גדעון ביגר

גדעון בִּיגֶר (נולד ב-30 באפריל 1945) הוא גאוגרף והיסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס לגאוגרפיה היסטורית ומדינית בחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב.

גדעון ביגר
Gideon Biger
לידה 30 באפריל 1945 (בן 74)
ענף מדעי גאוגרפיה
מדינה ישראל
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים
תרומות עיקריות
גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בעת החדשה, חקר גבולות

חייו ופועלו

גדעון ביגר נולד וגדל בירושלים, הוא דור שמיני בעיר מצד אביו. סבו עבר טרגדיה במלחמת העולם הראשונה: אשתו נהרגה ושנים מילדיו נפטרו ממחלות. לאחר המלחמה, ב-1922/3, היה סבו ממייסדי בת ים (שנקראה אז "בית וגן") וחי בה חמישים שנה. אביו שהתחנך בירושלים למד רפואה באיטליה ושירת כרופא בצה"ל מיום הקמתו ועד לפטירתו בשנת 1973.

ביגר שירת בחטיבה 16 במהלך מלחמת ששת הימים והשתתף בלחימה בגדה המערבית. [דרוש מקור]

ביגר למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בה השלים תואר ראשון בגאוגרפיה והיסטוריה ב-1971, תואר שני בגאוגרפיה ב-1974, וב-1980 דוקטורט בנושא, "בחינה גאוגרפית של השפעות השלטון בארץ ישראל 1929-1917", שראה אור כספר שנקרא בעברית מושבת כתר או בית לאומי: השפעת השלטון הבריטי על ארץ-ישראל, 1930-1917 ובאנגלית An Empire in the Holy Land – Historical Geography of the British Administration in Palestine, 1929-1917. הספר סוקר ומנתח את הפעילות המרחבית של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, בניית כבישים ומסילות ברזל, ייעור, ייבוש ביצות, בניית מערכות חינוך ובריאות, קביעת גבולות הארץ ועוד. מנחהו לדוקטורט היה פרופסור יהושע בן אריה, מייסד אסכולת הגאוגרפיה ההיסטורית במחקר המדעי הישראלי.

בתום לימודיו בשנת 1980 עבר גדעון ביגר ללמד באוניברסיטת תל אביב. ביגר שימש בעבר יושב ראש העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, וכיהן פעמיים כראש החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הוא לימד גאוגרפיה במכללת בית ברל ומרצה מזה שנים רבות במכון אבשלום. בשנת 2008, במסגרת שנת השבתון שלו, לימד גאוגרפיה בבית הספר התיכון על שם ליהמן בדימונה. הגיע לדרגת פרופסור מן המניין. בשנת 2013 צויין כמרצה מצטיין באוניברסיטת תל אביב, ובאוקטובר 2013 יצא לגמלאות כפרופסור אמריטוס.

מומחיותו בנושא גבולות הביאה את ממשלת ישראל לשכור את שרותיו כיועץ לצוותי המשא והמתן על הסכמי השלום עם מצרים וירדן. כמו כן היה המומחה לגבולות במשלחת הישראלית לשיחות השלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון שבארצות הברית בינואר 2000. לאחר מכן היה מעורב במסגרת השיחות עם הפלסטינים בקמפ דייוויד ובטאבה. פרסם מאמרים פובליציסטיים רבים בעיתונות בנושא גבולות הארץ ובנושאים אחרים.

מחקריו

לאחר סיום הדוקטורט המשיך ביגר את מחקריו בגאוגרפיה היסטורית - חקר תהליכים של שינוי הנוף במאה השנים האחרונות, ובעיקר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

שכונות גנים

גדעון ביגר הכניס את המושג שכונות גנים לספרות המדעית הישראלית. מאמרו הראשון,[1] עסק בחמש שכונות הגנים הראשונות בירושלים: בית הכרם, רחביה, בית וגן, קריית משה ותלפיות. בריכוז של זמן ומקום הייתה זו תופעה מיוחדת, היום שכונות 'בנה ביתך' בנויות בצורה זו.

חקר הגבולות

גבולות בארץ ובעולם

ביגר מוכר בעולם כמומחה לגבולות בינלאומיים. בשנת 1995 היה העורך הראשי והפורה בין הכותבים של The Encyclopedia of International Boundaries, המביא מפות, תצלומים והסברים על ההיסטוריה, הגאוגרפיה, והבעיות של כל גבול יבשתי בין המדינות השונות ברחבי העולם, אנציקלופדיה יחידאית בעולם המדעי.

ארץ רבת גבולות: מאה השנים הראשונות של תיחום גבולותיה של ארץ-ישראל 1840 - 1947

ביגר כתב ספר שעניינו תהליך קביעת גבולות הארץ בעת החדשה. בגרסתו העברית נקרא הספר 'ארץ רבת גבולות' וראה אור בשנת 2001 ובגרסתו האנגלית - The Boundaries of Modern Palestine 1840 - 1947 ראה אור בשנת 2004. הספר עוסק במאה השנים הראשונות מ-1840 - 1947 לקביעת גבולות ארץ ישראל עם שכנותיה עד להקמת המדינה. התאריך 1840 נקבע כהתחלה מכיוון שאז נקבעה המפה הראשונה בהסכם בין שליטה של מצרים, מוחמד עלי לבין השלטון העות'מאני. באותו זמן כבש מוחמד עלי את ארץ ישראל וסוריה. אחרי כן כפו עליו העות'מאנים, בעזרת מעצמות אירופה, לשוב למצרים. צאצאיו שלטו אחריו במצרים כמה דורות והאחרון שבהם היה פארוק, מלך מצרים, שלחם במדינת ישראל במלחמת העצמאות.

המפה הראשונה מ-1841 הועלמה מסיבות פוליטיות, הבריטים מצאו עותק ממנה בשנות ה-20 של המאה ה-20 באיסטנבול והעלימו אותה כי היא לא הייתה נוחה להם. ב-1933/4 מצאו הבריטים עותק נוסף של המפה, שהיה העותק המקורי, כשדנו עם האיטלקים על מיקום קו הגבול בין מצרים ללוב (שהייתה בשליטה איטלקית). אנשי משרד החוץ בלונדון נוכחו לדעת כי המפה אינה מתאימה להם וטמנו אותה בארכיון הציבורי הבריטי. המפה נשכחה למשך ארבעים שנה. ביגר גילה מחדש את העותק המקורי של המפה שניתנה למוחמד עלי ופרסם זאת בכתבי עת בארץ[2] ובעולם. זוהי נקודת ההתחלה של הספר.

הספר עוסק בכל שלב של המעורבות של כוחות שאינם ארץ ישראלים ביצירת גבולות הארץ. ביגר קובע במחקרו כי אחד המאפיינים של אזורנו הוא שהגבולות שאנו חיים בהם כיום נוצרו בידי בריטים, עות'מאנים, צרפתים, האו"ם וכדומה. גם לאחר שהכוחות הללו איבדו מהשפעתם אנו עדיין חיים את התוצאות של הגבולות שעיצבו. כך למשל, קו הגבול עליו הוסכם בהסכם השלום עם מצרים ב-1979 הוא קו שקצין בריטי וקצין עות'מאני קבעו ביניהם ב-1906. קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון סומן בהסכם שהוכן בין סגן-אלוף בריטי לסגן-אלוף צרפתי ב-1921 וסוכם בהסכם משנת 1923. כשישראל נסוגה מדרום לבנון בשנת 2000 היא לא חזרה לקו הבינלאומי אלא לקו עליו סיכמה עם האו"ם, שנסיגה אליו תחשב לנסיגה מכל שטחה של לבנון, ומכאן שמו ה"קו הכחול" - צבע האו"ם.

תל אביב

ההיסטוריה של תל אביב

סדרה בת ארבעה כרכים. יצאו לאור בהוצאת רמות של אוניברסיטת תל אביב ב-2001, 2004, 2007 ו-2013, אותם ערך גדעון ביגר יחד עם יעקב שביט. כל כרך הוקדש לתקופה אחרת בתולדות העיר. זוהי היסטוריה כוללנית של תל אביב, הסוקרת תחומים שונים: היסטוריה פוליטית, היסטוריה עירונית, המרחב הפיזי והבנייה, כלכלה, חברה, בריאות, חינוך, בתי קפה. זהו סוג כתיבה היסטורית שמיעטו לעשותו בישראל ומכונה "היסטוריה כוללנית". ביגר ושביט ריכזו כותבים מתחומים שונים. גאוגרפים, היסטוריונים, כלכלנים ואחרים שעסקו כל אחד בתחום התמחותו.

מי ומה בתל אביב-יפו – אנציקלופדיה של תל אביב

ביגר היה העורך המדעי של מפעל מדעי זה שהיה אמור לצאת בעשרה כרכים בהם יסקרו מכלול ההיבטים של תל אביב. לבסוף יצא רק כרך אחד בשנת 1981, על החינוך התרבות והספורט בתל אביב.

המנדט הבריטי בישראל

במחקריו של ביגר על הבריטים בארץ ישראל היה בין הראשונים שהציגו את הבריטים לא כעוינים לתנועה הציונית, אלא הדגיש את תרומתם מנקודת ראות גאוגרפית בבניית מוסדות, כבישים וכדומה. כך בספר מושבת כתר או בית לאומי וכך במאמר.[3] ביגר חקר ומצא שמיתוס סיפורי חומה ומגדל כאילו היישובים הוקמו בן לילה בלי ידיעת הבריטים הוא מופרך, לפי ממצאיו הקמת היישובים תואמו חודשים מראש בשיתוף פעולה עם הבריטים להקמת היישובים, שהוקמו ביום ולא בלילה, זאת על מנת להיות ערוכים להגנה בפני התקפה ערבית בשעות החשכה.

השימוש בעץ לבנייה בארץ ישראל

ביגר שיתף פעולה עם הבוטנאית פרופסור נילי ליפשיץ מאוניברסיטת תל אביב בחקר השימוש בעץ לבנייה בארץ ישראל, בעת העתיקה ובעת החדשה ופרסמו בנושא למעלה משלושים מאמרים מדעיים. ביניהם - מחקר שערכו השניים, על תולדות הבנייה בארץ ישראל בעת החדשה. בשנת 1866 - 1867 הגיעה לכאן קבוצה של אמריקאים, הם התיישבו ביפו, הביאו אתם הנה בתי עץ מפורקים ובנו את הבתים. לאחר שנה בארץ הם עזבו אותה ואת מקומם תפשו הטמפלרים. הבתים עומדים על מכונם עד עצם היום הזה, באחד מהם שכנה "מסעדת קרן". ליפשיץ גילתה בבדיקת מעבדה שהעצים הללו מקורם מארצות הברית. [4] במחקר על מושבות הגליל: מטולה, יסוד המעלה, ראש פינה התברר שבתיהן הישנים נבנו מארזי הלבנון, ששימשו לבניית את בית המקדש. [5]

עוד עסקו בתולדות הייעור בארץ ישראל. מחקרים אלה הביאו בין השאר לפרסום שני ספרים:

"כי האדם עץ השדה": עצי ארץ-ישראל: מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם

הספר ראה אור ב-1998. הספר סוקר את העצים האנדמיים לארץ ישראל. על כל עץ ניתן מידע שעוסק הן בתכונותיו הבוטניות, הן בעברו ההיסטורי בשימוש האדם, הן במקומו בפולקלור ומכיל תמונות היסטוריות ועכשוויות.

נלבישך שלמת ירק: הייעור בארץ-ישראל: מאה שנים ראשונות, 1850 - 1950

הספר ראה אור בשנת 2000, בהוצאת הקרן הקיימת לישראל. הופיע בשנת 2003 גם באנגלית תחת השם Green Dress for a Country. שם הספר הוא פרפראזה על הביטוי "נלבישך שלמת בטון ומלט". הספר עוסק בתולדות הייעור בארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל. חידושו הגדול של הספר הוא בהארת תרומת השלטון הבריטי לנטיעות העצים בארץ. למרות האתוס הציוני שהעלה על נס את תרומתה של הקרן הקיימת לייעור, הרי שעל כל עץ שנטעה הקרן, נטעו הבריטים כמות עצים גדולה פי שישה ועל פני שטח גדול פי עשרה. הבריטים היו בין הנוטעים הראשיים בתולדות הארץ והראשונים שעסקו גם בשימור יערות ועצים. בספר ישנו תיאור מפורט של הנטיעות בארץ ומובאות בו מפות מקוריות של הקרן הקיימת. לממשלת המנדט היה משרד ממשלתי מיוחד לנושא הייעור, הוא צורף בתחילה למשרד החקלאות ובשנות השלושים נהפך למשרד ממשלתי נפרד. שמירת היערות החלה בתקופה המנדט, כולל השמורה הגדולה של הר מירון, הר הכרמל. הבריטים עשו עבודה מדעית רבה ונטעו עצים בכל סוגי השטחים: בחולות, בהרים, במדבר. ארץ ישראל של התקופה הייתה ככל הנראה המעבדה הכי גדולה בניסיונות נטיעת עצים: הביאו זנים מאוסטרליה, הודו, יוון, קפריסין, צרפת. התכתבו עם רוסיה לצורך הבאת עצים. הבריטים נטעו לצורכי ייפויה של הארץ וגם לשימוש בעצים לבנייה. הבריטים החילו בבואם לארץ חוק הקיים עד לימינו אלה, לפיו אסור לכרות עץ אם הרוצה לכרות לא קיבל אישור מגורם ממשלתי רשמי, גם אם הדבר נעשה בחצרו הפרטית. הארץ מולאה בתקופת המנדט באורנים על ידי הבריטים והקרן הקיימת (בכך החלו במידה מועטה הטמפלרים), אורן קפריסאי, רוב סוגי האורנים לא נקלטו, אולם אורן הצנובר כן נקלט. כן נטעו ג'קרנדות, שיטה הכחלחלה ועוד. הבריטים הביאו לארץ עשרות מתוך 604 סוגי האקליפטוס וניסו לנטעם. הם הביאו ברושים. הבריטים הביאו צמחים לייצוב החולות אותם נטעו. הבריטים הגיעו למסקנה שמרבית העצים שניטעו לא התאימו לארץ, אולם הם הורישו את הידע של מה מותר ומה אסור.

בראש מחלקת הייעור של הקרן הקיימת ואחר כך מדינת ישראל שקמה עמד יוסף וייץ, ששטם את האנגלים. כמעט שלא נוצר שיתוף פעולה בין שני הגורמים שעסקו בייעור בארץ, הקרן הקיימת עבדה לבד והבריטים עבדו לבד. סגן מנהל המחלקה שהיה מנהל המחלקה בפועל היה עמיהוד גור והייתה שנאה בינו לבין וייץ. לאחר הקמת המדינה דאג וייץ לכך שהקרן הקיימת תשלוט על כל מחלקת הייעור ופיטר את עמיהוד גור מעבודתו בתואנה שהוא שיתף פעולה עם הבריטים. וייץ כתב ספר בשם "היער והייעור בארץ". הוא תיאר את תהליך הייעור כצמיחת עץ ששורשיו גדלו בתקופה העות'מאנית, והענפים בתקופת המנדט.

הקרן הקיימת, יחד עם פיק"א והממשל הבריטי, ייערו את הארץ והפכו את ישראל לירוקה יותר משהייתה כשקמה המדינה ב-1947-8. הבריטים נטעו את יער שער הגיא, והתנועה הציונית את יער בלפור, יער עין החורש ועוד. חלק גדול ממה שנטעו הבריטים לא נותר כיום בתחומי מדינת ישראל, כי נטעו בהרים: באו קוף שעל יד חברון, יער אום צפא ליד רמאללה, באזור ג'נין, שכם, ומעלה אדומים.

מפעלו העכשווי

בעבר עסק ביגר בין השאר בפרויקט בהשתתפות חוקרים ישראלים ופלסטינים, שמטרתו הייתה להוציא אטלס של מלחמת העצמאות ושיכלול גם את הכפרים הערביים והיהודיים שנהרסו ב-1948. גדעון ביגר נתן את התשומה הגאוגרפית לפרויקט שבשלב זה הוקפא.

באחרונה עסק במחקר תופעות ייחודיות בגבולות מדינת ישראל ובהם האזורים המפורזים מול סוריה ושטח ההפקר בלטרון.

ספרים שכתב

  • An Empire in the Holy Land, New York, 1994.
  • The Boundaries of Modern Palestine, London, 2004.

ספרים שערך

  • מי ומה בתל אביב, תל אביב, 1981.
  • ההיסטוריה של תל אביב (יחד עם יעקב שביט), הוצאת רמות, כרך א – משכונות לעיר, 2001, כרך ב – מעיר מדינה לעיר במדינה, 2007, כרך ד – עיר מטרופולין, 2004.
  • Ideology and Landscape in Historical Perspective,(With Allen Baker), Cambridge University Press, 1992
  • Encyclopedia of International Boundaries, New York, 1995.

מאמרים נבחרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שכונות הגנים בירושלים – יסודם והתפתחותם בראשית תקופת השלטון הבריטי, קתדרה 6, תשל"ח עמ' 132-108
  2. ^ ספר סיני בעריכת אבי דגני) ובעולם (Middle Eastern Studies, vol. 14, no. 3, pp. 323-325, 1978.
  3. ^ "תרומת השלטון הבריטי להתפתחותה של ירושלים בראשית שלטונו בארץ", מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל, חוברת ט' תשל"ו, עמ' 200-175.
  4. ^ נילי ליפשיץ, שמחה לב-ידון וגדעון ביגר, "מקור העץ וגיל העצים במושבה האמריקנית ביפו"", קתדרה, 47, תשמ"ח, עמ' 78-70
  5. ^ "השימוש בעץ בבניית בתי העלייה הראשונה בארץ ישראל", אופקים בגאוגרפיה, 34-33, תשנ"ב, עמ' 58-43
30 באפריל

30 באפריל הוא היום ה-120 בשנה (121 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 245 ימים.

אצבע הגליל

אצבע הגליל היא אזור גאוגרפי בצפון-מזרח ישראל.

אזור אצבע הגליל כולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון. גבולות האזור: במערב ובצפון גבול ישראל-לבנון, במזרח רמת הגולן ונהר הירדן, ובדרום קו דמיוני בין קיבוץ מלכיה במערב לגונן במזרח.

אצבע הגליל היא שלוחה של הגליל העליון הישראלי ועמק החולה, שצורפה לשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1924, בהסכם בינו לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, בין השאר בעקבות ייסוד היישובים מטולה, תל חי וכפר גלעדי באזור. כינויה ניתן לה בשל צורתה הצרה והמוארכת, כמעין אצבע הבולטת צפונה לתוך תחום השטח הצרפתי.

בית הספר לילדי הבדואים

בית הספר לילדי הבדואים שוכן במערב העיר העתיקה של באר שבע. הוא הוקם בשנת 1914 ותוכנן לשמש כבית ספר לילדי הבדואים. מיד עם סיום בנייתו הוא הוסב לשימוש הצבא העות'מאני. לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים הוא הוסב בחזרה לבית ספר. לאחר מלחמת העצמאות הוא שימש בתור בית החייל עד 1979, אז הועבר בית החייל. בהמשך שוקם המבנה, ומשנת 2013 הוא מהווה חלק מפארק קרסו למדע, פארק מדע לנוער. דגם של בית הספר מוצג בפארק מיני ישראל.

גבולות מדינת ישראל

גבולות מדינת ישראל מגדירים את השטח עליו חל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה וכן את השטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית.

מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון, בו נחלקות הסמכויות השלטוניות בין הרשות הפלסטינית וישראל. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.

מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה במגילת העצמאות שלה. הגבולות נקבעו בתהליך הדרגתי, שראשיתו בהסכם סייקס-פיקו בין המעצמות ששלטו באזור כ-30 שנה קודם להכרזת המדינה, המשכו בכתב המנדט, עבור בתוכנית החלוקה, מלחמת העצמאות, סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לאורם נקבע הקו הירוק - גבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שטחים נרחבים משכנותיה - סוריה, ירדן ומצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו חזר חצי האי סיני לשליטת מצרים, הביא להסכמה על גבול ישראל-מצרים. הסכם השלום בין ישראל לירדן הביא לייצוב קו הגבול בין ישראל לירדן, תוך הסכמה על שינויים זעירים בו.

חלק מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים: "קווי שביתת נשק", "קוי הפרדת כוחות" או "קווי הפסקת אש". שליטתה של ישראל ברמת הגולן נמצאת בלב המחלוקת בין ישראל לסוריה על גבולן המשותף. על הגבול בין ישראל ללבנון קיימת הסכמה, למעט שטח קטן של חוות שבעא. מאז שנות ה-90 מתקיים משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית על קביעת גבול ביניהן.

גדר הצפון

גֶדר הצפון היא גדר תיל מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון פלשתינה-א"י, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בשנת 1938 בידי פועלים יהודים, עובדי חברת "סולל בונה". לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ובהמשך ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר.

על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ניטש ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה ובה 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתחו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגוֹדְרִים, שהוטלה גם היא על היישוב העברי, הייתה כשלעצמה מבצע צבאי קשה; בהפעלתו צברה "ההגנה" ניסיון וידע שלימים שימש אותה היטב. הקמת הגדר הייתה אחד ממבצעי התיישבות והביטחון הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. מסכם דוד הכהן בספר זיכרונותיו:

הגדר פורקה בין 1942 ל־1946, וכיום אין לה כל זכר. לאורך כביש הצפון מבנים ואתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה.

המנדט הבריטי

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

"שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שפעל מתוקף המנדט שקבלה מחבר הלאומים.

"ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ תחת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים החל ב-1922.

"תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

הרכבת בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

מסילות הברזל היו אמצעי הניוד המודרני היחיד בארץ ישראל בעשור הראשון של המאה ה-20. כלי רכב מוטוריים כמעט לא היו בארץ, ובוודאי שלא כלי תעופה. ולכן זכו פיתוח רשת הרכבות בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה והשימוש בהן, לעדיפות הצדדים הלוחמים.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

יהושע בן אריה

יהושע בן אריה (נולד ב-1928) הוא גאוגרף ישראלי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ורקטור האוניברסיטה לשעבר. בן אריה הוא מגדולי חוקריה של ירושלים וארץ ישראל, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל לשנת תשנ"ט.

יעקב שביט

יעקב שביט (נולד ב-1944) הוא פרופסור מן המניין, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר.

יער

יַעַר הוא שטח שבו יש צפיפות גבוהה של עצים. יערות נפוצים בכל יבשות כדור הארץ, מלבד אנטארקטיקה. כיום, כ-39 מיליון קמ"ר (פחות משלושים אחוז מהשטח היבשתי של פני כדור הארץ) הם יערות, אך שטח זה קטן בהתמדה בעקבות כריתת עצים ובירוא יערות.

כיכר הכנסת

כיכר הכנסת נמצאת במפגש הרחובות אלנבי והרברט סמואל (הטיילת) בתל אביב, בסמוך לשפת הים. היא נקראה בתחילה בשם: "כיכר הקזינו" בגלל קזינו גלי אביב ששכן בחוף ירושלים ממול. לאחר קום המדינה הוחלף שמה ל-כיכר הכנסת על שם: "הכנסת הראשונה" שהתארחה בבניין למשך תשעה חודשים עד דצמבר 1949 עת שבה ועלתה לירושלים. לאחר מעברה של האופרה הישראלית לבניין קולנוע קסם ב-1958 נודעה כ"כיכר האופרה".

כפר

כפר הוא דפוס התיישבות אנושי המאופיין במספר פרמטרים, בהם היותו מבוסס על חקלאות, גודלו ביחס לעיר, או מיקומו באזור ספר. הכפר יהיה לרוב (אך לא תמיד) קטן מעיירה. עד למהפכה התעשייתית ועידן העיור שבא בעקבותיה היה הכפר צורת ההתיישבות של מרבית האוכלוסייה האנושית.

כרם אברהם

כרם אברהם היא שכונה בירושלים, הנמצאת בצפון-מרכז העיר, בין שכונת גאולה, מחנה שנלר, ותל ארזה.

עלי זית וחרב

עלי זית וחרב הוא כתב עת היסטורי לחקר תולדות כוח המגן העברי בארץ ישראל בעת החדשה.

עמק יזרעאל

עמק יִזְרְעֶאל (בערבית: مرج ابن عامر (מרג' אבּן עאמר), "עמק בן עאמר", וגם سهل زرعين (סַהְל זִרְעין), "מישור זרעין") הוא עמק גדול בצפון ארץ ישראל, תחומיו בין הרי הגליל התחתון, הרי השומרון ורכס הכרמל, והוא נמשך ממישור החוף ועד לבקעת הירדן. עמק יזרעאל הוא הגדול בשברי המשנה של השבר הסורי אפריקני.

קניון באר שבע-עזה

קניון באר שבע-עזה הוא קניון קדום בארץ ישראל שהיה קיים בתקופת המיוקן. שרידי הקניון, שאורכו המשוער כ-100 ק"מ, נמצאים כיום מתחת לפני הקרקע ונחשפים לעין במקומות ספורים. לאורכו נערכו מספר קידוחים תת-קרקעיים שמטרתם הייתה מציאת מאגרי מים ונפט. קידוחים אלו שפכו אור על הקניון ועל המשקעים שהצטברו בו.

הקניון נוצר לפני כ-16 מיליון שנה והגיע לשיא עומקו בתקופת האירוע המסיני, והוא משתרע ממזרח לדימונה מערבה עד הים התיכון. העיר באר שבע יושבת בחלקה על האפיק הקבור של הקניון, שעומקו באזור זה היה כ-275 מטר ורוחבו 3 קילומטרים. באזור השפך שלו, בין בארי לסעד, הגיע עומקו עד כדי קילומטר וחצי. כיום מלא הקניון בסחף מאגן ניקוז רחב ביותר. מעריכים כי בקניון זרם נהר קדום שניקז את כל אזור מזרח הנגב והמכתשים. הזרימה גרמה לשחיקת שכבות סלע קדומות יותר מתקופת האוליגוקן שהיו במסלול הנהר ומילאה את הקניון בסחף.

שכונות הגנים בירושלים

שכונות הגנים הן שש שכונות מגורים יהודיות שהוקמו במערב ודרום ירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-20, לפי תכנונו של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, על פי אסכולת עיר הגנים של אבנעזר הווארד.

שכונות הגנים היו מרווחות וירוקות. רחובותיהן הותאמו לטופוגרפיה הירושלמית, ונבנו בהן שדרות-גן. בשכונות נבנו בתים חד-קומתיים בעלי גינה, מה שהיווה חידוש בירושלים, שהייתה חסרה גינות פרטיות וגנים באותה תקופה. הנקודה הגבוהה ביותר בכל שכונה הייתה מיועדת להקמתו של מבנה ציבורי.

שכונות הגנים סימלו לראשונה את פריצתן של השכונות היהודיות בירושלים הרחק מהעיר העתיקה ורחוב יפו, כאשר תושבי השכונות העדיפו את השקט, המרחב והירק על פני הקירבה למרכז העיר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.