גדעון בן יואש

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ הוא דמות מקראית, שעל פי המסופר בספר שופטים היה השופט החמישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים[1].

גדעון הציל את ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. הוא כונה גם ירובעל (שמואל א', י"ב, י"א) וירובשת (שמואל ב', י"א, כ"א), היה משבט מנשה מהעיר עפרה, ממשפחת "אבי העזרי". (לדעתו של רש"י אביו היה מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה.)

הניצחון על המדיינים נזכר בדורות הבאים כאחד הניצחונות הגדולים. הניצחון על מדיין ועל מלכיהם, מוזכר במזמור תהילים, פ"ג, י"ב, מצוין בשמואל א', י"ב, י"א, וגם בישעיהו, ט', ג' ו-י', כ"ו.

סיפורו מתואר בספר שופטים, פרק ו' עד פרק ח'. גדעון פעל אחרי דבורה הנביאה וניצחונה על עמי כנען. לאחר מותו תפס בנו אבימלך בן גדעון, את המלוכה על העיר שכם תוך טבח אֶחיו, והוקע על ידי אחיו יותם במשל יותם (שם, ספר שופטים, פרק ו' עד פרק ט').

גדעון בן יואש
Gideon-judge
שופט ישראל ה־5
משבט מנשה
40 שנה
המלחמה במדיין
Gideon and His Three Hundred (Bible Card)

גדעון ו-300 חייליו תוקפים את מחנה מדיין עם לפידים ושופרות (איור משנת 1907)
תאריך התחלה: המאה ה-13 לפנה"ס
מקום: התקפת הלילה: עמק יזרעאל (צפונית לגבעת המורה)
המרדף: עמק בית שאן, בקעת הירדן, הגלעד
עילה: פלישת שבטי מדיין, עמלק ובני קדם לפנים ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון שבטי ישראל וגירוש המדיינים אל מעבר למעברות הירדן
הצדדים הלוחמים

מדיין
עמלק
בני קדם

מפקדים

Flag of Manasseh.svg גדעון בן יואש

זבח
צלמונע
עורב
זאב

כוחות

32,000 חיילים, לא כולל התגבורת משבט אפרים

135,000 חיילים, מתוכם רגליים ורכובים על גמלים

אבידות

לא ידוע, אולם מוזכרים אחיו של גדעון, שעמדו בראש המאמץ הראשון כנגד המדיינים, שנהרגו

כ-120,000

רקע

פלישת עמי מדיין

על פי ספר שופטים סבלו בני ישראל מהתקפות מדיינים, עמלקים ועמי מזרח אחרים (בני קדם), כעונש על חטאיהם. עמים מדבריים אלו פלשו בהמוניהם, בזזו והשחיתו את היבול ולא השאירו מקורות מחיה לבני ישראל. עמים אלו, כשוכני מדבר ומישור, עשו שימוש בגמלים כאמצעי תחבורה ומלחמה. המדיינים שלטו בארץ שבע שנים.

התקפות של השבטים הנודדים מהמזרח על יושבי הקבע בארץ, נבעו כנראה מפריצת ההגנה על הארץ, לאחר תבוסת עמי כנען בתקופת דבורה הנביאה. עם החלשת כוחם של הכנענים יושבי העמקים ואי ההיאחזות של בני ישראל בעמק יזרעאל ובערבות בית-שאן, נפרצו המבואות המזרחיים של הארץ לפולש.

קבלת התפקיד

לאחר שהזדעק העם, נשלח נביא המבטיח לעם ישועה. בעקבות זאת, מלאך ה' מופיע ומתיישב תחת עץ האלה באחוזת משפחת גדעון. המלאך נגלה לגדעון בשעה שעסק בדייש במחתרת מפחד המדיינים: "חביטת חיטים" בגת, ולא בגורן כמקובל.

המלאך מברך את גדעון לשלום כמנהג אותה תקופה: "..ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שופטים, ו', י"ב). ברכה שכזו מוזכרת גם במגילת רות המתארת את אותה תקופה, בפניית בועז לקוצרים (רוּת, ב' ד').

גדעון משיב בטענה כלפי המלאך במרירות על נטישת ה' והשעבוד למדיין: "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל-זֹאת וְאַיֵּה כָל-נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ-לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף-מִדְיָן" (שופטים, ו', י"ג). בכך הוא מזכיר בספקנות את דברי הנביא שהופיע והבטיח ישועה.

המלאך אומר לגדעון שיש בכוחו הוא, להושיע. לעומתו, טוען גדעון לחולשה ואי-התאמה לתפקיד: "..הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שופטים, ו', ט"ו). המלאך מחזקו בהבטחה כי ה' יהיה עמו.

גדעון דרש מהמלאך שיוכיח לו כי אכן מלאך ה' הוא. גדעון מביא למלאך בשר, מצות ומרק. המלאך מבקש מגדעון שיניח את הבשר והמצות על הסלע ואת המרק ישפוך, גדעון עושה כך, אש יוצאת מהסלע ו"אוכלת" את הבשר והמצות. דרישה של גדעון לאותות נוספים חוזרת, ערב היציאה למלחמה.

גדעון מקבל את האותות וחושש כי ראה מלאך ה' פנים אל פנים, והמלאך מרגיעו. סיפור דומה של קבלת השליחות על ידי התגלות מלאך, החשש מראיתו והעלאת מנחה, מסופר על מנוח אבי שמשון.

המלחמה בבעל

בעקבות גילוי המלאך, ודברי ה' באותו לילה, בונה גדעון מזבח לה'. גדעון יוצא בחשש, בלילה (ולא ביום) עם עשרה מאנשיו והורס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, וכורת את העץ המקודש לאשרה שננטע לידו. הוא שוחט את הפר הצעיר מביניהם, מקדיש ומעלה אותו קורבן לה'. בבוקר, באו מאמיני הבעל אל יואש אבי גדעון, וביקשו להרוג את גדעון. אך יואש אמר להם בערמומיות ובאירוניה, שאם גדעון חטא לבעל, יהיה זה הבעל שינקום בו, ולא הם.

מאז, יואש אביו שינה את שמו של גדעון ל"'ירובעל'".

על פי פרשנות אחת, הכוונה היא 'שהבעל יריב עמו'. פרשנות זו טוענת השורש ר.י.ב במקרא בא במשמעות של לקיים משפט, ולכן יואש בדבריו אל אנשי העיר אומר שלא הם צריכים לשפוט את גדעון על הריסת המזבח כי אם הבעל.

פרשנות נוספת טוענת שבדומה למקרה של איש בושת, אשר מופיע בתנ"ך גם בשם "אשבעל", בוצעה החלפה מכוונת של שמו בשלב מאוחר יותר בעת עריכת הספר. מאחר שפשטה בישראל עבודת האליל שזהו שמו, בוצעה בספר שמואל א' החלפה תאופורית בשמות. לטענת פרשנות זו, החלפות השמות הללו מעידים על קיומו של פולחן הבעל בקרב שבטי ישראל, ואחת הראיות לכך היא הניסיון להסתיר את השמות הללו על ידי החלפתם במילה "בושת", שכן אם אכן העידו על התנגדות לבעל, לא היה צורך לשנותם. ראיה נוספת היא העובדה ששמות תאופוריים (שמות המכילים שם של אל) היו מאוד מקובלים, אך אין עדות נוספת על שמות תאופוריים מתגרים[2][3].

המלחמה במדיין

Böttcher, Christian Eduard - Gideon selects his army of 300 by observing their manner of drinking from a stream - 1908
"מבחן השתייה" איור, 1908
054.Gideon Chooses 300 Soldiers
"גדעון בוחר את 300 הלוחמים" בציור של גוסטב דורה, 1866
Gideonscave
"מערת גדעון" ממנה נובע מעיין חרוד, שם על פי המסורת ערך גדעון לבני ישראל את מבחן "המלקקים"

הכרזת המלחמה וגיוס

מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. נאמר כי "רוח ה' לבשה את גדעון", הוא תקע בשופר, ומשפחתו הצטרפה אליו. כמו כן, קרא לעזרה במלחמה במדיין את שבטו, מנשה, ואת השבטים הצפוניים של ישראל. הוא אסף 32 אלף לוחמים, מבני מנשה, אשר, זבולון ונפתלי להילחם.

בכתוב נרמז, כי תחילה ניסה גדעון למגר את המדיינים החונים בעמק יזרעאל על ידי התקפה כפולה של שבטי הגליל (אשר, זבולון ונפתלי) מצפון ובני-מנשה מדרום (שופטים, ו', ל"ה). אולם מהלך זה נכשל, כפי הנראה, ואחי גדעון שעמדו בראש שבטי הצפון נהרגו בתבור (שם, ח', י"ח)[4].

גדעון ממקם את מחנהו בעין חרוד, ומחנה מדיין מצפון לגבעת המורה בעמק (ככל הנראה סמוך לעין דור[5]).

אותות להוכחת הניצחון: "גיזת הצמר"

גדעון מבקש מהאלוהים סימנים בזה אחר זה, שאכן הוא יושיע את ישראל מיד מדיין. גדעון עצמו מגדיר את הסימנים העל-טבעיים, ואלוהים נענה לו. שני הסימנים הם גיזת צמר המורטבת בלילה מטל בעוד הקרקע נותרת יבשה, ובלילה שלאחריו גיזת צמר נותרת יבשה בלילה בעוד הקרקע מורטבת מטל.

מיון הלוחמים ומבחן השתייה

ה' מבקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא יושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוהית, ומורה לגדעון לשחרר כל מי שירא וחרד. בעקבות זאת, נותרו לגדעון עשרת אלפים לוחמים.

ה' מבקש לבצע ניפוי נוסף, ומורה לגדעון לבצע מבחן שתיית מים. הלוחמים הובלו למעיין, שם צפה בהם גדעון בשעה שרוו את צמאונם. 300 החיילים שהרימו את המים בידיהם אל פיהם ("הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם"), נשארו. ואילו 9700 החיילים שכרעו על ברכיהם וליקקו את המים בלשונם, "וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת" (שם, ז', ה) - נופו.

אחת הסברות לניפוי כל אלה ש"כרעו על ברכיהם" היא שהם היו רגילים לכרוע לעבודה זרה (רש"י, מצודת דוד, ילקוט שמעוני). בסופו של מבחן השתייה - גדעון נותר עם כוח מובחר, שמנה 300 איש בלבד.

סיור מקדים: "החלום ושיברו"

055.The Midianites Are Routed
"הכרעת המדיינים" בציור של גוסטב דורה, 1866

גדעון מקבל הוראה מה' לצאת להתקפה בו בלילה, אך אם הוא עדיין חושש, שיצא לסיור מודיעיני. ה' ממליץ לגדעון שירד עם נערו למחנה מדיין, יאזין לדבריהם ויצבור ביטחון. גדעון עורך עם נערו סיור לילי חשאי במחנה מדיין. בסיור זה עומד גדעון על מצבו המורלי של מחנה האויב.

הוא מגיע לקצה המחנה בשעת החלפת המשמרות, ומאזין לשיחה בין שני מדיינים. בשיחה מספר האחד חלום שחלם: על נפילת אוהל מדייני על ידי לחם שעורים אפוי ("צליל"). חברו פירש את החלום כסימן לתבוסת מחניהם בידי גדעון. כששמע גדעון את השיחה ("את החלום ושיברו" -פתרונו) הבין שהמדיינים חוששים מפניו, ומתכנן תוכנית להכרעה מורלית.

התקפת לילה בהפתעה על מחנה מדיין

Poussin La Victoire de Gédéon contre les Madianite
"ניצחון גדעון על המדיינים" בציור של ניקולא פוסן, 1654

עתה, בטוח בניצחונו, חילק גדעון את לוחמיו לשלוש קבוצות, ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר. אומר גדעון לאנשיו: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם, ז', יז). הוא מנחה אותם שבקבלת האות תוך קריאת הקרב המוסכמת: "..לה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, ז', י"ח), יתקעו בשופרות.

בשעת לילה, בתחילת האשמורת התיכונה, לאחר שהקיפו את מחנה מדיין בשלושה ראשים, לפי אות מוסכם מגדעון, שברו את הכדים, חשפו את הלפידים ותקעו בשופרות. המהלך עורר בהלה רבתי במחנה מדיין, החלה מהומה, קרבות פנימיים והמחנה החל לנוס על נפשו. המדיינים נסו דרך עמק בית-שאן לחצות את הירדן חזרה לארצם. למרדף אחריהם, הצטרפו שאר הלוחמים אנשי נפתלי, אשר ומנשה, כעתודה.

חסימת מעברי הירדן ותלונת שבט אפרים

גדעון שלח מלאכים עם בקשה מאנשי שבט אפרים להגיע למעברי הירדן, ולחסום את נסיגתם של מדין לעבר-הירדן. הם עושים כן, ואף חוצים את הירדן ומצליחים להרוג את שני שרי מדיין: עורב וזאב. הם מביאים את ראשי השרים לגדעון להוכחה.

אנשי אפרים, שזעמו על כך שלא זימן אותם איתו למלחמה, עלו אליו להלחם בו. אולם, הם נתרצו כשאמר להם: "מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שם, ח', ב). על פי מצודת דוד, הניצחון שעשיתם בסוף המלחמה, גדול יותר מהניצחון שעשיתי עם משפחתי אביעזר בתחילתה. שכן, ה"עוללות" – הענבים שנבצרים אחרונים – משובחים, והם אלו שהכריעו את המלחמה ושבו את שרי הצבא.

עדות נוספת ודומה ליריבות בין השבטים מנשה ואפרים, נזכרת בתלונה דומה של שבט אפרים שהופנתה כלפי יפתח הגלעדי במלחמתו בבני עמון. יפתח פתר תלונה זו באכזריות, בניגוד לדרכי השלום והפיוס של גדעון.

המרדף ופרשת אנשי סוכות ופנואל

גדעון אינו מסתפק בהרחקת הסכנה ויוצא למרדף אחרי מלכי מדיין שברחו, כדי להכותם מכה ניצחת. במהלך המרדף אחר זבח וצלמונע, שני מלכי מדין, ביקש גדעון מאנשי סוכות ואנשי פנואל לחם ומים לאנשיו העייפים. אנשי סכות ופנואל סירבו, ואמרו לו שעוד לא ניצח בקרב ולכן לא יתנו לו אוכל. אנשי עבר הירדן אלו משבט גד (יהושע, י"ג, כ"ז), שהיו נתונים לשעבוד מדיין, עדיין פחדו ממשעבדיהם וביקשו הוכחה לניצחון. גדעון איים עליהם בעונשים, אך הם המשיכו בסירובם.

גדעון המשיך את המרדף עם הכוח המובחר שמנה 300 איש בלבד, והגיע בדרך עוקפת לקרקר, שם חנו בבטחה מלכי מדיין עם 15,000 איש. לאחר שתקף בהפתעה את המחנה והצליח להחרידו, הוא ניהל מרדף אחרי שני המלכים והצליח ללוכדם.

לאחר שתפס את המלכים זבח וצלמונע, חזר אל סוכות. בעזרת נער שלכד, זיהה שבעים ושבעה ממנהיגי העיר וחכמיה, והציג בפניהם את מלכי מדיין שלכד. כעונש הכה את מנהיגי העיר בקוצים וברקנים. את מגדל פנואל ניתץ ואת אנשי פנואל הרג, כנראה לאחר שהתנגדו למעשיו. במעשים אלו קיים את אשר איים במהלך המרדף.

הרג המלכים

גדעון מוכיח את המלכים על שהרגו את אחיו בתבור. הוא מורה לבנו בכורו, יתר, להרוג את המלכים כנקמה, אולם הנער לא העז להרוג את המלכים בעצמו. המלכים מבקשים מגדעון שהוא יהרוג אותם, בציון גבורתו. גדעון הוציא להורג את המלכים, ולקח את סמליהם שעל גמליהם.

אחרית דבר

בקשת המלוכה ופרשת האפוד

עם ישראל ביקש מגדעון שימלוך עליהם, וייסד שושלת מלוכה. אך גדעון סירב בהצהרה שה' ימשול בהם. בבקשה זו מתגלים ניצני הרצון למלוכה בישראל, שיתעצמו בימי שמואל.

כאות להכרת תודה, הוא ביקש ואסף את תכשיטי הזהב שנפלו שלל מהמדינים, ויצר אפוד - כמצבת זיכרון לניצחון בעירו בעפרה. העם התחיל לסגוד ל"אפוד", ובכך מעשהו של גדעון גרם לעם למכשול ולחזרה לעבודת אלילים.

לאחר הניצחון גדעון חזר לביתו, נשא נשים רבות והן ילדו לו שבעים בנים. נאמר כי הארץ שקטה ארבעים שנה, בדומה לסיום קורותיהם של עתניאל בן קנז, (שם, ג', י"א) ודבורה הנביאה (שם, ה' ל"א).

אולם לאחר מותו, נאמר כי בני ישראל חזרו לעבוד את הבעל והיו כפויי טובה כלפי בית גדעון (שם, ח' ל"ה). "וְלֹא-עָשׂוּ חֶסֶד עִם-בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל-הַטּוֹבָה--אֲשֶׁר עָשָׂה עִם-יִשְׂרָאֵל." (שם, ה' ל"ה)

לאחר מותו והמלכת אבימלך

לאחר מותו, המליך עצמו בנו, אבימלך בן גדעון, על העיר שכם. זאת, לאחר טבח 70 אחיו מצד אביו. רק האח הצעיר ביותר, יותם בן גדעון, שרד. יותם נשא משל, הקרוי על שמו - "משל יותם" - שמטרתו הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי שבהמלכת אבימלך.

גדעון במדרשי חז"ל

Alba Bible 183v.s
"מבחן השתייה" איור מתנ"ך אלבה, 1430

הפרשנים (ילקוט שמעוני), דורשים שליל התגלות המלאך לגדעון היה בפסח - זה אף מרומז במקרא בכך שגדעון הביא למלאך קמח-מצות, כן טוען המדרש שגדעון לימד סנגוריה על ישראל.

את שמו ירובעל מפרש התלמוד: "ירובעל זה גדעון ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל" (סדר מועד, מסכת ראש השנה, דף כה, א גמרא).

כמדרש על תשובתו של שמואל לעם כנגד המלוכה ואזכור שליחותו של ירובעל (גדעון) על ידי ה' " " (שמואל א' י"ב י"א), נאמר "..ללמדך שבית דינו של ירובעל לפני המקום כבית דינו של משה, .. להודיעך שכל מי שנתמנה פרנס על הצבור אפילו קל שבקלים שקול כאביר שבאבירים" (תוספתא, מסכת ראש השנה פרק א', א' י"ז).

על פי מדרש תנחומא וילקוט שמעוני, גדעון היה 'ריק' (כלומר עם הארץ), וכל זכותו הייתה בכך שלימד זכות על עם ישראל. הרב יששכר טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה", עשה גזירה שווה בין גדעון לציונות. הוא סבר שגם אם היא מובלת בידי חילונים, היא עדיין ראויה להנהיג את העם כמו גדעון.

דמותו של גדעון

דמותו של גדעון מורכבת ומתפתחת במהלך הסיפור, והיא מכילה ניגודים. מצד אחד, גדעון חושש מאוד מפעולה, והוא מחפש אותות וחיזוקים לפני כל מעשה. לעומת זאת, לאחר שקיבל אות מהמלאך ואותות בגיזת הצמר וסימן במחנה מדיין, יוצא גדעון בכוח קטן למבצע נועז ואף מבצע מרדף בעומק שטח האויב.

גם ביחס לעמו, גדעון מגלה התנהגות שונה במקרים שונים. מצד אחד, לאחר הקרב הוא מפייס את בני אפרים שבאו לקרתו בטענה שלא קרא להם לקרב; לעומת זאת, לאחר שאנשי סוכות ופנואל סירבו לתת לו עזרה במהלך הקרב, נקם בהם ולא סלח להם.

חז״ל שראו את גדעון באור חיובי לא ביקרו אותו על התנהגותו זו עם בני סוכות. גמישותו של גדעון והגיוון שבאישיותו מתפרשים כמעלה, כאשר כמנהיג הוא יכול להכיל מורכבויות וניגודים - מצד אחד הוא עושה כל מאמץ לפיוס ומניעת מלחמת אחים, ומצד שני אינו יכול להשאיר ללא ענישה את מי שהפנו עורף ללוחמים בזמן הקרב.

צניעותו של גדעון כאשר שולח אותו המלאך להושיע את ישראל:

בִּ֣י אֲדֹנָ֔י בַּמָּ֥ה אוֹשִׁ֖יעַ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל הִנֵּ֤ה אַלְפִּי֙ הַדַּ֣ל בִּמְנַשֶּׁ֔ה וְאָֽנֹכִ֥י הַצָּעִ֖יר בְּבֵ֥ית אָבִֽי

היא מוטיב חוזר בדמותם של מנהיגי מופת בהיסטוריה היהודית (בדומה לתגובתם של משה דוד ושאול כאשר נשלחו להנהיג את העם).

מורשת והנצחה

Flags of Israel, Bahad 1, Mitzpe Ramon, Israel - 20080729
"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', י"ז), אימרתו של גדעון כמוטו של בית הספר לקצינים

סיפורו של גדעון שימש השראה לארגונים רבים מראשית הציונות, מ"ארגון בני המושבות" בעלייה הראשונה, (הגדעונים) ועד לצה"ל של ימינו. כמו כן, על שמו יחידות בצה"ל (גדוד 13 בחטיבת גולני) ובמשטרה (הגדעונים), ושמות מבצעים רבים.

גדעון היווה השראה מיוחדת לאורד צ'ארלס וינגייט בהקמת פלגות הלילה המיוחדות (שכונו גם "הגדעונים") בארץ ישראל וכוח גדעון באפריקה.

נעמי שמר כתבה והלחינה את השיר "זמר לגדעון" המספר את סיפור הקרב.

על שמו כפר גדעון והמושב גדעונה בעמק יזרעאל.

"הדוגמה האישית וצה"ל"

סיפורו של גדעון והדרך שבה הוביל והנהיג את אנשיו, היו למקור השראה לקורסי הפיקוד בהגנה בפלמ"ח ובצה"ל [6]. אמירתו של גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), החקוקה על אחד מכותלי בבית הספר לקצינים[7], מהווה את הערך על פיו מתחנכים חניכי קורסי הפיקוד השונים בצה"ל ובהם קורסי מפקדים וקורס קצינים, והנורמה על פיה מצופה כי יפעלו מפקדי צה"ל מתוך גילוי דוגמה אישית גבוהה [8].

קבר גדעון

איתמר01
מבנה קבר הנמצא ברכס גדעונים, סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851 מיוחס לגדעון.

קבר המיוחס לגדעון נמצא ברכס גדעונים (בערבית "ג'בל ג'דוע"), סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851[1].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שופטים, פרק ו', פסוק י"א
  2. ^ Bible Gateway passage: Judges 6:11 - New English Translation, Bible Gateway
  3. ^ Yaira Amit, The Book of the Judges: The Art of Editing, BRILL, 1999. (באנגלית)
  4. ^ יואל אליצור, דעת מקרא, שופטים, ו', ל"ה.
  5. ^ ספר תהילים, פרק פ"ג, פסוקים א'-י"א.
  6. ^ טל מויסה, "קצין הוא מוסד", אתר צה"ל, ‏ 05.09.2008..
  7. ^ מה צה"ל עשה החודש? פברואר בתמונות, באתר ‏mako‏‏, ‏28 בפברואר 2012‏.
  8. ^ דורון אלמוג, מקום המפקד בקרב - ההתקדמות מהאוולי לביירות, מערכות 443, נובמבר 2012, עמודים 27-29.
אבימלך בן גדעון

אֲבִימֶלֶךְ בֶּן גִדְעוֹן היה מנהיג שמשל בישראל בתקופת השופטים. יש המונים אותו עם השופטים. הוא עלה למלוכה בשכם וסביבתה בתמיכת בעלי שכם - ראשי המשפחות הכנעניות החזקות בעיר, לאחר שטבח באחיו בני גדעון. ואולם, מלכותו הייתה בלתי יציבה וקצרת ימים - הוא נאלץ לדכא מרידות שפרצו כנגדו, ולבסוף נהרג במהלך מצור על מעוז המורדים בתבץ.

אבימלך היה אחד משבעים ואחד בניו של השופט גדעון בן יואש, ואמו, פילגש גדעון, הייתה כנענית משכם. אבימלך הציע את עצמו לבית אמו להיות שופט אחר מות אביו, בטענו שמוטב כי ימלוך עליהם אדם אחד ולא שבעים. תושבי שכם נאותו להצעה ונתנו לו 70 כסף מבית אלילם שישמש לשכירת רוצחים, ובלשון הכתוב "ריקים ופוחזים" על מנת שיהרגו את אחיו. את אבימלך ממליכים בני עירו באלון מוצב בקרבת שכם.כדי לבסס את שלטונו שחט אבימלך את 69 אחיו ליד אבן בעפרה אך אח אחד בשם יותם ניצל. יותם עלה להר גריזים ונשא את משל יותם, המתאר עצים שביקשו להמליך עליהם מלך, ולבסוף המליכו את האטד, שלא היו לו פירות אלא קוצים. מטרתו של יותם הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי בהמלכת אבימלך.

לאחר מכן החלו מרידות נגד אבימלך בתוך שכם בתואנה שהוא זר אשר הגיע מחוץ לעיר ובשל כך אינו ראוי למלוך עליה. בהתקוממות שבוצעה ניצח אבימלך את געל בן עבד מנהיג המורדים, בעזרתו של זבול- שר העיר שדיווח לאבימלך על המרד, יעץ לו ואף משך זמן עבורו שראה שגעל מזהה אנשים על ראש ההר.

בסוף דיכוי המרד בשכם, אבימלך שרף את מגדל שכם ובו 1000 איש ואישה וזרע את העיר שכם במלח.

אך כאשר פנה להילחם נגד המורדים בתבץ (יש המזהים עם טובאס כיום), נהרג: כאשר קרב אל המגדל על מנת לשרפו, השליכה עליו אשה פלח רכב וניתצה את גולגלתו. נערו קטל אותו בחרב לפי פקודתו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". למרות זאת, בדורות הבאים נזכר אבימלך כמי שהומת בידי אישה, כדברי יואב בן צרויה: "מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ".במבט היסטורי, ניתן לראות בסיפור אבימלך ניסיון שנכשל לכונן מלוכה הממזגת אלמנטים כנעניים וישראליים בתקופת השופטים. ניסיון המלוכה הבא, שהצליח, היה רק בימי שאול המלך אלא שאז בקשת המלוכה באה מקרב עם ישראל ואושרה על ידי הנביא.

אביעזר (שבט מנשה)

משפחת אֲבִיעֶזֶר, היא משפחה משבט מנשה אשר על בניה נמנה השופט גדעון בן יואש. משפחה זו על פי ספר שופטים התיישבה בעפרה. בספר במדבר השם מופיע בצורה אִיעֶזֶר כחלק מבני גלעד, אזור התיישבות המשפחה. ועל כך גם רש"י בפירושו לפסוק "אבי העזרי - מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה".על פי הכתוב בספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק י"ח, היה אביעזר בנה של הַמֹּלֶכֶת "וַאֲחֹתוֹ, הַמֹּלֶכֶת--יָלְדָה, אֶת-אִישְׁהוֹד, וְאֶת-אֲבִיעֶזֶר, וְאֶת-מַחְלָה". לפי רשימה זו היה אביעזר מצאצאי צלפחד, וזהו הענף המשפחתי הפחות מרכזי ממשפחות המנשה.

ממצאי חרסי שומרון ניתן להסיק כי משפחה זו התיישבה באזור אלמתין, דרומית מערבית לעיר שכם.לדעת אריה בורנשטיין, אביעזר הנזכרת בחרסי שומרון, היא עיר מרכזית בשם זה ואינה שמה של נחלה משפחתית. לשיטתו בחרסים אשר נמצאו, נזכרים שמות מקומות ולא שמות משפחות, אשר התיישבו באזור.משפחת אביעזר נזכרת גם ברשימות היחס של שבט מנשה בספר יהושע : "וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים, לְמִשְׁפְּחֹתָם--לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי-חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי-שֶׁכֶם, וְלִבְנֵי-חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע; אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶּן-יוֹסֵף, הַזְּכָרִים--לְמִשְׁפְּחֹתָם." משפחות אלו לא התנחלו בעבר הירדן המזרחי.

אדם (עיר)

אָדָם היא עיר מקראית באזור בקעת הירדן. לפי השערות החוקרים, מיקומה מדרום לשפך נחל יבוק, כ־30 ק"מ מצפון ליריחו, סמוך לאזור בירדן הקרוי תל א-דאמיה, המצוי כקילומטר אחד ממזרח לגשר אדם. באזור זה נמצאו חרסים ושרידים מתקופת כיבוש הארץ, מהתקופה הרומית וכן מהתקופה הביזנטית.

העיר נזכרה לראשונה במקרא כמקום הסמוך למעברות הירדן נקודת החצייה, שבה חצו שבטי ישראל את נהר הירדן בכניסתם לראשונה לארץ ישראל. לדעת גוטיין מזמור ע"ח בתהילים מזכיר עיר זו ולא בן אדם כדמות אלמונית : וַיִּטֹּשׁ, מִשְׁכַּן שִׁלוֹ; אֹהֶל, שִׁכֵּן בָּאָדָם. באזור זה, בין צרתן לסוכות, נאמר כי שלמה יצק את כלי הנחושת שנדרשו לבית המקדש. העיר אדם נזכרת ברשימת שישק בשם אדמה. נראה כי עושר העבר במתכות הנרמז גם משימושיו של שלמה, הוא כנראה הסיבה לכך ששישק הראשון סטה מנתיב כיבושיו בישראל ופנה לכבוש גם את אזור זה.

כמו כן משערים כי בסביבת עיר זו נלכדו שניים משרי מדין על ידי בני שבט אפרים, שיישוביו בצפון-מזרח נחלתו היו קרובים לעיר זו, בעת מנוסתם מכוחותיו של גדעון בן יואש.

בזיקה ליישוב הזה ולעובדה הנזכרת במקרא כי המלך שלמה יצק שם כלי נחושת למקדש הציע הארכאולוג רוני רייך כי מילים "נחשת אדם" הנזכרים בכתובת יהואש, אינן מכוונות לנחושת מאדום, או לנחושת אדומה, אלא למקום הזה.

גשר אדם נקרא על שם יישוב זה.

אילון הזבולוני

אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי לפי המקרא, היה השופט העשירי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

אילון נזכר בשני פסוקים בספר שופטים:

האויב מולו נלחם אילון אינו נזכר בפסוקים ולכן אינו ידוע. אילון שפט את ישראל עשר שנים ונקבר באַיָּלוֹן.

מקור השם אילון שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. לרוב שם זה מתפרש כקשור לעץ האלון. לפי סיומת השם xון, ניתן לפרש את השם כקשור לאייל ודומה לעגלון מבחינת המשקל. אפשרות שלישית היא שהשם קשור לשם האכדי "אִלָנׁ‏‎ם" שמשמעותו איש האלוהים או האל הקטן.

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

גדעון (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

גדעונה

גִּדְעוֹנָה הוא יישוב קהילתי בעמק חרוד למרגלות הר הגלבוע, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

גדעונה הוקם בשנת 1949 ככפר עבודה על ידי עולים מתימן. היישוב הוקם במחנה מעבר ששימש את עין חרוד, בית השיטה ודברת לפני מעברם לנקודות הקבע שלהם. עבור המתיישבים נבנו בתים קטנים. פרנסתם הייתה עבודה שכירה בייעור וחקלאות ובנוסף לכל בית היה משק עזר של 2.5 דונם. בספטמבר 1952 נחנך בית הכנסת ביישוב. בשנת 1955 הועברו לאחריות עמידר ונדרשו לרכוש את הבתים או לשלם דמי שכירות. בשנת 1957 חוברו בתי הכפר לחשמל. בשנת 1961 דובר על חיסול המקום.

בסמוך ליישוב נמצא בית הקברות של ראשוני עין חרוד ותל יוסף, מדרום לו על מורדות הגלבוע נטוע יער וינגייט ובסמוך לו נמצא הגן הלאומי מעיין חרוד.

בשנות ה-60 הפך ליישוב קהילתי.

שמו של היישוב הוא על שם השופט המקראי גדעון בן יואש שבחר את חייליו לקראת המלחמה במדין בקרבת מקום היישוב.

בסמוך ליישוב פעל המשך שנים רבות בסיס צבאי שהוקם עוד לפני קום המדינה. במהלך השנים עבר הבסיס גלגולים שונים, ובשנותיו האחרונות שימש כסדנת חימוש עד שנסגר כחלק מצמצום תקציב הביטחון וייעול פעילות. רוב מבני הבסיס הושמדו בתרגיל של גדוד 603 מחיל ההנדסה, למעט מספר מבנים היסטוריים שיועדו לשימור.

דבורה הנביאה

דְּבוֹרָה, לפי המקרא, הייתה נביאה, והשופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים.

סיפורהּ מתואר בספר שופטים, פרק ד' ופרק ה'. היא ידועה בעקבות שירת הניצחון על צבא יבין מלך כנען: "שירת דבורה" (ספר שופטים, פרק ה').

המאה ה-12 לפנה"ס

המאה ה-12 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1101 לפני הספירה. זוהי המאה ה-12 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

זבח וצלמונע

זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, הם דמויות מקראיות, שני מלכי מדיין, אשר נלחמו בבני ישראל, נתפסו ונהרגו בידי השופט גדעון בן יואש. הסיפור המקראי אודותם מופיע בספר שופטים, פרק ח'.

לקראת סיום המלחמה עם המדיינים מבקש גדעון ללכוד את מלכי מדיין זבח וצלמונע. גדעון עובר את הירדן יחד עם צבאו הכולל שלוש מאות חיילים, כדי להשמיד את מחנה מדיין. בדרכו הוא עובר בערים סוכות ופנואל אשר לא מוכנים לכלכל את צבאו בטרם ילכוד את המלכים. לאחר שהכה ולכד את מלכי מדיין, העניש גדעון את תושבי הערים ואז הרג את זבח וצלמונע, לאחר שבנו בכורו יתר פחד להרוג אותם. זבח וצלמונע מבקשים מגדעון שהוא יפגע בהם. ייתכן כי רצו למות בידי לוחם בעל ניסיון.

סיפור המלחמה במדיינים משולב בסיפור לכידת המלכים. בניגוד לתושבי הערים סוכות ופנואל שמסרבים לבקשת העזרה, רואים זבח וצלמונע בגדעון מנהיג.שמותיהם של זבח וצלמונע מופיעים גם בספר תהילים, פרק פ"ג, פסוק י"ב: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ". בפסוק זה מתייחס המשורר לאל שנוקם באויבי ישראל בהווה, כמו שעשה לזבח וצלמונע.

מקור שמם של זבח וצלמונע הוא ערבי קדום. שמות אלה היו קיימים באזור חיג'אז ובדרום עבר הירדן שהוא האזור בו שכנו במדיינים בנדודיהם. זבח וצלמונע הם מלכי מדיין בניגוד לזאב ועורב שכונו שרים. בתהילים פ"ג תוארם של זבח וצלמונע הוא נסיכים: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ." ייתכן ודרגות אלו הם שמות תואר חילופיים ולא באים לתאר סדר היררכי כלשהו.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

יגבהה

יָגְבְּהָה הייתה עיר מקראית בעבר הירדן, בנחלת שבט גד.

העיר נזכרת לראשונה בספר במדבר, כעיר שבנו בני שבט גד בשטחי סיחון מלך האמורי: "וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר" (במדבר, ל"ב, ל"ה).

מאוחר יותר, נזכרת העיר בתיאור המרדף שניהל גדעון בן יואש אחר המדיינים בעבר הירדן: "וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבְּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה" (שופטים, ח', י"א).

יגבהה אינה נזכרת בתיאור נחלת שבט גד בספר יהושע, פרק י"ג.

בחלק ממהדורות תרגום השבעים, תורגם הפסוק מבמדבר, ל"ב, ל"ה כך: "ויבנו בני גד את דיבון... ויגיבהו אותן". באחת המהדורות של התרגום לשופטים, ח', י"א תורגמה המילה "יגבהה" למילה "יגבאל". בשני המקרים נראה כי מדובר על שיבוש בתרגום.ממיקומה של העיר ברשימת שבספר במדבר, נראה שמדובר בעיר שנמצאת בחלק הצפוני של נחלת שבט גד. מאזכורה של העיר בספר שופטים, נראה כי מדובר על עיר במרחב המזרחי של הנחלה ולכן רואים את העיר כממוקמת בחלק הצפון-מזרחי של נחלת שבט גד.

באמצע המאה ה-19 הוצע זיהויה של העיר הקדומה עם קבוצת תלים המכונה ח'רבת ג'ביהה, כאחד עשר ק"מ צפונית-מערבית לרבת עמון, בהם נתגלו ממצאים מהתקופה הישראלית. זיהוי זה עולה יפה גם מבחינה גאוגרפית וגם מבחינה לשונית.

אפשר שמקור השם הוא במילה העברית "גבוה", בשל מיקומה הטופוגרפי של העיר.

יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

כפר גדעון

כְּפַר גִּדְעוֹן הוא מושב דתי-חרדי בעמק יזרעאל, 4 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נחצה על ידי כביש 60 ומנהרה מחברת בין שני חלקיו.

תחילה היה קרוי "תל עדשים ב'". שמו הנוכחי מבוסס על שמו של השופט המקראי גדעון בן יואש שפעל בחבל ארץ זה.

נחל יצפור

נַחַל יִצְפֹּר הוא נחל אכזב המנקז את חלקו המזרחי של הר יצפור, שהוא אחת מפסגותיו של הגלבוע. שמו של הנחל הוא סמלי, ומתבסס על פסוק בספר שופטים המתייחס לסיפור מלחמתו של גדעון בן יואש במדיינים באזור: "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד". מחלקו הנמוך של ערוץ הנחל נשקפים הרי גלעד המוזכרים בפסוק.

צרתן

צָרְתָן (גם: צָרְתַנָה, צְרֵרָתָה ו- צְרֵדָתָה) הייתה עיר מקראית בעבר הירדן, ששכנה בסמוך לשפך נחל יבוק לנהר הירדן ובקרבת העיר אדם.

העיר נזכרת לראשונה בתיאור מעבר הירדן בספר יהושע: "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן".

לאחר מכן, העיר נזכר בסיפור רדיפת גדעון בן יואש אחרי המדיינים: "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת".

כמו כן, נזכרת העיר כמקום שבו יצק שלמה המלך את כלי בית המקדש הראשון: "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן".

בתיאור מקביל של האירוע בספר דברי הימים נזכרת העיר בצורה "צרדתה": "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בַּעֲבִי הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צְרֵדָתָה".

כמו כן, נזכרת העיר בצורה "צרתנה", בתיאור נפות שלמה המלך: "בַּעֲנָא בֶּן אֲחִילוּד תַּעְנַךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה עַד מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם".

כמו כן, העיר נזכרת אצל חז"ל בדיון על סיפור חציית הירדן במקום: "אמר ר' יוחנן אדם קרייה וצרתן קרייה - שנים עשר מיל מזו לזו".

לעיר הקדומה מספר הצעות זיהוי כיום:

החוקר ויליאם פוקסוול אולברייט הציע לזהות את העיר הקדומה עם "תל צליחאת", כ- 15 ק"מ צפונית לתל דיר עלא (המזוהה עם סוכות המקראית).

החוקר בנימין מזר הציע לזהותה עם "תל אם-חמאד", כשישה ק"מ צפונית מערבית לגשר דאמיה (המזוהה עם אדם המקראית).

החוקר נלסון גליק הציע לזהות את העיר עם "תל א-סעידיה", כ- 18 ק"מ צפונית לגשר דאמיה, ותשעה ק"מ צפונית מערבית ל"תל דיר עלא". זאת, באופן התואם לתיאור חז"ל בדבר המרחק בין אדם וצרתן - 12 מיל.

שבט אשר

שֵׁבֶט אָשֵׁר הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט אשר, בנו השמיני של יעקב (השני מזלפה שפחת לאה).

"וַתֹּאמֶר לֵאָה--בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר." (בראשית, ל', י"ג).

שבט נפתלי

שֵׁבֶט נַפְתָּלִי הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט, נפתלי בן יעקב ובלהה.

תולע בן פואה

תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה לפי המקרא, היה השופט השישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של תולע הוא משבט יששכר. משפחת פואה הייתה אחת מהמשפחות החשובות של שבט יששכר. בתקופה שקדמה לתקופת המלוכה ישבה המשפחה בהר אפרים.תולע נזכר בשני פסוקים בספר:

האויב מולו נלחם תולע אינו נזכר בפסוקים ולכן אינו ידוע. תולע שפט את ישראל לאחר מות אבימלך בן גדעון בקרב בתבץ ונקבר בשמיר.

רוב פרשני המקרא מפרשים את שם סבו של תולע "דודו" כשם של אדם בדומה לשמו של דוד המלך, ולא כאחי האב. אם מפרשים דודו כאחי אביו הביטוי מיוחס לאבימלך שמוזכר בתחילת הפסוק.

הדמיון הרב בין שם השופט ומקומו לבין רשימת היוחסין בדברי הימים - "ולבני יששכר תולע ופואה ישוב ושמרון ארבעה" (ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק א'), הביא מספר חוקרים להניח כי אין זה שם השופט עצמו שאולי לא היה ידוע למחבר, והשם המוזכר הוא למעשה מעין שם יששכרי טיפוסי שהוצמד לדמות ההיסטורית האנונימית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.