גאולה נוני

גאולה נוּני (9 ביוני 194210 בנובמבר 2014) הייתה שחקנית וזמרת ישראלית. שימשה חברת הוועד של האקדמיה הישראלית לקולנוע ונציגת אגודת אמני ישראל.

גאולה נוני
Yoni S. Hamenachem movie two
גאולה נוני ויוני המנחם בסרט "מבעד לעיניים", 2011
פרופיל ב-IMDb
Geula Nuni 1961
גאולה נוני בצבא בשנת 1961
Sallah Shabati 1963 E Kishon G Nuni H Topol
צילום מאחורי הקלעים מן הסרט "סאלח שבתי". מימין לשמאל: אפרים קישון, גאולה נוני וחיים טופול

קריירה

נוני נולדה וגדלה ברמת גן לאב יוצא תימן ואם ילידת אוסטריה, במשפחה בת שלוש בנות. החלה להופיע כשחקנית כבר בגיל 15, תחילה ב"סמבטיון" ולאחר מכן במועדון התיאטרון בחיפה. קודם לשירותה הצבאי שיחקה בסרט "איי לייק מייק" (1960), מהסרטים הראשונים שזכו להצלחה בקופות. בשנת 1961 הצטרפה ללהקת הנח"ל, והשתתפה בתוכניתה של הלהקה "היאחזות בחלל"[1].

בתום שירותה הצבאי שהתה באירופה ולמדה, בין היתר ריקוד אצל מרי ויגמן. עם שובה לישראל הצטרפה לתיאטרון "הבימה" וב-1962 שיחקה בתפקיד הראשי במחזמר "אירמה לה דוס", ליהוק שהקנה לה מעמד של כוכבת עולה.

בשנת 1964 שיחקה בסרט שובר הקופות "סאלח שבתי" של אפרים קישון את חבובה, בתו של סאלח. בסרט גם שרה את השיר "לי ולך" יחד עם אריק איינשטיין.

בהמשך הקריירה שיחקה בסרטים נוספים: "רק לא בשבת" (1964), "פיצוץ בחצות" (1965), "האם תל אביב בוערת?" (1967), "צ'רלי וחצי" (1974), "משפחת צנעני" (1976), "לא לעלות יותר" (1979), "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב" (1989) "אבא גנוב 3" (1991), "פעמיים בוסקילה" (1998) ו"סימה וקנין - מכשפה" (2003).

בתיאטרון הופיעה במחזמר "ירושלים שלי" וכן בקומדיה המצליחה "אמי הגנרלית". ב-1988 השתתפה במחזמר "סאלח שבתי" בתיאטרון הבימה, בתור אשתו של סאלח (שגולם על ידי זאב רווח), ושרה את "העריסה נשארה לי שם".

בשנות השמונים שהתה נוני בווינה שבאוסטריה, למדה חינוך לתיאטרון והשתתפה בהפקות מקומיות כגון "אמי הגנרלית", ו"פרשת דרייפוס".

בשנת 1994 שבה לישראל ושיחקה בסדרה "פאפא" לצדו של זאב רווח. בשנת 2001 שיחקה בטלנובלה הישראלית "לגעת באושר". בשנת 2010 שיחקה בסדרה "בלו נטלי", לצד צביקה הדר ודפנה דקל.

בעשור הראשון של המאה ה-21 הופיעה בכמה הצגות של התיאטרון הקאמרי: "הצמה של אבא" (2004), "ג'וני הלך" (2009), "ינטל" (2009) ו"חורף מתחת לשולחן" ב-2010.

ב-10 בנובמבר 2014 נפטרה ממחלת הסרטן בבית החולים איכילוב בתל אביב, בת 72 הייתה במותה. נטמנה בבית הקברות נחלת יצחק והותירה אחריה בת, העיתונאית שרון נוני, ונכדים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ היאחזות בחלל באתר "שרים במדים"
10 בנובמבר

10 בנובמבר הוא היום ה-314 בשנה, (315 בשנה מעוברת), בשבוע ה-45 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 51 ימים.

1942

שנת 1942 היא השנה ה-42 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1942 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2014 בקולנוע

ערך מורחב – 2014בערך זה מופיעה סקירה של שנת 2014 בקולנוע הכוללת סיכומי אירועים בולטים, טבלת שוברי קופות לשנה זו בעולם ובארץ, אנשי קולנוע שנפטרו ופרסים.

9 ביוני

9 ביוני הוא היום ה-160 בשנה (161 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 205 ימים.

איי לייק מייק

"אַיי לייק מייק" הוא מחזה מאת אהרן מגד שהפך לסרט ולמחזמר מצליח.

המחזה בבימויו של ישראל בקר הוצג לראשונה בתיאטרון הבימה ב-20 בספטמבר 1956.בשנת 1960 הופק סרט על בסיס המחזה, בבימויו של פיטר פריי ובהשתתפות גדעון זינגר, גאולה נוני, בתיה לנצט, זאב ברלינסקי, אילנה רובינא, אבנר חזקיהו וחיים טופול.

בשנת 1968 הוחלט להעלותו כמחזמר בתיאטרון גיורא גודיק בבימויו של יואל זילברג, ובו שיחקו בין היתר ליאור ייני, דליה פרידלנד, יגאל בשן, מוטי גלעדי, שלומית אהרון, טניה פרס ושולה חן. המחזמר זכה להצלחת ענק. גם הפזמונים מתוכו, למילותיו של חיים חפר וללחנים של דובי זלצר, הצליחו מאוד, בייחוד השירים "מה צריך בסך הכול בנאדם" ו"לחיי העם הזה". שירי המחזמר הוצאו באותה שנה על גבי תקליט (וכעבור מספר שנים גם על גבי דיסק).

עלילת המחזה עוסקת באם שאפתנית ששומעת על בחור יהודי-אמריקאי צעיר, בן למשפחה עשירה בשם מייק, המבקר בישראל כתייר. היא מנסה לשדך אותו לבתה תמרה, על מנת שהמשפחה תוכל לנסוע יחד איתם לארצות הברית. בתמרה מאוהב גם קיבוצניק עני. המשפחה נכנסת לסחרור לקראת הפגישה עם מייק, אך הוא מצדו נקשר לישראל ורוצה להיות חקלאי בנגב.

המחזה הוא סאטירה על "החלום האמריקאי" של ישראלים רבים, ועל הערצת הכסף והמעמד שבאים לפעמים על חשבון אהבת אמת. שמו מזכיר את סיסמת הבחירות "איי לייק אייק" ("I like Ike)" של דווייט אייזנהאואר.

המחזמר הועלה שוב בשנת 2016 על ידי תלמידי בית צבי.

איי לייק מייק (סרט)

איי לייק מייק הוא סרט קומדיה ישראלי משנת 1960 בבימויו של פיטר פריי שגם כתב את התסריט המבוסס על מחזה בשם זה מאת אהרון מגד. פריי גם מופיע הופעת קמע בסרט כמתרחץ בבריכת מלון אכדיה.

העלילה היא סאטירה רומנטית על החלום האמריקאי של ישראלים רבים, ועל תופעת הערצת הכסף והמעמד החברתי, שבאים לפעמים על חשבון אהבת אמת. אם שאפתנית מנסה לשדך את בתה למיליונר אמריקאי צעיר, אך שני הצעירים מאוהבים באנשים אחרים.

זו הייתה הופעתו הראשונה של חיים טופול בקולנוע. אבנר חזקיהו מגלם 12 דמויות מזוקנות.

לתפקיד מייק נבחר סיי (סיימור) גיטין, ששהה במקרה כסטודנט אמריקאי בישראל, ועבר בהצלחה את מבחן הבד. זהו סרטו היחיד.

כן משתתף בסרט סלמאן אל הוזייל ובני שבטו. הסרט צולם גם בקיבוץ שובל.

הסרט הוקרן בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-1961.

אירמה לה דוס (מחזה)

אירמָה לָה דוּס (בצרפתית: Irma La Douce, 'אירמה המתוקה') הוא מחזמר צרפתי, עם עלילה ומילים מאת אלכסנדר בּרֶפוֹר (Breffort) ומוזיקה מאת מַרגֶריט מוֹנוֹ (Monnot). המחזמר הועלה לראשונה על הבמה בפריז בשנת 1956, בשנת 1963 הופק סרט קולנוע (בסוגת קומדיה רומנטית לא-מוזיקלית) בשם זה בכיכובם של שירלי מקליין וג'ק למון ובבימויו של בילי ויילדר.

אמי הגנרלית

אמי הגנרלית הוא סרט קולנוע בכיכובה של גילה אלמגור והצגה בכיכובה של גאולה נוני המגלמת אם דואגת המגיעה לבסיס נידח בסיני על מנת לדאוג שבנה יאכל כמו שצריך.

זלדה בינשטוק (גילה אלמגור) היא אם דואגת אשר מאמינה כי בעלה נמצא במילואים במרכז הארץ, ואילו בנה הוא מפקד בבסיס בחצי האי סיני. אולם בעלה (גדעון זינגר) משרת כטבח במילואים באותו בסיס בסיני שעליו מפקד בנה. היא אינה יודעת כי בעלה בסיני, משום שאמר לה שהוא במילואים בצפון הארץ. הגעתה של האם לבסיס בסיני יוצרת קומדיה של טעויות.

הסרט מבוסס על ההצגה "אמי הגנרלית" מאת אלי שגיא, שהופקה בתיאטרון המסחרי, "התיאטרון הצעיר" בניהולו של המפיק מנחם נוביק בשנת 1970, בכיכובם של גאולה נוני, גבי עמרני, שלומית נתיב, אורה בר-אור, פיני בן-ארי. ההצגה הוצגה 1,084 פעמים, והייתה לאחת ההצגות המצליחות ביותר בתולדות התיאטרון בישראל. בעקבות ההצלחה הועלתה ההצגה ביידיש ובגרמנית ונכתבה הצגת המשך, "הגנרלית בחרמון" בכיכובה של אתי גרוטס וחיים בנאי.

בשנת 2018 הועלתה גרסה בימתית נוספת, בהפקתם של ציפי מייזלר ומאור מימון, בכיכובם של ציפי שביט, סער בן יוסף,

עודד מנסטר, טלי בן יוסף, מאיר טולדנו ופולי רשף.

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה היא עמותה העוסקת בענייני הקולנוע והטלוויזיה בישראל ומעניקה את פרס אופיר ופרס האקדמיה לטלוויזיה מאז שנת 1990.

האקדמיה, המהווה ארגון מקביל לאקדמיות שונות בעולם, שהמפורסמות שבהן הן האקדמיה האמריקאית לקולנוע הבוחרת את המועמדים והזוכים לפרס האוסקר והאקדמיה לטלוויזיה האמריקאית (העורכת את טקס פרסי האמי). האקדמיה קיימת משנת 1990 ונרשמה כעמותה ב-1994. בראש העמותה ניצב ועד ניהולי המייצג את איגודי היוצרים, גופי הקולנוע, ערוצי השידור, נציגי הרשויות ואנשי ציבור שונים.

האקדמיה מונה כ-900 חברים מכל ענפי היצירה והעשייה הקולנועית והטלוויזיונית בישראל.

יוני המנחם

יונתן (יוני) המנחם (נולד ב-5 בספטמבר 1942) הוא צלם סטילס ישראלי עבור סרטי קולנוע וטלוויזיה.

ירושלים שלי

ירושלים שלי היה מופע מוזיקלי שהועלה בתיאטרון החאן בירושלים החל מ-1969.

את ההצגה כתב וערך דן אלמגור והשתתפו בה: מוטי פליישר, שוש רוזן, גאולה נוני, חיליק צדוק, יאיר קלינגר, וכן דני גרנות שאף תרם כמה לחנים לפזמוני ההצגה. ביים: יואל זילברג. מוזיקה: נועם שריף. לחנים: נורית הירש, וסשה ארגוב.

ההצגה נכתבה ב-1969, על ידי דן אלמגור, לרגל פתיחתו של תיאטרון החאן בירושלים. אלמגור כתב וערך קטעי היסטוריה המספרים את תולדות ירושלים עד התקופה שלפני מלחמת העצמאות, וצרף גם קטעי הווי מחיי העיר בשנות החמישים והשישים.

שיר הנושא של המופע, "ירושלים שלי", כשם המופע, הושר על ידי הזמר מוטי פליישר, צעד במקום גבוה במצעד הפזמונים ונחשב אחד השירים המפורסמים שנכתבו על העיר. הוא מביא את דברם של דמויות שונות מהעיר, וכל אחת מהן מספרת מה היא ירושלים שלו.

המופע "ירושלים שלי" הוצג גם על במות שונות ברחבי הארץ בין השנים 1969‏-1970.

לא לעלות יותר

לא לעלות יותר הוא סרט בבימויו של זאב רווח בז'אנר סרטי הבורקס.

נוני (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

סאלח שבתי

סאלח שבתי הוא סרט קולנוע קומי ישראלי בבימויו של אפרים קישון ובכיכובו של חיים טופול, שיצא בשנת 1964. זהו הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. מאוחר יותר הופק גם כמחזמר.

פאפא (סדרת טלוויזיה)

פאפא היא סדרה קומית ששודרה בשנת 1994 בערוץ 2. הסדרה נוצרה על פי תסריט של שמעון ישראלי ומככבים בה בין השאר זאב רווח, שאף היה הבמאי של הסדרה, וכן גאולה נוני, ז'אק כהן, בבר יוקו ויעקב בן-סירא.

הסדרה מגוללת את סיפורה של משפחה קשת יום בת חמש נפשות באשדוד. פאפא הוא כינויו של ראש המשפחה, אדון לאון בן נעים שעובד בנמל אשדוד. התקציב של כל פרק היה של 45 אלף דולר, שהיה סכום נכבד באותה תקופה, אך הסדרה לא הצליחה כפי שציפו יוצריה.

זולו ירושלמי, שגילמה בסדרה את בתו של פאפא והייתה אחת מהשחקנים האלמונים שהשתתפו בסדרה, הפכה לאחר מכן לזמרת רוק.

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באשדוד

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באשדוד הוא אירוע שנתי המתקיים בעיר אשדוד, בחול המועד פסח. במסגרת פסטיבל זה מוקרנים סרטים ישראלים וזרים מן העולם במסגרת תחרותית, כמו כן נערכות רטרוספקטיבות ליוצרים ישראלים ומחוץ לישראל ומוצגים סרטים בנושאים נבחרים. את הפסטיבל יזם המפיק דורון ערן, ונשיא הכבוד של הפסטיבל הוא הבמאי מנחם גולן. במסגרת התחרות מוענקים פרסים לסרטים וליוצרים בקטגוריות שונות - משחק, בימוי, תסריט ותחומים משיקים נוספים. בנוסף, מוענק פרס מיוחד לקולנוען הצעיר המצטיין של השנה.

בשנת 2005 נפתח הפסטיבל לראשונה בחול המועד פסח. בפרס הסרט הטוב ביותר זכה הסרט "איפה פירוזה" של הבמאי אזאל אקאי. בפרס הקולנוען הצעיר זכה הסרט "אנטרופיה" של הבמאית שרון מימון.בשנת 2006 נערך הפסטיבל השני. בשנה זו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הסרט "טביליסי-טביליסי" של הבמאי הגאורגי לֶבאן זָכַּרֶיישווילי. בפרס הקולנוען הצעיר זכה הסרט "נעילה" בבימויו של זוהר מרקמן. פרס מיוחד ניתן לקולנוען מרק רוזנבאום.בשנת 2007 נערך הפסטיבל בפעם השלישית. בפסטיבל זה נוסף קטע מוזיקלי (פס-קול הסרטים) והוא נקרא 'הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע ומוזיקה'.בשנת 2008 נערך הפסטיבל הרביעי בחוה"מ פסח. טקס הפתיחה התקיים באמפי מונארט, אותו הנחה השחקן אריה מוסקונה וניתנו פרסים למלחין יונתן בר גיורא, לשחקנית גאולה נוני ולשחקן, יקיר העיר זאב רווח.

פעמיים בוסקילה

פעמיים בוסקילה הוא סרט קומדיה ישראלי משנת 1998.

צ'רלי וחצי

צ'רלי וחצי הוא סרט-קומדיה ישראלי שעלה לאקרנים בשנת 1974, השייך לסוגת סרטי-הבורקס. נחשב לאחד מהסרטים הישראלים המפורסמים בכל הזמנים: בשעתו, מכר "צ'רלי וחצי" 698,000 כרטיסים במדינת ישראל.

תיאטרון סמבטיון

תיאטרון סמבטיון היה תיאטרון סאטירי שהוקם על ידי השחקנים מרדכי בן זאב וזאב ברלינסקי ופעל בשנים 1957–1960.

התיאטרון הסאטירי המטאטא נסגר ב-1954 ומאז לא הייתה בימה עברית לסאטירה. זאב ברלינסקי ועמיתו מרדכי בן זאב רצו להקים תיאטרון כזה אך היו קשורים לעבודתם בתיאטרון הקאמרי. בסוף 1956 פוטר ברלינסקי מהקאמרי ובעקבות זה הגיש בן זאב מכתב התפטרות לתיאטרון. השניים החלו לאסוף חומר לתיאטרון החדש. בהתחלה רצו לקרא לתיאטרון שש בש אבל לבסוף החליטו על השם סמבטיון על שם הנהר האגדי אשר בכל ימות השבוע הוא רותח, גועש וזורק אבנים גדולות כך הם רצו - שהתיאטרון החדש יהיה סמל להצלפה ולביקורת בכל תחומי החיים, ברוח טובה ובהומור דק.

התוכנית הראשונה נקראה "הצילו, שריפה ב-14 בתים", כללה מערכונים ופזמונים. את הקטעים הפוליטיים כתבו אפרים קישון, יוסף הייבלום, יגאל מוסינזון, גבריאל דגן ויעקב בר נתן. את הפזמונים חיבר יחיאל מוהר והם בוצעו על ידי ג'טה לוקה. במאי הצגה היה דוד ברגמן, במאי להקת הנח"ל לשעבר.

הצגת הבכורה התקיימה ביולי 1957 בבית ציוני אמריקה והתקבלה בהתלהבות.

לאחר ההצלחה הראשונה באו הוצגו התוכניות: "ש.ב." (נובמבר 1957), "זלמן יש לו משקפיים" (מרץ 1958), "דבר אל הקיר" (אוגוסט 1958), "תן חיוך" (ינואר 1959), "השד יודע" (מאי 1959), "עמוד על הראש" (אוקטובר 1959). שחקנים רבים הצטרפו לתוכניות השונות כמו: גילה אלמגור, שמעון ישראלי, רחל אטאס, אריק איינשטיין, יוסי פרוסט, גאולה נוני, שושיק שני, צדוק סביר ועוד. לכותבים הצטרפו דן אלמגור, דידי מנוסי, יורם מטמור ועוד. למלחינים הצטרפו פרנק פלג, יוחנן זראי, אריה לבנון, סשה ארגוב ועוד.

לאחר שהתיאטרון הקאמרי עבר לאולם נחמני, התמקם הסמבטיון במרתף קולנוע מוגרבי.

השחקן גדעון שמר ביים את מרבית התוכניות. אשתו הצעירה נעמי שמר כתבה מספר פזמונים לסמבטיון שחלקם נחלו הצלחה. לשמעון ישראלי היא כתבה את "הלילה הולך בשדרות" ולרחל אטאס, יוסי פרוסט ואריק איינשטיין היא כתבה את "מצעד האביב.

בתור במה זעירה לסאטירה הגיבו בסמבטיון על אירועים אקטואליים. כשהתפוצצה פרשת הפורץ הנוצץ, שרה רחל אטאס את השיר "שיתפוצץ-זאת סיסמת החוג הנוצץ" (אלמגור/פלג). כשמספר "בני טובים" נתפסו בקלקלתם, שרו רחל אטאס ושמעון ישראלי על "עשרה בני טובים" (מנוסי/זראי-בהשראת עשרה כושים קטנים).

לאחר שלוש שנים התדרדר מצב התיאטרון והוחלט על תוכנית חדשה בשם "מסיבת קוקטייל" שכלל מערכונים מאת ברטולד ברכט, אנטון צ'כוב ומיכאל זושצ'נקו. התוכנית נכשלה והתיאטרון ניאלץ להיסגר. בן זאב הכריז על פשיטת רגל ונאלץ לקבל הגנה מבעלי החוב. הקאמרי סירב לקבלו בחזרה והוא נאלץ להצטרף לשמעון דז'יגאן ולהופיע ביידיש עד שנקלט בתיאטרון חיפה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.