולם הבידור, ודוגמניות הופכות לשחקניות פופולריות או למגישות של תוכניות טלוויזיה (לדוגמה: יעל בר-זוהר ומירי בוהדנה). לעיתים המסלול הוא הפוך. לדוגמה, בקי גריפין הפכה מכתבת ספורט לדוגמנית, והזמרת רוני סופרסטאר דיגמנה בגדי ים. הפרסום והזוהר הנלווים למקצוע הדוגמנות הפכו עיסוק זה למשאת נפשם של צעירים וצעירות רבים.

לעיתים מלווה העבודה בדוגמנות בתופעות כגון אנורקסיה, שימוש בסמים ואף ניצול מיני. בגלל תופעות אלו נמתחה ביקורת על תעשייה זו, בייחוד מצד חוגים פמיניסטיים. עמדה פמיניסטית נוספת המבקרת את הדוגמנות גורסת כי עצם קיום המקצוע נובע מיחס מחפיץ כלפי גופן של נשים המשמר את דיכויין במסגרת של "מודל יופי" קבוע, שאינו מכיל את מראיהן של מרבית הנשים (בגלל פרמטרים כגיל ומשקל). חוגים דתיים רואים בתצלומי דוגמניות חריגה מגדר הצניעות, בפרט כאשר מדובר בדוגמניות בבגדי ים. במיוחד מופנית מחאתם כנגד תצלומי דוגמניות המופיעים בשלטי חוצות.

ביטויי זלזול בעבודתן של דוגמניות משתקפים בכינוי "קולבית" לדוגמנית מסלול, ובכינוי "דוגמגישה" לדוגמנית שהפכה למגישת תוכניות טלוויזיה.

בשנת 2012 נחקק בישראל חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע”ב-2012‏ האוסר הפקה והצגה של פרסומת שבה מופיע דוגמן בתת-משקל, בהתאם לחישוב מדד מסת גוף. בנוסף, אם נעשה שימוש בעריכה גרפית לשם הצרת היקפי הגוף של אדם המוצג בפרסומת, יש לכלול בפרסומת הבהרה המציינת זאת. החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2013.

דוד (גופן)

דוד (David) הוא גופן עברי שעוצב על ידי איתמר (איסמר) דוד (בהתייעצות עם משה שפיצר) בשנת 1952 ונמצא בשימוש נרחב בימינו.

דרוגולין (גופן)

דְּרוּגוּלִין (Drugulin) הוא שמו של גופן עברי שעוצב במאה ה-19 בגרמניה. זהו גופן בסגנון אשכנזי מרובע, שעוצב על בסיס כתבי יד ודפוסים מוקדמים במערב אירופה.

הגופן שימש את בית הדפוס W. Drugulin (וילהלם דרוגולין, גר'), ומכאן שמו. בית הדפוס נוסד בלייפציג בשנת 1829, והתמחה בין היתר בהדפסת חיבורים מדעיים העוסקים בשפות שמיות. הוא נחשב לאחד מבתי הדפוס הטובים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. מיטב הספרים בתחום הבלשנות השמית נדפסו בו, כגון דקדוק הלשון העברית של גוטהלף ברגשטרסר ומילון העברית המקראית של וילהלם גזניוס - המשמשים גם בימינו, כמעט מאה שנה לאחר שנדפסו. בשנות השלושים, ד"ר משה שפיצר, שניהל את הוצאת שוקן, גילה בדפוס "דרוגולין" את הגופן שעיצובו מבוסס על אותיות וילנא, שמקורן בדפוס האלמנה והאחים ראם (רוֹם). שפיצר השתמש בגופן ושיפר את צורתו, והגופן נודע בשם "דרוגולין".חשיבותו הגדולה של דפוס דרוגולין לספרות העברית החדשה היא הדפסת המהדורה השלמה והמהודרת של כל כתביו של שמואל יוסף עגנון. באביב ובקיץ של שנת 1930 שהה עגנון בלייפציג, לצורך מעקב והשגחה מקרוב על הוצאת ספריו בדפוס דרוגולין. המהדורה יצאה במימונו ובעידודו של שלמה זלמן שוקן, פטרונו וידידו של עגנון.

במלחמת העולם השנייה הופצץ בית הדפוס וניזוק. הוא המשיך להתקיים גם לאחר המלחמה, אבל איבד מגדולתו הן משום שלא עמד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית שחלה בענף והן משום שמרכז הכובד של המחקר המדעי עבר לאחר המלחמה מגרמניה למדינות אחרות (בעיקר אנגליה וארצות הברית).

בעשור האחרון של המאה ה-20 נסגר בית הדפוס, והיה חשש שמכונותיו ויתר הציוד הטיפוגרפי – גאוות מלאכת הדפוס הגרמנית – יימכרו כגרוטאות. נמצא משקיע פרטי אשר רכש את הבניין ואת הציוד, ובעזרתו הפך בית הדפוס למוזיאון למלאכת הדפוס (Museum für Druckkunst Leipzig).

בשל עיצובו הנוח לקריאה, ומן הסתם גם בשל החיבורים המונומנטליים שנדפסו בו, זכה הגופן למוניטין רב. כיום הוא נפוץ בעיקר בגרסה שעיצב שמואל גוטמן – Guttman Drogolin, המופצת עם תוכנת "אופיס" של מיקרוסופט. לגופן זה שני משקלים, רגיל ושמן. כיום נדפסים בגופן זה כתבי העת לשירה "שבו ו"כרמל", וכן ספרי השירה הרואים אור בהוצאת אבן חושן.

הגהה

הגהה היא שלב בתהליך ההוצאה לאור של יצירה כתובה, שבו עוברת היצירה, לאחר סידורה ועימודה, קריאה קפדנית, שמטרתה איתור שגיאות טכניות שנפלו בה: שגיאות כתיב, טעויות העתקה וטעויות דפוס, כדי לעשותה ראויה לדפוס.

העברת הספר לסדר היישר ממעבד התמלילים של הכותב, כמקובל החל משלהי המאה העשרים, מבטיחה שכמעט לא ייווצרו טעויות העתקה וטעויות דפוס במהלך הסידור, אך בכל זאת יש לבדוק את הסדר, בין היתר כדי לגלות שיבושים שקרו בתהליך זה, כגון בחירה שגויה של גופן, סידור לא נכון של קטעים מורכבים כגון טבלאות, נוסחאות וסימנים מיוחדים ועוד. בספר המסודר, שאיכות הדפסתו גבוהה משל מעבד תמלילים מצוי, מתגלות גם טעויות שחמקו מעין המחבר בהגיהו את כתב היד.

עם תום העימוד יש לבצע הגהה נוספת, שבה יש לוודא בעיקר שלא חל שיבוש בעימוד. שיבושי עימוד כוללים:

טעות במספור העמודים

טעות בכותרת ובסיומת של הדף

טעות בסדר העמודים או בסדר הפסקאות

היעלמות של דף או פסקהלצורך ההגהה מופקת טיוטת הגהה של הספר המסודר. לשם תקשורת תקינה וחד-משמעית בין המגיה לסדר, הוגדרו סימנים מיוחדים לסימון דפי ההגהה: ביטול אותיות, הוספת אותיות וכדומה. ניתן לבטל את הצורך בתקשורת זו כאשר ההגהה נעשית ישירות על הטקסט המעומד המוצג בפורמט WYSIWYG בתוכנת הסידור והעימוד.

למרות ההגהות החוזרות ונשנות שעובר הספר עלולות בכל זאת לחמוק שגיאות מעיני המגיה. במהדורה אנגלית של התנ"ך, שנדפסה בשנת 1631, נשמטה המלה "לא" מהדיבר השביעי "לא תנאף". בדרך כלל שגיאות הדפוס קלות יותר, כאלה שלא יפגמו ביכולת הקורא להבין את הטקסט. אף-על-פי-כן אין לזלזל בהן, כפי שאמר מארק טוויין: "הישמר והיזהר כאשר אתה מעלעל בספר העוסק בנושאי בריאות – אתה עלול למות משגיאת דפוס".

ההגהה היא לרוב מלאכה חדגונית, ופעמים רבות נמצאת במקום נמוך בסולם העדיפויות של המו"ל הישראלי. חשיבותה של ההגהה ניכרת בעיקר כאשר היא נכשלת, כפי שעולה מביקורתו של יורם ברונובסקי:

לתיקון טעויות שחמקו גם בשלב ההגהה משמש דף אראטה המצורף לספר, אם כי השימוש בו אינו נפוץ.

הדסה (גופן)

הדסה הוא גופן עברי בעל "סריף" שנוצר על ידי הנרי פרידלנדר בשנים 1932 עד 1958. הגופן נקרא לכבוד מכללת הדסה בה לימד פרידלנדר שנים רבות. באופן נדיר בתחום פיתוח הגופנים פותח הגופן במשך שנים רבות (כארבעה עשורים) וללא מטרה מיידית (כגון הדפסת יצירה מסוימת, הזמנה של יצרן מכונות כתיבה או מכונות דפוס וכדומה). עקב כך זוכה הגופן להערכה כ"מלאכת חיים" ו"מלאכת אהבה". האות שואבת מעיצוב עתיק של אותיות עבריות לספרי קודש אך תוך הקפדה רבה על בהירות וקריאות ומשלבת את מחקריו של פרידלנדר הן בתחום הכתב העברי והן בתחום העיצוב הגרפי המודרני.

על פיתוח הגופן אמר פרידלנדר:

תחילה שימש הגופן בסדר יד. גרסה ראשונה של הגופן שולבה בשנת 1964 במכונת כתיבה "הרמס", ומאוחר יותר גם במסדרת יבמ.

הצבי (גופן)

הצבי הוא גופן עברי המשמש בעיקר לכותרות ושילוט.

הגופן עוצב על ידי צבי האוזמן ולאחר מותו הושלם על ידי ד"ר משה שפיצר ופורסם ב-1954.

שפיצר היה מנהל הוצאת הספרים "שוקן" שבגרמניה, ולאחר מכן היה מנהל הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לאחר עלייתו ארצה. הוא יזם את עיצובו של הגופן "הצבי" בהתבסס על צורות האותיות הסאנס-סריפיות הלועזיות (כגון "פוטורה" של פול רנר שעוצב בשנת 1927) שהתאפיינו במבנה גאומטרי ובניקיון צורני.

הגופן נוצר מתוך כוונה ליצור גופן עברי מקורי, היונק ישירות מכתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון (לספירה הנוצרית) שנמצאו חקוקות באבן בארץ ישראל ובכתבי יד. האות מודרנית מאד, אינה מצועצעת ונעדרת תגים. הייחוד של האות הוא בכך שהיא מתבססת על צורות משולשות (אותיות א', ג', ט', ע', פ', ף', צ', ץ', ק', ש') בנוסף לצורות מרובעות (לדוגמה האותיות ב', ד' ח'), מה שמקנה לאות דינמיות מסוימת. הצבי היא האות העברית הראשונה שלמענה עוצבו ספרות תואמות.

האות הייתה נפוצה בקרב מוסדות הציונות הן בכותרות פרסומים והן בשילוט. עם חנוכת קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, נבחרה וריאציה של האות, שהשתלבה היטב עם האדריכלות המודרניסטית שלו, לאות השילוט לבניינים בקמפוס ואף שימשה במשך שנים רבות כאות בכותרות הפרסומים של האוניברסיטה (בעיקר במשקל הייחודי שפותח לגופן, "הצבי חלול").

גופן הצבי שימש במשך שנים רבות כגופן המצוי בחותמות דיו. עקב ריחוקן היחסי של צלעות האותיות זו מזו, נמנע טשטוש בעת ההחתמה.

עיצוב הגופן מתבסס על צורות כתבי יד וכתובות מהאלף הראשון לספירה, בתוספת סממני עיצוב מודרניים. מקורה באות שצייר צבי האוסמן לשימוש בכתובות לחלונות ראווה.

חיים (גופן)

חיים הוא גופן עברי, שעוצב בשנות העשרים בהונגריה על ידי פסח עיר-שי, שקרא לגופן על שמו של חיים נחמן ביאליק. עיר-שי עלה לארץ ישראל ב-1925 ועיצב כרזות עם הגופן. יאן לוויט, שביקר בארץ ישראל ב-1929, הכליל את האות בקובץ טיפוגרפי פרי עטו ועל כן היא רשומה במקרים רבים על שמו של לוויט.

הגופן עוצב בהשפעת סוגי הכתב החדשים של אותה התקופה, שאופיינו באותיות פשוטות וחסרות תגים (סן-סריף), ותאמו את אסכולת הבאוהאוס.

חשיבותו של הגופן היא בכך שהיה הגופן העברי הראשון שהציג את האות העברית בקוויה הבסיסיים בלבד, ללא עיטורים נוספים, תוך שימוש בקוים ישרים ובצורות הגאומטריות הפשוטות ביותר האפשריות. עיצוב זה נתפס כחדשני כיוון שהיווה ניגוד לסגנונות עיצוב האות שהתבססו על הכתב המסורתי והתנ"כי, כדוגמת כתב סת"ם. חידוש נוסף בעיצוב הגופן הוא בכך שעובי הקוים האופקיים והקוים האנכיים ברוב האותיות זהה.

כיום נפוצות גרסאות רבות של הגופן, חלקן רגילות או מודגשות ("חיים שמן") וחלקן מוצרות ("חיים צר"). הגרסה הפופולרית ביותר היא הגרסה שעוצבה על ידי המעצב שמואל גוטמן, מכיוון שהיא מופצת ביחד עם תוכנת Microsoft Office. השימוש המרכזי כיום בגופן "חיים" הוא בכותרות ראשיות בעיתונות היומית בישראל, וכן במודעות אבל ובפשקווילים. הגופן נתפס בדרך כלל כ"חזק" ו"עוצמתי", בניגוד לגופנים העדינים יותר המשמשים בכתבות בעיתון או בספרים, כגון פרנק-ריהל. השימוש השיטתי הראשון בישראל בגופן זה היה במגזין העולם הזה, אשר עשה בו שימוש לטובת כותרות צעקניות וקונטרוברסליות. מאוחר יותר עברו גם העיתונים היומיים המרכזיים בישראל ("חדשות", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אך לא "הארץ") להשתמש בגופן זה לטובת הכותרות הראשיות שלהם. לעיתים, בעיקר סביב אירועים אקטואליים ייחודיים, נעשה שימוש בעיתונים אלה בכותרות ראשיות בעלות מילה אחת או שתיים, כאשר עיצובו של הגופן "חיים" מעניק להן עוצמה וחשיבות.

אחד השימושים המוכרים בגופן "חיים" הוא בלוגו של תנועת "שלום עכשיו", שעוצב בידי דוד טרטקובר. המילה "שלום" כתובה בגופן קורן, שהוא בעל קונוטציות תנ"כיות ומסורתיות, ואילו המילה "עכשיו" כתובה בגופן "חיים" שמשדר הרגשה של מודרניות ועוצמה. טרטקובר עצמו העיד כי השילוב בין שני הגופנים, המייצגים כל אחד אסכולה עיצובית שונה, נחשב כפריצת דרך וסתר את החוקים המקובלים בעיצוב.

חיפושיות

חִפּוּשִׁיּוֹת (שם מדעי: Coleoptera) היא הסדרה הגדולה ביותר במחלקת החרקים ובטבע בכלל. הסדרה מונה כ-400,000 מינים, המהווים 40% ממחלקת החרקים, ושוכנים בכל העולם מלבד אנטארקטיקה אך נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים.

לחיפושיות 4 תת-סדרות:

Adephaga

Archostemata

Myxophaga

Polyphagaתיעוד המאובנים הקדום ביותר של סדרה זו הוא מתור הפרם, לפני כ-265 מיליון שנה, ומאז חל גיוון רב במשפחות הסדרה. המינים הקטנים ביותר שייכים למשפחת Ptiliidae וגודלם 0.3 מ"מ, המינים הגדולים ביותר מהזבליתיים כחיפושית גוליית העשויים להגיע לכ-15 ס"מ. בעוד שמרבית המינים בסדרה ניזונים ממזון צמחי, חלקם טורפים, ניזונים מפטריות או טפילים.

כמו כל החרקים מתחלק גופן של החיפושיות לראש, חזה ובטן. באזור הראש: זוג עיניים מורכבות, מחושים, וגפי פה נושכות. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפיים ושלושה זוגות רגליים.

הכנפיים הקדמיות, כנפי חפיה נוקשות, מגנות על הבטן ועל הכנפיים האחוריות, העדינות יותר. הכנפיים הקדמיות אינן משמשות לתעופה, אך בשעת מעוף הן מורמות כדי לאפשר לכנפי התעופה לנוע. לאחר הנחיתה, הכנפיים האחוריות מתקפלות תחת כנפי החפיה. רוב החיפושיות מסוגלות לעוף, אך מעטות מסוגלות להתחרות בכישורי התעופה של מינים מסדרת הזבובאים. רובן יעופו רק כאשר הדבר הכרחי. ישנם מיני חיפושיות שכנפי החפיה שלהן התאחו זו לזו והן אינן יכולות לעוף, בעוד שאחרות הן חסרות כנפיים. כנפי החפיה הן שהעניקו לחיפושיות את שמן המדעי, Coleoptera, שבא מיוונית עתיקה: κολεός פירושו נדן ו-πτερόν פירושו כנף, וביחד "כנפיים בנדן" או "כנפיים מחופות".

רגליהן בנויות בהתאם לסביבת חייהן- אם להליכה, לקפיצה, לשחייה או לחפירה.

החיפושיות שייכות לחרקים בעלי גלגול מלא. השלב הצעיר מכונה פגית (לארווה) או זחל. ניתן למצוא חיפושיות כמעט בכל בית גידול למעט הים או אזורי הקטבים.

כתב רש"י

כְּתַב רַשִׁ"י הוא גופן של אותיות האלפבית העברי. הוא קרוי כך משום שלראשונה נעשה בו שימוש בהדפסת פירוש רש"י לתורה.

מארג מזון

מארג מזון הוא מונח מתחום האקולוגיה המתאר מספר שרשרות מזון הקשורות ביניהן. בעלי חיים הנמצאים בסביבה אחת מקיימים ביניהם אינטראקציות רבות, ניזונים מתפריט מגוון ומהווים מזון להרבה יצורים חיים אחרים. לכן, לא ניתן להסתכל על שרשרת מזון בודדת, אלא על מספר שרשרות מזון בסביבה כלשהי, היוצרות מארג.

דוגמה לשרשרת מזון: עלים, המשמשים מזון לצרצרים, המשמשים מזון ללטאות, שנטרפות על ידי עופות דורסים.

דוגמה למארג מזון: עלים המשמשים כמזון לצרצרים, ארנבים ומכרסמים. הארנבות נטרפות על ידי עופות דורסים, תנים ושועלים. המכרסמים נטרפים על ידי שועלים, תנים ונחשים. בדוגמה זו ניתן לראות את הקשר בין מספר שרשרות מזון היוצרות רשת סבוכה של קשרי גומלין בין נטרפים וטורפים שונים.

בטבע כמעט ואין דוגמאות לשרשרות מזון, אלא רוב הדוגמאות הן של מארגי מזון. פגיעה ברמה טרופית כלשהי היא בעלת השלכות על מגוון היצורים החיים השייכים לאותו מארג מזון. בדוגמה שמובאת לעיל, ירידה פתאומית בגודלה של אוכלוסיית הארנבים (עקב מחלות, פיזור רעלים וכו') תגרום לטורפים הניזונים מהם לחפש מזון אחר. כך שפתאום גם אוכלוסיית המכרסמים בסכנה, לאור העובדה שהם מהווים את עיקרי התפריט כעת. ייתכן גם מצב שבו אוכלוסיית התנים, מאחר שאינה מצליחה לטרוף ארנבים, תיאלץ להגר לסביבת חיים אחרת. עזיבת התנים עשויה לגרום לשינויים רבים גם בסביבה בה היו וגם בסביבה החדשה אליה יגיעו. כלומר כל שינוי עשוי להשפיע בקנה מידה רב על מגוון גדול של יצורים חיים, הנמצאים באיזון מתמיד בנישה האקולוגית שלהם.

לעיתים מתערבים בני האדם האדם במערכות האקולוגיות ומפירים את איזונן. התערבות זו מסוכנת ובעלת השלכות כבדות, הן על בעלי החיים והן על האדם. ניתן למצוא דוגמאות רבות שבהן האדם פוגע בנישות אקולוגיות שונות, הורס את מרקמן העדין, מכחיד חלק ממארגי מזון ולעיתים נפגע גם הוא.

בשנות השבעים אירעו אחד המקרים המפורסמים, כאשר מוסדות בריאות בארצות הברית גילו שהשומנים בגופם של האמריקאים הכילו כמויות רבות של רעל בשם די-די-טי, וגם בחלב אם של אמריקאיות רבות נמצא רעל זה בשיעור גבוה. לתופעה לא הייתה השפעה מסכנת לטווח הקרוב, אך כמויות גדולות של הרעל עשויות לגרום לבעיות במערכת הנשימה. כשחיפשו מהו מקורו של הרעל גילו ששימש להדברת חרקים שונים, כגון עש הצמר. חומר זה הפך לנפוץ מאוד בחקלאות. בניגוד לחומרים מסוימים, שלעיתים משתנים ומתפרקים בגוף החי, רעל זה בעל מבנה קבוע שאינו משתנה, ולכן קל לזיהוי. כאשר חקרו כיצד הגיע הרעל לבני אדם הועלו מספר השערות. אחת ההשערות הייתה ששדות אספסת רוססו ברעל, הפרות ניזונו מהאספסת, הרעל הגיע לכל חלקי גופן (באמצעות מערכת הדם) ובני אדם, הניזונים מבשר פרות וכן משתמשים רבות בחלב פרות (כחלב או כבסיס להכנת גבינות ומוצרים שונים) ספגו את הרעל, שהתפשט לכל חלקי גופם בעזרת מערכת הדם.

בהשאלה משתמשים בביטוי "שרשרת המזון" כדי לתאר מעמד חברתי.

נרקיס (גופן)

נרקיס או "נרקיסים" היא משפחת גופנים שעיצב המעצב הגרפי צבי נרקיס.

עיצוב גרפי

עיצוב גרפי הוא תחום עיצוב העוסק בשילובם של טקסט ותמונה לשם העברתו של מסר מסוים, ובתור שכזה הוא חלק מהתקשורת החזותית שהיא תחום בתוך ענף העיצוב החזותי. שילוב העיצוב הגרפי בתקשורת ובעולם המחשבים הוסיף את תחום העיסוק בשמע ושילובו במדיום החזותי.

תחום העיצוב הגרפי בא לידי ביטוי ב: עיצוב של טקסטים מודפסים (עלונים, כתבי עת וספרים), עיצוב אריזות מוצרי הצריכה, כרזות, פרסום, שלטים, עימוד, עיצוב אתרי אינטרנט, עיצוב ממשקים לטלוויזיה, עיצוב ממשק המשתמש למערכות מידע, איור, וידאו, אנימציה ותחומים נוספים. לפיכך, מעצבים גרפיים שונים יכולים לעסוק בפועל בתחומים רחוקים לכאורה, מעיצוב בול ועד עיצוב ממשק וירטואלי.

הדגש בתחום זה, בדומה לכל מקצועות העיצוב, הוא התמקדות בהעברת המסר יותר מאשר באסתטיקה של התוצר הסופי. בשונה משאר האומנויות השימושיות התוצר הסופי בעיצוב גרפי נקבע על פי קנה המידה של הצרכן ולא של היוצר ובכך מגביל את החופש האומנותי שלו. אף על פי שהמילה גרפי (מיוונית: רישום) מרמזת שתחום העיצוב הגרפי מוגבל לתקשורת חזותית הדבר אינו נכון ותחום העיצוב הגרפי עוסק גם בתחום השמע.

במוסדות הלימוד השונים משתמשים בשמות שונים כדי לתאר את התחום. אחד השמות הרווחים הוא תקשורת חזותית והוא מתייחס לאותו תחום מקצועי.

עלוקה

עלוקות (שם מדעי: Hirudinida) הן סוג של תולעים טבעתיות, בתוך מחלקה זו מוכרים כ-600 מינים של עלוקות. גופן של העלוקות פחוס, מוארך וצבוע בצבעים זוהרים שונים: ירוק, חום, שחור, אדום או כחול, דומות במראן הכללי לחשופיות, הן עשויות טבעות-טבעות. אורכן של העלוקות נע בין סנטימטר בודד ל-15. עיני העלוקות סדורות בקדמת הראש בזוגות, מספרן משתנה בין המינים השונים ונע בין 4 ל-10 עיניים. העלוקה מתקדמת באמצעות שני כפתורי הצמדה, הן נאחזות בעצם בעזרת הכפתור האחורי ואז מתקדמות, נאחזות בעזרת הכפתור הקדמי, מושכות את גופן וכן פעמים רבות. פה העלוקה מכיל במינים מוצצי הדם כמה שורות של שיניים קטנות דמויות מסור ומנגנון שאיבה, הוא מצוי בחלק הקדמי של הראש ליד כפתור ההצמדה הקדמי. העלוקות הן אנדרוגיניות, כלומר, לכל עלוקה גם איברי רבייה זכריים וגם איברי רבייה נקביים. הן מזדווגות זו עם זו כשכל אחת מפרישה לגוף השנייה זרע ומפרה אותה.

פטריות

פטריות (שם מדעי: Fungi) היא ממלכה של אורגניזמים איקריוטים, כדוגמת השמרים והעובשים החד תאיים ופטריות הבסיסה הרב תאיות.

הפטריות אינן צמחים ואינן בעלי חיים, אלא ממלכה טקסונומית בפני עצמה הנבדלת מאחרות בתכונות ניכרות רבות.

הפטריות אינן מבצעות פוטוסינתזה, ולכן נחשבות להטרוטרופיות. את מזונן הן מעכלות על ידי הפרשת אנזימי עיכול לסביבה ולאחר מכן סופגות את החומר המעוכל דרך שטח גופן. עד היום התגלו כ-100,000 מיני פטריות, וההנחה היא שקיימים אף יותר עקב גיוונם הרחב. בעקבות גיוונם ניתן למצוא פטריות בסוגי סביבות מחיה רבות ואף בסביבות הנחשבות קיצוניות.

התחום בביולוגיה העוסק בפטריות נקרא מיקולוגיה.

קורן (גופן)

הגופן קורן עוצב על ידי אליהו קורן (קורנגולד) בהוצאת קורן, לצורך הוצאת מהדורת התנ"ך שלו. גופן זה מוערך כשילוב מוצלח של הישן עם החדש, ונפוץ מאוד גם מחוץ להוצאה.

תג (גופן)

בתחום הקליגרפיה, תג או סֶרִיף הוא פרט משיכת קו האות בגופן. התגים נראים כתוספת צורנית בלתי חיונית לקריאת האות בתחילתו או סופו של קו המרכיב את האות. סגנון כתב ללא סריף, המקובל בעיקר בדפוס המודרני, נקרא סן-סריף (sans serif – בצרפתית "ללא סריף").

מקורו של התג הוא בטכניקות כתיבה קליגרפיות בעט או משיכת מכחול, אשר בעזרת תגים משיגות דיוק רב יותר ומראה אסתטי יותר של האות. בשימוש בעט נובע קליגרפי לדוגמה, אם העט נמשך לאורך קו, נעצר ואז מורם, עלול להישאר כתם דיו קטן בסוף הקו. משיכת הקו הקלה בסוף הקו, היוצרת את התג, מונעת את הכתם ויוצרת סיומת יפה לאות. השימוש בתגים בקליגרפיה אופייני במיוחד בשימוש בראש עט קווי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.