גבל

גְבַל הייתה עיר נמל פיניקית לחוף הים התיכון, ושרידיה שוכנים כיום בעיירה הקטנה ג'בייל (جبيل), כ-40 ק"מ צפונית לביירות, בירת לבנון. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון[1]. היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

גבל
جبيل
ByblosHarbour2
הנמל ברובע ימי הביניים של העיר. בתווך נראה מגדל הפעמונים של כנסיית יוחנן המטביל
מדינה לבנון  לבנון
תאריך ייסוד 5,000 לפנה"ס
שטח 5 קילומטר רבוע
גובה 10 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 70,000
קואורדינטות 34°07′25″N 35°39′04″E / 34.1236111111111°N 35.6511111111111°E
אזור זמן UTC+2
http://www.jbail-byblos.gov.lb
גבל
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Byblos(js) 5
מראה כללי של האתר הארכאולוגי בגבל. מקדש רשף, על האובליסקים שלו (מרכז התמונה, בצד שמאל)
מדינה לבנון  לבנון
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 4, 6
קואורדינטות 34°07′00″N 35°39′00″E / 34.116666666667°N 35.65°E
Byblos(js) 18
מראה במקדש בעלת גבל
ByblosObeliskTemple
מקדש האובליסק לאל רשף
Byblos(js) 3
המצודה הצלבנית
ByblosHarbourTower
שרידי מגדל הנמל הצלבני על המזח
Byblos(js) 1
כנסיית יוחנן המטביל

אטימולוגיה

הפיניקים כינו את העיר בשם "גובלה" ולאחר מכן "גבל", וממנו בא שמה הערבי. לאחר המאה ה-12 לפנה"ס העניקו לה היוונים את השם "ביבלוס" (Βύβλος), ככל הנראה בשל כך שהפפירוס המצרי, שנקרא ביוונית "ביבלוס", יובא ליוון דרך גבל. בפי המצרים היא כונתה בשם "כבן" (kbn).

היסטוריה

העת העתיקה

Byblos syll signs
כתב ההברות של גבל

גבל נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם המיושבות ברציפות, ונראה כי קהילת דייגים הייתה קיימת במקום בתקופת האבן החדשה, לפני 7,000 שנה. פילון האלכסנדרוני סיפר כי לגבל יצא מוניטין של העיר העתיקה ביותר בעולם. באתר שרידי בקתות בנות חדר בודד שרוצפו בחלקי אבן גיר[2], וכן נמצאו כלי אבן מתקופה זו.

בתקופה הכלקוליתית, במהלך האלף ה-4 לפנה"ס, זכתה העיר לתוואי עירוני חדש. בתים הוקמו על התל, ונקרופוליס חדש קם מחוץ לשטח הבנוי. מספר שיטות קבורה נהגו בתקופה זו, ובהן קבורת מתים כדי חרס גדולים יחד עם חפציהם הארציים[3].

בתחילת תקופת הברונזה נחשבה גבל לנמל ייצוא העץ במזרח הים התיכון והיא עמדה בקשרי מסחר הדוקים עם מצרים העתיקה. בנוסף לעץ שלחה גבל למצרים שרף שהופק מעצי ארז ואשר בו עשו המצרים שימוש בחניטת גופות, ובתמורה שלחו המצרים לגבל זהב, אלבסטר, פפירוס וצמר. העיר הוקפה בחומות ובמרכזה נסלל רחוב ראשי שממנו התפצלו רחובות משניים. בשנת 2700 לפנה"ס לערך נבנה בעיר מקדש לבעלת גבל, שנחשבת לאלת העיר.

גבל נכבשה על ידי האמורו בשנת 2150 לפנה"ס לערך והועלתה באש. במקומות מסוימים התגלתה שכבת אפר בעובי של 50 ס"מ.

העיר הוקמה מחדש כמאתים שנה לאחר מכן, והכנענים ייחסו את הקמתה לאל אל. "מקדש האובליסק" לאל רשף השוכן באתר הארכאולוגי של גבל מתוארך לתקופה שבין 1900 ל-1600 לפנה"ס. הסחר עם מצרים התחדש והעיר שבה לשגשג. העיר נזכרת במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס אז שלטו עליה ריב-הדד ואחיו, אילי-ראפיח, אחריו.

בשנת 853 לפנה"ס, העיר השתתפה בקרב קרקר, שהתנהל בין שלמנאסר השלישי מלך אשור לבין ברית של 12 מלכים מקומיים שקיוו להדוף את התרחבות האימפריה האשורית לכיוון מערב. אחד המלכים היה מלך גבל. על פי תיאור הקרב המופיע על גבי המונולית מכורח מלך גבל הוסיף לצבא הקואליציה כוח של 500 רגלים. בין המלכים הנוספים שנלחמו בקרב היה גם אחאב מלך ישראל.

כתב ההברות של גבל

במחצית הראשונה של האלף ה-2 לפנה"ס התפתח בגבל כתב הברות הנקרא על שמה (כתב הברות של גבל). באתר התגלו עשר כתובות בכתב זה, ודוגמה חשובה ממנו נמצאה על ארון אחירם של המלך אחירם[דרושה הבהרה]. סך הכל מוערך מספר הסימנים השונים ב-66 עד 168, וחוסר הוודאות בעניין זה נובע מכך שחלק מהסימנים לא השתמרו במלואם, וייתכן שסימנים בסגנונות כתיבה שונים התפרשו כסימנים שונים. כתובות נוספות בכתב זה התגלו גם במצרים, באיטליה ובתל מגידו, אך כתב זה טרם פוענח.

התקופה ההלניסטית

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה גבל בידי אלכסנדר הגדול ועד מהרה הייתה היוונית לשפת האינטליגנציה. המנהגים והתרבות ההלניסטים אומצו, והעיר הייתה למרכזה של כת עובדי אדוניס. בתקופה זו כבר נהג במקום השימוש במטבעות, והעיר עמדה בקשרי מסחר ענפים עם ערים אחרות ברחבי הים התיכון. גנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את העיר בשנת 64 לפנה"ס וסיפח אותה לאימפריה הרומית. בתקופה הרומית ירדה חשיבותה המסחרית של העיר אך מקדשיה היו למקום עלייה לרגל.

ימי הביניים והעת החדשה

בתקופת האימפריה הביזנטית שנמשכה משנת 395 עד 636, הייתה גבל מקום מושבו של בישוף, אך היא הלכה ואיבדה מחשיבותה. ב-636 השתלטו עליה הערבים ותהליך שקיעתה של העיר המשיך. הסחר עם מדינות אירופאיות גווע, וימי השפע חזרו לגבל רק לאחר הכיבוש הצלבני ב-28 באפריל 1103[4], עת עמדה בקשרי מסחר עם ג'נובה. העיר הייתה בסיס צבאי חשוב במהלך המאה ה-11, ושרידי המצודה הצלבנית וכנסיית יוחנן המטביל מעידים על כך. גבל נכבשה בידי צלאח א-דין ב-1188, אך לאחר מכן השתלטו עליה הצלבנים שוב ב-1197. לבסוף נכבשה העיר בידי הסולטאן הממלוכי בייברס ב-1266, וביצוריה שוקמו. ב-1369 הפציצו ספינות ממלכת קפריסין את העיר מהים.

בשנת 1516 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית אשר שלטה בלבנט במשך 400 שנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר לחלק מהמנדט הצרפתי בלבנון, והיא חלק מלבנון מאז עצמאותה.

אתרי העיר

האתר הארכאולוגי בגבל שוכן על חופו של הים וצורתו כשל עיגול בקוטר של כ-400 מטר. לפני שהמקום נחפר, התנשא התל במקום לגובה של 12 מטר, והוא כוסה בבתים מאוחרים ובצמחייה. האתר העתיק התגלה מחדש בשנת 1860 ומחקרים נערכו סמוך לאחר מכן. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 התגלה בוודאות הקשר המסחרי ההדוק שעמד בין גבל לבין מצרים, וחקר התל המשיך במשך כל המאה ה-20. במקום שוכנים שרידיהם של מקדש בעל גבל שהוקם בשנת 2700 לפנה"ס ושל מקדש רשף, או מקדש האובליסק, מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס. סמוך לחוף הים נמצא תיאטרון קטן, בחלקו הצפוני של האתר ניצבת הטירה הצלבנית שהוקמה מאבן גיר בראשית המאה ה-12. צורתה כשל ריבוע מוקף חומה ובה חמישה מגדלים. מגדל העוז והחצר שכנו במרכז, וגשר היה תלוי מעל לחפיר הצפוני שהקיף את המבנה. צלאח א-דין הרס חומות המצודה ב-1190, אך הן שוקמו עם הכיבוש הצלבני החוזר ב-1197. צמוד לאתר הארכאולוגי מצפון שוכן רובע ימי הביניים הקטן והוא מוקף בחומה. ברובע זה שוכן נמל קטן, כנסייה המוקדשת ליוחנן המטביל שהוקמה ב-1150, מסגד ושוק קטן.

היסטוריוגרפיה

גבל נזכרה במספר מקומות בתנ"ך:

"מִתֵּימָן כָּל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים--עַד-אֲפֵקָה: עַד, גְּבוּל הָאֱמֹרִי. וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי, וְכָל-הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, מִבַּעַל גָּד, תַּחַת הַר-חֶרְמוֹן--עַד, לְבוֹא חֲמָת."

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת--אַבְנֵי גָזִית. וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה, וּבֹנֵי חִירוֹם--וְהַגִּבְלִים; וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, לִבְנוֹת הַבָּיִת."

"יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד, הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל-אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ."

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Jean-Pierre Thiollet, Je m'appelle Byblos, H & D, Paris, 2005. ISBN 2 914 266 04 9

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מספר תושבי הנפה כולה מוערך בכ-62,500 עד 89,000 תושבים
  2. ^ Advisory body evaluation
  3. ^ Byblos - History
  4. ^ Crusader Era Sites - Middle East
אוסיריס

אוסיריס (ביוונית: Ὄσιρις) הוא שמו היווני של אל המוות המצרי אוסֶר (Asir) לפי המיתולוגיה המצרית. אוסיריס מוכר גם כאל המתים והשאול. בפניו נשפטו המתים אשר באו בשערי השאול. נולד בעיר בוסיריס שבמצרים.אוסיריס הוא אחד מצאצאיו של רע (אל השמש). אוסיריס היה בנו של גב (אל האדמה) ונות (אלת השמים), והיו לו שלושה אחים: אח - סת, ושתי אחיות - איזיס ונפתיס. אוסיריס התחתן עם אחותו איזיס, ויחד הביאו לעולם את התרבות. הוא לימד את בני האדם לעבד את האדמה ולייצר לחם, יין ושיכר.

אוסיריס ביסס את המאעת (הסדר הקוסמי) ברחבי הארץ וירש את השלטון על הארץ לאחר שהוכיח כי הוא ראוי לכך כצאצאו של אל השמש, בורא העולם רע (ra). הוא אירגן את הארץ ותירבת אותה, שלט בכל מקורותיה של מצרים והביא לה שפע ושגשוג. מימי הנון (המים הקמאיים) היו נתונים לפיקוחו והוא השתית חקלאות המנצלת את גאות ושפל היאור. הצמחייה לבלבה ובעלי החיים התרבו. אוסיריס אף ניהל את מערכות הכוכבים בשמים, וכל האלים רחשו לו כבוד.

אוסיריס שלט על מצרים המיושבת, עד שסת רצח אותו. לאחר החייאתו, הוא קיבל את השלטון על ארץ השאול. מותו ותחיתו של אוסיריס מסמלים את הגאות והשפל של הנילוס. בנו הורוס (חור) נקם בסת על רצח אביו, הביס אותו וקיבל לידיו חזרה את השלטון על מצרים.

בטקס הדתי של הפולחן המצרי היה נהוג להכין פסלוני בוץ בדמותו של אוסיריס, בהם היו נעוצים זרעים; את הפסלים השליכו לנילוס, וכשהזרעים החלו לנבוט היה זה סימן לתחייתו של האל.

בשל תחייתו נחשב האל גם לאל הבריאות.

אוסיריס נחשב המקביל לאדוניס במיתולוגיה היוונית ולתמוז במיתולוגיה המסופוטמית.

אלפבית פיניקי

האלפבית הפיניקי הוא האלפבית העברי-כנעני העתיק, התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני, ונוצר סביב שנת 1050 לפנה"ס. הוא היה בשימוש הפיניקים לכתיבת שפתם, הפיניקית, שפה שמית צפונית. רוב האלפביתים המודרניים נשענים עליו, כולל האלפבית היווני, הלטיני, הערבי, הקירילי, העברי ועוד. כמו האלפבית הפרוטו-כנעני, גם האלפבית הפיניקי הוא אבג'ד ובעל 22 סימנים המסמנים עיצורים בלבד, וצורת ההגייה מובנת מההקשר (האלפבית היווני היה הראשון שכלל תנועות). שמות האותיות הפיניקיות דומים לאלו שבעברית, ובכלל עברית ופיניקית דומות מאוד ומוגדרות כ"שפות אחיות".

הטקסטים הפיניקים הקדומים ביותר הם כתובות מלכי גבל שזמנם המאה העשירית לפנה"ס. הטקסטים נמצאו במושבות פיניקיות על חופי הים התיכון, בעיקר בלבנון ובקרתגו, אשר בצפון אפריקה.

ארון אחירם

ארון אחירם הוא סרקופג שהתגלה בנקרופוליס המלכותי של העיר הקדומה גבל שבלבנון. על הסרקופג נמצאה כתובת חקוקה בכתב פיניקי המציינת את שמו של מלך פיניקי בשם אחירם. הכתובת מתוארכת לשנת 1000 לפנה"ס לערך.

בינת ג'בייל

בינת ג'בייל (בערבית: بنت جبيل, תעתיק מדויק: בִּנְת גְּ’בֶּיל) היא העיר השנייה בגודלה במחוז אל-נבטיה בדרום לבנון, מהווה את בירת נפת בינת ג'בייל במחוז אל-נבטיה, והייתה בשליטת צה"ל במשך 18 שנה.

העיר ממוקמת על גבעה הצופה על בקעת רמיש ליד הגבול הדרומי של לבנון עם ישראל, בגובה 770 מטר מעל פני הים. מתגוררים בה כ־30,000 תושבים, שיעים ברובם. קיימת מחלוקת לגבי מקור שמה: יש הטוענים כי השם ניתן על ידי שבטים תימניים שהתיישבו במקום ונתנו למקום שם המזכיר שמות של ערים תימניות, אחרים טוענים כי שם העיר מלמד על זיקה ליישוב גבל הממוקם כ־42 ק"מ צפונית לביירות.

גריפון

גְריפֿון (קרוי גם גריפִֿין) הוא חיה מיתולוגית בעלת גוף ורגליים אחוריות של אריה, וראש, כנפיים ורגליים קדמיות של נשר. לפי גרסאות אחדות לגריפון יש זנב נחש.

הציור הראשון של הגריפון שידוע עליו כיום הופיע במצרים, בין דמויות של בעלי חיים אחרים על לוח תמרוקים משנת 3200 לפנה"ס בערך. במקדשי הקבורה של סחו-רע ושל פפי השני הוא נקרא "תשתש" (טורף, קורע) וכן נקרא גם "פתפת". בציורים הראשונים של הגריפון היו כנפיו סגורות, ורק מאוחר יותר הן צוירו פרושות.

סוג אחר של גריפון שהופיע במקומות שונים בתקופה מאוחרת יותר היה בעל ראש של עוף בלתי ידוע המזכיר תרנגול. את הסוג הזה של גריפון ניתן לראות כמעט בכל האגן המזרחי של הים התיכון: מגידו בישראל, גבל בסוריה, נמרוד באשור וביוון - בדלוס, בדלפוי ובאתונה. על פי המיתולוגיה היוונית, הגריפון מתגורר בקן דמוי קן עוף, אך במקום ביצים הוא מטיל אבנים יקרות מסוג אכטיס (אגתה). הגריפונים היו מקודשים לאל אפולו והם שמרו על אוצרות הזהב שלו מפני הארימאספים.

בארץ ישראל נמצאו כמה גריפונים כדוגמת חרפושית ועליה ציור של גריפון, בסגנון מצרי קדום, שנמצאה בחפירות תל מגידו. בין רגלי הגריפון חרות השם "חמן" בכתב עברי קדום. בערבית מכונה הגריפון "אלענקא" (בעל צוואר ארוך), והוא מקושר לפעמים עם דמות מיתולוגית יהודית – הכרוב.

נמצא ציור של גריפון מופיע על תקרת בית כנסת בעיירת הורב שליד במברג, דרום גרמניה. תקרת בית הכנסת נמצאת היום במוזאון ישראל בירושלים, תערוכת יודאיקה.

הגריפון הופיע על רבים מהפסלים והתכשיטים מאזור חופי הים השחור ומרכז אסיה. בעולם העתיק נהגו להראות עצמות ענק ולומר כי אלו עצמות גריפון, אך ככל הנראה מדובר היה בעצמות דינוזאורים. הגריפון מסמל את הסיטי של לונדון, ופסליו נמצאים בכל הגבולות המפרידים בין הסיטי ושאר חלקי לונדון. הוא מופיע ביצירות ספרות, ובהן "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" וספרי "דברי ימי נרניה". אויבו הגדול ביותר הוא הסוס.

כתב הברות

כתב הברות (באנגלית: syllabary) הוא כתב שבו כל אחד מהסימנים בו מייצג הברה שלמה, כלומר צירוף של פונמות. זאת בשונה מהכתב האלפביתי המשמש את השפות האירופאיות, שבו כל אות מייצגת פונמה יחידה (למשל- /b/, /k/, /o/, /e/ וכו'). ברוב מערכות הכתב ההברתיות, כל סימן מייצג רצף של עיצור ותנועה (למשל- bo, bi, ke) או תנועה בלבד. אולם בחלקן עשויים להימצא גם סימנים המוקדשים להברות מורכבות יותר (כמו עיצור- תנועה- עיצור או עיצור- עיצור- תנועה). מנקודת מבט היסטורית, ניתן לראות בכתב ההברות שלב ביניים הניצב אחרי הכתב הלוגוגרפי (בו כל סימן מייצג מילה שלמה) ולפני הכתב האלפביתי. כל אחת מהשיטות יעילה מקודמתה בכך שהיא מאפשרת לייצג מספר גדול של רעיונות באמצעות סט קטן יותר ויותר של סימנים. מספר הסימנים הדרוש בכתב הברות גדול בהרבה בהשוואה לכתב אלפביתי. כתב ההברות התפתח באלף השלישי לפני הספירה בעיר גבל, כאשר אנשי העיר ששלטו בכתב חרטומים ובכתב יתדות, פישטו את מערכת הכתב שלהם ויצרו כתב קווי הברתי שכלל כ־120 סימנים. מערכות כתב הברתיות היו נפוצות בעת העתיקה ושימשו מספר רב של שפות. דוגמה ידועה היא כתב ליניארי ב' בו נכתבה השפה מיקנית שהייתה בשימוש ביוון ובכרתים בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס (התקופה המיקנית). כיום ישנן מספר שפות מודרניות, בהן יפנית ובמידה מסוימת גם אמהרית וטיבטית, המשתמשות בכתב הברות.

כתובות מלכי גבל

כתובות מלכי גבל הן הכתובות הקדומות ביותר בכתב הפיניקי. הכתב הפיניקי התפתח מן הכתב הפרוטו-כנעני הפיקטוגרפי לכתב הקווי, וזאת במהלכה של המאה ה-11 לפנה"ס. זמן קצר אחרי כן, במהלכה של המאה ה-10 לפנה"ס, אימצו את הכתב הזה מן הפניקים גם העברים וגם הארמים. הכתובות הפיניקיות הראשונות הן כתובות מלכותיות של מלכי גבל. כולן כתובות החקוקות באבן (כתובות לפידאריות). הכתובות התגלו בחפירות שנערכו בגבל בשנות ה-20 של המאה ה-20. רק בשתים מן הכתובות יש נקודת אחיזה כרונולוגית המסייעות בתיארוך כל הקבוצה. כתובת אביבעל חקוקה על פסל של המלך המצרי שישק (מחצית שנייה של המאה ה-10 לפנה"ס); כתובת אליבעל חקוקה על שבר של פסל הנושא גם כרטוש של אוסורכון הראשון מלך מצרים (מסוף המאה ה-10 וראשית המאה ה-9 לפנה"ס). לאחרונה הציע פרופ' בנימין זאס מאוניברסיטת תל אביב לאחר מעט את תיארוך הכתובות.

מגילת ון אמון

מגילת ון אמון היא סיפורו של מסע ימי של כוהן אמון ממצרים לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.

מסע ון אמון מתוארך לסוף השושלת ה-20 תקופת שלטונו של רעמסס האחד עשר, ותחילת השושלת ה-21 למלכי מצרים העתיקה, תחילת תקופת הביניים השלישית. התאריך שבו נוקב דו"ח ון אמון הוא - 'השנה ה-5 לתאריך חידוש הלידות', שהוא שנת 1075 לפנה"ס לערך. מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון-אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. המגילה היא פריפלוס מוקדם, ממנו ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אוניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד.

סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

מחוז א-ריאן

מחוז א-ריאן (בערבית: الريان; בתעתיק מדויק: אלריאן) הוא מחוז בקטר, שטחו הוא 2,450 קילומטרים, כשמינית משטח מדינת ישראל. מחוז א-ריאן גבל בכל מחוז בקטר מלבד מחוז א-שמאל עד לקריעה של שנת 2015.

מחוז בלה

בלה (געז: ባሌ; ידוע גם בשם "באלי") היה מחוז שהתקיים בדרום-מזרחה של אתיופיה. המחוז נקרא על שמה של המדינה האסלאמית בלה ששכנה בעבר באזור. גבולות המחוז היו הנהרות ובי שבלה במזרח ובצפון וגנלה במערב.

המחוז נוסד בתחילת המאה ה-20, פורק וסופח להררג בשנות ה-40 של אותה המאה ובשנת 1963 הוחזר. המחוז גבל במחוז הררג במזרח ובצפון, במחוז ארסי בצפון-מערב, בסידאמו בדרום ובמערב ובסומליה בדרום מזרח. בירת המחוז הייתה העיר גובה .

רוב אוכלוסיית המחוז הייתה מוסלמית בדתה והקבוצות האתניות העיקריות היו האורומו והסומלים.

כיום שטח המחוז מחולק בין מחוז בלה שבמדינת אורומיה לבין מחוז אפדר שבמדינת סומלי.

מחוז סידאמו

סידאמו היה מחוז בחלק הדרומי של אתיופיה, עיר הבירה של המחוז הייתה בירגאלאם, ואחרי כן אווסה. המחוז נקרא על שם הקבוצה האתנית שבאזור הסידאמים, שהיו המרכיב העיקרי של המחוז. המחוז הוקם על חלק משטחה של ממלכת קאפה. המחוז גבל בדרום מזרחה בסומליה בדרומה בקניה במזרחה בבלה בצפון מזרחה בארסי בצפונה בשוואה בצפון מערבה בקפאה ובמערבה במחוז גמו גופה.

נור-פה דה קאלה

נור-פה דה קאלה (בצרפתית: Nord-Pas de Calais (מידע • עזרה)) היה אחד מ-26 חבלי הארץ (régions) של צרפת על פי החלוקה המנהלית שנהגה בה עד לסוף שנת 2015. משנת 2016 החבל הוא חלק מהחבל החדש או-דה-פראנס.

החבל ממוקם בצפון הקיצוני של המדינה והיה מורכב משני מחוזות (départements) - נור ("צפון") ופה דה קאלה ("מצר קאלה", הוא מצר דובר). עיר הנציבות שלו הייתה ליל, והוא גבל בבלגיה מצפון וממזרח, תעלת למאנש ממערב, ובמחוז פיקרדי בדרום. עד סוף המאה ה-20 נשא את השם "נוֹר". בעבר היה לחלק מארצות השפלה הדרומיות, עד אשר הפך סופית לחלק ממדינת צרפת ב-1713.

ספר הג'ונגל (מחזמר)

ספר הג'ונגל - המחזמר הוא מחזמר ישראלי המציג את העלילה הכללית המתוארת בספרו של רודיארד קיפלינג - ספר הג'ונגל. במאי המחזמר היה חנוך רוזן, הוא עובד בידי אפרים סידון והולחן על ידי מירון מינסטר.

פילון איש גבל

פילון איש גבל (ביוונית: Φίλων Βύβλιος; בלטינית: Philo Byblius; ידוע גם בשם פילון הרניוס, Herennius Philo;‏ 64 – 141 לספירה) היה סופר והיסטוריון שחי בגבל (ביבלוס) בפיניקיה. פילון חיבר ספרי דקדוק והיסטוריה ביוונית, וכתב על המיתולוגיה וההיסטוריה של הפיניקים.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

צומור

צומור ( צֻמֻר או צְמָר, במצרית קדומה:Smr; באכדית: Su-mu-ru; באשורית: Si-mi-ra) הייתה עיר פניקית לחופי הים התיכון, בסוריה של היום. העיר שכנה דרומית לארוד.

העיר מוזכרת בספר בראשית, י, יח בפרק המספר אל תולדות בני נח, בתיאור השושלת של כנען נכתב " וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי וְאֶת-הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי". תיאור זהה מופיע בדברי הימים א א, טז.

העיר הייתה מרכז סחר גדול. צומור מוזכרת בתעודות מימי תחותמס השלישי. לאחר קרב מגידו, העיר הפכה ביחד עם מספר ערים נוספות למרכז שלטון מנהלי מצרי בכנען. העיר מופיעה במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס, שם שליטה היה אהריבטה (Ahribta). על פי המכתבים, בעיר היו מבני שלטון מצרי, וכונתה "מקום מנוחה של פרעה" ו"עירו של השמש".

בעקבות התרופפות השליטה של מצרים בפיניקיה כבש המלך עַבְּד-אַשוּרִתָה (Abdi-Ashirta) מממלכת אמורו את העיר. בעקבות מסע מצרי לאזור נהרג עַבְּד-אַשוּרִתָה והעיר עברה לחסותו של מלך גבל ריב-האדה (Rib-Hadda). על פי המכתבים לאחר מכן עַזירוּ (Aziru) בנו של עַבְּד-אַשוּרִתָה שמלך אחריו כבש את צומור. העיר מוזכרת גם ברשימת הערים שנכבשו על ידי סתי הראשוןבשנת 1335 לפנה"ס, במהלך שנת שלטונו האחרונה של אחנתון, פרצה בצומור מגפת טולרמיה (Tularemia). מגפה זו, אשר לה גרמו חיידקי ‏Francisella tularensis, מוזכרת במכתב אל-עמארנה מס' 96 בו נכתב כי יש מגפה בצומור. בעקבות התפרצות המגפה נאסר על תושבי העיר וכן על סוחרים שביקרו בה להיכנס לתחומי העיר גבל. אמצעי זהירות זה לא הועיל הרבה שכן המחלה התפשטה במהירות לאורך נתיבי המסחר הראשיים של המזרח התיכון והגיעה דרומה עד למגידו, מזרחה עד בבל, מערבה לחופי קפריסין והאיים האגאיים וצפונה לממלכת החתים וארזוה.

מכתב א"ע 96 שנשלח על ידי שר מצרי לריבהדה מושל גבל:

העיר מופיעה גם בפפירוס אנאסטאזי א. פפירוס מראשית ימי שלטונו של רעמסס השני מציין שהעיר הייתה הצפונית ביותר בחוף הפיניקי שבה שהה חיל מצב מצרי. לפי הפפירוס צומור נכללה בגבולה של כנען, שהיה מחוז שלטון מצרי בתקופת הממלכה החדשה. העיר נקראה "צומור" של ססי" כלומר צומור של רעמסס, ומכאן שהייתה רכושו.

העיר מוזכרת בתעודות מתקופתו של תגלת פלאסר הראשון (1115–1076 לפנה"ס), בהן הוא מספר ששט מארוד לצומור במשך שלוש שעות כפולות. בכתובת של המלך האשורי אדד-ניררי השלישי שמלך בין השנים 783-811 לפנה"ס, הוא מציין: "את צלם מלכותי הצבתי בעיר ארוד השוכנת בלב הים". תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר בשנת 738 לפנה"ס, העיר הייתה בתחום השפעתה של חמת, והוא צרף אותה ביחד עם ערקה כפחווה. בעקבות מותו של שלמנאסר החמישי בשנת 722 לפנה"ס, מרדה העיר בשלטון האשורי ביחד עם חמת. העיר נכבשה מחדש בשנת 720 לפנה"ס בימי סרגון השני. ברשימת האפונים האשורי מופיעים שני נציבי צומור.

העיר מופיעה גם במטבעות מהתקופה ההלניסטית, וכן בכתביהם של סטראבון ופליניוס הזקן. אצל סטראבון העיר הייתה שייכת לממלכת ארוד. פליניוס מציין שהעיר שכנה בנהר אל-כביר לבין מרתוס.

במשך השנים הועלו מספר הצעות לזיהוי אתרה של העיר, ביניהן תל צמריאן שבו נמצאו שרידים מתקופת הברונזה. תל קאזל, אף על פי שהוא אינו בקרבת הים וטבת אל-חמאם, השוכן ליד הים. הארכאולוג הצרפתי מוריס דונאן ( Maurice Dunand) שהחל לחפור באתר הארכאולוגי תל קאזל (Tell Kazel) בשנת 1957 הציע לזהות את האתר עם העיר צומור. האתר שוכן באזור העיר סאפיתא שבמחוז טרטוס.

קרב קרקר

קרב קרקר התרחש בשנת 853 לפנה"ס, סמוך לעיר קרקר שבצפון מערב סוריה של ימינו. השתתפו בו שלמנאסר השלישי מלך אשור וכנגדו ברית של 12 מלכים מקומיים שחברו במאמץ להדוף את התפשטותה של האימפריה האשורית מערבה. נהוג לזהות את העיר קרקר העתיקה עם תל קרקור, שנמצא כ-8 ק"מ מדרום לג'סר א-שגור, בעמק הנהר עאסי במערב סוריה.

הקרב מתואר בשתי כתובות אשוריות: האובליסק השחור ובמונולית מכורח. באחרון מספר שלמנאסר כיצד יצא מנינוה ביום ה-14 לחודש איירו, חצה את הפרת והחידקל, וכפה מס על מספר ערים, שהחשובה שבהן היא חלב. לאחר חלב נתקל בהתנגדות ראשונית מצד מלך חמת, אירחולינה, אך נצחו. משם המשיך דרומה לעיר קרקר. בחצותו אותה, פגש בקואליציה של 12 המלכים. שלמנאסר תיאר את הקרב כך:

"לחמתי איתם בכוח הרם שנתן לי האל אשור, בכלי הנשק האדירים שנתן לי האל נרגל...הנחלתי להם מפלה...הכיתי בחרב 14,000 בלוחמיהם...הפלתי עליהם סופה. השלכתי את גויותיהם ומלאתי את פני המישור...(שהיה) צר מידי לתת לנשמותיהם לרדת לשאול"

"במצוות אשור, האדון הרם, אדוני, איתם עשיתי מלחמה. הרס בהם שרעתי. מרכבותיהם, כרכרות מלחמתם, מכשירי מלחמתם לקחתי מהם. 20,500 מלוחמיהם עם חצים הרגתי"למרות הכתוב במקורות, ככל הנראה מלך אשור לא הצליח לנצח את הברית, כיוון שלאחר הקרב הוא חזר לארצו ולא המשיך במסע כיבושיו (שהתחדש רק 4 שנים מאוחר יותר), והממלכות שמרו על עצמאותן.

המונולית מכורח מתאר את סדר גודל הכוחות:

בן הדד השני (קרוי בכתובת בשם הדדעזר) מארם דמשק עם 1,200 מרכבות, 1,200 פרשים ו-20 אלף רגלים.

אירחולינה מחמת עם 700 מרכבות, 700 פרשים ועשרת אלפים רגלים.

אחאב מישראל עם 2,000 מרכבות ו-10 אלף רגלים.

מלך גבל עם 500 רגלים.

מלך מצרים עם אלף רגלים.

מלך ערקה עם 10 מרכבות ועשרת אלפים רגלים.

מַתִנֻ-בַעַל מלך ארוד עם 200 רגלים.

מלך אוסנו עם 200 רגלים.

אדון-בעל משיאנה עם 30 מרכבות ואלף (או עשרת אלפים) רגלים.

גינדיבו הערבי עם אלף גמלים.

בעשא 'בן רחוב' מהר אמנה.סה"כ 3,940 מרכבות, 1,900 פרשים, 1,000 גמלים וכ-53 אלף רגלים. המקורות העתיקים נוטים להפריז במספרים וככל הנראה מספר הלוחמים והמרכבות קטן יותר.

כפי שניתן לראות הברית כללה 11 מלכים ולא 12 כפי שנכתב במונולית מכורח, אך הסיבה לכך אינה ידועה. ייתכן שהסופר האשורי החליט לעגל את המספר, אך כאמור הסיבה אינה ידועה.

לקרב זה היו שתי השפעות:

התפשטותה של אשור למערב נבלמה למשך מאה שנה לערך (רק בשנת 732 לפנה"ס הצליח תגלת פלאסר השלישי לכבוש את דמשק).

לראשונה נטשו מדינות האזור את המריבות ביניהן והתאחדו כדי להתנגד לכיבוש האשורי. ברית זו לא נמשכה זמן רב וכעבור שנתיים נערכה מלחמת רמות גלעד בין ישראל לארם-דמשק, ובה מצא המלך אחאב את מותו.

שפות כנעניות

השפות הכנעניות הן משפחת שפות קרובה של להגים מהשלוחה הצפון-מערבית של השפות השמיות, הכוללת בין השאר את העברית והפיניקית. השפה הכנענית השפיעה והושפעה מכל שפות הסביבה ברמת השפעה גדולה מאוד, ששרידיה קיימים עד היום בלשונות רבות.

תהילים פ"ג

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, הוא פרק פ"ג בספר תהילים והמזמור ה-93 בו (בתרגום ליוונית וללטינית, זהו המזמור ה-92), הפותח במילים אלו. המזמור הוא האחרון מתוך 11 פרקים רצופים המיוחסים לאסף בן ברכיהו הלוי – ראש המשוררים במקדש בימי דוד המלך. זהו גם המזמור האחרון בחלק שמהמקור האלוהיסטי של ספר תהילים (בחלק זה מכונה האל לרוב בכינויו אלוהים), שמתחיל בתהילים מ"ב ונגמר בפרק זה). פרק זה נתפס לרוב כקינה לאומית המתעוררת בשל האיום של פלישה לישראל על ידי שכנותיה.

יש מנהג אשכנזי ישן לאומרו בכל יום בסוף תפילת שחרית כדי להזכיר צרת הגלות, ויש נוהגים לאומרו רק בימים שאומרים בהם תחנון,, ויש נוהגים לאומרו בכל יום שאומרים למנצח, ברם, לפני מנהג פפד"מ, אומרים אותו בכל יום ואפילו בשבת וביום טוב. מנהג אמירת מזמור זה בכל יום (או בימים שאומרים בהם תחנון) דעך במאות השנים האחרונות, ונשתמר רק אצל קהילות היקים וקהילות אויבערלאנד.

בשל תכנו, העוסק בבקשה מה' להלחם באויבי ישראל המבקשים להשמידו, קריאת מזמור זה נפוצה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל.

קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות, כמועילה לחזרה בשלום מהמלחמה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.