גדעון עפרת

גדעון עפרת (נולד ב-1945) הוא מבקר אמנות ישראלי, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית. אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים רבים, בעיקר בתחום אמנות ישראל בהם ספרי אמנות, תאוריה של האסתטיקה ופילוסופיה כללית.

גדעון עפרת
Gideon Ofrat in 2013
גדעון עפרת, 2013, דיוקן מאת הצלמת עליזה אורבך (אשתו של עפרת).
גדען עפרת
גדעון עפרת, ציור מאת פנינה אלטשולר

ביוגרפיה

עפרת נולד בתל אביב בשם גדעון פרידלנדר. את תואר הבוגר קיבל ב-1968 מאוניברסיטת תל אביב, את תואר המוסמך קיבל ב-1970 מאוניברסיטת תל אביב (כולל שנה באוניברסיטת בראון בפרובידנס, רוד איילנד) (נושא עבודת הגמר היה "האמנות והמיסטיקה") ובשנת 1974 סיים דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפילוסופיה. נושא עבודת הדוקטורט היה "הגדרת האמנות" והיא אף יצאה לאחר מכן כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בשנים 1981-1970 שימש כמרצה לתולדות הדרמה המודרנית והישראלית בחוג לתיאטרון שבאוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנים 1995-1971 היה מרצה בכיר לפילוסופיה באקדמיה לאומנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים. בשנים 1976 ו-1979 אצר את פסטיבלי המיצגים הראשונים בישראל: "מיצג 76" ו"מיצג 79", בבית-האמנים בתל אביב. היו אלה מיזמים אמנותיים "ירושלמיים" שגרסו, לעומת יצירות שבמסלול "המדרשה" בתל אביב, יתר מעורבות חברתית של האמן[1]. בשנים 1981-1980 אצר תשע תערוכות חלוציות בנושא עליית הפוסט-מודרניזם באמנות הישראלית. זו הייתה סדרת תערוכות "אולם" בבית האמנים בירושלים. בשנים 1996-1980 אצר למעלה מ–20 תערוכות היסטוריות בנושא האמנות הישראלית במוזיאונים ובחללים אלטרנטיביים בישראל ובארצות הברית. בשנת 1982 שימש כאוצר אורח לתערוכת זאב רבן במוזיאון של ישיבה יוניברסיטי שבניו יורק.

בשנת 1990 אצר עבור מוזיאון ארץ ישראל תערוכה של "דיוקן המנהיג באמנות הישראלית" שהייתה אמורה להיות מוצגת בהיכל העצמאות. אולם זמן קצר לפני פתיחת התערוכה הוחלט במוזיאון ארץ ישראל שהתערוכה, המציגה מנהיגים באור לא מחמיא אינה מתאימה להצגה בהיכל העצמאות והוחלט להציגה במקום אחר[2]. לבסוף הוצגה התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד.

בשנים 1994-1993 שימש מרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה. בשנים 2000-1998 שימש מרצה לפילוסופיה ולאמנות במכללת "עלמא בית לתרבות עברית" ובאוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. בשנים 2005-1999 שימש חבר מערכת השנתון "יריעות". בשנים 2001-2000 שימש מרצה בתחומי פילוסופיה וקולנוע בסינמטק ירושלים ופרופסור אורח בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. זכה במלגת מחקר ב"מכון ללימודי יהדות מתקדמים" (לשעבר מכון אננברג) בפילדלפיה שבארצות הברית, ובמלגת חוקר אורח מטעם ממשלת הולנד באמסטרדם עבור מחקרו "רמברנדט ושפינוזה". בשנים 2005-2002 שימש מנהל אמנותי ואוצר ראשי של מרכז "זמן לאמנות" במרכז לאמנות ישראלית בתל אביב. ב-2008 אצר תערוכות ב"בית אבי חי" בירושלים; זכה במלגה מטעם "קרן שוסטרמן" לצורך קיום הרצאות על אמנות ישראלית ויהודית בטורונטו שבקנדה; בשותפות עם גליה בר אור שימש אוצר של תערוכת "הגמוניה וריבוי – שנות ה-50' באמנות ישראל" שהתקיימה ב"המשכן לאמנות עין חרוד". ב-2009 זכה ב"פרס האוצר" מטעם משרד התרבות והספורט. ב-2013 הוענק לו התואר "יקיר בצלאל" מטעם אקדמיה "בצלאל" בירושלים. ב-2015 זכה בפרס על מפעל חיים בחקר ובהנחלה של תולדות ארץ ישראל ויישובה מטעם יד בן-צבי בירושלים.

פרסם מאות מאמרים ומסות על אמנות ופילוסופיה בכתבי-עת ובעיתונים בישראל ומחוצה לה. חיבר למעלה מ-100 קטלוגים לאמנים ישראלים שונים ולתערוכות קבוצתיות, תוך התמקדות בתנועות ובאמנים נשכחים.

היה נשוי לצלמת עליזה אורבך עד מותה ב-2016. מתגורר בירושלים. אביה של אמנית הווידאו עדן אורבך עפרת.

מבחר תערוכות שאצר

מבחר מספריו

  • הגדרת האמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
  • השיפוט האמנותי - קריטריונים אנטי פורמליסטים לבקורת אמנות, הוצאת דקל פרסומים אקדמאיים, תל אביב, 1978 (זכה בפרס מוזיאון ישראל)
  • הדרמה הישראלית, הוצאת צ'ריקובר והאוניברסיטה העברית, תל אביב וירושלים, 1978
  • אדמה, אדם, דם - מיתוס החלוץ ופולחן האדמה במחזות ההתיישבות, הוצאת צ'ריקובר, 1980
  • "סיפורה של אמנות ישראל" (בשותפות עם דורית לויטה), הוצאת מסדה תל אביב, 1980
  • המסע אל מתתיהו, הוצאת שוקן, 1982
  • כאן – על מקומיות אחרת באמנות הישראלית, אמנות ישראל, ירושלים, 1984
  • ליטבינובסקי, 1984
  • אבל פן 1883-1963, גלריה מעיינות, ירושלים, 1987
  • בצלאל החדש 1935-1955, 1987
  • חיים קיוה, הוצאת קורן, 1989
  • סיפורה של אמנות ישראל - מימי "בצלאל" ב-1906 ועד ימינו, הוצאת מסדה, 1987 (בשותפות עם דורית לויטה, בעריכת בנימין תמוז)
  • לגעת - אמנות ישראל בשלהי שנות ה-80 (על פוסט-מודרניזם ישראלי), 1988
  • עם הגב לים - דימויי המקום באמנות ישראל ובספרותה, 1990
  • גנים תלויים – ארכיטיפים של תרבות ישראלית, אמנות ישראל, ירושלים, 1993
  • על הארץ - האמנות הארצישראלית : פרקי אבות, ירון גולן, 1994
  • שלום סבא, המשכן לאמנות עין חרוד, 1994
  • נמרוד בתפילין, אמנות ישראל ירושלים, 1996
  • שלוש חשיכות - אפלטון, קאנט וקירקגור, האקדמיה, ירושלים, 1997
  • דפוסי היופי - שיחות עם גמד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
  • מאה שנות אומנות בישראל, ווֶסטוויו-פרֶס (הארפרס וקולינס), דנוור, קולורדו, 1998
  • דרידה היהודי, האקדמיה, ירושלים, 1998
  • שמה – תאולוגיה של עלטה, גלריה גולקונדה, תל אביב, 1998
  • שבחי גלות, הוצאת כרטא, 1999
  • דרידה היהודי, אוניברסיטת סיראקוז, 2001
  • בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, 2001
  • לראות בחשיכה - מירון סימה, הוצאת ש. זק, 2003
  • בהקשר מקומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004
  • ביקורי אמנות - פרקים על אמנים ישראלים, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, תשס"ה 2005
  • כבתוך שלו - עיונים בתנ"ך ובמקורות, הוצאת ידיעות ספרים, סדרת יהדות זמננו, תל אביב, 2006
  • בצלאל 100 שנה, 3 כרכים (בשותפות עם דוד טרטקובר) הוצאת מפעל הפיס ובצלאל, ירושלים, 2006
  • משה טמיר - האפוס והמיתוס, הוצאת המוזיאון הפתוח תפן, 2006
  • בצלאל שץ, לואיז שץ, זהרה שץ – 3 מונוגרפיות, הוצאת בית האמנים ירושלים, 2006
  • הברית והמילה של ז'אק דרידה: על יהדות כפצע, כחותם וכאחרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  • ההולכים אל ההר. אברהם אופק - רישומי עקידה, בית אבי חי, ירושלים, 2008
  • הגמוניה וריבוי – שנות ה-50' באמנות ישראל (בשותפות עם גליה בר אור), המשכן לאמנות עין חרוד, 2008
  • אמנות מינורית – אמנות ישראלית בשחר שנות האלפיים, אמנות ישראל, ירושלים, 2010
  • השיבה אל השטעטל - יהדות כדימוי באמנות ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 2011
  • הנמרודים החדשים, בית האמנים ירושלים, ירושלים, 2011
  • זהות, זיכרון, תרבות: מבחר מאמרים 2012-2008. ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"ג 2012.
  • אופקים רחבים: מאוסף עפרת לאוסף לוין, קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, 2013.
  • אופקים רחבים יותר, קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, 2014.
  • ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית[3], ירושלים, 2015.
  • פאריז-תל אביב: הקשר הצרפתי של האמנות הישראלית, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, ירושלים, 2015.
  • ניו יורק-תל אביב: הקשר האמריקאי של האמנות הישראלית, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, ירושלים, 2016.
  • ירושלים-תל אביב: הדרמה הבין-עירונית הגדולה של האמנות הישראלית, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, ירושלים, 2016.
  • הגה והי, הוצאת מנגד, ירושלים, 2017.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אזולאי, אריאלה, אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזיאלית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999, עמ' 163-164.
  2. ^ חן קוטס, כך מכרתי את נפשי לשטן, מעריב, 29 בנובמבר 1990
    מנהיגות אמנותית, מעריב, 2 בדצמבר 1990
  3. ^ עברית | The Levin Foundation, levin.foundation (בAmerican English)
אברהם אופק

אברהם אופק (14 באוגוסט 1935 – 13 בינואר 1990) היה צייר ופסל ישראלי.

עד לשנות השמונים נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. אופק נשאר נאמן לדרכו האמנותית האופיינית לו במשך כל שנות פעילותו האמנותית. שפתו האמנותית מכילה דימויים פיגורטיביים של אב-טיפוסים אייקונים, שפשטו ולבשו צורה במשך השנים: נופים עירוניים וכפריים, דמויות אנושיות, בית, משפחה, עקידה. אך היסוד הרישומי נשאר מרכזי ביצירתו לאורך שנות יצירתו. על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969.

אהרן כהנא

אהרן כהנא (1 במרץ 1905 – 3 ביולי 1967‏) היה צייר ישראלי ממוצא גרמני.

אורי ליפשיץ

אורי ליפשיץ (1936 - 28 במאי 2011) היה צייר, פסל ואמן ישראלי. במהלך השנים הרבה ליפשיץ לעסוק ביצירת הדפסים בטכניקות התחריט.

בצלאל החדש

"בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות" או "בצלאל החדש" הוא בית ספר לאמנות ועיצוב שהוקם בירושלים בשנת 1935 במקומו של "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות". בית הספר התמקד בפיתוח עיצוב פונקציונאלי, בעל היבטים חברתיים, בהשפעת המודרניזם האירופי. בנוסף בית הספר ביקש לקדם את העיצוב המתועש בארץ ישראל. בשנת 1955 קיבל המוסד הכרה אקדמית והפך ל"בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב".

גרשון קניספל

גרשון קְניספֶּל (11 בספטמבר 1932 - 7 בספטמבר 2018) היה צייר ופסל ישראלי שפעל בישראל ובברזיל, מבכירי אמני ישראל במחציתה השנייה של המאה ה-20. לאורך שישים שנות פעילותו האמנותית יצר פסלים, רישומים, הדפסים, ציורים ועוד, שהקנו לו פרסים בביאנלות הבינלאומיות בברלין, במוסקבה ובסאו פאולו. השתייך לזרם ״הריאליזם החברתי״ באמנות הישראלית.

יונה פישר

יונה פישר (נולד ב-1932) הוא אוצר ומבקר אמנות ישראלי. חתן פרס ישראל משנת 1977.

יוסי שטרן (צייר)

יוסי שטרן (1923 – 14 במרץ 1992) היה צייר ומאייר ישראלי. נודע בציורי דמויות ונופים של העיר ירושלים והווי הלוחמים במחתרות עבריות בארץ ישראל, צה"ל וגדנ"ע. זכה לפרסים אחדים על עבודתו האמנותית.

יוסף זריצקי

יוֹסֵף זָרִיצְקִי (1 בספטמבר 1891, כ"ח באב תרנ"א – 30 בנובמבר 1985, י"ז בכסלו תשמ"ו) היה מגדולי הציירים הישראליים, יליד האימפריה הרוסית, ממקדמי האמנות המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה. בשנת 1948 היה זריצקי בין מקימיה של קבוצת "אופקים חדשים", שביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. ביצירותיו יצר סגנון ייחודי ישראלי של האמנות המופשטת, שאותה ביקש לקדם באמצעות הקבוצה. על יצירתו זכה בשנת 1959 בפרס ישראל לציור.

יעקב שטיינהרדט

יעקב שטיינהרדט (1887, ז'רקוב, פרוסיה, הקיסרות הגרמנית – 11 בפברואר 1968, נהריה) היה צייר ישראלי ואמן חיתוך עץ.

כלב חוצות

"כלב חוצות: פרשה קטנה של תמול שלשום" הוא ספר המכיל 14 מתוך 80 הפרקים של הרומן מאת שמואל יוסף עגנון - "תמול שלשום" (1945‏–‏1946). הספר, המתרכז בדמותו של הכלב 'בלק', ידוע בסדרת ההדפסים והאיורים שיצר עבורו האמן הישראלי אביגדור אריכא. מרבית הרישומים וההדפסים לספר מצויים כיום באוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.

מארק שאגאל

מַארְק שַׁאגַאל (בצרפתית: Marc Chagall, ברוסית: Марк Шага́л;‏ 7 ביולי 1887 – 28 במרץ 1985) היה אמן סוריאליסטי משפיע צרפתי-רוסי-יהודי. התגורר ופעל במספר מדינות, הבולטות שבהן הן רוסיה וצרפת.

מיצג

מיצג הוא מופע המשלב מדיה שונות מתחום אמנות הבמה, כגון תיאטרון ומחול, לבין תחומים באמנות החזותית כגון פיסול, קולנוע וכו'.

המיצג התפתח במקביל לאמנות הפלסטית במחצית השנייה של המאה ה-20 וכחלק ממנה. פעמים רבות נתפש המיצג כביטוי של אוונגרד אמנותי המערב בין התחומים השונים ללא היררכיה.

המונח העברי "מיצג" הוצע על ידי ד"ר גדעון עפרת כתרגום למונח הלועזי "Performance Art" לקראת אירועים שהתקיימו בבית האמנים בתל אביב בשנת 1976.

על פי רוז-לי גולדברג, בספרה "אמנות המיצג: מן הפוטוריזם להווה", "מיצג היווה דרך לפנייה ישירה אל ציבור רחב, כמו גם לערעור וזעזוע של הקהל מתוך רצון להעלאת המודעות למושג האמנות ולקשר שלו אל תרבות. באופן פרדוקסלי ההתעניינות הציבורית במדיום, בייחוד בשנות השמונים, נעה בין תשוקה חלקית של הציבור לזכות בגישה אל עולם האמנות, להיות צופה בריטואלים שלה ובקהילה הייחודית שבה היא נוצרה, ולהיות מופתע מן הלא צפוי, מן הגישה האנטי-מסורתית של האמנים".

מרדכי לבנון (צייר)

מרדכי לבנון (וַיְיס) (7 בפברואר 1901 – כ"ח בתשרי תשכ"ט, 20 באוקטובר 1968) היה מחשובי ציירי הנוף הישראלים. זוכה פרס דיזנגוף לשנת 1940 ו-1961.

נמרוד (פסל)

"נִמְרוֹד" הוא פסל העשוי מאבן חול נובית שיצר הפסל יצחק דנציגר בשנים 1938–1939. הפסל נחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית וכביטוי הוויזואלי המובהק ביותר של תנועת "הכנענים".

נפתלי בזם

נפתלי בֶּזֶם (Bezem;‏ 27 בנובמבר 1924 – 2 באוקטובר 2018) היה צייר, מאייר ופסל ישראלי, חתן פרס דיזנגוף לציור.

סדנת ההדפס ירושלים

"סדנת ההדפס ירושלים" היא סדנת הדפס וגלריה לאמנות הפועלת בירושלים מאז שנת 1974.

פיסול ישראלי

פיסול ישראלי הוא שם כולל ליצירות פיסול שנוצרו בארץ ישראל החל משנת 1906, שנת ייסוד "בצלאל". תהליך התגבשותו של הפיסול הישראלי לווה בהשפעה מתמדת של האמנות הבינלאומית. בראשית ימיה של האמנות הישראלית עלו לארץ ישראל מרבית הפסלים המרכזיים, ואמנותם היוותה סינתזה של השפעת הפיסול האירופי עם האופן שבו עוצבה התודעה הלאומית והאמנותית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל.

השאיפה ליצירת סגנון פיסול מקומי מובהק החלה להתפתח בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, עם יצירת הפיסול ה"כנעני", שבו שולבה השפעת האמנות האירופית עם מוטיבים הלקוחים מאמנות המזרח ובעיקר ממסופוטמיה. מוטיבים אלו נוסחו במונחים לאומיים, וביקשו להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. למרות שאיפתו של הפיסול המופשט, שצמח בישראל במחצית המאה במסגרת תנועת "אופקים חדשים", להציג פיסול בעל שפה אוניברסלית, אמנותם הכילה מאפיינים רבים של התפיסה ה"כנענית" הקודמת. במהלך שנות השבעים חדרו לפיסול ולאמנות הישראלית צורות ביטוי חדשות, בהשפעת האמנות המושגית הבינלאומית. טכניקות אלה שינו באופן מהותי את הגדרתו של הפיסול, ובנוסף אפשרו גם ביטויי מחאה פוליטיים וחברתיים, שהוצנעו עד אז בפיסול הישראלי.

שלום סבא

זיגפריד שלום סֶבָּא (Siegfried Shalom Sebba;‏ 14 בינואר 1897, גרמניה – 12 בפברואר 1975, גרמניה) היה צייר, מעצב תפאורה, צלם ומאייר ספרים ישראלי.

תערוכת העשור

תערוכת העשור נערכה בין 5 ביוני ל-21 באוגוסט 1958 בבנייני האומה בירושלים, כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל. היא נחשבה לאחד האירועים החשובים ב-1958 בישראל.

בתערוכה, שהייתה מעין יריד, הוצגו הישגי המדינה וגופיה השונים. בביתנים הוצגו יצירות אמנות של אמנים ישראליים, לצד מתקני שעשועים (למשל, גלגל ענק) ולצד אגפים שהוקדשו, בין היתר, לפעילותם של גופים כסולל בונה, המוסד לביטוח לאומי ואחרים. בתערוכה הוצגו גם חידושים טכנולוגיים (למשל, רובוט שפנה למבקרים בעברית; פרה מכנית שעליה הודגם תהליך ייצור החלב) וממצאים היסטוריים, כמו למשל מגילת העצמאות. בתערוכה הוצב גם אולפן רדיו שממנו שידרו חגי פינסקר ויצחק שמעוני.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.