גאומורפולוגיה

גאומורפולוגיה (מיוונית: γῆ, "אדמה"; μορφή, "צורה"; λόγος "תורה") הוא שמו של ענף במדעי כדור הארץ העוסק בתהליכי היווצרות ועיצוב הנוף (תהליכי "בנייה" של הנוף). הגאומורפולוגיה שואפת לנתח ולצפות את דרכי היווצרות והשתנות הנוף באמצעות קיום תצפיות בשטח, ניסויים פיזיקאליים ובניית מודלים מתמטיים שונים. הגאומורפולוגיה מתקשרת לתחומים נוספים כגאולוגיה, גאוגרפיה פיזית, טקטוניקה, ארכאולוגיה, פדולוגיה ותחומים שונים בהנדסה.

מדע הגאומורפולוגיה מחולק לתתי-תחומים: גאומורפולוגיה מדרונית, קרחונית, פלוביאלית (נחלית), איאולית (רוחית) וחופית.

מדע זה מאפשר הבנה של התפתחות כדור הארץ ומספק ידע שימושי העוזר בשמירה ובמניעת תופעות כגון הגנה חופית, שיקום נהרות וכו.

למושגי יסוד נוספים בנושא גאולוגיה, ראו פורטל הגאולוגיה

Earth surface NGDC 2000
פני השטח של כדור הארץ

היסטוריה

הגאומורפולגיה הקלאסית

לקראת סוף המאה ה-19 נטבע לראשונה המושג "גאומורפולוגיה", ומקורו ביוונית. אז החלו להתקבע ההנחות היסודיות של מדע הגאומורפולוגיה, אשר חלקן משמשות אותנו עד ימינו. המרכזי שבהם הוא מושג הארוזיה (סחיפה). ויליאם מוריס דייוויס (William Morris Davis‏; 1934-1850) וולתר פנק (Walther Penck‏; 1923-1888) שפעלו בראשית המאה ה-20 נחשבים במידה רבה לאבות ה"מורפולוגיה הקלאסית". דייוויס היה מהראשונים לטעון שהתבליט הוא תולדה של תהליכים ממושכים ומושפע מהמסלע המקורי. עם זאת דייוויס נתן משקל כבד בעיצוב הנוף לתהליכים כגון: תנועת בלית, פעילות קרחונית, פעילות מים ורוחות. פנק נתן משקל רב לפעילות טקטונית. לטענתו תבליטו של אזור הוא תולדה של גורמים טקטוניים ומשקפים תנועות שמקורן בקרום כדור הארץ ובתנועת לוחות. אף על פי שדייוויס ופנק היו מהגאומורפולוגים הבולטים, הגאומורפולוגיה בת-זמננו מתעלמת ושוללת חלק מן הקביעות של שני חוקרים אלו.

גאומורפולוגיה בת-זמננו

בשנים האחרונות חלה תנועה חדשה של העיסוק בגאומורפולוגיה. ממחקר של אופי תיאורי ואיכותני, חל מעבר למידול מתמטי וסטטיסטי של תופעות גאומורפיות. הגאומורפולוגיה מנסה לתת תמונת מבט כוללנית והוליסטית, תוך התייחסות למספר רב של גורמים ותהליכים המתרחשים על פני השטח, בעת ובעונה אחת. הגאומורפולוגיה מכילה תחומי מחקר רבים ומגוונים בקנה מידה שונה מבחינת אלמנט הזמן ועיצוב השטח.

בין הנחות היסוד של הגאומורפולוגיה המודרנית:

  • הנוף שואף להגיע למצב של איזון כחוק טבעי, כלומר התאמה בין כל התנאים והכוחות הסביבתיים הקיימים בו.
  • יש לראות שתהליכי עיצוב פני הנוף השונים שזורים אלה באלה ומשפיעים האחד על רעהו, כלומר הסתכלות על מגוון תהליכים במקביל.
  • יש לראות שתבליט ככלל הוא תולדה של התפתחות ממושכת על פני זמן גאולוגי רב, ואולם ישנן תופעות רבות הבאות לידי ביטוי גם בקנה מידה עיתי קצר מועד.
  • נהוג להתבונן על המערכת הטבעית ככזו הנושאת בחובה רכיבים כאוטים רבים. ככזו, לעיתים תנאים דומים במקומות דומים עשויים לנפק תוצאות שונות.

הגישות המודרניות רואות בתהליכי השתנות הנוף חלק אינטגרלי מהמערכת הטבעית ולא שלב בדרך לתוצאה נופית עתידית רצויה.

תחומי מחקר שונים בגאומורפולוגיה

השפעות אקלימיות בגאומורפולוגיה

Drylandmap
מפת חלוקה אקלימית של בידל ופלטייר

אחד ההבדלים העיקריים בין הגאומורפולוגיה הקלאסית לבת זמננו היא בהכרה שהאקלים הוא אחד הגורמים היסודיים בעיצובו של תבליט כדור הארץ. לטמפרטורה ולכמות המשקעים ישנה השפעה רבה על עיצוב הנוף ברמה האזורית והעולמית כאחד. בתקופות הקרחוניות השונות לדוגמה, ניתן לראות היקף ואופי שונה של תהליכים גאומורפולוגים על פני כדור הארץ.

יש לראות בקשר אקלים ומורפולוגיה קשר כפול בעל היזון חוזר כאשר הטופוגרפיה עשויה להשפיע על אקלים בקנה מידה מקומי, למשל משטרי רוחות מקומיים המשפיעים על השקעה של סדימנטים שונים בקרקע, או על שקיעה ותנועת טל אל מקומות נמוכים בשטח המשפיעה על לחות וטמפרטורה. רוב התהליכים המורפולוגיים מתרחשים בכל סוגי האקלים, והאקלים משפיע בעיקר על שכיחות ועוצמת התופעה.

תהליכי בליה וסחיפה

תופעה מרכזית המעצבת את פני הנוף היא בליה (הסרה של חומר) וסחיפה (הסעתו על פני השטח על ידי סוכני הסעה שונים). הבליה עשויה להיווצר ממספר גורמים:

Cono de Arita, Salar de Arizaro (Argentina)
קונו דה אריטה, גבעה שהיא חרוט מושלם במדבר המלח Salar de Arizaro, סמוך לסלטה בארגנטינה
View from the Casa de Los Coroneles - Fuerteventura - 05
מדרון עליו ניתן לראות חרצים מתחברים ליצירת ערוצון

תהליכי הבליה והסחיפה הם ניסיונו של סלע שנוצר ונחשף (סלע משקע או סלע יסוד) להגיע למצב של שווי משקל בין סביבת ההיווצרות שלו לבין סביבתו החדשה. תהליכים של שינוי ועיצוב צורתו של הנוף מאופיינים במידה רבה בתהליכים שונים של הסרת חומר מפני השטח. את התהליכים הגורמים לבליה נהוג לחלק לשני סוגים עיקריים: בליה פלוביאלית (נחלית) ובליה אאולית (רוחית).

אף על פי שכל סוגי הבליה פעילים בכל האזורים, ככלל, בליה מגורמים כימיים וביולוגיים מאפיינת סביבות ממוזגות יותר ועשירות במשקעים ובצומח, למשל יערות גשם, בעוד שבליה פיזיקלית מאפיינת אזורים בעלי אקלים קיצוני יותר, יבש, קר או בעל משרע טמפרטורות רחב כגון: מדבר או טונדרה.

גאומורפולוגיה מדרונית

המושג מדרון מתאר שיפוע שנוצר או עוצב באמצעות תהליכים של חשיפה וסחיפה של סלע. המדרון הוא צורת הנוף הנפוצה ביותר ביבשת.

הגאומורפולוגיה המדרונית מתחקה אחר תכונותיו של המדרון הן מבחינה תיאורית, באמצעות חלוקה מורפולוגית של המדרון ליחידות ותתי-יחידות, והן מבחינה כמותית-מתמטית (למשל באמצעות שימוש במודלים לחישובי נגר עילי וחלחול מים). ענף זה בגאומורפולוגיה מנסה להסביר כיצד נוצרים ומתפתחים מדרונות, כמו גם אלו סוגי מדרונות קיימים, והיכן, כפועל יוצא של תנאים אקלימיים, נוצרים סביבות ביולוגיות וסוגי קרקע שונים.

גאומורפולוגיה קרחונית

Glacier mongolia zibbi2
תנועת קרח עונתית, מונגוליה

גאומורפולוגיה קרחונית היא תחום בגאומורפולוגיה העוסק ביחסי הגומלין שבין הקרחון לסביבתו, אופן ההשפעה של יחסי גומלין אלו על הסביבה, הקרקע והמשקעים שנוצרים כתוצאה ממערכת יחסים זו. כל אלה כדי להבין השתנות והיווצרות של צורות נוף. הקרחונים מורכבים למעשה משלג שהורבד (בדומה לסלעי משקע), נדחס ואיבד מנפחו והפך לקרח. קרחונים מכסים (או כיסו בעבר, בעיקר בעידני קרח) שטחים נרחבים על פני כדור הארץ, ועל כן השפיעו על עיצוב הנוף בקנה מידה עיתי נרחב. קרחונים אלה הם בעלי תכונות אלסטיות ויכולת לגלוש ולנוע במרחב.

תפרוסת וכמות הקרחונים מושפעת במידה רבה מאקלים כדור הארץ ומאופיינת בתנודתיות גדולה בין תקופות קרחוניות או בין-קרחוניות.

גאומורפולוגיה נחלית (פלוביאלית)

תחום בגאומורפולוגיה המתאר תהליכים הקשורים לנהרות וערוצי זרימה ועיצובם את הנוף.

תהליכים פלוביאליים מאופיינים בהסעת חומר והשקעה של סדימנטים. תהליכים אלה מותנים הן בספיקת הנחל והן בכמות וסוג החומרים הזמינים להסעה. עיצוב פני הנוף על ידי מים הוא מן הגורמים המעצבים המשמעותיים המשפיעים ביותר על שינוי תבליט כדור הארץ. החומרים המוסעים בנהרות יכולים להיות מובלים במים כרחופת, צופת או כמומסים בהם. ישנם נהרות המשנעים כמות רבה של סדימנטים, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בדלתאות ומישורי הצפה של נהרות גדולים כמו הנילוס או המיסיסיפי.

גאומורפולוגיה רוחית (אאולית)

Delicate Arch LaSalle
קשת תוצר של בליה רוחית

תחום בגאומורפולוגיה המתאר תהליכי יצירה ועיצוב נוף המונעים על ידי רוחות. רוחות עשויות לפעול בצורה ארוזיבית, ובכך לשחוק סלעים על ידי הסרת חלקיקים רופפים או על ידי שחיקה. הרוח עשויה להוביל חלקיקים במספר דרכים: חלקיקים קטנים (בעיקר חרסית וטין) יובלו כרחופת בתוך האוויר עצמו ויינשאו באטמוספירה למרחקים גדולים יחסית. חלקיקים גדולים יותר (למשל חול) מובלים על ידי סלטציה (דילוג למרחקים קצרים) או גרירה על גבי הקרקע. דוגמה לפעילות אאולית היא סופות אבק שהן סחף של טין וחרסית ממקור קרקעי על ידי רוחות אל תוך האטמוספירה. החומרים המובלים ברוח עשויים להיות מושקעים במרחק רב ממקור החומר, לעיתים סדימנטים אלה עשירים במינרלים ובמלחים. פעילות אאולית באה לרוב לידי ביטוי באזורים צחיחים ומעוטי משקעים ופעילה בעיקר על חלקיקים בסדרי גודל קטנים ודוגמה לכך היא השפעת הרוח על תופעת החולית (חולית אאולית), עיצובה ונדידתה. תהליכים פלוביאליים עשויים להוביל סדימנטים בקנה מידה גדול יותר, ובכל זאת נודע לרוח תפקיד חשוב בעיצוב נוף לאורך זמן.

גאומורפולוגיה חופית

Keshet neal island india
קשת תוצר של בלייה חופית

תחום בגאומורפולוגיה המתמקד בחקר יצירת עיצוב וסביבת הנוף החופי. הגאומורפולוגיה החופית שואפת להסביר את היווצרותם ועיצובם של חופים וסביבות המושפעות ממגע ישיר עם סביבה ימית. תהליכים כגון: בלייה חופית או היווצרות אבן חוף עשויים להיות מושפעים ממספר גורמים ייחודיים. הגורמים הדומיננטיים כוללים בין השאר:

  • תנועת גלים, המניעה תהליכי בליה כימית ופיזיקלית השונים באופיים מהתהליכים היבשתיים, כתוצאה מההרכב הכימי של מי הים והמסה באזור המפגש בין הים ליבשה
  • תופעות כגון זרמי ים ותהליכי גאות ושפל, אשר משפיעים על מפלס פני הים
  • הסעה והשקעה של סדימנטים ברצועת החוף ממקורות ימיים, כתוצאה מכוחות פלוביאליים ואאוליים

השפעות אנתרופוגניות

תחומי מחקר נרחבים בגאומורפולוגיה מתקשרים להשפעתו של האדם על יצירת הנוף ושינוי פני השטח, וכן השפעתו העקיפה על תהליכי עיצוב טבעיים (למשל בגרימת שינויים והשפעות אקלימיות ומיקרו אקלימיות).

השפעות אנתרופוגניות – שמקורן במעשה ידי אדם – מתבצעות באמצעות בנייה, כרייה, חציבה, הסרה של צמחייה טבעית וגידולי חקלאות ונוי, בניית טרסות, בניית סכרים והטיה של נהרות ונחלים.

לקריאה נוספת

  • יצחק שטנר, גיאומורפולוגיה – העיצוב החיצון של התבליט, הוצאת קריית ספר בע"מ ירושלים, 1976
  • דב ניר, גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברת ירושלים, תשמ"ט–1989
  • שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, האוניברסיטה הפתוחה, 2006, פרק 19-25, עמ' 421-596, ISBN 9650608729
  • John Huggett, Fundamentals of Geomorphoogy. Keyword Group Ltd, 2008,2009
  • A.J. Gerrard, Rock and Landforms. Unwin Hyman Ltd ,1988
  • 1995 ,Ritter, D.F., Kochel, D.C., Miller, R.C., Process Geomorphology. McGraw-Hill Higher Education, New York
  • Summerfield M.A., Global Geomorphology. Longman Scientific and Technical, New York, 1991
  • 1975 ,Strahler, A.N.,Physical Geography, Wiley, New York

קישורים חיצוניים

בולען

בולען הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע. בולענים נפוצים בין היתר בסביבה קארסטית בה הם נוצרים בתהליך איטי מהתמוססות שכבות של גיר כמו גם באזורי חוף ים כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך שלוקח זמן קצר יחסית להיווצרות בולענים קארסטיים.

בישראל נוצרים בולענים בסביבת ים המלח מהשפעות מלאכותיות של נזקים סביבתיים הנגרמים על ידי התעשייה מסביב לים המלח וכן מויסות מלאכותי של זרימת המים מן הכנרת לים המלח דרך נהר הירדן (ויסות דרך סכר דגניה). יש לשים לב שהמנגנון שבים המלח מכונה בולענים שונה לחלוטין מהמנגנון אותו נהוג לכנות בולענים.

בליה

בגאולוגיה, בְּלָיָה או בְּלִיָּה היא תהליך איטי, המתרחש על פני שנים רבות של התפרקות או התפוררות סלעים במקום שבו הם נמצאים. תוצרי ההתפרקות, לאחר הבליה הכימית של הסלע ומשקעי המינרלים - וסינון החומרים המסיסים יותר, יחד עם חומר אורגני רקוב - נקראים קרקע.

אין לבלבל בין המונח "בליה" ל"סחיפה", שהיא תזוזת סלעים או תוצרי בליה עקב השפעת מים, רוח, קרח או כוח המשיכה. שלושה גורמים אחראים לתהליך הבליה: גורמים פיזיים/מכניים, גורמים כימיים, וגורמים ביולוגיים.

גאוגרפיה פיזית

גאוגרפיה פיזית היא תחום מחקר בגאוגרפיה העוסקת בחקירת תופעות הטבע והנוף בכדור הארץ - משכבות האטמוספירה דרך פני כדור הארץ ועד לגרעין כדור הארץ. כל זאת, מבלי לעסוק בפעילות האדם והשפעתו אך לתחום זה השפעה נרחבת על הגאוגרפיה האנושית מחיי הפרט ועד לחברה כולה. הגאוגרפיה הפיזית היא נגזרת של מדע של הטבע ושל כדור הארץ. ענף מחקרי זה עושה שימוש במתמטיקה, בכימיה, בפיזיקה על מנת להבין את תנועת כדור הארץ, את מערכת היחסים שלו עם גופים אחרים במערכת השמש, את מרכיבי הנוף הטבעיים, את דרך עיצובו של הנוף הקרקעות והמסלע (גאומורפולוגיה), פני השטח (הטופוגרפיה), מחקר גופי המים (הידרולוגיה) והאקלים (קלימטולוגיה).

ענף זה הוא אחד משני תת-הענפים העיקריים של המחקר הגאוגרפי; הענף האחר הקרוי גאוגרפיה אנושית, והוא מתמקד בחקר הממדים המרחביים של פעילות האדם, השפעות הסביבה על האדם והשפעותיו של האדם על הסביבה.

טרשים

טְרָשִים היא אדמת אבנים, או שטחים גדולים מכוסים סלע אחד שטוח, שאינם ראויים לזריעה, או גושי סלע חשופים הבולטים מעל פני הקרקע. הביטוי המקובל הוא "אדמת טרשים".

מקור המילה מהמשנה. דוגמאות: "ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשים" (תוספתא שביעית, ג ה), "ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון" (מסכת סוטה לד).

יבשה

המונח יבשה באופן כללי, מתייחס לקרקע היבשה על פני כדור הארץ, וכן על פני כל פלנטה אחרת, כלומר, קרקע שאינה מכוסה מים. אולם, ההגדרה המדויקת של יבשה תלויה בהקשר.

בהתייחס לכדור הארץ, הרי שמבחינה גאולגית מוגדר כיבשה חלקו של קרום כדור הארץ שאינו מצוי מתחת לאוקיינוס. לפי הגדרה זו, יבשה היא חלקו הגלוי של לוח טקטוני, שיש לו חלקים אחרים המצויים מתחת לאוקיינוס, למשל מדף יבשתי. מבחינה זו ההגדרה כוללת איים וקרום יבשתי עליו מצויים אגמים, נהרות ונחלים.

לעומת זאת, מבחינה גאוגרפית, ובמידה מסוימת גם מבחינה לשונית, המונח יבשה כולל כל מקום בכדור הארץ, שאינו מכוסה מים באופן רציף וטבעי (דוגמת נהר, נחל, ים ואוקיינוס). לפי הגדרה זו, תחתיתם של נהרות, אגמים ונחלים, אינה נחשבת ליבשה. עם זאת, יש המגדירים אגם כ"מקוה מים הנמצא ביבשה".

המונח "יבשה", והגדרתו כְּמה שאינו מתחת למים, מופיע כבר בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן".

יובל (נהר)

יוּבַל הוא ערוץ טבעי המוביל מים אשר אינו זורם באופן ישיר אל ים, אגם או אוקיינוס, אלא נשפך אל נחל או נהר אחר. יובל, יחד עם יובלים אחרים והנחל או הנהר המרכזי, מהווים את אגן הניקוז של הנהר.

היובל הארוך ביותר בעולם הוא מדיירה. אורכו 3,380 ק"מ וספיקתו 15 אלף קוב לשנייה. הוא מתחיל בגבול ברזיל-בוליביה, בנקודת המפגש בין נהר בני לבין נהר ממורה, ונשפך לאמזונאס 160 ק"מ מזרחית למנאוס.

לשון קרח

לשון קרח הוא משטח קרח דק וארוך, היוצא מקו החוף אל תוך אגם או אל הים. הלשון נוצר כאשר קרחון זורם לתוך הים או לתוך אגם במהירות גבוהה יחסית, ומי הים אינם מספיקים להמיסו, ועל כן נוצר משטח קרח על פני המים.

בתמונה ניתן לראות את לשון הקרח ארבוס, שאורכה 12 קלומטרים, וגובהה 10 מטרים, יוצאת לתוך האוקיינוס. סביבה מי הים הקפואים, אך לשון הקרח נותרת קפואה גם שהים סביבה מפשיר.

מורנה (גאוגרפיה)

מוֹרֶנָה (או סחופת קרחונים) היא תל או רכס סלעי קטן של חלקיקים ושברי סלעים שנותרו בעמק קרחוני שעוצב על ידי תנועת קרחון מסחיפה של תוצרי שחיקה ובליה.

קיימים מספר סוגי מורנות:

מורנה צידית (Lateral moraines) - גלי סלעים ועפר שהצטברו בצידי הערוץ שבו נע הקרחון. ניתן לראות רכסים כאלו בעמקים בהם קיים קרחון פעיל ואף בעמקים שעוצבו על ידי קרחון מעידן הקרח שנמס.

מורנה תיכונה (Medial moraine) - איחוד של כמה יובלי קרחונים לערוץ אחד מרכזי עשוי ליצור רכס סלעים אחד או יותר במרכז הקרחון שמקורם במורנה צידית ביובל.

מורנת קצה (Terminal moraine או End moraine) - תל או רכס סלעים אשר נישאו על הקרחון עד חזיתו. במיקום המרבי שאליו התפשט הקרחון מצטבר החומר שהוסע על הקרחון לכדי תל.

מורנת נסיגה (Recessional moraine) - סדרה של מורנות קצה שנערמו בעת נסיגה של קרחון. תלים אלה פזורים בתוואי הנסיגה של חזית הקרחון בתום תקופת קרח. הצטברותם לתלים מעידה על שלבי תנוחה. ככל שנסיגת הקרחון מהירה יותר, כל המורנה שנוצרת קטנה יותר.

מורנת קרקע (Ground moraines) - שכבת קרקע שנאספת לעיתים בתחתיתו של קרחון לאורך כל הערוץ. בעת נסיגת הקרחון מתגלה שכבת הקרקע החל ממורנת הקצה ועד למיקומו הנוכחי של קצה הקרחון, או לאורך כל הערוץ במקרה של קרחון שנמס. שכבת הקרקע מורכבת ממשקעי טיל ויוצרת פני שטח לא רגילים.

מכתש פגיעה

מכתש פגיעה הוא שקע שנוצר מפגיעת עצם גדול בפניו של עצם אחר. על פי רוב משמש המונח לתיאור הגומה המעגלית הנוצרת בפני הקרקע של גרם שמימי כלשהו כגון ירח או כוכב, בעקבות פגיעה של עצם קטן יותר, מטאוריט לדוגמה. מכתש פגיעה עומד בניגוד למכתש פיצוץ, שנוצר מקריסה תת-קרקעית טבעית או מעשה אדם.

מכתשי הפגיעה יוצרים את תוואי הקרקע הדומיננטיים ברבים מגרמי מערכת השמש, כגון הירח, כוכב חמה, קליסטו, גנימד ומרבית הירחים הקטנים והאסטרואידים. על פני הכוכבים והירחים החווים פעילות גאולוגית עצימה יותר, כגון כדור הארץ, נוגה, מאדים, אירופה, איו וטיטאן, מכתשי הפגיעה פחות נפוצים בשל תהליכי סחיפה ושינוי שגורמת טקטוניקת הלוחות.

בעידנים מוקדמים של מערכת השמש היה קצב יצירת מכתשי הפגיעה גבוה בהרבה מהקצב כיום. מכתשי פגיעה בקטרים של מאות קילומטרים ומעלה, ככאלה המצויים על כוכב חמה ועל הירח, מתעדים את התקופה המאוחרת של "ההפגזה הכבדה" ("Late Heavy Bombardment") של מערכת השמש הפנימית שמוערכת בתקופה שלפני 3.8 ו-4.1 מיליארדי שנים. מאז אמנם ירד פלאים קצב יצירת המכתשים, אך הוא עדיין אינו זניח: מעריכים כי כדור הארץ חווה בין פגיעה ניכרת אחת לשלוש, שיש בכוחן כדי ליצור מכתש בקוטר של 20 קילומטרים מדי מיליון שנים בממוצע. נתון זה מעיד על כך שמספר המכתשים הצעירים שאותרו עד כה נמוך בהרבה מזה הצפוי.

על פני כדור הארץ אותרו עד כה כ-170 מכתשי פגיעה, זאת על אף הפעילות הטקטונית ששוחקת ומעלימה אותם בזמן קצר יחסית לשינויים גאולוגיים. קוטר המכתשים שנמצאו נע בין מספר עשרות מטרים ועד ל-300 קילומטרים, ושִערוך תקופת הפגיעה נע בין זמננו הנוכחי (המכתש עקב מטאוריט סיחוטה-אלין נוצר בעקבות פגיעת מטאוריט ב-12 בפברואר 1947) לתקופה שלפני למעלה משני מיליארד שנים. עם זאת מרבית המכתשים מתוארכים לתקופה שעד לפני 200 מיליון שנים. בין היתר אותרו גם כמה מכתשי פגיעה תת-ימיים.

מכתשי פגיעה שונים מצורות קרקע דומות דוגמת קלדרה, מכתש פיצוץ ומכתש סחיפה.

נחל

נַחַל הוא מוביל מים טבעי, שגבולותיו הם קרקעית הנחל ושתי גדותיו. נחל גדול מפלג וקטן מנהר. לעיתים משתמשים בקהילה המדעית בביטוי נחל לציון כל מוביל מים טבעי, בלא התחשבות בגודלו. מחקר הנחלים ונתיבי המים קרוי הידרולוגיה והוא נושא חשוב בגאומורפולוגיה.

את הנחלים מקובל לחלק לשלושה סוגים עיקריים:

נחל איתן - הוא נחל הזורם כל השנה, מוזן בדרך כלל על ידי מי מעיינות. דוגמה לנחלים כאלה הם הירדן ומקורותיו.

נחל אכזב - הוא נחל הזורם בחורף בלבד, מוזן בעיקר ממי גשמים או ממעיינות עונתיים.

נחל אפיזודי-שטפוני - הוא נחל הזורם רק זמן קצר אחרי הגשם, ומפסיק כעבור מספר ימים או אף שעות. מרבית הנחלים בישראל הם נחלים אפיזודיים, אם כי מרבים לכנותם נחלי אכזב.בעברית מקראית ובלשון חז"ל משמש המונח נחל גם כביטוי לעמק, ולאו דווקא למקום בו זורמים מים, כמו המילה המקבילה אליו בערבית - ואדי.

סחיפה

בגאומורפולוגיה, סחיפה (או אֵרוֹזְיָה) היא אוסף של תהליכים המסירים חומרים רופפים מפני השטח של כדור הארץ ומובילים אותם למקומות אחרים. הסחיפה מתבצעת באמצעות סוכנים ניידים – תנועתם של מים, רוח וקרחונים, ובניגוד לשחיקה אינה נעזרת בשברי סלעים וגרגרים המצויים בהם להסרת החומרים.

החומרים עליהם פועלת סחיפה והמובלים באמצעותה נקראים סחף, והם מהווים מקור למשקעים היוצרים סלעי משקע.

עמק קרחוני

עמק קרחוני (מכונה גם "עמק U") נוצר מסחיפת קרקע וסלעים על ידי קרחון.

צורתו של עמק קרחוני בדרך-כלל כצורת האות U. לפי המחקר המדעי העמקים הקרחוניים נוצרו לפני עשרות-אלפי שנים (ככל הנראה במהלך עידן הקרח) על ידי הכוח הראשוני והסוחף העצום של הקרחונים. ניתן למצוא הרבה עמקים קרחוניים במרכז וצפון אירופה ובצפון אמריקה.

כיום מקובל להניח כי תהליך היצירה של העמקים החל לפני עידן הקרח האחרון. התהליך החל עם התחתרות של נחל בין הרים. במהלך עידן הקרח, התמלא הערוץ בשלג ונוצר בו קרחון. קרחון זה גלש במורד הערוץ, כאשר משקלו הרב גורם לשחיקה של דפנות הערוץ ועיצובן בצורת ה-U המוכרת לנו היום.

מקרה פרטי של עמקי קרחונים הם הפיורדים, בהם הסתיימה גלישת הקרחון בים ועל ידי כך נוצרה לשון ים שחדרה לפנים היבשת.

ערוץ

עָרוּץ נַחַל (או עָרוּץ בסתמיות) הוא צורת נוף גאוגרפית הנוצרת על ידי זרימה של מים על פני השטח, בדרך כלל על גבעה. הערוץ משמש אפיק לנחל או לנהר. בנוסף, המושג ערוץ משמש גם לכינוי מסלול עמוק של מים, אם טבעי, או אם מעשה ידי האדם שנוצר דרך שונית אלמוגים, שרטון, מפרץ או כל מאגר מים רדודים אחר.

היווצרות ערוצים או סחיפת ערוצים הוא שם התהליך בו נוצרים ערוצים. ערוצים נוטים להיווצר על גבעות חסרות צמחייה, בשל כריתת יערות, רעיית יתר או מסיבות אחרות. המים הזורמים, בדרך כלל עקב סופות גשמים קצרות ואינטנסיביות, סוחפים את הקרקע המפוררת בקלות. ערוצים מפחיתים את תוצרת האדמה החקלאית, שבה הם חורצים בקעים ושברים. בעקבות זאת, מושקעים מאמצים רבים בחקר הערוצים במרחב הגאומורפולוגיה, במניעת סחיפת ערוצים ובשיקום סביבתם.

פיורד

פיורד הוא עמק שהועמק על ידי קרחון יבשתי או רעש אדמה. פיורדים מאופיינים בדרך כלל בשוליים תלולים אשר ממשיכים מתחת לפני הים.

קרחון יבשתי

קרחון יבשתי הוא למעשה נהר קרח הנוצר משכבות דחוסות של שלג ונע באיטיות כתוצאה מכוח הכבידה. בתנועתו מעצב הקרחון היבשתי תבניות נוף כדוגמת עמקים קרחוניים שהם עמקים בעלי חתך אופייני בצורת האות "U". דוגמה לעמקים כאלו הם פיורדים. דוגמה נוספת היא מורנה, תבנית נוף שבה נוצרים רכסי סלע בצידי ובקצה הקרחון.

קרחונים יבשתיים נמצאים בכל אחת מהיבשות, מלבד אוסטרליה. קרחונים אלה מתקיימים במשך תקופות ארוכות, של אלפי שנים ויותר. באזור קו המשווה הם נמצאים רק בראשי ההרים הגבוהים, וככל שמתרחקים מקו המשווה לכיוון הקוטב נמצאים הקרחונים במקומות פחות ופחות גבוהים. גרינלנד, בקרבת הקוטב הצפוני, ואנטארקטיקה מכוסים קרחונים עצומי ממדים, על-פני מיליוני קמ"ר. עם זאת, גם באזורים קרים מאוד יש שטחי אדמה שאינם מכוסים בקרחונים, משום שאין שם מספיק משקעים שישמשו ליצירת קרחון.

קרחונים יבשתיים עשויים להימצא במצב התפשטות, נסיגה או יציבות. בעונת החורף הקרחון צובר קרח וגדל. בעונת הקיץ הקרחון מפשיר וכתוצאה מכך נסוג. בראייה ארוכת טווח אם הנסיגות והצבירות העונתיות שקולות, אזי הקרחון נמצא במצב יציב. לעומת זאת, חוסר איזון יביא להתפשטות או נסיגה ממושכת.

קצותיו של הקרחון היבשתי מתמוססים, והמים זורמים מהם אל הים, יחד עם שברי קרחונים גדולים שניתקו מהקרחון היבשתי. שברים אלה הם הקרחונים הימיים.

קרחונים הם אתרי תיירות מבוקשים, לצפייה במראה המרהיב שלהם ולטיול רגלי עליהם (עם ציוד והדרכה מתאימים). דוגמה לכך הוא קרחון יוסטדאלסבריין שבנורווגיה, שהוא מאתרי התיירות העיקריים במדינה זו. אורך הקרחון כמאה ק"מ, שטחו 400 קמ"ר, והוא נמצא בגובה 1,700 מטר מעל פני הים.

קרסט

קַרְסְט (בגרמנית: Karst) הוא תוואי נוף הנוצר כתוצאה מהמסה של סלעים, בדרך כלל מסוג גיר ודולומיט, על ידי מים. בנוף הקארסטי יש מספר תצורות נוף שחלקן ייחודיות, כגון בולענים, פירים אנכיים, מגדלי קארסט ומערות. נוף קארסטי נוצר לרוב באזור בעל מסלע גירני ותמיד באזור שבו יש מסלע מסיס.

טרשונים הם גושי סלעים הבולטים מעל פני הקרקע. מאפיינים מובהקים של הנוף הקארסטי. הטרשונים הם שרידים של שכבות סלע גיר, שמים חומציים חדרו לתוך הסדקים שבהן והרחיבו אותם. בכמה מנופי הטרשונים, עם הזמן, חומרי בליה מילאו את הסדקים והפכו לקרקע, שרידי הסלעים התמעטו, ובשטח נשארו גושי סלע בודדים מוקפים בקרקע.

קארסט הוא שמו הגרמני של אזור קראס (Kras) בסלובניה, שבו מערכות ניקוז ותצורות נוף קארסטיות.

קרקס קרחוני

קרקס קרחוני (בלעז cirque מצרפתית: "קרקס" או גם corrie מגאלית סקוטית: קומקום) – הוא שקע גאולוגי, תחילתו של עמק שצורתו דמוית אמפיתיאטרון, שנוצר כנקודת המוצא של עמק קרחוני על ידי סחיפה. צורת האמפיתיאטרון הקעורה נוצרת בדרך-כלל במדרון של ההר, כאשר חלקו התחתון שטוח וחלקו העליון המעוגל – המקביל למושבים בקרקס המסודרים בחצי מעגל – הם מדרונות התלולים כמעט כצוק זקוף, שעליהם גולשים משלושה כיוונים קרח ודרדרת קרחונית המתלכדים בתחתית המדרון. קרקעית הקרקס הקרחוני מתעצבת כקערה. על אזור זה – שבו מתלכדים זרמי הקרח מכיוונים שונים יחד עם מטען הסלעים שהם נושאים עמם – מופעלים כוחות סחיפה חזקים במיוחד, הגורמים לשחיקת הסלע וליצירת שקע הנמוך מפתח היציאה של הקרקס הקרחוני ("הבמה") ומתחתית המדרונות הצדיים. אם הקרקס נחשף להפשרה עונתית הופכת קרקעית הקרקס הקרחוני לאגם קרחוני קטן מאחורי המורנה והמשקעים הקרחוניים הסוכרים את פתח היציאה.

שחיקה (גאולוגיה)

בגאולוגיה, שחיקה הוא אחד מתהליכי הבליה המכנית החל על סלעים וגורם להתפוררות או התפרקות שלהם. לתהליך השחיקה אחראים מים, רוח וקרחונים, המלטשים את פני הסלע בעזרת שברי סלעים הנישאים עמם.

שחיקה מוגבלת מטבעה למסלע מקומי, אף שתוצאותיה עשויות להצטבר ולהשפיע על הגאומורפולוגיה של אזורים נרחבים.

שקע (גאולוגיה)

שקע הוא מונח בגאולוגיה – סוג של צורת נוף השקועה מתחת לסביבתה. שקעים יכולים להיווצר במנגנונים שונים, וניתן להתייחס אליהם במגוון מונחים המפורטים להלן על-פי הגורם להיווצרותם:

געשיות, סחיפה, העתק, קימוט, טקטוניקת הלוחות, ופגיעת מטאוריט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.