גוליית

גָּלְיָת הוא דמות מקראית, גיבור פלישתי מגת אשר לחם בישראל בימיו של שאול המלך. שמו ותיאורו מופיעים לראשונה בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ד'.

Tycjan David i Goliat
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ
דויד וגולית. ציור מעשה ידי טיציאן. מהשנים 1544–1542. התמונה מוצגת בבזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה בוונציה

שמו ומוצאו

פרט לפסוק ד' בו גָּלְיָת נקרא בשמו, נזכר גָּלְיָת בפרק י"ז רק בהתייחסות למוצאו: הַפְּלִשְׁתִּי. מוצאו של גָּלְיָת מהעיר הפלישתית גת. הכינוי "הפלישתי" מרמז על נקודת מבטם של בני ישראל.[1] ייתכן כי שמו של גָּלְיָת הוא מהשורש ג-ל-ה.[2] ואילו משה גרסיאל מצביע על מצלול בצימוד השמות ' גָּלְיָת שמו מגת ', צימוד זה לשיטתו, יוצר חרוז פנימי.[3] בקרב החוקרים יש מחלוקת האם השם גוליית הוא שמי או פלשתי או שאולי מדובר בשם תאופורי חורי.[4]

לפי שמואל ב', כ"א, י"ט-כ', גוליית הוא אחד מארבעת ילידי הרפה. יש שפירשו את "ילידי הרפה" כאחד מיתר הרפאים שהיו תושבי הארץ הקדומים[דרוש מקור]. לפי פרשנות זו ייתכן שתיאורו כגיבור פלשתים מתייחס לארץ מוצאו או מגוריו, אך מוצאו אינו מעמי פלשתים אלא מהרפאים.[4]

קרב דוד וגוליית

על פי המתואר בשמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין פלשתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש אינו מנסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד מתנדב להילחם בו ומצליח להורגו. בכך מוכרעת כל המלחמה.

סיפור מקביל לסיפור זה, מסופר בקצרה בשמואל ב', כ"א אך שם הגיבור הנלחם עם גוליית בפרק זה הוא אלחנן בן יערי.

תיאור דמותו במקרא

לתיאור קומתו ולבושו של גָּלְיָת מוקדשים ארבעה פסוקים בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'-ז':

(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גׇּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גׇּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.
(ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת.
(ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו.
(ז) [וְעֵץ] (וחץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

הציוד הצבאי אותו נושא גָּלְיָת מתאים להתמודדות הנעשית פנים אל פנים. תיאורו של גָּלְיָת בהמשך כענק הבז לדוד בא להסביר את עונשו של גָּלְיָת, "כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו).[5] יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" כותב כי גובהו של גָּלְיָת הוא שש אמות וזרת. כמו כן, הוא מוסיף על התיאור במקרא וטוען כי רבים היו נושאים את כליו וכידונו היה כבד מלשאת אותו ביד ימין.[6] הציוד אשר ברשות גָּלְיָת דומה לתיאור הציוד אשר נמצא בידי גיבורי ה"איליאדה" להומרוס, אשר מוצאם מאיי יוון.[7]

לפי חלק מגרסאות תרגום השבעים, גובהו של גוליית היה רק ארבע אמות וזרת.

גוליית על פי המדרש

David und Goliath (Michelangelo)
דוד וגוליית. הקפלה הסיסטינית, ציור מעשה ידי מיכלאנג'לו

התלמוד מזהה את אמו של גָּלְיָת עם ערפה המואבית, שלשיטתם היא הרפה,[8] הנזכר במקרא כדמות (מינה איננו מפורש במקרא) וכאמם של שלושת הענקים המוזכרים במקרא (שמואל ב', כ"א, ט"ז). שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים בתלמוד על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב, עמוד ב': "בשכר ארבע דמעות, שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". ובהמשך: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (=ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (=רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת. המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה. על פי המקרא, גָּלְיָת הוא מצאצאי הרפה[9] יאיר זקוביץ מציין כי המסורת אשר מזהה את ערפה עם הרפה מתעלמת מהעובדה, שערפה היא מואביה ואילו בני הרפה הם פלשתים. לשיטתו הזיהוי נובע מהיות בני הרפה המכונים אף הם 'רפאים' (ספר דברים, פרק ב', פסוק כ') והם תושבי עבר הירדן.[10]

גוליית על פי האסלאם

שמו של גָּלְיָת מופיע בקוראן בסורה 2, סורת אל-בקרה, סורת הפרה, 249–251. מעבר לכתוב בסורה זו, הכתוב בקוראן אינו מרחיב דבר. מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי אשר כתב בסביבות המאה ה-11, אשר אודותיו ידוע מעט מאד, מרחיב מעט על מידת גובהו של גָּלְיָת בספרו "סיפורי הנביאים".[11] מידת גובהו על פי אלכאסאאי היא שמונה עשרה אמה. בספרו של אלכסאאי, גָּלְיָת מגיע לשדה הקרב כאשר הוא רכוב על פיל. לפי אלכאסאאי הדו-שיח המתנהל בין דוד לְגָלְיָת שזור דברי זלזול כלפי דוד. בסיפור זה נוטל דוד שלוש אבנים ובעזרתן הוא מביס את גָּלְיָת ובשתיים האחרות את צבאו של גָּלְיָת.[12]

גוליית ואלחנן בן יערי

בסיפור המופיע בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים.[13] בשני הסיפורים מושוות חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא, שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה ואילו הסיפור על אלחנן בן יערי מורה על מקום אחר בשם גוֹב.[14] בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים: וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי". יהודה קיל בפירוש דעת מקרא משער כי הגיבור, שהרג אלחנן קרוי גָּלְיָת על שם הגיבור שהרג דוד, או ש"גָּלְיָת" הוא כינוי לכל גיבור פלישתי. ולפי רש"י ופירוש יונתן שמובא ברד"ק אלחנן בן יערי הוא דוד בעצמו.

Peter Paul Rubens David Slaying Goliath
דוד וגוליית ציור מעשה ידי רובנס

מותו

המחבר המקראי מדווח כי: "וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" והלה הורג את גָּלְיָת, כאשר הוא משתמש בעזרת קלע ואבן. מהסיפור בשמואל א', י"ז עולה כי האבן טבעה במצחו של גָּלְיָת ודוד נותן לו את מכת המוות בחרבו. ישנם קווים מקבילים בתיאור נפילתו ומותו של גָּלְיָת לבין נפילתו של האל דגון.[15] גָּלְיָת כמו דגון יכול להשתמש באלוהיו בקללות נגד האויב אך לא להינצל בידיו. כמו גָּלְיָת גם על דגון מסופר כי הוא שוכב על הארץ וראשו כרות. לאחר הקרב חרבו של גָּלְיָת הובאה לעיר הכהנים נוב. החרב ניתנה לדוד בחזרה על ידי אחימלך בן אחיטוב בעת שברח מפני שאול.

ייצוג דמותו בתרבות

להקת כוורת שרה את השיר גוליית, אשר מתאר באופן היתולי את דמותו של גָּלְיָת, את יחס עם ישראל אליו ואת הקרב. אחד השירים הראשונים שהקליט הזמר שלמה ארצי הוא השיר גוליית, אותו הלחין למילותיו של אהוד מנור. הלהקה המארס וולטה (The Mars Volta) הוציאה בשנת 2008 את האלבום "התוהו ובוהו בגוליית" ("The Bedlam in Goliath"). אלבום המתאר את גָלְיָת באופנים שונים.

ידוע פסלו של האמן אנדריאה דל ורוקיו שנקרא דוד. הפסל מציג את המלך דוד בצעירותו, עומד בתנוחת ניצחון מעל ראשו הכרות של גָּלְיָת. הפסל מוצג המוזיאון הלאומי ברגלו, בפירנצה, איטליה. העתק של הפסל, מוצג במוזיאון מגדל דוד. שני פסלים סביבתיים של האמן אביגדור ניצן, הוצגו בתערוכת פסלי חוצות בכפר סבא. אחד הפסלים מתאר את דוד הנער אשר הרג את גָּלְיָת הענק. דמותו של גָּלְיָת הענק צבוע בכחול שרועה על הקרקע במרחק מדוד. בציורים רבים מודגש גודלו של גָּלְיָת בניגוד לדוד גם כאשר הוא שרוע על האדמה, כמו בציוריהם של רובנס וטיציאן. ציורים אחרים מדגישים את גובהו וגודלו ומתארים את קרב הביניים כמו באיור של נחום גוטמן משנת 1938. ברבים מן הציורים שצוירו על ידי אמנים מפורסמים כמו גוסטב דורה, ראשו של גָּלְיָת כרות. אחד הציורים הידועים הוא דוד עם ראשו של גוליית של האמן האיטלקי קאראווג'ו, וכן גם ציורו של הצייר הגרמני אוסמר שינדלר.

Osmar Schindler David und Goliath
דוד וגוליית ציור מעשה ידי אוסמר שינדלר

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל א', ירושלים, מאגנס, 1996, עמ' 223.
  2. ^ משה צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים, קריית ספר, 1987, עמ' קל"ז.
  3. ^ משה גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן, רביבים, 1987, עמ' 61.
  4. ^ 4.0 4.1 אנציקלופדיה מקראית, ערך "גלית", טור 509
  5. ^ יאיר זקוביץ, דוד – מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 99.
  6. ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 199.
  7. ^ הומרוס, איליאדה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, שיר שלישי, תל אביב, עם עובד, 1987, עמ' 57–74.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב, עמוד ב'.
  9. ^ "גָּלְיָת הַגִּתִּי... אֶת-אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת" ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט, ספר שמואל ב', פרק כ"ב.
  10. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 181.
  11. ^ גרסאות אלו של סיפורי דמויות מהמסורת היהודית והנוצרית היו נפוצות במאה ה-11.
  12. ^ מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי, סיפורי הנביאים, תרגמה מערבית: אביבה שוסמן, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2013, עמ' 330.
  13. ^ על שיטת לחימה זו של קרב ביניים אשר מטרתה למנוע שפיכות דמים מיותרת, ראו: יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגיים, רמת גן, החברה הבינלאומית להוצאה לאור בע"מ 1963, עמ' 234–235.
  14. ^ על זיהוי המקום גוב ראו: אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1983, עמ' 219.
  15. ^ ספר שמואל א', פרק ה'
אנפה (סוג)

אֲנָפָה (שם מדעי: Ardea) הוא סוג של עופות מים גדולים ממשפחת האנפתיים החיים ברחבי ביצות בכל היבשות.

האנפה היא עוף מים גדול בעל מקור ארוך בצבע אפור או צהוב בדרך כלל ובעל קצה חד, שבו האנפה משתמשת כדי לתקוף את טרפה במהירות. היא חיה באזורי ביצות, נהרות וכדומה ואף בחופים, ואורבת בין העשבים לטרף כמו דגים, צפרדעים או אפרוחי ברווזים. היא מחכה לרגע המתאים, תוקפת את טרפה ממארב ובולעת אותו בשלמותו. לעיתים היא משתמשת במקורה כבחנית ותוקעת אותו עמוק בגוף הטרף, בדרך שפוצעת את איבריו הפנימיים ומקשה עליו להימלט.

חלקן מתלהקות בחבורות הכוללות אנפות אחרות, מגלנים, חסידות, פלמינגו ושקנאים. הם גם מקננים בלהקות על ענפים.

מינים אלה הם הגדולים במשפחת האנפתיים ומגיעים לאורך 100 ס"מ ואף יותר כשהגדולה מכולם היא אנפת גוליית שמוטת כנפיה מגיעה לאורך 185–230 ס"מ וגובהה עולה על 150 ס"מ.

גוליית (שיר)

גוליית הוא שירה של להקת כוורת שנכתב על ידי אלון אוליארצ'יק ודני סנדרסון והולחן על ידי דני סנדרסון. השיר מתאר את מלחמת דוד וגלית ופורסם באלבום צפוף באוזן של הלהקה.

השיר נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים בשנת תשל"ה.

גרים ריפר (קומיקס)

גרים ריפר (באנגלית: Grim Reaper, על שם מלאך המוות) הוא דמות בדיונית של נבל-על המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס, ומשמש בעיקר כאויב של קבוצת האוונג'רס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Avengers #52 מאוגוסט 1968, והיא נוצרה בידי הכותב רוי תומאס והמאייר ג'ון בוסימה.

גרים ריפר הוא האלטר אגו של אריק ויליאמס, אחיו של סיימון ויליאמס. השניים נולדו וגדלו בפטרסון, ניו ג'רזי, ואריק נחשב ל"כבשה השחורה" של המשפחה. אמו חיבבה את סיימון, ואביו המתעלל והאדיש העדיף לצפות בטלוויזיה בעצלות בעוד אריק התעלל בחתול המשפחתי. היות שאמו הייתה יותר קשובה ואוהבת עם סיימון, אריק גדל מריר וקנאי. בעת משחק עם כימיקלים, אריק גרם לשריפה אשר שרפה את ביתם. חש אשמה, סיימון החל לדאוג לאריק יותר. כשגדלו, סיימון נעשה שקדן ואילו אריק - לספורטאי. אריק נעשה מרדני יותר, וניסה לשכנע את סיימון להצטרף אליו ב"גניבות הקטנות" שביצע. בסופו של דבר, הוא הצטרף למשפחת הפשע מאגיה ועבר ללאס-וגאס. בינתיים, סיימון השתלט על העסק המשפחתי. בשל תחרות עם תעשיות סטארק, המכירות צנחו וסיימון פנה לאריק וקשרי המאפיה שלו לעזרה. הוא ניסה למעול בכספי החברה, אך נתפס ונכלא. אחרי שורת תקריות שבהן עשה עסקה עם ברון זמו והפך ליצור עשוי מאנרגיה יונית, סיימון נהרג ואריק נעשה נקמן. באמצעות המאגיה, אריק קיבל חרמש בעל כוחות, אשר שופר בהמשך על ידי אולטרון. הוא אימץ את השם גרים ריפר, הביס את חברי האוונג'רס הוקאיי, גוליית והצרעה, גרם להם לשקוע בתרדמת אך הובס על ידי הפנתר השחור.

אריק חזר, והוביל את הלגיון הקטלני נגד האוונג'רס. הלגיון הביס את רוב האוונג'רס, ו-ויז'ן הביס והתחזה לפאוור מן. הלגיון הובס כשאריק גילה שהוא אינו מסוגל לפגוע בויז'ן, וזאת לאור העובדה שדפוסי המוח של אחיו משמשים את ויז'ן. ויז'ן שחרר את האוונג'רס, אשר הביסו את הלגיון הקטלני. מזימה של גרים ריפר, פנטום החלל וארגון הידרה להחזיר את תודעתו של סיימון לגופו סוכלה על ידי האוונג'רס, ואחרי כמה הרפתקאות, אריק נהרג בקרב נגד סיימון כוונדר מן ומגנטו. הוא קם לתחייה על ידי אימורטוס, אך נהרג שוב. נקרה, מוטאנטית, החזירה אותו לחיים כזומבי. על מנת להמשיך להתקיים, היה מוטל עליו לספוג כוח חיים כל יממה. קורבנו הראשון היה נקרה עצמה. הוא נאבק באחיו, ברח, ונאבק בו ובמנדריל שוב. כשחרמשו התמזג עם זרועו של אולטרון, השניים כרתו ברית. הוא מת, וחזר לחיים על ידי מכשפת השני. אחרי מקרה עם אולטרון, אריק השתתף במלחמה הסודית. הוא נכלא בכלא הרפסודה, והיה אחד מהנבלים שנמלטו ממנו. במלחמת האזרחים, אריק הובס על ידי קפטן אמריקה וקייבל, ונשלח למעצר של סוכנות S.H.I.E.L.D יחד עם הנשר.

במהלך אירועי שלטון אפל, אריק הקים מחדש את הלגיון הקטלני. הצוות הובס על ידי סוכני H.A.M.M.E.R והאוונג'רס האפלים, ונכלאו בכלא הרפסודה. הוא נדקר בליבו על ידי אסיר הנאמן לנורמן אוסבורן, ואחרי ניתוח, מת מהדקירה. לאור מה שהתרחש במחוזת המוות, אריק חוזר לחיים ונעשה משרתו של מלך הכאוס. הוא ונקרה נאבקים בגיבורים המתים - ויז'ן, מאר-וול, דוקטור דרואיד, אמן החרבות, דת'קריי ויילוג'אקט. הוא הצליח להרוג את רובם, פרט לאמן החרבות, יילוג'אקט וויז'ן. כאשר ויז'ן ביצע השמדה עצמית, אריק נהרג פעם נוספת. בהרצת הכותרים המחודשת "מארוול עכשיו!", אריק התגלה בחיים ותוקף את האוונג'רס המופלאים במסיבת עיתונאים. עם כוחו של וונדר מן, רוג הרגה את אריק. באמצעות זרע המוות, תאומי אפוקליפס החיו אותו וצירפו אותו לארבעת פרשי המוות. אריק נהרג בידי אשתו הרובוטית של ויז'ן, וירג'יניה, לאחר שפרץ לביתם ותקף את "בניהם" הרובוטיים. שנים אחר כך, דוקטור סטריינג' משתמש בקסם שלו על מנת להחזיר את לאס וגאס, לאחר שנהרסה, ומחייה, שלא בכוונה, את אריק.

דוד (דונטלו)

דוד (באיטלקית: David) הוא פסל ברונזה של הפסל דונטלו מסביבות שנת 1440.

פסל זה ייחודי בכך שהוא פסל הברונזה הראשון שאינו נתמך, שניצוק בעת החדשה (תקופת הרנסאנס), לראשונה מאז התקופה הרומית. הפסל עורר שערורייה גדולה בעת שהוצג לראשונה כיוון שהוא מציג גבר צעיר בעירום מלא.

בפסל מתואר המלך דוד עומד לאחר כריתת ראשו של גוליית והראש הכרות למרגלותיו. הפסל עירום למעט מגפיים וכובע.

דונטלו יצר פסל של המלך דוד בשיש - אולם פסל זה מתאר את דוד כמלך בוגר, הפסל לבוש, ודוד מחזיק את הקלע שלו, בתום הקרב עם גוליית. גרסת הברונזה מתארת עלם צעיר ועירום.

הפסל נוצר עבור קוזימו דה מדיצ'י והוצג בחצר הפאלאצו מדיצ'י בפירנצה. לאחר גירושו של פיירו די לורנזו דה מדיצ'י הפסל הוחרם והוצג בפאלאצו דה לה סיניוריה. כיום הפסל נמצא במוזיאון הלאומי ברג'לו.

העתק של הפסל עשוי גבס (עם חרב שבורה) מוצג במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

דוד (מיכלאנג'לו)

"דָּוִד" (באיטלקית: David) הוא פסל אשר נוצר בין השנים 1501–1504 על ידי הפסל בן תקופת הרנסאנס, מיכלאנג'לו בואונרוטי. הפסל מציג את דמותו של דוד, היוצא לקראת גוליית ובידו קלע. הפסל נוצר בפירנצה בתקופת הרפובליקה בראשותו של פיירו סודריני שקמה לאחר גירושם של בני משפחת מדיצ'י מן העיר והוצאתו להורג של הנזיר ג'ירולמו סבונרולה. הפסל נחשב לאחד מן הפסלים הידועים ביותר מתקופת הרנסאנס וכאחת מיצירות האמנות הידועות ביותר בתרבות המערב.

הפסל הוזמן על ידי רפובליקת פירנצה. במקור נועד הפסל להיות מוצב בגובה רב על אחת התומכות החיצוניות של סנטה מריה דל פיורה, הקתדרלה של פירנצה. אולם משהושלם עורר הפסל התפעלות כה רבה עד שכונסה (ינואר 1504) ועדה מיוחדת שתפקידה היה לקבוע את מקום הצבתו. עדות לחשיבות שיוחסה לנושא ניתן ללמוד מהרכב הוועדה שכללה את מרבית האמנים הבכירים של העיר, ובכללם לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ופיליפינו ליפי. לאחר שהוועדה שמעה את דעתם של שלושים אמנים, אדריכלים ונציגי ציבור (הפרוטוקולים של דיוני הוועדה שרדו), הוחלט להציב את הפסל ליד הכניסה לפאלאצו וקיו, בית העירייה של פירנצה. הפסל הוצב שם ונחשף לציבור הרחב בספטמבר 1504. לאחר שעמד במקום כ-370 שנה, הועבר הפסל בשנת 1873 אל האקדמיה לאמנות של פירנצה, על מנת להגן עליו מפגעי מזג האוויר. בשנת 1910 הוצב העתק של הפסל במקום בו היה מוצב הפסל המקורי.

גובהו של הפסל הוא 517 ס"מ, והוא מציג את דמותו של דוד, המתואר כגבר צעיר וחסון. דוד עומד בתנוחת קונטרה פוסטו וגופו נטוי ומעוקל בצורת האות S, כמקובל בפיסול היווני הקלאסי. משקל גופו נשען על רגל אחת ואילו הרגל הנגדית חופשייה. פניו של דוד פונות אל הצד ומבטו מרוכז מאוד, דבר המעניק לדמות תחושה של מתח ודינמיות.

הפרופורציות בפסל אינן מדויקות במכוון: הראש והכתפיים גדולים יותר באופן יחסי מאשר יתר חלקי הגוף. הכוונה הייתה, שאדם הנמצא מול הפסל הגבוה, יוכל לראות את חלקו העליון של הפסל - הרחוק מעיני הצופה, באותו גודל יחסי כפי שנראה החלק התחתון של הגוף. כפות הידיים גם הן גדולות במיוחד. מסיבה שאינה ידועה, ואולי אפילו בטעות, פיסל מיכלאנג'לו את דוד כערל.

פרט גזע העץ המפוסל עליו נשענת רגלו הימנית של דוד, נועד לא רק למטרות אסתטיקה, אלא גם כדי להחזיק את הפסל, לאזן את משקלו ולהעניק לו יציבות.

דוד וגוליית

סיפור דָּוִד וְגָלְיָת הוא סיפור מקראי של קרב אלופים המתרחש ברקע מלחמה בין ישראל לפלשתים בעמק האלה. דוד, נער רועה צאן, גובר על גוליית, ענק ממחנה הפלשתים שגידף את ישראל ואלוהיו. במערכה זו מתגלה דוד כגיבור בעל עוז רוח, וכמנהיג שאינו חושש ללחום בחזית בשם האל בחירוף נפש, כתגובה לפגיעה באמונות להם הוא קנא, תוך הבעת ביקורת על העם והמלך העומדים מנגד, סופגים קללות וגידופים, ולא עושים דבר. סיפור דוד וגָּלְיָת הפך לשם נרדף למצב שבו בעימות בין שני צדדים מנצח הצד הנראה חלש, בזכות צדקתו, חוכמתו או אמונתו. הסיפור מובא בספר שמואל א בפרקים י"ז וי"ח.

דקריים

דַּקָּרִיִּים (שם מדעי: Serranidae) היא משפחת דגים גדולה, מסדרת הדקראים, שקיבלה ממשפחה זו את שמה. המשפחה מכילה כ-450 מינים ביותר מ-70 סוגים, לרבות דגי הדקר השונים.

הרבה ממיני הדקריים הם קטנים מאוד ואורכם אינו עולה על 10 ס"מ, אך המין גדול במשפחה - דקר ענקי הוא אחד מדגי הגרם הגדולים בעולם, הגדל לאורך של 4.2 מטר ולמשקל של 600 ק"ג. כמותו גדול מאוד גם המין דקר גוליית אטלנטי שמגיע לאורך 2 מ' ולמשקל של 360 ק"ג.

הוקאיי (קומיקס)

הוקאיי (באנגלית: Hawkeye, "עין הנץ") הוא דמות בדיונית של גיבור על המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס. דמותו הופיעה לראשונה בחוברת Tales of Suspense #57 מספטמבר 1964, ונוצרה על ידי הכותב סטן לי והמאייר דון הק.

הוקאיי הוא האלטר אגו של קלינטון "קלינט" פרנסיס ברטון, והוא משתמש בכישוריו הטבעיים ובמיומנותו הרבה כקשת כדי להלחם בפשע. הוא ידוע גם בכינויים "הצלף הטוב בעולם", "הקשת הזהוב", "דרדנייט", "גוליית" ו"רונין".

דמותו של הוקאיי מדורגת במקום ה-44 ברשימת גיבורי-העל הגדולים, לפי האתר IGN. את דמותו של הוקאיי ביקום הקולנועי של מארוול, ובפרט בסרטי הלייב אקשן "תור", "הנוקמים", "הנוקמים: עידן אולטרון", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ו"הנוקמים: סוף המשחק", גילם השחקן ג'רמי רנר.

חיפושיות

חִפּוּשִׁיּוֹת (שם מדעי: Coleoptera) היא הסדרה הגדולה ביותר במחלקת החרקים ובטבע בכלל. הסדרה מונה כ-400,000 מינים, המהווים 40% ממחלקת החרקים, ושוכנים בכל העולם מלבד אנטארקטיקה אך נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים.

לחיפושיות 4 תת-סדרות:

Adephaga

Archostemata

Myxophaga

Polyphagaתיעוד המאובנים הקדום ביותר של סדרה זו הוא מתור הפרם, לפני כ-265 מיליון שנה, ומאז חל גיוון רב במשפחות הסדרה. המינים הקטנים ביותר שייכים למשפחת Ptiliidae וגודלם 0.3 מ"מ, המינים הגדולים ביותר מהזבליתיים כחיפושית גוליית העשויים להגיע לכ-15 ס"מ. בעוד שמרבית המינים בסדרה ניזונים ממזון צמחי, חלקם טורפים, ניזונים מפטריות או טפילים.

כמו כל החרקים מתחלק גופן של החיפושיות לראש, חזה ובטן. באזור הראש: זוג עיניים מורכבות, מחושים, וגפי פה נושכות. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפיים ושלושה זוגות רגליים.

הכנפיים הקדמיות, כנפי חפיה נוקשות, מגנות על הבטן ועל הכנפיים האחוריות, העדינות יותר. הכנפיים הקדמיות אינן משמשות לתעופה, אך בשעת מעוף הן מורמות כדי לאפשר לכנפי התעופה לנוע. לאחר הנחיתה, הכנפיים האחוריות מתקפלות תחת כנפי החפיה. רוב החיפושיות מסוגלות לעוף, אך מעטות מסוגלות להתחרות בכישורי התעופה של מינים מסדרת הזבובאים. רובן יעופו רק כאשר הדבר הכרחי. ישנם מיני חיפושיות שכנפי החפיה שלהן התאחו זו לזו והן אינן יכולות לעוף, בעוד שאחרות הן חסרות כנפיים. כנפי החפיה הן שהעניקו לחיפושיות את שמן המדעי, Coleoptera, שבא מיוונית עתיקה: κολεός פירושו נדן ו-πτερόν פירושו כנף, וביחד "כנפיים בנדן" או "כנפיים מחופות".

רגליהן בנויות בהתאם לסביבת חייהן- אם להליכה, לקפיצה, לשחייה או לחפירה.

החיפושיות שייכות לחרקים בעלי גלגול מלא. השלב הצעיר מכונה פגית (לארווה) או זחל. ניתן למצוא חיפושיות כמעט בכל בית גידול למעט הים או אזורי הקטבים.

חרקים

חֲרָקִים (שם מדעי: Insecta; ביחיד: חֶרֶק), הם מחלקה של בעלי חיים במערכת פרוקי רגליים. קל לזהות אותם לפי צורת הגוף שמחולקת לשלושה חלקים, ראש, חזה, בטן ושלושת זוגות הרגליים.

במחלקת החרקים מספר המינים הרב ביותר בעולם הטבע. למעלה ממיליון מינים שונים מתוארים בספרות המדעית ולפי הערכות שונות סביר להניח שמיני חרקים רבים טרם התגלו והמספר הכולל כנראה נע בין שישה לעשרה מיליון. סדרת החיפושיות כוללת כ-400,000 מינים שונים, ובכך היא הסדרה הגדולה ביותר בעולם הטבע. סדרת הדבוראים כוללת את הדבורים, הצרעות והנמלים מונה בסך הכול כ-110,000 מינים; מספר הפרטים של משפחת הנמליים הוא הגדול בממלכת בעלי החיים; קיימים על פני כדור הארץ יותר נמלים מאשר כל בעל חיים אחר. סדרות ידועות נוספות של חרקים הן הפרפראים (170,000 מינים), הזבובאים (120,000 מינים, כולל היתושים), הפשפשאים (40,000 מינים), הפרעושים (2,200 מינים) והתיקנאים (3,500 מינים). רבים סבורים בטעות שגם העכבישים הם חרקים; למעשה מדובר במחלקה המשתייכת, לצד החרקים, למערכת פרוקי הרגליים.

החרקים מתמיינים לחסרי כנפיים (קרויים גם חשוכי כנף) ולבעלי כנפיים. עם בעלי הכנפיים נמנים בעלי גלגול מלא ובעלי גלגול חסר.

מחלקת החרקים כוללת כמה מינים עמידים במיוחד; ניסויים הראו עמידות של נמלים ותיקנים לרמות של חום, קרינה ופגיעות אחרות אשר בעלי חיים אחרים לא מסוגלים לעמוד בהן.[דרוש מקור] כושר ההישרדות הגבוה של החרקים הוא שאפשר את תפוצתם העצומה בכל חלקי כדור הארץ ואת התמיינותם למספר כה גדול של מינים.

החרקים הם נדבך חשוב בשרשרת המזון בטבע. בעלי חיים רבים - עופות, דו-חיים ויונקים - ניזונים מחרקים. האדם ניזון אף הוא מחרקים, כבר מימי קדם (עוד לפני שהחל בציד של חיות גדולות יותר, כמו יונקים) ועד היום, בחברות מסוימות. חרקים רבים ניזונים מצוף ואבקת פרחים; בעוברם מפרח לפרח בחיפוש אחר צוף ואבקה הם משמשים כאחד האמצעים החשובים ביותר של האבקה, ולכן מינים רבים של צמחים תלויים בהם.

התחום המדעי שעוסק בחקר החרקים נקרא אנטומולוגיה.

מקור השם "חרק" במילה "חרוק" שפרושה דבר מה משונן או בעל חריצים. המלה מתייחסת לבטנם של החרקים, שעשוייה פרקים פרקים (לרוב עשרה) המופרדים על ידי חריצים. זוהי בבואה של הלועזית: לטינית insectum, יוונית ἔντομον (מבוטא: éntomon).

מגדל טנקרד

מגדל טנקרד (בלטינית: Turris Tancredi) הוא שמו הצלבני של מגדל מבוצר בקצה הצפון מערבי של חומת ירושלים. שמו של המגדל קשור למנהיג הצלבני טנקרד, נסיך הגליל. המגדל ידוע גם בשמו הערבי קסר אל ג'לוד - בתרגום חופשי, "מגדל גוליית" ומכאן, שהאתר נודע גם בשם "מצודת גוליית".

מגדל טנקרד נבנה בתקופה המוסלמית על מנת להגן על נקודת תורפה במערך ביצורי העיר ונותר על כנו גם במהלך התקופה הצלבנית. כיום לא נותרו ממגדל טנקרד אלא שרידים מועטים, ככל הנראה מהתקופה האיובית (1244–1260) שעברו לאחרונה שיקום במסגרת פרויקט שימור כיכר צה"ל.

מעיין חרוד

מעיין חרוד (בערבית: عين جالوت, עין ג'אלות. מילולית: "מעיין גוליית") הוא אתר במערב עמק חרוד, למרגלות הר גלבוע, דרומית לכביש 71, ליד המושב גדעונה, בצד כביש 675, בין צומת יזרעאל לצומת נבות. מעין חרוד הוא מעין המים המתוקים היחיד באזור.

המעין נובע מתוך מערה במורד הר הגלבוע, 37 מטר מתחת לפני הים. מהמערה הוא זורם לתוך ברכה, אשר בסיסה הוא עתיק יומין. מהגן הלאומי מי המעין עוברים לשימוש חקלאי העמק. המערה ממנה נובע המעין מכונה "מערת גדעון" על שם גדעון השופט. זאב וילנאי כתב בספרו משנת 1941 כי המעיין מפיק 16 אלף מטר מעוקב מים ב-24 שעות והיא יוצרת סביבה ביצה גדולה. בעשור הראשון להקמת המדינה הייתה שפיעת המעין 4.7 מיליון קוב לשנה בממוצע. לאחר מכן, בעקבות הקידוחים ירדה השפיעה בצורה חדה.

פטרופדיים

פטרופדיים (שם מדעי: Petropedetidae) היא משפחה של דוחיים מסדרת חסרי זנב החיים רק באפריקה שמדרום לסהרה.

צפרדעים אלה, שברובן בגודל בינוני, חיות באזורים לחים למחצה או בנחלים ביערות ברחבי אפריקה, והראשנים נמצאים בנהרות מהירי או מאטי זרימה. לחלקם טפרים ארוכים.

משפחה זו קרובה למשפחת הצפרדעיים ובעבר גם סווגה כחלק ממנה. המשפחה קרובה לסוג צפרדע גוליית (Conraua), המוגדר לעיתים כמשפחה עצמאית - צפרדעי גוליית (Conrauidae).

צפרדע גוליית (סוג)

צפרדע גוליית (שם מדעי: Conraua) הוא סוג יחידי במשפחתו - צפרדעי גוליית (Conrauidae), של דוחיים מסדרת חסרי זנב. בעבר הוא שוייך למשפחת הצפרדעיים (Ranidae) והפטרופדיים (Petropedetidae).

בני הסוג הם צפרדעים החיות באפריקה שמדרום לסהרה והם הצפרדעים הגדולות ביותר בעולם, כשהמין צפרדע גוליית (Conraua goliath) מגיעה לאורך 32 ס"מ ולמשקל של 3.3 ק"ג והיא המין הגדול ביותר בסדרת חסרי זנב. בתור מינים גדולים הם יכולים לתפוס עם לשונם ולסתותיהם, טרף גדול הכולל צפרדעים אחרות, זוחלים קטנים, עופות, מכרסמים ואף עטלפים.

חלק מהמינים נמצאים בסכנת הכחדה, עקב הפגיעה בבית גידולם וגידול לא חוקי שלהם.

צפרדעיים

צפרדעיים (שם מדעי: Ranidae; באנגלית: True frogs) היא המשפחה בעלת התפוצה הרחבה ביותר מבין כל משפחות חסרי הזנב. הן נפוצות בכל יבשות העולם, למעט אנטארקטיקה ואוסטרליה. מין אחד בלבד ממשפחת הצפרדעיים נפוץ במקור באוסטרליה ולא הובא על ידי בני האדם ליבשת, והוא Rana daemeli, אך גם תפוצתו שם מוגבלת לאזורים נידחים בצפון היבשת. גודלן של חסרי הזנב בנות משפחת הצפרדעיים משתנה ממין למין; הגדולה ביותר בעולם היא צפרדע גוליית (Conraua goliath). רבות מהצפרדעיים חיות במים או בבתי גידול הקרובים למים. הצפרדעיים שייכות למשפחת הדו-חיים, כלומר הן בעלות אברי נשימה המתאימים גם למים וגם ליבשה. מרבית המינים מטילים את ביציהם במים, ועוברים את שלב הראשן במהלך התפתחותם. אף על פי כן, כמו מרבית משפחות חסרי הזנב, מגוון בתי הגידול בו חיות הצפרדעיים הוא גדול. אלו מהסוג Tomopterna הן צפרדעים חופרות האנדמיות לאפריקה והן בעלות מרבית המאפיינים האופייניים לצפרדעים החופרות בשאר העולם. בנוסף, קיימות צפרדעים שחיות בסביבה עצית כגון צפרדע העצים (Frankixalus jerdonii) שנתגלתה בצפון מזרח הודו.

ככלל, הצפרדעיים הן בעלות עור חלק ולח, ורגליהן גדולות וחזקות. כפות רגליהן מכוסות לרוב בקרומי שחייה בדרגות שונות.

צפרדעים (על משפחה)

צפרדעים (בלטינית: Ranoidea) היא על־משפחה של חסרי זנב החיים באזורים לחים ורטובים בעולם ומכילים את רוב הצפרדעים כולל משפחת הצפרדעיים (Ranidae).

מאפיינם העיקרי של הצפרדעים הוא חזה רחב הפונה למעלה ושימוש בבית השחי במהלך חיבוק הכלולות של הזכר והנקבה. צפרדעים אלה כוללות את המינים הגדולים ביותר בסדרה, כשהגדול מכולם הוא צפרדע גוליית (Conraua goliath), שאורכו 32 ס"מ ומשקלו 3.3 ק"ג.

בניגוד לקרפדות, הצפרדעים בעלי עור לח והם פעילים בעיקר באזורים לחים ורטובים, בהם הם שומרים על העור שלא יתייבש. הבדל נוסף הוא שהצפרדעים קולניות הרבה יותר ובעלות שקי תהודה מתחת לצווארן המגביר את הקול שלהן.

קלע

קֶלַע (או בשמו העממי רוגטקה - מרוסית) הוא כלי נשק פשוט, הקיים עוד מימי קדם ומשמש ליידוי אבנים במהירות רבה ובדיוק משופר, בהשוואה ליידוי אבנים ביד.

תלת-אופן

תלת-אופן הוא כלי רכב בעל שלושה גלגלים.

תלת-אופן יכול להיות רתום ומונע על ידי:

בכוח אדם, כמו אופניים

אופנוע או קטנוע (למשל וספה)

מכונית בתצורות הבאות: (1) מקדימה 2 גלגלים, מאחור גלגל בודד, לדוגמה: פרם קינג פולדה, (2) מקדימה גלגל בודד, מאחור 2 גלגלים, לדוגמה : גוליית גולי

בעל חיים

מנוע חשמליניתן לבנות תלת-אופן שגלגלו הבודד מאחור או מלפנים. תלת-אופניים נבדלים גם בנפח המיועד לנשיאת מטען, הממוקם בין זוג הגלגלים. תלת-אופניים היו כלי נפוץ בישראל להובלת מטען בשנות החמישים של המאה העשרים. כיום משמשים תלת-אופניים בישראל בעיקר לרכיבתם של אנשים בעלי יציבות נמוכה, כאופניים ראשונים לגיל הרך או למבוגרים.

תלת אופן ממונע קרוי לעיתים "אוטו ריקשה". רכב הריקשה נפוץ במזרח הרחוק ובהודו כמונית להשכרה. רכב זה הוא בדרך כלל על בסיס קטנוע ("וספה") המסיע כשלושה אנשים ונהג. גם בישראל שימשו ריקשות אלו כרכב משא קל בבסיסי צה"ל ובשוק האזרחי. בתאילנד קרוי כלי רכב כזה בשם 'טוק טוק'.

תראפוזה בלונדי

תראפוזה בלונדי (שם מדעי: Theraphosa blondi) (ידוע בשמו הנפוץ גוליית בירדאיטר, באנגלית: Goliath Birdeater, גוליית אוכל ציפורים) הוא מין של טרנטולה יבשתית, הנחשב לעכביש השני בגודלו בעולם מבחינת מוטת רגליים (שני רק להטרופודה מאקסימה שנתגלה בלאוס בשנת 2001), והגדול ביותר בעולם מבחינת משקלו.שמו הנפוץ של העכביש ניתן לו בעקבות דיווחים של חוקרים מהתקופה הוויקטוריאנית, שחזו בו כשהוא נזון על קוליברי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.