גאורג וילהלם פרידריך הגל

גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶלגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 177014 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בעידן הנאורות.

הגותו של הגל תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטתו הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם והמטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס.

הישגו העיקרי של הגל הוא התפתחותו של ניסוח ייחודי לאידיאליזם, שלפעמים כונה "אידיאליזם מוחלט" (אם כי בצורה מועטה).

פילוסופיית הרוח של הגל משלבת מבחינה מושגית תחומים מפסיכולוגיה, מדינה, היסטוריה, אמנות, דת ופילוסופיה. טיעונו בנוגע לדיאלקטיקה של אדון-עבדים היה בעל השפעה רבה, במיוחד בצרפת של המאה ה-20.

חשיבות מיוחדת נוספת היא תרומתו למושג הרוח (גייסט, לפעמים גם מתורגם כמו "Mind") כביטוי ההיסטורי של "Sublation": שילוב ללא אלימינציה או הפחתה, ושל גורמים סותרים או מנוגדים לכאורה: למשל, הסתירה לכאורה בין הטבע והחופש ובין האימננטיות והנשגבות.

הגל נתפס במאה ה-20 כממציא משולש התזה, האנטיתזה, והסינתזה, (משולש אשר נקבע כביטוי מפורש אצל יוהאן פיכטה).

הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפשיזם (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה) והקומוניזם.

הגל השפיע על הוגים וסופרים רבים בעלי עמדות שונות מאוד. התאולוג קארל בארת' תיאר את הגל כ"אקווינס פרוטסטנטי", ואילו הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי כתב ש"כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם גרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל".

גאורג וילהלם פרידריך הגל
Georg Wilhelm Friedrich Hegel
Hegel portrait by Schlesinger 1831
זרם אידיאליזם גרמני, הגליאניזם
תחומי עניין לוגיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה של ההיסטוריה, מדע המדינה, אסתטיקה
הושפע מ תאלס, הרקליטוס, פרמנידס, אפלטון, אריסטו, מקיאוולי, שפינוזה, רוסו, קאנט, פיכטה, שילר, הרדר, שלינג, הלדרלין
השפיע על פוירבך, קירקגור, שטראוס, מרקס, אנגלס, רוזנצווייג, היידגר, בובר, לוקאץ', ג'נטילה, אדורנו, מרקוזה, קרוצ'ה סארטר, בובואר, דרידה, באטלר, סינגר, ג'יימסון, קוז'ב, טיילור, פוקויאמה, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים.

חייו

הגל נולד בשטוטגרט שבווירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עסק בשירות ציבורי. כילד הרבה הגל לקרוא ספרים, עיתונים ומאמרים פילוסופיים, בעיקר בהשפעת אמו. הוא היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות.

הגל התחנך ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift - הסמינר של הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג), שם היה לחברם של הפילוסופים פרידריך שלינג ופרידריך הלדרלין. שלושתם כתבו יחד ביקורת על הפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה. הגל הושפע עמוקות מחיבוריהם של שפינוזה, קאנט ורוסו ומהמהפכה הצרפתית שהתרחשה בימיו.

לכתביו של הגל יצא מוניטין בשל הקושי שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הראשון שהופיע בדפוס היה "הפנומנולוגיה של הרוח". מאוחר יותר הוא פרסם את "האנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה", "המדע הלוגי", ו"פילוסופיה של המשפט". כמה חיבורים אחרים בנושאי פילוסופיה של ההיסטוריה, דת, אסתטיקה וההיסטוריה של הפילוסופיה חוברו מסיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו לאחר מותו.

Hegelgrave
המצבה על קברו של הגל בבית הקברות דורותנשטאדטישר בברלין

שיטתו הפילוסופית

ביסוד הפילוסופיה של הגל עומדת הטענה כי האמת היא הכוליות. הגל גרס כי כל מושג כולל בתוכו את כל הפרדיקטים הנוגעים למושאו של אותו מושג (למשל: המושג 'נפוליאון' כולל בתוכו את הפרדיקטים 'יליד קורסיקה', 'חי בין 1821-1769', 'קיסר צרפת', 'גולה בסנט הלנה' ו'מת'). חלק מן הפרדיקטים הללו עשויים להיות סותרים (למשל: 'נפוליאון חי' ו'נפוליאון מת'). בדרך כלל מקובל לומר כי הפרדיקטים הסותרים חלו על המושא בזמנים שונים, ולכן כביכול אינם סותרים, אך לדעת הגל המושג כשלעצמו הוא אל-זמני, ולכן במושג זה כלולים יחד 'בו זמנית' המושגים הסותרים המרכיבים אותו. מתוך כך רואה הגל את הזמן - כלומר את ההיסטוריה - כאמצעי לכך שכל מושג מופשט יביא את עצמו לכלל מימוש. למהלך זה הוא קורא 'דיאלקטיקה'. כמו כן, אצל הגל, דבר 'מופשט' הוא מושג שאיננו מופיע באובייקט קונקרטי בזמן, ואילו דבר 'ממשי' כאשר הוא מהווה תחולה של מושג כללי בדבר אינדיבידואלי, דהיינו בזמן. הזמן מאפשר התפתחות של מושג, וההתפתחות היא ההוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שיש בו (והגל מדמה זאת להתפתחות של ניצן לפרי). מכל זה נובעת חשיבותה של ההיסטוריה. ההיסטוריה היא זירת הזמן שבה מגיעים כל המושגים הסותרים-לכאורה לכלל מימוש, ורק כאשר המימוש הזה מושלם – דהיינו כאשר כל הפרדיקטים המיוחסים למושא מסוים באים לידי ביטוי בזמן – אזי אנחנו מגיעים אל ה'אמת' על אודות מושג זה.

מושגים אינם קיימים בחומר אלא ברוח, ומכאן ההיסטוריה היא היסטוריה של הרוח. ואם הופעתו של מושג במציאות קונקרטית, בכל הפרדיקטים החלים עליו, היא מימושו של מושג מסוים זה – הרי שהופעתם של כל המושגים שברוח היא מימושה של הרוח בכללה. על פי הגל, זהו היעד שאליו חותרת ההיסטוריה. ההיסטוריה היא היסטוריה של הרוח, וההיסטוריה של הפילוסופיה משקפת את התפתחות הרוח. הגל מתאר את כל השלבים המרכזיים בעיניו בתולדות האנושות כמהלך דיאלקטי, המיועד להוביל למימוש זה. השלב האחרון הוא שלטון התבונה, שהוא שלטון 'הרוח המוחלט', שהוא גם שלטון החירות האמיתית. החירות האמיתית לדעת הגל איננה כאשר אדם פועל כרצונו השרירותי, אלא כאשר הוא מודע לטבעו התבוני ופועל על פי התבונה. הוא מגדיר את החירות כ'סובייקטיביות המודעת לעצמה', היינו, המצב שבו הסובייקט מודע לכך שהוא סובייקט ושכל המציאות איננה אלא אובייקט של הרוח שלו, כחלק מן הרוח המוחלט.

במסגרת הדיאלקטיקה שלו רואה הגל ערך מרכזי ללאומיות, שכן 'רוח העם' של כל אומה מתממשת במדינה, ובכך מביאה לידי ביטוי מושג כלשהו הצריך לבוא לידי מימוש בתהליך ההיסטורי. יתר על כן, היא עושה זאת באמצעות המדינה, שהיא מסגרת פוליטית הפועלת מכוח חוק ומשפט כלליים, ועל כן היא מסגרת תבונית ביסודה. התהליך ההיסטורי יבוא לידי מיצויו העליון - ובעצם יסתיים - כאשר כל ההיבטים השונים של הרוח יתממשו, ומכאן החשיבות שרואה הגל בפרטיקלריות הלאומית, אם אך גם יכירו את עצמן כחלק מן הרוח המוחלט הכללי, ומכאן החשיבות של נקודת המבט האוניברסלית. המימוש של הפרטיקולרי והאוניברסלי גם יחד אינו מהווה לדעת הגל ניגוד בלתי-אפשרי, אלא אדרבה, הוא חלק מן הדיאלקטיקה של הרוח, המביא סתירות לכלל מימוש בזמן, וממילא מביא את המושגים לכלל האמת השלמה.  

ברוח תפיסה זו אמר הגל כי "כל מה שממשי הוא תבוני וכל מה שתבוני הוא ממשי" (משפט שהוצא מהקשרו ולכן הובן באורח מוטעה על ידי רבים): מה שממשי הוא מה שמסייע לתהליך הופעתה של התבונה בהיסטוריה, ומה שתבוני הוא מה שאיננו נשאר בגדר אידאה מופשטת אלא חודר את תוך התהליך ההיסטורי הממשי.  

הגל ייסד שיטה היסטוריציסטית להבנת ההיסטוריה של הפילוסופיה ושל העולם עצמו, אותה הוא סיכם כ"התקדמות, שבה כל תנועה מתגלה כפתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת". לתפישתו של הגל, התפיסה האינדיבידואלית השכלתנית של הפרט היא גשר הכרחי לפרט, אך מטרתה היא התממשות ביש בצורת "תבונה" והשתלבותו חזרה בתהליך ההיסטורי. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על-פי ההיסטוריה של החברה שבה הוא חי. "רוח הזמן" (Zeitgeist) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם. לפיכך גם כאשר מדינאים פועלים לשם מימוש רצונות ואינטרסים שלהם או של קבוצותיהם - הם בעצם פועלים בלי משים ככלי של התבונה בהיסטוריה לקידום שלטונה של התבונה בעולם. הגל קורא למצב זה 'עורמת התבונה'.

כל מאמץ אנושי, טען הגל, לא רק נבנה על בסיס מה שקדם לו, אלא גם מגיב לו ומבקר אותו. בתיאורים בני ימינו של הֶגֶלְיָאניזם, נהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה". הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו בדרך כלל, אף כי היא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה בתארו את היחס השורר בין הפרט לבין העולם. הגל אמנם מזכיר את שתי התנועות הראשונות, אך אינו מזכיר את ה"סינתזה" אלא את ה"שלם". היחס בין האנטיתזה לתזה, והיחס של הסינתזה לשניהם הוא יחס של Aufhebung: שימור, ביטול והעלאה גם יחד (יש שתרגמו זאת 'סילוק' ויש שתרגמו 'שימה לעל'). בהתאם לכך ראה הגל את האליליות ואת היהדות כתזה ואנטיתזה, ואילו את הנצרות ראה כסינתזה. אך גם סינתזה זו הופכת להיות בשלב הבא לתזה, וכך הלאה. לפי הבנתו, כל התפיסות הללו הובילו אל ההבנה השלמה והמודעת של הרוח המוחלט כסובייקט של ההוויה כולה, וכמגלמת את התבונה והחירות. המושגים הדתיים של האל לא היו אלא שלבים במסלול הדיאלקטי לקראת הבנה מודעת זו.

יש הסבורים כי ברוח זו ראה הגל גם את אירועי זמנו: המהפכה הצרפתית גילמה כביכול את הופעת הבכורה של החירות בחברה האירופית ("תזה"). אך המהפכה הייתה גם קיצונית: האלימות, שהייתה כורח המציאות בעת ביצוע ההפיכה, לא פסקה גם לאחר שהמהפכנים השמידו את יריביהם והשיגו את מטרתם. כתוצאה, התפוגגה החירות בשל תקופת הטרור הברוטלית ("אנטיתזה"). אולם, הסביר הגל, ההיסטוריה ממשיכה תוך לימוד מטעויותיה: רק אחרי החוויה הזו, ודווקא בגללה, ניתן לחשוב על קיומה של מדינה חוקתית המקנה חופש לאזרחיה, ומגשימה את האידיאלים המהפכניים של חירות ושוויון ("סינתזה"). אין מקור מובהק לעמדה זו, אך נכונה העובדה שהגל הגדיר את המדינה כ"מצעדו של האל עלי אדמות" (זאת מתוך זיהוי האל עם הרוח המוחלט, דהיינו עם התבונה והחירות).

יחסו של הגל אל היהדות ואל היהודים היה שלילי בעיקרו. בצעירותו, כאשר שלל את הנצרות, ראה את היהדות כמולידתה ולכן כאחראית לה ולפגמיה; בבגרותו, כאשר ראה את הנצרות כשלב דיאלקטי נחוץ וחיובי בתהליך התפתחותה של הרוח, ראה את היהדות כמנוגדת לה ואת הנצרות כמי שהתגברה עליה.

השפעה

בשל ה'כוליות' והדיאלקטיות של משנת הגל, נתלו בה אישים וזרמים שונים, לעיתים אף מנוגדים, שכל אחד ביקש למצוא בה את תפיסותיו. כך, רעיונותיו של הגל זכו לדיון ממושך, והייתה לו השפעה מכרעת על שורה ארוכה של הוגים.

הגליאנים ימניים והגליאנים שמאליים

היסטוריונים הצביעו על השפעתו של הגל על שני מחנות שונים: הגליאניות ימנית והגליאניות שמאלית (שחבריה כונו "ההגליאנים הצעירים").

ההגליאנים הימנים נמנו עם חוג תלמידיו של הגל בפרידריך-וילהלמס-אוניברזיטט (היום אוניברסיטת הומבולדט של ברלין). חברי חוג זה תמכו באורתודוקסיה אוונגלית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה שלאחר נפוליאון. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. קרוב לוודאי שתפישותיהם היו הקרובות ביותר לאלו של הגל, שראה במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידיאלית של הייעוד ההיסטורי.

ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס התפישה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי, תורה הגורסת כי ישנן התפתחויות בלתי נמנעות בהיסטוריה, ושאלו מובילות ליעד ברור — ובמקרה של מרקס, מהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון.

הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באואר, ארנולד רוג', דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פויירבך, מקס שטירנר, והמפורסמים מכולם קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו השראה לרעיונות רבי-השפעה כדוגמת האתאיזם, ההומניזם, הקומוניזם, האנרכיזם והאגואיזם.

מבין ה"הגליאנים השמאליים", כמעט לא היה אחד אשר הזדהה כהגליאני, ורבים מהם דחו בפומבי את מורשתו הפילוסופית של הגל. הביקורת שהוטחה בהגל על ידי ה"הגליאנים השמאליים" הובילה את הקו של הגותו של הגל לכיוונים רדיקליים חדשים התופסים נתח נכבד מהספרות העוסקת בהגותו של הגל.

במאה ה-20

בתחום המטאפיזיקה השפיע הגל על הוגים בריטיים דוגמת פרנסיס בראדלי וג'ון מקטאגרט.

במאה ה-20 עברה הפילוסופיה של הגל רנסאנס חשוב. גדול התאורטיקנים הפשיסטיים, ג'ובני ג'נטילה, היה הגליאני, אך גם חברו הליברלי בנדטו קרוצ'ה הושפע רבות מהגל. מרקסיסטים בעלי נטייה פילוסופית ראו בו את האב הפילוסופי של המרקסיזם. הגישה ההיסטוריציסטית שהמאה ה-20 נטתה לה התאימה לרוח ההגליאנית וההכרה בחשיבות המתודה הדיאלקטית של הגל התעצמה, בין היתר בזכות הספר "היסטוריה ותודעה מעמדית" מאת ג'ורג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ספר זה חידש את ההתעניינות בהגל, אשר בלטה בחיבוריהם של הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו, ארנסט בלוך, אלכסנדר קוז'ב, גות'הרד גונתר ואחרים. הרנסאנס ההגליאני הדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח".

שני פילוסופים אמריקנים חשובים, ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום (שלעיתים מתייחסים אליהם, בבדיחות הדעת, כ"הגליאנים של אוניברסיטת פיטסבורג"), הושפעו עמוקות מהגותו של הגל. ספרו של השמרן האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", הושפע מאוד מאלכסנדר קוז'ב.

הגל השפיע גם בעולם הרוח היהודי. במאה ה-19 הושפע ממנו בעיקר ר' נחמן קרוכמל בספרו 'מורה נבוכי הזמן'. מרטין בובר ופרנץ רוזנצוייג יצאו במידה רבה נגד הפילוסופיה של הגל, אך עם זאת הפנימו חלקים ממנה. הרב אברהם יצחק קוק בנה שיטה שיש בה סממנים הגליאניים מובהקים, ולדעת אליעזר גולדמן אכן הושפע מהגל ומאידיאליסטים אחרים, אך רבים סבורים כי לאלה היה חלק קטן יחסית בין מקורותיו. ליחסו המורכב להגותו של הגל ניתן ביטוי בתגובתו להצעת הרב הנזיר לכלול את הספר 'מורה נבוכי הזמן' בתוכנית הלימודים של ישיבת מרכז הרב - הרב קוק לא שש לאשר זאת, אך לבסוף הסכים.

ביקורת

ההגות של הגל מתאפיינת בהיסטוריציזם - ומכאן נובעת הסכנה הטוטליטרית האינהרנטית בהשקפותיו.[1] הגל מתאר את ההיסטוריה האנושית כתהליך של התפתחות טבעית ובלתי נמנעת. לשיטתו, ישנם דפוסים קבועים בהיסטוריה שמייצרים תחילה תזה, לאחריה אנטיתזה, ולבסוף סינתזה אחדותית שהיא כביכול טהורה יותר וקרובה יותר אל האמת (דיאלקטיקה הגליאנית). הישענות על הגותו הפילוסופית מאפשרת למשטרים וקבוצות כוח שונות לטעון לעליונות ההשקפות שלהן בהתבסס על גישה דיאלקטית.[2] על פי הגל, לאחר עליית הסינתזה על בימת ההיסטוריה, הופכות התזה והאנטיתזה לגישות מנוונות ומיושנות, שפוגעות בהתקדמות ההיסטוריה מעצם מהותן. משטרים בעלי סממנים טוטליטריים נשענו לא פעם על הגותו של הגל, מתוך ניסיון לבסס את השקפתם.[3]

הגל השתמש בשיטתו הדיאלקטית על מנת להסביר את כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, של המדע, של האמנות, של הפוליטיקה ושל הדת. ברם, מבקרים מודרניים רבים הצביעו על נטייתו של הגל לתיאור לא-שלם של המציאות ההיסטורית על מנת לתאר את ההיסטוריה בהתאם לתבנית שהוא יצר.

יש המבקרים את הגותו של הגל בטענה כי היא כוחנית וגאוותנית, הרואה את תקופתה ומקומה כפסגת העולם. קרל פופר, המבקר את הגל בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", גרס כי שיטתו של הגל היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.

ולטר קאופמן הגן על הגל מטענותיו הביקורתיות של קרל פופר, לפיהן שיטתו הפילוסופית אחראית במידה רבה להתפתחות אידאולוגיות טוטליטריות במאה ה-20, ולנאציזם בפרט. קאופמן הצביע על בעיות מתודולוגיות ופרשנויות בעייתיות בספרו של פופר החברה הפתוחה ואויביה, כגון שימוש בתרגומים חופשיים ומקטועים, חוסר עדויות נסיבתיות לכך שהגל השפיע על אנשים מסוימים, התעלמות מכתבים נאציים מקובלים (למשל של אלפרד רוזנברג) והפילוסופים שנידונים בהם (למשל ארתור שופנהאואר), כמו גם ממחקרים קודמים על הגל, התייחסות יתרה למניעיו של הגל וביטול כמה מדעותיו כמס שפתיים.

קאופמן התנגד לפרשנות כתבי הגל כהגנה על המלוכה הפרוסית. הוא ציין, כי הגל משתמש במושג "המדינה" לציון אוטופיה שתתגשם עם ההתפתחות ההיסטורית, ואילו מדינות נוכחיות הן בהכרח פחות צודקות. "המדינה" גם לא תהיה טוטליטרית כפי שפופר טוען, אלא תממש את החירות כמטרה עליונה ותשמור על שלטון החוק והזכויות המהותיות של כל בני האדם. הגל לא מעריך את "המדינה" והעמים השונים שבלטו במהלך ההיסטוריה על פי הצלחתם או עוצמתם, אלא מבקרם, בהשפעת הנצרות, באופן תוכני-מוסרי, וטוען שהצליחו בהתאם למידה בה איפשרו חירות אישית. מלבד זאת, הוא התנגד נחרצות ל"נאציונל-ליברליסטים", קבוצה לאומנית קיצונית בזמנו ולפילוסוף האנטישמי יאקוב פרידריך פריס (Fries), ותמך בשוויון זכויות ליהודים.

גם הרברט מרקוזה בספרו "הגיון ומהפכה: הגל ועלייתה של התאוריה החברתית", יצא להגנתו של הגל כנגד ההאשמה המבקרת אותו כאפולוגטיקן של הכוח המדיני וכאחד ממבשרי הטוטליטריזם של המאה ה-20. לדברי מרקוזה, הגל לא היה אפולוגטיקן לאף מדינה או צורת סמכות רק משום שהיא הייתה קיימת: עבור הגל, המדינה תמיד צריכה להיות רציונלית. עמדה זו אומצה וגם פותחה בספרו של שלמה אבינרי "תורת המדינה של הגל" והשפיעה בשנות ה-80 על שינוי בגישה המחקרית להגל בעיקר בעולם האנגלו-סקסי, ואף בגרמניה, באיטליה וביפן.

סרן קירקגור בנה את תפיסתו האקזיסטנציאליסטית מתוך ביקורת של תפיסת הסובייקט של הגל, וסבר כי הסובייקט הזה הוא סובייקט המתמצה בתבונה בלבד, ואינו אלא השתקפות של הרוח המוחלט, ומחמיץ את הסובייקט הריאלי, שהוא סובייקט חווה ומרגיש מלבד היותו חושב ומבין, ויש לו סגולות חד-פעמיות מעבר לתבונה, שאינן יכולות להיות מוסברות כהיבטים של סובייקט אוניברסלי אחד גדול (הרוח המוחלט).

גם ארתור שופנהאואר התנגד נחרצות לתורתו של הגל, בין השאר בשל ההיסטוריציזם שלו, וכינה את הגותו של הגל "פסבדו-פילוסופיה אובסקורנטיסטית" (כלומר, "חשוכה"). עם זאת, שופנהאואר היה מתחרה אישי של הגל, שהתעקש ללמד במקביל אליו באוניברסיטת ינה, והפסיד את משרתו מכיוון שכל הסטודנטים העדיפו לשמוע את הגל על פניו.

פילוסופים מודרניים רבים ההולכים בדרכי הפילוסופיה האנליטית מתחו ביקורת חריפה על הגל, והגדירו את טענותיו כ"חסרות משמעות" ("nonsense"). ביקורת זו הם הפנו גם אל פ. ה. בראדלי, אותו החשיבו כיורשו הבריטי של הגל, הגם שברדלי ביסס את טענותיו על נימוקים אנליטיים הרבה יותר מאלה של הגל.

עוד בגנותו של הגל נטען, כי בכתביו השתמש במכוון בשפה ובסגנון קשים להבנה. לעיתים מתקשה הקהל לעכל את רעיונותיו, בשל שימוש במונחים שהגל עצמו חידש, ולא אחת הם בעלי מבנה תמוה. מלבד זאת, לעיתים דבריו זרים לרוחו של הקורא המודרני משום שהייתה לו ראייה אורגנית וטלאולוגית של החברה האנושית, המהווה ניגוד מוחלט להבנה המודרנית של זכויות הפרט ושל אקזיסטנציאליזם, שהוגים בני ימינו משתמשים בהם כדבר שבשגרה.

כתבים עיקריים

לקריאה נוספת

  • טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (2 כרכים), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, 2016.   
  • שלמה אבינרי, תורת המדינה של הגל, ספרית פועלים, 1975.
  • אברהם יסעור, משנתו המדינית של הגל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
  • ארתור דנטו, "תזת קץ האמנות אצל הגל", תרגום: אביעד שטיר, המדרשה 13, סתיו 2010.
  • ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים, 1988.
  • מיכל סגל, מסביב למשולש – הבשורה על פי הגל, כרמל, 2018.
  • הגל, "ההוכחה האונטולוגית לקיום האל" (תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015.   
  • הגל, "מי חושב מופשט?" (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.   
  • סימפוזיון: מסביב למשולש – הגל, נצרות והגות עכשווית. מומחי הגל משיבים למיכל סגל: מיכל סגל – דברי-פתיחה ושאלות. משיבים: טרי פינקרד, דייוויד קולב, ז'אן פרנסואה קרווגן, טום רוקמור, הווארד קיינז, ג'ון סטיוארט, אלן ווד, פירמין שטקלר-וייטהופר, רוברט סטרן, פיטר הודג'סון, תומאס א. לואיס, ג'ורג' די ג'ובאני, תומאס סרן הופמן, דיטר הנריך; מיכל סגל – סוף דבר, הכל נשמע: דברים בעקבות הסימפוזיון. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. עמ' 556-687

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קרל פופר, דלות ההיסטוריציזם, שלם, 2009
  2. ^ או.ג'.יורמסון, עורך (1967). פרידריך הגל, ed. פילוסופיה - אינציקלופדיית אופקים חדשים. ש.פרידמן.
  3. ^ קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, ויקיפדיה, 2017-06-19
14 בנובמבר

14 בנובמבר הוא היום ה־318 שנה אליאב מויאל נולד בו לוח הגרגוריאני (319 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 47 ימים.

1770

שנת 1770 היא השנה ה-70 במאה ה-18. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1770 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-11 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1831

שנת 1831 היא השנה ה-31 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1831 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

27 באוגוסט

27 באוגוסט הוא היום ה-239 בשנה בלוח הגרגוריאני (240 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 126 ימים.

אנטוניו לבריולה

אנטוניו לבריולה (באיטלקית: Antonio Labriola;‏ 12 ביולי 1843 - 12 בפברואר 1904) היה פילוסוף וסוציאליסט ונחשב לאבי המרקסיזם האיטלקי. ניכר כי כיום הוא יחסית נשכח, ומוכר פחות מהאנשים עליהם השפיע, כגון קרוצ'ה, גרמשי ואף זאב ז'בוטינסקי.

ברוך שפינוזה

ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (Benedict de Spinoza או Bento de Spinoza, נהגה: "ספינוזה". בהולנדית: [baːˈrux spɪˈnoːzaː] ברוך ספינוזה, בפורטוגזית: [bɨnɨˈðitu ðɨ ʃpiˈnɔzɐ] ביניד'יטוּ שׁפינוזה; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, מבלעדי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל."

גאורג

גאורג (בגרמנית: Georg) הוא שם פרטי של גבר, בדרך כלל במדינות צפון אירופה.

האם התכוונתם ל...

הגל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

הפנומנולוגיה של הרוח

הפנומנולוגיה של הרוח (בגרמנית: Phänomenologie des Geistes) הוא כותר אחד מחיבוריו הנודעים של גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פילוסוף גרמני אשר פעל במאות ה-18-ה-19. הספר ראה אור בשנת 1807.

כמו בחיבוריו האחרים, כגון מבוא לתולדות-הפילוסופיה, גם ב"הפנומנולוגיה של הרוח" הציג הגל את תפיסתו על הפילוסופיה: כי יצירתה, תכניה והשיטה העצמית שלה קשורים בקשר הדוק לתקופה, לזמן, שבו נוצרה. המושג הפילוסופי מתפתח בתוך הקשר היסטורי מסוים, פוליטי, כלכלי וחברתי. הגל סבר כי הפילוסופיה נוצרת ב"רוח הזמן" (גרמנית: Zeitgeist, צַיִיטְגַיִיסְט). המושגים הפילוסופיים, לדעתו, התפתחו בהתאמה להתפתחותה של התרבות האנושית בכללה.

הצעותיו של הגל ב"הפנומנולוגיה של הרוח" ניכרות במשנתם על הוגים שונים וזרמי מחשבה ממחצית המאה ה-19 כגון של קרל מרקס והמרקסיזם, סרן קירקגור והאקזיסטנציאליזם.

הרצאות על תולדות הפילוסופיה (הגל)

הרצאות על תולדות הפילוסופיה (בגרמנית: Vorlesungen über die Geschichte der Philosophie; באנגלית: Lectures on the History of Philosophy) הוא ספר פילוסופי המבוסס על הרצאות בתולדות הפילוסופיה שניתנו על ידי גאורג וילהלם פרידריך הגל באוניברסיטה בשנים: 1819, 1820, 1825-6, 1827-8, 1829-30, ו-1831. בספר נסקרות תולדות הפילוסופיה מתאלס ועד לפרידריך וילהלם שלינג, בן תקופתו של הגל. כמו כן, קיימת גם התייחסות לפילוסופיה מזרחית. במהלך הרצאות אלו, הגל התווה את רעיונותיו שלו על עקרי הפילוסופיה. הגל ראה את התבונה או הרוח כמי שמתפתחת לאורך ההיסטוריה, בין היתר מהפנתאיזם והפילוסופיה של המזרח, לכדי ההבנה אינדיבידואליסטית של מושג החופש, בתקופת הרייך הראשון.

לעברית תורגמו ונערכו יחדיו שלושה מבואות מהרצאות שונות של הגל על תולדות הפילוסופיה, תחת הכותרת "מבוא לתולדות הפילוסופיה". במבוא, היגל מציג בעיקר את השיטה הפילוסופית שלו, כדי שניתן יהיה להבין באמצעותה את תהליך ההתפתחות של הפילוסופיה, לפני שמבינים פילוסופיות שונות בנפרד. "תחילה רוצים אנו ליצור לעצמנו מבט כללי על היער, ורק לאחר מכן נוכל להבחין בעצים הבודדים... הוא הדין ביחס לפילוסופיות... מרוב עצים לא היה רואה את היער, מרוב פילוספיות לא היה רואה את הפילוסופיה."

וילהלם דילתיי

וילהלם דילתיי (בגרמנית: Wilhelm Dilthey, יש הכותבים בעברית: דילתי או דילת'י; 19 בנובמבר 1833 – 1 באוקטובר 1911) היה היסטוריון, פסיכולוג, סוציולוג פילוסוף והרמנויטיקן גרמני.

שימש מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין.

עניינו המחקרי נסב על שאלות של מתודולוגיה מדעית, ראיות היסטוריות ומעמדה של ההיסטוריה כמדע.

לשלום הנצחי

"לשלום הנצחי: שרטוט פילוסופי" (בגרמנית: Zum ewigen Frieden. Ein philosophischer Entwurf) הוא מאמר פילוסופי של עמנואל קאנט שראה אור ב-1795. המאמר עוסק בפילוסופיה פוליטית ומציג את הערובה לכך שביום מן הימים ייכון שלום עולמי.

הספר השפיע בין היתר על תאוריית השלום הדמוקרטי וכן על גאורג וילהלם פרידריך הגל בכתיבת ספרו קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט.

לשק קולקובסקי

לֶשֶק קוֹלַקוֹבסקי (בפולנית: Leszek Kołakowski‏; 23 באוקטובר 1927 – 17 ביולי 2009) היה פילוסוף, היסטוריון של רעיונות ומסאי, ממתנגדי המשטר הקומוניסטי בפולין, זוכה פרס "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1986.

פייר-ז'וזף פרודון

פייר- ז'וזף פרודון (בצרפתית: Pierre-Joseph Proudhon‏; 15 בינואר 1809 – 19 בינואר 1865) היה פוליטיקאי, סוציאליסט והוגה דעות צרפתי. הוא היה חבר בפרלמנט הצרפתי, והאדם הראשון שהתייחס אל עצמו כ"אנרכיסט". הוא נחשב לאחד ההוגים המרכזיים והמשפיעים ביותר של התאוריה האנרכיסטית, אם כי לאחר אירועי 1848 בצרפת, החל לקרוא לעצמו פדרליסט.

פילוסופיה - מונחים

המונחים הפילוסופיים נוצרו מאז העת העתיקה ביוונית עתיקה, שפות סינו-טיבטיות, סנסקריט, פאלי, ערבית, לטינית, ומאז העת החדשה בגרמנית, צרפתית ואנגלית. לרוב, השפה המקורית בה נטבעו לראשונה היא השפה בה הם כונו בהמשך לאורך ההיסטוריה האקדמית. חלק מהמושגים קיבלו מובנים נוספים על ידי הוגים שחידשו אותם או השתמשו בהם.

מונחים פילוסופיים הופיעו בעברית בספרות הולכת וגדלה של כתבים מקוריים ומתורגמים מאז תחיית הלשון העברית. למרות זאת, עד כה לא הוסכם על תרגום מקובל למונחים בסיסיים רבים. ועדת המינוח של האקדמיה ללשון העברית הוציאה לאור מספר מילוני מונחים, אולם עבודתה בתחום הפילוסופיה נמשכת שנים רבות ועדיין לא נסתיימה. יחד עם זאת, מונחים רבים השתרשו בשפה העברית, אם על פי המקובל באקדמיה ואם בתרגומים של חיבורים פילוסופיים מקוריים.

המונחים בערך זה ממויינים על פי:

סדר האלפבית

תחומים

פילוסופים

פרדריק ג'יימסון

פרדריק ג'יימסון (באנגלית: Fredric Jameson; נולד ב-14 באפריל 1934) הוא מרקסיסט, מבקר ספרות ותאורטיקן של ספרות. עבודותיו הידועות ביותר של ג'יימסון כוללות את "הלא-מודע הפוליטי", "פוסטמודרניזם: ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" ו"Marxism and Form". הוא פרסם עשרות ספרים על פוליטיקה, תרבות וספרות. הנאו-מרקסיזם של ג'יימסון, עם הדגש שהוא שם על טוטאליות חברתית והיסטורית, מושפע רבות מהפילוסופיה של הגל, דרך עבודתו של ג'רג' לוקאץ' בהגות פוליטית מרקסיסטית וספרותית. הוא ידוע גם כתאורטיקן של פוסטמודרניזם, כתיאור של המצב ההיסטורי הנוכחי בסוף המאה העשרים, אם כי ג'יימסון עצמו אינו "פוסטמודרניסט".

ג'יימסון הוא זוכה פרס הולברג לשנת 2008.

צייטגייסט

צַיִיטְגַיִיסְט (מגרמנית Zeitgeist, מילולית: "רוח הזמן") הוא אוסף הרעיונות, המוסכמות, הדעות והשקפות העולם המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית כלשהי, ומייחדים או מסמנים את האווירה החברתית, תרבותית, דתית ואתית של אותה התקופה.

הצייטגייסט אינו רק ביטוי פאסיבי של הלכי רוח שליטים, אלא ביכולתו להמשיך ולעצב את המוסכמות החברתיות באמצעות טקסטים קנוניים (כמו בעת העתיקה ובימי הביניים) או, בעידן המודרני, באמצעות תקשורת המונים.

המונח צייטגייסט זכה לתפוצה נרחבת לראשונה בכתביו של הפילולוג הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר. הרדר ביקר את השימוש במושג בכתביו של הפילוסוף כריסטיאן אדולף קלוץ ושלל את האפשרות לאפיין תקופה מסוימת לפי קריטריונים נתונים.

המושג מוזכר רבות בעקבות השימוש שנעשה בו בכתביו של גאורג וילהלם פרידריך הגל, בהקשר לתפיסתו בדבר הפילוסופיה של ההיסטוריה ומהלך האידיאות. לפי הגל, כל חברה אנושית וכל פעילות אנושית מוגדרים על–ידי ההיסטוריה שלהם, כך שניתן לעמוד על מהותה העמוקה של כל חברה באמצעות הבנת ההיסטוריה שלה. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו של אדם עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על–פי ההיסטוריה של החברה בה הוא חי. ההתרחשויות אינן מודרכות על–ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם במעין "יד נעלמה" לכיוונים מסוימים.

גתה עשה שימוש במושג דומה במחזהו הנודע פאוסט, בו נזכרת "רוח העתים".

המילה צייטגייסט היא מן הגרמניזמים (מילים שאולות מן הגרמנית) הנפוצים ביותר בשפות המערב.

מנוע החיפוש גוגל מפרסם מדי שנה רשימה של מושגי החיפוש שהפכו פופולריים ביותר באותה השנה, ומכנה אותה צייטגייסט, משום שיש בה להצביע על רוח התקופה.

קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט

קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה (בגרמנית: Grundlineien der Philosophie des Rechts oder Naturrecht und Stattswissenschaft im Grundrisse) הוא ספר מאת הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל שפורסם בשנת 1821, אף על פי שכותרתו המקורית של הספר מתארכת את יציאתו לשנת 1820. את המושג "משפט", אשר שזור לכל אורך הספר, יש להבין גם כזכות (באנגלית: Right). ספר זה של הגל הוא התורה הבשלה ביותר שלו במשפט, באתיקה, בפילוסופיה החברתית והפוליטית ובהרחבת המושגים שבהם עסק רק בקצרה בספרו האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, אשר ראה אור בשנת 1817 (ופעמים נוספות ב-1827 ו-1830). על פי שיטתו על של הגל, מהווה המשפט את אבן-הפינה של המדינה המודרנית, ובאותו האופן מאפיין היעדר החוק את הדספוטיזם, בין אם מונרכי ובין אם אוכלוקרטי.

שוואביה

שוואביה הוא אזור היסטורי-תרבותי בגרמניה המתאפיין בייחוד לשוני (גרמנית שוואבית). אזור שוואביה נמצא ברובו במדינת באדן-וירטמברג של ימינו (בעיקר אזור וירטמברג ההיסטורית והפרובינציה ההיסטורית של שושלת הוהנצולרן), אך גם באזור במדינת בוואריה של ימינו, שם קיים אזור מנהלי בשם זה. במהלך ימי הביניים הייתה שוואביה מדינה גדולה, שכללה גם חלקים מבאדן, את פורארלברג, נסיכות ליכטנשטיין, שווייץ (בחלקים דוברי הגרמנית שלה) ואלזאס (כיום חלק מצרפת).

הדעות חלוקות בשאלה האם השוואבית היא רק ניב של גרמנית, או שהיא שפה עצמאית. השוואבית מדוברת על ידי כ-850 אלף דוברים בגרמניה, והיא מהשפות או הניבים המדוברים ביותר בגרמניה. השוואבית דומה מאד לשפה המדוברת בשווייץ. ססמתה הרשמית (וההיתולית במקצת) של באדן-וירטמברג שואבת את השראתה מהשוואבית והיא "Wir können alles. Außer Hochdeutsch" ("אנחנו יכולים הכל. חוץ מלדבר גרמנית תקנית").

השוואבים מקשרים עצמם לשבט גרמאני עתיק, ה"סואבים" (Suebi). שבט זה נדד מאזור הים הבלטי לאזור ימת קונסטנץ, שם הפכו לחלק מן הקונפדרציה האלמאנית. הסואבים הגיעו אף עד לחצי האי האיברי, והקימו שם בשנת 410 ממלכה עצמאית באזור צפון פורטוגל, גליסיה ומערב אסטוריאס של ימינו. הממלכה התקיימה עד שנת 558 ומרכזה היה העיר בראגה בפורטוגל.

לאחר קרב טולביאק בשנת 496 הפכה שוואביה לדוכסות של האימפריה הפרנקית. שוואביה הייתה אחת הדוכסויות המקוריות של האימפריה של לואי הגרמני, שהפכה מאוחר יותר, במאות התשיעית והעשירית לאימפריה הרומית הקדושה (בתקופה זו נודעה שוואביה כאלמניה). במאות ה-12 וה-13, שליטי האימפריה היו שוואבים - בני שושלת הוהנשטאופן; אבל לאחר הוצאתו להורג של קונראדין ב-12 באוקטובר 1268, התפוררה הדוכסות ליחידות קטנות.

בסוף המאה ה-15, התאחדו רוזנויות ודוכסויות רבות באזור שוואביה לקונפדרציית הליגה השוואבית. ליגה זו כבשה את וירטמברג וסילקה את אולריך, דוכס וירטמברג מכסאו. לאחר מכן התפרקה הליגה, במסגרת המאבקים בתוך הכנסייה ועליית תנועת הרפורמציה, לא לפני שהספיקה לדכא את אחת מן המרידות הגדולות בתולדות אירופה הפיאודלית, מרד האיכרים של 1525. הליגה התפרקה והאזור שב להיות מפורד ומפוצל בין דוכסויות, נסיכויות ורוזנויות.

לאחר פירוק ‘הליגה השוואבית’, חזר הדוכס של וירטמברג למשול באזור. תקופה זו התאפיינה בחלוקת שוואביה בין הזרם הקתולי ובין הזרם הפרוטסטנטי, בעקבות המהפך שחוללה תנועת הרפורמציה. נסיכים חילוניים כמו דוכס וירטמברג והמרקיז של באדן כמו גם רוב הערים החופשיות, הפכו לפרוטסטנטים, בעוד הקתוליות המשיכה לאחוז בשטחים כנסייתיים וכן באזורים שבשליטת ההבסבורגים והוהנצולרנים.

בעקבות ארגון מחדש של טריטוריות האימפריה הרומית הקדושה ב-1803, השתנה אזור שוואביה לחלוטין. מרבית השטחים הכנסייתיים, המחוזות הקטנים והערים החופשיות, איבדו מתוקפם, ונבלעו בתוך ממלכות גדולות יותר. רק דוכסויות וירטמברג, באדן והוהנצולרן נותרו מדינות ריבוניות. חלק גדול ממזרח שוואביה סופח לבוואריה, והפך למה שמכונה כיום, האזור המינהלי השוואבי של בוואריה.

בכך למעשה פוצלה שוואביה למחוזות ומדינות שונות, כאשר מצב זה מתקיים עד היום.

שוואביה העמידה אישי רוח וספר רבים, ולה תפקיד מכריע בהתפתחות התרבותית והספרותית במרחב הדובר גרמנית. בין אישים אלה ניתן למנות את פרידריך שילר, פרידריך הלדרלין, אדוארד מריקה, גאורג וילהלם פרידריך הגל ורבים אחרים.

גרמניה הנאצית טענה בתקופת קיומה לשטח באנטארקטיקה, לו היא העניקה את השם "נוי שוובנלאנד" (NeuSchwabenland), כלומר "שווביה החדשה".

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'ם • גאורג הגל • ג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.