גויי הים

גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח - הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית.

מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקינית על הכתב העתיק שלה, לינאר A, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מא"י[1].

גויי הים (nȝ ḫȝs.wt n pȝ ym) בכתב חרטומים
N35
G1
N25
X1 Z1 Z1 Z1
N35
G40
M17M17Aa15
D36
N35AN36
N21
Seevölker
שרטוט תבליט הקרב בין רעמסס השלישי לגויי הים על קיר המקדש במדינת האבו

המונח גויי הים

את המונח "גויי הים" טבע האגיפטולוג הצרפתי גסטון מספרו בהתייחסו לקואליציית השבטים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. בשנת 1882 חקר מספרו את תבליטיו של רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו המראים קרבות עם גויי הים. הוא הכניס את המונח לספרות המחקר ולשפת הדיבור. המצרים קראו להם בשפתם "אלה שבאו מהירוק העמוק" שהיה כינויו של הים התיכון[2].

תיעוד היסטורי

Philistine captives at Medinet Habu
תבליט של שבויים פלשתים ממדינת האבו במצרים, מתוך ספרו של גסטון מספרו

במכתבי אל עמרנה מן המאה ה־14 לפני הספירה נזכרים שרדנים המשמשים שכירי חרב למצרים, ולכים הנזכרים כשודדים, גם בתעודות מאוגרית מהמאה ה-13 לספירה נזכרים שרדנים כבעלי קרקעות ככל הנראה בשרותו של המלך[3].

בימי רעמסס השני (מלך בין 1279 - 1213 לפנה"ס הכרונולוגיה הנמוכה) שרתו שרדנים כשכירים בצבא בקרב שנערך בקדש שבסוריה כנגד החיתים. אזכור נוסף נמצא באחת מרשומות פרעה מרנפתח אשר שלטונו מתוארך על פי רוב לשנים 1213 — 1203 לפנה"ס. מרנפתח ציין שבשנה השלישית לשלטונו הוא הביס פלישה של לוביים וגויי הים. מרנפתח, לדבריו, הרג 6,000 מאנשיהם ו־9,000 מהם לקח בשבי.

כעשרים שנים לאחר מכן הפרעה המצרי רעמסס השלישי בשנת מלוכתו השמינית נאלץ לטפל בפלישה נוספת של גויי הים. במקדש הקבורה אשר בנה רעמסס במדינת האבו (ממערב ללוקסור) נמצאו תבליטים מפורטים וכתובות החקוקות על קירות המקדש המונומנטלי. גויי הים מתוארים שהתקדמו בשני טורים. טור אחד באוניות עם חרטום בצורת ברווז ניסה לחדור למצרים דרך זרועות הדלתה, טור שני התקדם עם נשים וטף בעגלות רתומות לשוורים לאורך החוף. הוא תיאר כיצד, למרות העובדה ש"אף ארץ לא עמדה בפני" כוחות גויי הים וכי הם רמסו את "חתי, קודה, כרכמיש, ארזוה, אלשיה וממלכת אמורו", הוא הצליח להביסם בקרב ימי, ואת השבויים שלקח גייס לצבא המצרי והושיב אותם במבצרים.

Philistine ship of war
תבליט ממדינת האבו במצרים המציג את גויי הים (הפלשתים) בספינותיהם במהלך הקרב נגד מצרים העתיקה.

רעמסס צירף לתיאוריו את רשימת שבטי העמים הפולשים: פלשת, תֶ'כֱּר (סִיקוּלוּ), שֶקֶלֶש, דֶנְנ וֱשוֱש. גויי ים נוספים היו הלַבּוּ, לוּקַה, טֵרֶש, קַרשִישַה, שַרְדַנַה, ואֵקְוֵש. למרות תיאורו, ובהתחשב בעובדה כי הרשימה אותה סיפק זהה לרשימת מרנפתח כמו גם העובדה שרעמסס בדה מספר מהקרבות אשר הוא תיאר על קירות מקדשו, הגיעו מספר אגיפטולוגים להבנה כי רעמסס כנראה זקף לזכותו את ניצחונו של אחר – מנהג שכיח במצרים העתיקה.

גוי ים נוסף מופיע באוסף רשומות שמתוארכות, באופן בעייתי, למאה ה־12 לפנה"ס המוקדמת. עָמִוּרָפִּי, אחרון מלכי אוגרית, קיבל מכתב משופילוליומש השני, מלך החתים, אשר הזהיר אותו מפני ה"שִיקַלַיוּ אשר חיים על הספינות". יש המזהים את העם המדובר כסיקולו או שקלש מרשימת מרנפתח. זמן קצר אחר קבלת המכתב אוגרית חרבה ונשדדה, ולעולם לא יושבה מחדש.

שמם של חלק מגויי הים מופיע גם בהאונומסטיקון של אמנופה ובפפירוס האריס א.

באודיסאה מוזכרת פלישה של אכאים לדלתה של הנילוס, פלישה שנהדפה על ידי כח שכלל חיילים ומרכבות בדומה לתיאורים המצריים[4].

בחוף הדרומי של ישראל של היום התיישב אחד מהעמים הנמנים עם גויי הים, הפלשתים, בסוף האלף השני לפנה"ס, הפלשתים מוזכרים בתנ"ך, בכתובות המצריות שתוארו לעיל, בכתובות אשוריות מהמאה השביעית לפנה"ס, ושרידיה שהתערו בחברה המקומית המשיכו ביחודם עד לתקופה הפרסית, בעשרות השנים האחרונות נחקרה קבוצה זו באופן אינטנסיבי יחסית על ידי הארכאולוגים וכיום אין כמעט ספק במוצאה מהתרבות האגאית[5], אזור החוף הדרומי של ארץ ישראל נקרא עד היום על שמה פלשת. לאחר כישלון מרד בר כוכבא בתקופה הרומית הסב השלטון את שמה של כל ארץ ישראל ל"פלשתינה" וכך היא נקראה בשפות האירופאיות, ועם כיבושי האסלאם גם לשפות הערביות, שם ארץ-ישראל נקראה "פלסטין" (אנ').

השערות על מקור גויי הים

המצרים הקדומים השתמשו במונח "אלו שבאו מהירוק הגדול" (הים התיכון) לתיאור גויי הים ועפ"י רעמסס מוצאם באיי הים, האיים הקרובים ביותר למצרים הם איי הים האגאי, גם על פי הציורים המצריים של הקרב שהשתמרו אין כמעט ספק שמדובר בקבוצות שמקורם בים האגאי.

בתנ"ך מזהה הנביא צפניה אותם כ"גוי כרתים"[6], והנביא עמוס מציין שמקור הפלשתים מכפתור, שהיא ככל הנראה כרתים[7].

כפי שנזכר לעיל הקבוצה שנחקרה יותר מכל שאר גויי הים היא הקבוצה הפלשתית וכמעט שאין מחלוקת בין החוקרים כי תרבותה מתבססת על התרבות המיקינית.

תימוכין נוספים להשערה כי מקורם של גויי הים הוא בעולם האגאי מבוססת על שמותיהם המתועדים. בבסיס הסברה עומד זיהוי האקוֵש עם האכאים והדנין עם הדנאים, שמות עתיקים לשבטים יוונים הנזכרים בכתבי הומרוס. הסברה היא כי הפלשתים היו חלק מקונפדרציה דוברת יוונית זאת. יגאל ידין העלה השערה כי גם שבט דן, אותו זיהה עם הדנאים, היה במקור חלק מגויי הים, לפני שהסתפח לקונפדרציה של שבטי ישראל.

הארכאולוג אברהרד זנגר העלה תאוריה לפיה עמי הים היו למעשה ברית של מדינות ממזרח הים האגאי באזור של מערב אנטוליה של היום ובהנהגת טרויה.

ניסיונות נעשו לזהות את גויי הים גם עם עמים איטלקיים. כך, למשל, שיערו אחדים שמוצאו של שבט השקלש (הסיקילים) הוא בסיציליה, והארכאולוג פרופ' אדם זרטל העלה את ההשערה כי מוצא השרדנים הוא באי סרדיניה.

העדויות הארכאולוגיות מספקות בסיס יציב לטענה שעמים ממרכז אירופה וחצי האי האיטלקי תרמו לתופעת גויי הים. קדרות ונשק מברונזה מסוג איטלקי נמצאו בשכבות היישוב שנבנו על גבי הערים החשודות בהרס מצד גויי הים. כמו כן, סיכות מסגנון מרכז אירופי וחרוזי ענבר נמצאו באתרים. פריטים אלו לא נמצאו בשום אתר לפני תקופת גויי הים. ראוי, כמו כן, לציין כי חלק מהסכינים וכלי השתייה בסגנון האיטלקי נושאים בדמיון רב לסכינים וכלי שתייה שנמצאו בהונגריה ומרכז גרמניה, בני התקופה בין 1,800 ל־1,600 לפנה"ס.

ב-2017 פוענח לוח אבן מאזור אנטוליה המתאר את מעללי הנסיך מוקסוס מטרויה שבין כיבושיו נמצאת גם העיר אשקלון.[8]

תוצאות פלישתם/הגירתם

Seapeople
תבליט במקדש מדינת האבו של רעמסס השלישי מביס את גויי הים

הסוף הפתאומי של תרבויות אחדות בסביבות שנת 1200 לפנה"ס הובילו אחדים לטענה שגויי הים אחראים לחורבן האומות החתית, המיקינית והמיתנית. על פי תפיסה זו גויי הים כבשו כיבוש אלים ושרפו את הערים העשירות לבסיסן. הם לא ניסו לרשת את העושר של יושבי העיר הקודמים, ובמקום זאת הקימו יישובים בעלי אופי תרבותי וכלכלי נחות יותר. עניין זה הביע בעיני החוקרים את הבוז הנורא בו חשו בעיניהם גויי הים כלפי הערים וכלפי מה שהן סימלו.

אף על פי כן, מארק ואן דה מיארוף ואחרים התנגדו לתאוריה. גרימל טען שאת מיתני, אשור ובבל החריבה קבוצה שחיה לגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ. טיעון נוסף שהעלה גרימל עמד על העובדה כי הקרב עם רעמסס, אם התרחש בכלל, לא היה אלא עימות מצומצם וחסר חשיבות בגין נטיית הפרעה להוסיף גוזמה לתיאוריו הפיקטיביים. אף על פי שברור מהממצאים הארכאולוגיים שאוגרית, אשקלון וחצור חרבו בערך באותה התקופה, כרכמיש עמדה איתן וגבל וצידון לא נפגעו.

הארכאולוג אברהרד זנגר העלה תאוריה לפיה עמי הים היו למעשה ברית של מדינות מערב־אנטוליות בהנהגת טרויה. לטענתו, אחר מפלת התרבות המינואית קמו שני כוחות עיקריים שהתחרו על דרכי המסחר העתיקות: טרויה והתרבות המיקנית. כוח נוסף באזור הייתה האימפריה החתית המעורערת אשר נדחקה לכיבוש קפריסין אחר אובדן מקורות מכרה למתכות. החתים, לדעת זנגר, הטילו חרם כלכלי על יורשי התרבות המינואית. בני טרויה עלו על החתים, בין אם להרתיעם או להשמידם, בתגובה.

טבעי ששדה הקרב הנבחר יהיה בקפריסין, ואכן ידוע על קרב בין החתים לגויי הים בקפריסין. ידם של החתים הייתה כנראה על העליונה בקרב, אולם התפוררותם אחר המלחמה עם רעמסס השני והתחזקות אשור החלישו את החתים במידה מספקת כדי ששיתוף פעולה בין טרויה לשבטי הקסקה שטרדו את החתים זה מאות שנים, יביא לחורבן האימפריה החתית. חתושש נשרפה והחתים נפלו; סודות החרשות שלהם נפוצו בקרב כובשיהם. עם אנטוליה כגשר לארץ ישראל ומצרים יכלו עמי הים, הם הברית המערב־אנטולית, להתעשר ולהתחזק במידה שאיימה על בני התרבות המיקנית. ניסיון אחרון של המיקנים לבלום את הטרויאנים בטרם יתחזקו יתר על המידה נערך סביב 1186 לפנה"ס לחומות טרויה. בין אם תחת אגממנון, איאס, אודיסאוס ואכילס כמתואר על ידי הומרוס, או כעימות סטנדרטי, בא על טרויה סופה במלחמת טרויה והברית המערב אנטולית התמוטטה;

כיום אנו יודעים שקבוצות של גויי הים הופיעו בלבנט לפני המאה ה-12 לפנה"ס באוגרית ובמצרים והשתלבו במערכות הקיימות כחרשי מתכת שכירי חרב וחקלאים. נראה שגל נוסף של גויי הים הופיע במאה ה-12 לפנה"ס גל זה הביא לחורבן אוגרית וממלכות נוספות בצפון הלבנט אך נבלם בדרומו בידי המצרים ששילבו אותו במערך הקיים. בניגוד לגל בצפון שהביא לחורבן ערי הממלכה ולא הקימם מחדש הגל בדרום התיישב או יושב בידי המצרים, ככול הנראה חלק מגל זה היו הפלשתים אשר התיישבו באתרים כנעניים לשעבר והקימו ברית של 5 ערים אשר בשיאה שלטה על דרך הים וסעיפה בעמק יזרעאל כלפי דמשק. בגילגולים שונים התקיימו הערים הללו ושמרו על חלק מתרבותם לתוך התקופה ההלניסטית ועד לתקופה הנוצרית[9].

בסביבות 1100 לפנה"ס היגרו חלק מגויי הים אל עבר הירדן והקימו יישוב ששרידיו מוכרים כיום כ"תל אבו חאראז" שבירדן, בקרבת הגבול עם ישראל באיו"ש - יש המציעים כי זהו האתר של יבש גלעד המקראית.[10]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ayelet Gilboa ‏, Sea Peoples and Phoenicians along the Southern Phoenician Coast – A Reconciliation: An Interpretation of Šikila (SKL) Material Culture. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 337: 47 – 78.
  • Ayelet Gilboa, Fragmenting the Sea People, With an Emphasis on Cyprus, Syria and Egypt: A Tel Dor Perspective. Scripta Mediterranea. Scripta Mediterranea XXVII – XXVIII: 209 – 244.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוניברסיטת בר-אילן פרויקט תל צפית
  2. ^ אדם זרטל, סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, הוצאת דביר, 2010, עמוד 139
  3. ^ זרטל. א'. סודו של סיסרא עמ' 164.
  4. ^ אודיסאה אודיסאה ספר 17 שורה 427
  5. ^ הערך פלשתים ויקיפדיה
  6. ^ ספר צפניה, פרק ב', פסוק ה'
  7. ^ ספר עמוס, פרק ט', פסוק ז'
  8. ^ עלילות "הנסיך הטרויאני שכבש את אשקלון" ynet
  9. ^ לדיון מעניין בזהותם הדתית של הפלשתים וגילגוליה עד לתקופה הנוצרית ראו מאמרו של פרופ' איתמר זינגר "לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים", קתדרה 54
  10. ^ Cultural connections with Europe found in ancient Jordanian settlement
אל-אחוואט

אל-אחוואט הוא אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל, היא "תקופת ההתנחלות" של שבטי ישראל בארץ כנען. האתר ממוקם במדרון המערבי של הרכס עליו בנוי היישוב קציר, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה) בצפון-מערב השומרון.

אלשיה

אַלַשְיָה הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה באזור המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. ממלכה זאת הייתה מקור לסחורות רבות ובמיוחד נחושת למצרים העתיקה וממלכות עתיקות אחרות במזרח הקרוב. שמה של אלשיה מופיע על גבי טקסטים עתיקים רבים כמו מכתבי אל-עמארנה, מגילת ון אמון וטקסטים נוספים. בתקופה מסוימת הייתה אלשיה כנראה תחת שליטת האימפריה החתית, הממלכה נכבשה על ידי גויי הים.

השערת החוקרים היא שאלשיה הוא שמה הקדום של קפריסין או של אזור בקפריסין. בדיקות מדעיות של החומר מהם נעשו הלוחות של המכתבים שנשלחו מאלשיה, שנעשו באוניברסיטת תל אביב אישרו את האפשרות שהם נוצרו בקפריסין.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

דורים

דוֹרִים (ביוונית: Δωριείς) הם בני שבט הלני יווני-עתיק המוזכר בכתבים יוונים, אשר ישבו בעיקר בפלופונסוס, במערב יוון ובכרתים. זהו האחרון מבין השבטים ההלניים שפלש ליוון. לשבט הדורי סממנים תרבותיים ודיאלקט ייחודיים.

על פי הכתבים היוונים בהם מוזכרים הדורים, מתקבל הרושם כי מקורם בצפונה ובצפון-מזרחה של יוון, ושמקורם ומוצאם האתני במקדוניה ובאפירוס. נסיבות שאינן ברורות דיין גרמו להם לפנות לחלקה הדרומי של יוון לעבר אטיקה והפלופונסוס כמו גם לאיים האגאיים ולחופה של אסיה הקטנה.

במאה ה-12 או ה-13 לפנה"ס התחולל חורבן אדיר בפלופונסוס, בכרתים, ובמקומות אחרים באזור הים התיכון, חורבן שהיה כרוך בהרס משמעותי של תרבויות רבות, בהן של התרבות המיקנית העתיקה בדרום יוון, תהליך שהתנהל במקביל לתחילתה של תקופת המעבר ביוון.

הערים בפלופונסוס שנהרסו ואפילו נקברו תחתיהן כללו את הערים קורינתוס, אולימפיה, ספרטה ומיקנה. ערים רבות הפכו בפועל לכפרים עלובים, והיו כאלה שאף נעזבו לחלוטין מיושביהן.

עד היום לא נמצאו עדויות כתובות אודות התקופה, במיוחד לאור העובדה שהשימוש בכתב הליניארי B פסק לחלוטין. המחקר המקובל מייחס אומנם את הדבר לפלישתם של הדורים, אך לאחרונה, החלו להמצא מספר עדויות לפיהן בני השבט היגרו דרומה לפלופונסוס ולאזורי הים האגאי במהלך ימי הביניים של יוון העתיקה וכי הם לא פלשו לשם בתחילתה של התקופה הזו, ומכאן שלא הם הגורם לחורבן האמור והשערה סבירה יותר היא שחורבן זה היה חלק ממשבר גויי הים.

אף על פי שרוב הפולשים הדורים התנחלו בפלופונסוס, חלקם גם התנחל ברודוס ובאסיה הקטנה, שם נוסדו ששת ערי הדורים הגדולות- הליקארנאסוס וקנידוס שבאסיה הקטנה, קוס ולינדוס, קאמיירוס ואיילאסוס באיים של רודוס. שש הערים הללו עתידות הפכו ברבות הימים לערים שהתחרו עם הערים האיוניות שבאסיה הקטנה, וזאת, בנוסף לפלישתם של הדורים גם לאי כרתים.

המסורות המקוריות של בני השבט נשמרו גם בתקופה הקלאסית. ההיסטוריון תוקידידס ראה את המלחמה הפלופונסית בחלקה "כמלחמתם של האיוניים בדורים" ואף ציין בכתביו את האמונה לפיה בני סירקוסאי היו צאצאיהם של בני שבט הדורים (תוקידידס 7.57). מושבות "דוריות" כאלו ואחרות, שמקורן בקורניתוס, במאגארה ובאיים הדוריים, הופיעו לסירוגין לאורך החופים הדרומיים של סיציליה מסירקוסאי עד לסלינוס.

מבחינה תרבותית, הרי שבנוסף לדיאלקט הדורי של שפתם היוונית, המושבות הללו שימרו את לוח השנה הדורי.

לדורים גם מיוחסת התפשטותה של ההומוסקסואליות ביוון העתיקה. יש חוקרים הטוענים שהדבר התרחש בזמן הגירתם המקורית, ויש הטוענים שזמן ההתרחשות היה מאוחר הרבה יותר, בסביבות שנת 630 לפני הספירה לערך, תחילה בכרתים, ואחר כך בספרטה ובשאר ערי המדינה היווניות.

האימפריה החתית

בפי חוקרים בני ימינו, האימפריה החתית או הממלכה החתית החדשה הוא מונח התוחם חלק בהיסטוריה החתית. שלב זה החל בשלטון תודחליאש הראשון שמלך בין השנים 1430 - 1400 לפנה"ס, וסיים את תקופת הממלכה התיכונה, ותם בימי שופילוליומש השני שחרבה ככל הנראה בעת פלישת גויי הים בסביבות שנת 1178 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה בצפון־מערב, להוציא שני כיסים חופשיים לחופי הים האגאי, עד קפריסין במערב, חלקים ניכרים בסוריה שעד דמשק בדרום ועד לנהר הפרת במזרח.

התרבות המינואית

התרבות המינואית היא תרבות שהתפתחה באי כרתים, והייתה נפוצה באי זה בתקופת הברונזה. ניצני התרבות החלו להיראות באלף ה-3 לפנה"ס והיא התפתחה ושגשגה עד למחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס. החוקרים חלוקים באשר לסיבה להתמוטטות התרבות המינואית, ההשערות העיקריות כוללות פעילות געשית, רעידת אדמה, בצורת, פלישת גויי הים או שילוב של כל אלה.

חתים

הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר, ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. לשיא הדרה הגיעה הממלכה החתית בשנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק. החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק.

מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס על ידי גויי הים. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמזכיר התנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים סתר את הגישות המקראיות והוביל לפולמוס בנדון.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

מדינת האבו

מדינֶת האבּוּ הוא אתר ארכאולוגי בנקרופוליס של תבאי על גדתו המערבית של הנילוס מול לוקסור שבמצרים העליונה. האתר ידוע בעיקר כמקומו של מקדש המתים לאל אמון שבנה המלך המצרי רעמסס השלישי מהשושלת ה-20 תקופת הממלכה החדשה,

פרסומו של המקדש נובע מהכתובות והתבליטים שנמצאו על קירות המקדש המתארים את ניצחונו של רעמסס השלישי במלחמתו בגויי הים. כתובות ותבליטים אלו הם אחד המקורות החשובים בחקר גויי הים, מהעת העתיקה.

האתר הוכרז בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.

מיתני

מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.

במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.

מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".

המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.

מלכי החתים

מלכי החתים שלטו בממלכות החתיות החל באמצע האלף השלישי לפנה"ס ועד שנת 1178 לפנה"ס עת הממלכה האחרונה חרבה בידי גויי הים.

מקורו של המידע אודות מלכי החתים הוא בעיקר מכתבי ארכיון מלכותיים, והתאריכים המקובלים משוערים ומוצלבים עם מידע כרונולוגי הלקוח מארצות שכנות לממלכה החתית. מעט מאוד ידוע על הממלכה החתית התיכונה, ויש חוקרים שאפילו נוטים להתעלם ממנה כתקופה נפרדת ומשייכים אותה לממלכה החתית הקדומה. כך למשל עשה טרוור רוברט ברייס (Trevor Robert Bryce), חוקר המזרח הקרוב העתיק, בספרו "ממלכת החתים", לפיו המלך האחרון של הממלכה החתית הקדומה היה מוותליש הראשון (ולא המלך האחרון של הממלכה החתית התיכונה כפי שנהוג אצל שאר החוקרים). כמו כן החוקרים נחלקים בדבר קיומו של תודחליאש השלישי המכונה גם "הצעיר" או "הילד".

מרנפתח

מרנפתח (1274 לפנה"ס לערך- 1203 לפנה"ס) היה הפרעה הרביעי בשושלת ה-19 שבמצרים העתיקה. הוא שלט בין השנים 1203-1213 לפנה"ס.

אביו, רעמסס השני, מלך במשך 66 שנים כך שמרנפתח, שהיה בנו ה-13 מאשתו איסטנופרט, עלה לשלטון בגיל מאוחר מאוד- בסביבות גיל 60 ואף יותר. מרנפתח נלחם כנגד מרידות בכנען, אך פועלו החשוב ביותר היה מסע המלחמה לאזור לוב. גויי הים שהשתלטו על לוב פלשו ממנה למצרים וניסו לכובשה, אך מרנפתח הדף אותם, חדר ללוב והביס אותם גם שם.

מרנפתח העביר את המרכז השלטוני מפר-רעמסס בחזרה לממפיס, בה הוא בנה מקדש מלכותי. יורשו של מרנפתח היה סתי השני.

הארכאולוג גרפטון אליוט סמית שהסיר את הכיסוי מעל פני המומיה של מרנפתח ב-7 ביולי 1907, טען כי המומיה (שגובהה 1.714 מ') מעידה כי פניו של מרנפתח היו דומים במבניהם לאלה של סבו, סתי הראשון, יותר מאשר לאלה של אביו, רעמסס השני.הסרקופג של מרנפתח נמצא בשנת 1940 על ידי הארכאולוג הצרפתי פיר מונטה (Pierre Montet) בעת שחפר את קברו השלם של המלך פסוסנס הראשון בטאניס שהייתה בירת השושלת ה-21. באותה עת בתקופת הביניים השלישית במצרים העתיקה, היה מקובל לעשות שימשו נוסף בפסלים, מונומנטים, וגם סרקופגים מתקופות קדומות. קרטוש על צידו החיצוני האדום של הסרקופג הראה שבמקור זה היה סרקופג של מרנפתח.

נדידת עמים

נדידת עמים היא תופעה חברתית היסטורית, המתרחשת לעיתים בעקבות מצוקה כלכלית או לחץ של עמים אחרים. נדידות עמים גרמו לשינויים דרסטיים בהרכב האוכלוסייה של היבשות השונות ועיצבו שינויים גדולים בתולדות מין האדם הן בפרהיסטוריה והן בהיסטוריה הרשומה.

על נדודי עמים בפריהיסטוריה נערכים מחקרים בעיקר בעזרת גנטיקה אבולוציונית בסיוע של מחקר בלשני שחלקו שרוי במחלוקת חריפה ועם הסתמכות מועטה בלבד על מחקר ארכאולוגי במובנו הרגיל.

פלשתים

הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית. בתנ"ך מוזכרת קבוצה קדומה יותר המכונה פלשתים, מלכם אבימלך מלך גרר חתם עם אברהם ברית של דו-קיום, אך עם זה היה כנראה ממקור שמי בניגוד לפלשתים שפלשו לאזור מאוחר יותר.

צבאות העמים בסהר הפורה

צבאות עמים עתיקים בסהר הפורה הורכבו ככלל משני חילות עיקריים - רגלים ומרכבות. לעיתים רחוקות חרג גודלו של צבא כזה מכמה עשרות אלפי לוחמים. מספר המרכבות עמד על כמה אלפים לאימפריות גדולות. הפרשים היו מועטים יחסית והופיעו רק לקראת ירידתן של התרבויות העתיקות בסהר הפורה.

רעמסס השלישי

רעמסס השלישי, היה פרעה מצרים העתיקה. הוא נחשב לאחרון המלכים המקומיים שהחזיק בסמכות ממשית, ושלט בשנים 1186 – 1154 לפנה"ס (לפי הכרונולוגיה הגבוהה תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1196 - 1164 לפנה"ס ). לעיתים שמו מבוטא רַעמֵסֶס, היוונים הקדומים כינו אותו רַמפּסִינִיטוּס. את רעמסס השלישי ירש בנו החמישי רעמסס הרביעי, בנים נוספים שלו הפכו גם הם למלכים: רעמסס השישי ורעמסס השמיני, רעמסס החמישי ורעמסס השביעי, היו נכדיו, בניו של רעמסס השלישי[דרושה הבהרה].

בימי מלכותו, מצרים הותקפה על ידי מספר אויבים, בהם גויי הים. כמו כן, החלה התדרדרות כלכלית עזה במצרים, שלבסוף הביאה לקריסת השושלת ה־20, לה השתייך רעמסס. דוגמה אחת לקשיים כלכליים אלו היא השביתה הראשונה בהיסטוריה האנושית, שהתרחשה בדיר אל-מדינה, כמחאת העובדים שבנו את קברי המלכים על אי-אספקת מזונם.

המציאות הזאת הוכחשה בידי רעמסס ומצבותיו הרבות שתיעדו שגשוג ויציבות, בניסיון לשחזר את תפארת ימי רעמסס השני. רעמסס בנה תוספות חשובות למקדשים בלוקסור וכרנך. מקדש קבורתו ומרכזו המנהלי במדינת האבו הוא אחד מהגדולים ומהמשומרים ביותר בכל מצרים, אולם אי-הביטחון של ימי רעמסס מורגש בכמות הביצורים האדירה שהקיפה את מבניו. על גבי קירות המקדש נמצאו תבליטים וכתובות המתארים את ניצחונו על גויי הים ביניהם הפלשתים, הת'כר, השרדנה וגויי ים נוספים.

בבית שאן התגלה פסל של רעמסס השלישי. הפסל נוצר באזור בית שאן. בפסל המלך יושב על כס מלכותו, חבוש פיאה מעוטרת באוריאנוס (נחש קוברה מלכותי) ולבוש חצאית קצרה. לצווארו ענק חרוזים רחב ולרגליו סנדלים. על כתפיו חקוקים בתוך מסגרת שניים משמותיו.

בבקעת תמנע התגלה תחריט סלע מימי רעמסס השלישי. בתחריט, המלך רעמסס מעניק מנחה לאלה חתחור. גובה הדמויות כ-80 ס"מ. במרכז הציור 2 קרטושים שבהם סימנים של המלך.פפירוס האריס א שחובר בתקופת מלכות בנו רעמסס הרביעי מספר על תקופת מלכותו של רעמסס השלישי.

על פי מידע המופיע במספר פפירוסים ביניהם הפפירוס המשפטי מטורינו (Judicial Papyrus of Turin) גילו החוקרים כי רעמסס נרצח בידי אחת מנשותיו הראשיות, עקב רצונה להמליך את בנה לכס המצרי. המומיה שלו -שמכונה המומיה הצורחת- נתגלתה בידי חוקרי עתיקות בשנת 1886, בעמק המלכים. קברו הוא מהגדולים שבקברי האתר. כמו כן, על בסיס בדיקות CT של צוואר המומיה שלו הגיעו החוקרים למסקנה – שלא הייתה ידועה עד אז בשל התחבושות שליפפו את צווארו – כי המלך נרצח וגרונו שוסף. עומק החתכים שהתגלו די בו כדי להמית. המומיה נשמרה בארון באזור האחסון של המוזיאון המצרי בקהיר, ומפברואר 2018 המומיה מוצגת במוזיאון.

בספר "סורקים את הפרעונים: הדמית CT של המומיות המלוכה בממלכה החדשה" ("Scanning the Pharaohs: CT Imaging of the New Kingdom Royal Mummies") שפורסם בשנת 2016 נכתב שרעמסס השלישי נרצח בידי מספר מתנקשים וחלק מבוהן רגלו נכרת בשעת הרצח. אל מסקנה זו הגיעו על בסיס סוגי הפגיעות שמתאימות לכלי נשק שונים.בדצמבר 2012 נערכה בדיקה גנטית על ידי צוות חוקרים ובראשם זאהי חוואס, למומיה של רעמסס השלישי ומומיה נוספת אשר הכילה 50% מהחומר הגנטי של רעמסס (מעריכים כי מדובר בבנו פ-אנ-טא-וורת, שפירוש שמו: זה ששייך לאלה טאוורת, אלת הלידה המצרית). בבדיקה התגלה כי הכרומוזום Y של רעמסס (החומר הגנטי שמגיע ממקור זכרי) השתייך ל-E1b1a, גנטיקאים מייחסים חומר זה בעיקר לאזור מזרח אפריקה ומערב אפריקה. תוצאות דומות התקבלו בפברואר 2013 מהמחקר של החברה האמריקאית DNA Tribes ב-2013 [1].

שרדנה

השרדנה או שרדן (Sherden), הם אחת מקבוצות גויי הים הנזכרות בתעודות מצריות בכתב החרטומים. מוצאם מאזור הים התיכון, אך המקום המדויק של מוצאם אינו ידוע. המידע עליהם אינו רב ומשאיר שאלות פתוחות לא מעטות.

גויי הים (Sea Peoples) הוגדרו על ידי האגיפטולוגים בסוף המאה ה-19 כקבוצות של עמים או שבטים, שפשטו על החופים הצפוניים והמזרחיים של הים התיכון במהלך המאות 14 עד 12 לפנה"ס. במיוחד ניתן לעקוב אחרי תנועותיהם באזורי אנטוליה, סוריה, כנען ומצרים.

רוב האזכורים עליהם הם ממקורות מצריים, אך השרדנה נזכרים גם באוגרית ובמכתבי אל עמארנה.

ת'כר

התֶ'כֱּר או סִיקוּלוּ (וגם סכל) היו אחד מעמי גויי הים. שמם תכר/סקל קיבל מספר תעתיקים. המידע עליהם ידוע בעיקר מהפפירוס מגילת ון אמון על פיו הם שלטו בדור שבמישור החוף, התבליטים והכתובות של רעמסס השלישי אחד ממלכי מצרים העתיקה שנמצאו במדינת האבו ממערב ללוקסור במצרים העליונה, ופפירוס האריס א.

על פי הכתובות של רעמסס השלישי שנכתבה בשנה השמינית למלכותו במקדש קבורה, גויי הים כללו גם את עמים נוספים ביניהם הפלשתים, שרדנה, שכלש, דני[נ], וושש ונוספים. גויי הים ניסו לפלוש למצרים, רעמסס ניצח אותם בקרב ימי, ואת השבויים שלקח גייס לצבא המצרי והושיב אותם במבצרים.

תל אסור

תֵּל אֵסוּר (בערבית: תַל אַסַווִיר, "תל הפנינים"), הוא אתר ארכאולוגי בוואדי ערה במוצא נחל עירון בסמוך לדרך הים, ליד כפר פינס כ-10 ק"מ מצפון לעיר חדרה וכקילומטר ממזרח למושב עין עירון. שטחו כ-40 דונם והוא מתנשא לגובה של 7–11 מטר מעל פני הים. התל שוכן מצפון לעין ארובות.

התל נחפר לראשונה בין השנים 2001–2003 על ידי משלחת חפירות מטעם סקר הר מנשה בראשותו של פרופ' אדם זרטל מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, כחלק מסקר שנעשה לגילוי שרידי ההתיישבות של "גויי הים הצפוניים". באתר הסמוך, אל-אחוואט, נחשפה עיר בצורה המיוחסת לגויי הים הצפוניים שהגיעו לארץ יחד עם הפלשתים ושבטים אחרים.מטרת הסקר הייתה לבדוק את גבולות ההתיישבות של גויי הים הצפוניים במישור החוף. עם תחילת החפירות, בשנת 2001, נתגלתה חומת עיר מרשימה מתקופת האבות (תקופת הברונזה התיכונה; 1750-2000 לפנה"ס). בעונת החפירות של 2002, נתברר כי מדובר בחומה בגובה של 3.5 מטר ובבסיסה ריצוף מרשים, ששימש רחוב או תשתית לסוללה.באתר נתגלתה גם מערכת ביצור עשויה אבן. כל מערכות הביצור מתקופה זו שנמצאו במישור החוף היו בנויות לבני טין, ורק זו בתל אסור בנויה אבן. מערכות ביצור כאלה ידועות רק בצפון סוריה ואנטוליה.בשטח אחר של החפירה נמצאו קירות של מבנים פרטיים. פרט לכלי החרס הרבים, נתגלה גם חותם גליל מטיפוס סורי עליו דמות, אולי אל יושב על כס ומתפללים סביבו. לידם יש חיה מקרינה.במסגרת החפירות נמצאו ממצאים ארכאולוגים בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה. בשנת 2010 התל החל להיחפר במסגרת פרויקט חדש בראשותו של ד"ר שי בר מאוניברסיטת חיפה וממשיך להיחפר במסגרת פרויקט זה עד ימינו. במהלך החפירות המחודשות נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל וההלניסטית.

בתל נתגלו עדויות לניצני העירוניות בשכבות מתקופת הברונזה הקדומה 1 ב'.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.