גאולה כהן

גאולה כהן (נולדה ב-25 בדצמבר 1925) היא פוליטיקאית ישראלית, חברת הכנסת שהחלה פעולתה מטעם הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

גאולה כהן
Geulah Cohen D126-118
גאולה כהן, 1990
לידה 25 בדצמבר 1925 (בת 93)
ח' בטבת תרפ"ו
תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
סיעה הליכוד, התחיה
חברת הכנסת
21 בינואר 197413 ביולי 1992
(18 שנים)
כנסות 812
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
Geula Cohen 1948
גאולה כהן כקריינית הרדיו של הלח"י, 1948
Lehi Commemoration plaque in Tel Aviv
לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה גאולה כהן
Geula Cohen
כהן לפני 1960

ביוגרפיה

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, בת למרים וליוסף כהן. אביה עלה מתימן בשנת התרס"ח (1908) והיה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל. אביה ייסד גם את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אמה, מרים, הייתה בת למשפחה מרוקאית וטורקית שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אמה כאחות בתל חי עת התחולל הקרב בו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור", בסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל וכן למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" הודות לבקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית.

ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור על ידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, ביחד עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר.[1][2] בהתחלה היא נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שנכשל. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן") שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה.[4] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד ובעזרת שמלה חומה ונעליים של "נורית", יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ולאחר מכן חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של הלח"י.

בשנת 1947 נישאה ללוחם הלח"י עמנואל הנגבי. השניים נפרדו בשנת 1962. בנם, צחי הנגבי, היה לחבר הכנסת ולשר. בן נוסף, יאיר, סבל מאוטיזם ונפטר בגיל 20.[5] בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית.[6]

בשנת 1948 הייתה לחברת מערכת ירחוני המגזין של הלח"י, הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת.[7] ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית.

בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת.

בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את "התחיה". בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת. כהן מזדהה עמוקות עם האידאולוגיה הציונית ופעלה רבות ליישום שני העקרונות המנחים הראשיים בתפישה זו:

  • עלייה וקיבוץ גלויות: כהן ניהלה מאבק בלתי מתפשר להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא הנהיגה בישראל את המאבק למען יהודי ברית המועצות, הקפידה להשאיר את נושא יהודי ברית המועצות על סדר היום הציבורי, ויזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה).
  • התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כולה ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. הייתה אחת המתנגדות הבולטות לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית[דרוש מקור]. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. נושא אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה בדעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון לגביהן, כי הללו שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל וחותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ואף מלהתמודד לכנסת בכלל. היא גם פעלה, על סמך טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל[8].

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה התחיה לא עברה את אחוז החסימה. ולאחרי הבחירות חזרה כהן לליכוד.

בפרימרייז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 לקחה חלק, הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014).

בשנת 2015 עברה להתגורר במבשרת ציון ליד בנה השר צחי הנגבי ומשפחתו.

ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים.[9]

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית שבו נעצרה גאולה כהן ביחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ספריה

  • אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969
  • מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. ‬תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
  • סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995[10]
  • שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בראיון עם רבקה אהרונסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
  • אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
  • ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012

עריכותיה

  • כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג)
  • לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007
  • זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011
  • אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996

ספרים שנכתבו אודותיה

  • ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא .[11]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של הלח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל") מפקד הלח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית עם אנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י (מחלקה ו'), עמוד 154.
  2. ^ גאולה כהן נידונה ל-7 שנות מאסר, המשקיף, 7 ביוני 1946.
  3. ^ גאולה כהן, התחפשתי כערביה וברחתי מהכלא, מעריב, 24 בספטמבר 1961
  4. ^ התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161.[3]
    גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33.
  5. ^ מיכל מירון, צחי אוהב את אמא גאולה, מעריב, 6 באוגוסט 1979
  6. ^ פרס ע"ש ביאליק לסטודנטים מצטיינים, דבר, 12 ביוני 1951
  7. ^ https://www.idi.org.il/media/6801/כנסת-1-רשימת-לוחמים.pdf ט"ו – רשימת לוחמים], באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  8. ^ גאולה כהן, באתר הכנסת
  9. ^ גאולה כהן חוגגת 90: הנשיא: לא חדלת מלהיות גאולה, באתר ערוץ 7, 28 באוגוסט 2016
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 835–836: לאחר שקרא את ספרה, כתב דוד בן-גוריון ב-20.1.1962 מכתב נרגש לגאולה כהן, אותו סיים במשפט "קדוש העט, שכתב ספר זה".
  11. ^ מקבלי הפרסים בשנים האחרונות – 2016, מכון ז'בוטינסקי בישראל
25 בדצמבר

25 בדצמבר הוא היום ה־359 בשנה (360 בשנה מעוברת) בשבוע ה-52 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 6 ימים.

בית אורי צבי

בית אוּרי צְבִי (או: בית אצ"ג, בית מורשת אורי צבי גרינברג) הוא מרכז ירושלמי לתרבות ושירה ולקידום יוצרים ויצירה בישראל. קרוי על שם המשורר אורי צבי גרינברג. הוקם ביוזמתה של גאולה כהן כמוסד המוקדש להנצחתו של אצ"ג, וכן לחינוך, הגות ויצירה ברוח מורשתו.

המרכז מקיים אירועים ספרותיים, תוכניות הכשרה מקצועיות לכותבים, כיתות אומן, ערבי ספוקן וורד, סדנאות כתיבה, תערוכות, סיורים לימודיים בעיר, ערבי עיון ומופעים שונים. כחלק מרכזי מפעילותו יזם והקים בית אורי צבי את האבּ 'המכתבה', חממת כותבים שנועדה לטפח מיומנויות של כתיבת שירה, פזמונאות, פרוזה, שירה מדוברת, מחזאות, פובליציסטיקה וכתיבה אקדמית. בְּמאי 2019 עתיד בית אורי צבי להשיק את כתב העת "יהי" ליצירה ולשירה פוליטית מכל הסוגים. בנוסף מתקיימים בבית אורי צבי ימי עיון וסדנאות לבתי ספר, לתנועות נוער, לארגונים, למכינות, לקהל חרדי, ליחידות צה"ל ולסטודנטים.

בפעילויותיו מבקש בית אורי צבי להחיות את רוחו האקספרסיוניסטית והאקטיביסטית של אצ"ג, ולפעול על פי הערכים שהנחו את דרכו האישית, הציבורית והפואטית. הפעילויות נערכות בבית אורי צבי שבמרכז העיר ירושלים ובמקומות נוספים בעיר וברחבי הארץ.

בית הסוהר לנשים בבית לחם

בית הסוהר לנשים בבית לחם הוקם והופעל על ידי ממשלת המנדט, ושימש לכליאתן של נשים יהודיות וערביות, ובכלל זה אסירות של המחתרות העבריות שפעלו נגד שלטונות המנדט.

בית הסוהר נוסד בשנת 1930, במבנה שנשכר למטרה זו על ידי שלטונות המנדט. בתחילה שהו בו כ-40-30 אסירות ועצירות, חלק מהן עם ילדיהן, ובהמשך גדל מספרן ל-90-60 אסירות ועצירות. המפקח הראשון של בית הסוהר היה ג'ק גרהאם, ולצדו פעלה אשתו (הייתה האישה האנגלייה היחידה ששירתה במשטרת המנדט). מרבית הסוהרות היו ערביות. בחופשת הקיץ שימש בית הספר בבית ג'אלה כמתקן כליאה נוסף, להקלת הצפיפות בבית לחם.

ב-13 בנובמבר 1934 הועבר בית הסוהר למבנה מרווח יותר, בשכונת ג'בל דאוד, קרוב לרחובה הראשי של העיר. בשנותיו הראשונות שהו בבית הסוהר רק אסירות ערביות. אסירות יהודיות ראשונות, ארבע חברות בית"ר, הגיעו לבית הסוהר במרץ 1935.

בשנת 1939 פונה בית הסוהר למשך עשרה חודשים, והאסירות הועברו למבנה בית החולים ליולדות. בשנת 1944 הועברו העצירות ל"וילה סאלם" הסמוכה לבית הסוהר, ובבית הסוהר נותרו רק האסירות. בין שני הבניינים קישר שביל פנימי. בשנים הראשונות לא היו ב"וילה סאלם" מים זורמים.

עם לוחמות אצ"ל ולח"י שנכלאו בבית סוהר זה נמנו גאולה כהן (שהצליחה להימלט ממנו), אסתר רזיאל-נאור (שנכלאה כשהיא בהריון), שרה לבני, שולמית שמיר וצלה עמידרור. האסירות היהודיות זכו לביקוריהם של הרבנים אריה לוין ויעקב גולדמן וכן של ראש אגודת "לאסירינו", שמחה אבן-זהר.

פעולת בית הסוהר הסתיימה בחודש מאי 1948, עם סיום שלטון המנדט. לאחר מכן הפך המבנה לבית יתומים.

הדר (הוצאת ספרים)

הדר הייתה הוצאת ספרים ישראלית. הוקמה בשנת 1949 לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, על ידי יעקב עמרמי, שהיה חבר מפקדת האצ"ל בשנות הארבעים. בעשור הראשון לקיומה היו משרדי ההוצאה במרכז תל אביב הקטנה, ברחוב הרצל 10. הדר הייתה למעשה מפעל חייו, במשך עשרות שנים, של יעקב עמרמי.

השם "הדר" נלקח ממושג "ההדר" שיצר והסביר זאב ז'בוטינסקי בכתביו.

הדר הוציאה לאור כותרים על ההגות, הארגונים והפעילות הצבאית של אנשי תנועת ז'בוטינסקי והמחתרות; ולצדם כותרי מחקר היסטורי וספרות יפה: שירה ופרוזה, ספרי ילדים ונוער, שחלקה נכתבה במקור בעברית וחלקה תורגמה משפות אחרות.בשנת 1986 נרכשה הדר על ידי הוצאת זמורה ביתן.

הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי היא אחת מוועדות הכנסת הקבועות.

בשלהי הכנסת ה-12, לאחר האשרור הרשמי של "האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW)" בכנסת, הוקמה "הועדה המיוחדת למעמד האשה". בראשות הוועדה המיוחדת עמדה ח"כ שרה דורון מהליכוד והיו חברות בה שולמית אלוני, גאולה כהן, תמר גוז'נסקי ואחרות. בתקופת פעילותה הקצרה רשמה הוועדה כמה הישגים וביניהם הסכמת הרבנות הראשית לפרסום תקנות בנושא מעמד האישה בבתי דין רבניים; ותמיכה בחקיקה שאפשרה הכרה בנשים נשואות להיות נישום עצמאי במס הכנסה.כחצי שנה מאוחר יותר הוקמה בכנסת ה-13 הוועדה לקידום מעמד האישה על פי החלטת הכנסת מ-16 בנובמבר 1992 במטרה ליישם את אחת ההמלצות המרכזיות שהופיעו בדו"ח הוועדה הממלכתית לקידום מעמד האישה (1978) בראשות חברת הכנסת אורה נמיר. יושבת הראש הראשונה של הוועדה הייתה חברת הכנסת יעל דיין וכל יושבי ראש הוועדה מאז הקמתה היו נשים, למעט גדעון סער, ששימש יושב ראש הוועדה מכינון הכנסת ה-17 ועד מרץ 2008. תחום העיסוק העיקרי של הוועדה הוא קידום מעמד האישה בישראל לקראת שוויון בייצוג, בתחום החינוך ובמעמד האישי. כמו כן פועלת הוועדה למניעת אפליה בשל מין או נטייה מינית בכל התחומים וכן הקטנת פערים בכלכלה ובשוק העבודה ולמאבק באלימות כלפי נשים. בדצמבר 2013 שונה שם הוועדה לשמה הנוכחי, ביוזמת יושבת ראש הוועדה, עליזה לביא.

הכנסת התשיעית

כהונתה של הכנסת התשיעית החלה ב-13 ביוני 1977, בעקבות הבחירות שנערכו ב-17 במאי אותה שנה. בבחירות אלה התרחש "המהפך", שבעקבותיו, לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, הוקמה ממשלת ימין, בראשותו של מנחם בגין.

את ישיבתה הראשונה של הכנסת התשיעית פתח נשיא המדינה אפרים קציר, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, זרח ורהפטיג. מיד אחר כך נבחר יצחק שמיר ליושב ראש הכנסת, לאחר שקיבל 61 מקולות חברי הכנסת, וגבר על שלושה חברי כנסת אחרים, שלמה הלל (32 קולות), בנימין הלוי (15 קולות) ומאיר וילנר (4 קולות).

הבחירות לכנסת העשירית הוקדמו עקב בקיעים בקואליציה והתקיימו ב-30 ביוני 1981. כהונתה של הכנסת התשיעית הסתיימה עם תחילת כהונתה של הכנסת העשירית, ב-20 ביולי אותה שנה.

התחיה

התחיה הייתה מפלגת ימין בישראל שהוקמה באוקטובר 1979, והתפרקה בשנת 1992 לאחר שבבחירות לכנסת השלוש עשרה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

ח' בטבת

ח' בטבת הוא היום השמיני בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בח' טבת הוא ברוב השנים פרשת ויחי. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת ויגש.

חצר אדר

חצר אדר היה מושב ישראלי בצפון-מזרח סיני, 12 קילומטר מהמושב נאות סיני, צמוד לצומת חרובית. הוא היה אחד מיישובי חבל ימית והוקם בדצמבר 1981, כחצי שנה לפני נסיגת צה"ל מסיני. הוא נקרא על שם חצר אדר המקראית.

המושב הוקם על ידי קבוצה של מתנחלים מיהודה ושומרון וממקומות נוספים, שמחו על כוונת הממשלה למסור את פתחת רפיח ואת סיני לידי מצרים, כפי שהוסכם בחוזה השלום בין המדינות. זה היה היישוב הצעיר ביותר בין יישובי סיני. ב-24 בדצמבר 1981 התקיים במקום הכנסת ספר תורה.

מזכיר המושב היה יגאל קירשנזפט, שהיה קודם לכן תושב העיר ימית ונשלח למשימה על ידי רב ישיבת העיר ישראל אריאל. בין תושבי המושב היה גם ברוך מרזל, שהופקד על קיום קשר אלחוטי עם המתנגדים לפינוי בימית ועל עדכון התושבים על פעולות הצבא. רכז היישוב היה מיכאל בן חורין.

בסוף ינואר 1982 תואר חצר אדר בדבר: "כל החצר היא מאה מטרים מרובעים. במרכזה עומד כיור אחד, לבן. צינור המים מונח על האדמה."

בשבועות הראשונים לקיום המושב חיו תושביו בתורת שומרים בשטחים המעובדים של עצמונה, שהיו שלושה קילומטרים מהמושב עצמונה, צמוד לצומת חרובית. במשך שהות המתנחלים במקום הוקמו בו בית כנסת, מטבח, צריפי מגורים ומקלחת. לצורך גידול הירקות נעזרו אנשי המושב בחממות הנטושות של המושב חרובית הסמוך, אותו עזבו התושבים במהרה תמורת פיצויים.

המושב פונה על ידי צה"ל לראשונה ב-3 במרץ 1982 באחת מפעולות הפינוי הקשות ביותר שידע צה"ל בסיני. ביום הפינוי נכח בחצר אדר חבר הכנסת יובל נאמן מתנועת התחיה, שהתנגדה לנסיגה. בערב אותו יום הזהיר נאמן בשידור במהדורת "מבט" בערוץ הראשון, כי "אם יימשכו הדברים כמו שנראו הבוקר בחצר אדר, אנו קרובים מאוד לשפיכות דמים". הוא תיאר גרירת אנשים לתוך תיל, פציעתם ושימוש בגרזנים, והזהיר את ממשלת בגין שלא תשפוך דם יהודי.

ב-11 במרץ 1982, ב-6:00 בבוקר, הגיעה קבוצה של כ-50 מתנחלים, יחד עם גאולה כהן והרב ישראל אריאל, להקים מחדש את ההתנחלות, בה נותר צריף אחד. בצהריים פינה הצבא את המתנחלים. לאחר הפינוי השני, בהפגנה בירושלים של מתנגדי הנסיגה מסיני ב-16 במרץ 1982, הבטיח הרב איסר קלונסקי, שכונה רב היישוב, שחצר אדר תוקם בשלישית. המתנחלים הקימו את חצר אדר ג', חצר אדר ד', ולבסוף חצר אדר ה'. כולן פונו בזו אחר זו.

חצר אדר הייתה אחת מארבעת היישובים שבהם היה ריכוז של מתנגדי הנסיגה.

לוחמי חרות ישראל

לוחמי חרות ישראל (ידוע בראשי התיבות לח"י) הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בפעולותיהם ניסו אנשי לח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים.

בשנת 1940 ניסה הארגון לחתום עסקה עם המשטר הנאצי בגרמניה על מנת להציל את רוב יהדות אירופה מהשמדה והעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל. בתמורה, הבטיח לח"י להילחם באימפריה הבריטית מתוך ארץ ישראל.

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת.

מליאת הכנסת

מליאת הכנסת היא התכנסות מלאה של כלל חברי הכנסת לישיבת עבודה, להבדיל מן הישיבות והפעילות בוועדות הכנסת השונות. ישיבות מליאת הכנסת מתקיימות באולם המליאה, הממלא את החלל המרכזי בבניין הכנסת. באולם המליאה מתקיימים הדיונים המרכזיים שעל סדר יומה של הכנסת.

בניין הכנסת הנוכחי נחנך בישיבת המליאה הראשונה ב־30 באוגוסט 1966 שאותה פתח ראש הממשלה לוי אשכול ובראשה עמד יושב ראש הכנסת, קדיש לוז.

ממשלת ישראל העשרים וארבע

הממשלה העשרים וארבע, בראשותו של יצחק שמיר, הוקמה במהלך כהונתה של הכנסת ה-12, ואושרה בכנסת ב-11 ביוני 1990. היא כיהנה במשך כשנתיים, עד 13 ביולי 1992.

מפלגת הלוחמים

מפלגת הלוחמים או רשימת הלוחמים הייתה מפלגה קטנה שנבחרה לכנסת הראשונה.

מפלגת הלוחמים הוקמה על ידי יוצאי ארגון הלח"י עם קום המדינה ובראשה עמד נתן ילין-מור שכיהן כחבר כנסת בכנסת הראשונה.

בין חברי המפלגה שלא זכו להיכנס לכנסת הראשונה מטעם המפלגה היו מתתיהו שמואלביץ', יעקב בנאי, גאולה כהן, ראש הממשלה לעתיד יצחק שמיר, וישראל אלדד, שעזב את הרשימה אחרי הבחירות לכנסת עם תומכיו והביא בסופו של דבר לפירוק המפלגה.

הרשימה זכתה ב-5,363 קולות, או 1.2 אחוז מכלל הקולות, דבר שזיכה אותה כאמור בח"כ אחד.

משה ברזני

משה ברזני (14 ביוני 1926, ב' בתמוז ה'תרפ"ו - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בגיל 20 בצינוק בטרם הועלה לגרדום.

צבי צמרת

ד"ר צבי צמרת (נולד בנתניה בשנת 1945) הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי והיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך בשנים 2010–2011.

רבקה אהרנסון

רבקה אהרנסון (1892–1981) הייתה בתם הצעירה של מלכה ואפרים אהרנסון, ממייסדי זכרון יעקב, ואחותם של האגרונום אהרן אהרנסון, מייסד ומפקד ארגון הריגול ניל"י, ושל שרה, אלכסנדר, צבי ושמואל אהרנסון. היא הייתה לפי טענתה ארוסתו של אבשלום פיינברג, שלפני שנרצח, היה אף הוא פעיל מרכזי בארגון ניל"י.

רשימת התחיה-צומת

רשימת התחיה-צומת היא רשימה שהתמודדה בבחירות לכנסת האחת עשרה.

תומאס ג'יימס וילקין

תומאס ג'יימס וילקין (באנגלית: Thomas James Wilkin;‏ 12 באוגוסט 1909 - 29 בספטמבר 1944). איש הבולשת של משטרת המנדט בארץ ישראל שנורה ונהרג על ידי אנשי הלח"י.

תומאס ג'יימס וילקין נולד בעיר אלבורו באנגליה בשנת 1909. הצטרף למשטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנת 1930. בתחילה עבר קורס שוטרים בבית הספר לשוטרים בהר הצופים ולאחר מכן שירת מספר חודשים במשטרת בית לחם. במשך שמונה השנים שלאחר מכן שירת במשטרת יפו. אחרי ששירת כשוטר ומש"ק, הועלה לדרגת מפקח, ובמהלך שירותו עלה בדרגה פעמים נוספות והגיע לדרגת רב פקד. בשנת 1938 עבר וילקין לשרת במטה הבולשת הבריטית בתל אביב, ששכן בבניין בדרך יפו-תל אביב (כיום רח' אילת 14). את תפקידו בבולשת מילא לצדו של ג'פרי מורטון, קצין הבולשת שעסק בבילוש אחרי ארגוני המחתרת היהודיים, שהיה בכיר ממנו.

לוילקין הייתה החל משנת 1933 חברה לחיים, יהודיה צעירה מתל אביב בשם שושנה בורוכוב שהייתה בתו של דב בר בורוכוב, מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממנה למד את השפה העברית ושלט בה היטב, בניגוד לרוב קציני הבולשת, והכיר את ההוויה של יהודי ארץ ישראל. הוא נהג לשבת בבתי קפה יחד עם יהודים ולאסוף כך מידע רב. הרבה מהמידע שאסף הוא שמר בראשו, מחשש שיודלף על ידי שוטרים יהודיים או מתוך רצון לשמור על מעמדו כמומחה. וילקין נחשב במשטרה הבריטית כקצין מצטיין ובין השנים 1941 ל-1944 קיבל שלושה עיטורי הצטיינות. שנים מהם מטעם המלך הבריטי. כקצין בולשת כעשור שנים ומעלה, השולט בעברית, נחשב וילקין כאויב מסוכן במיוחד של ארגוני המחתרת אשר העריכו את כישוריו וחששו ממנו. מנחם בגין כתב עליו שהיה שועל ערמומי ואחד הקצינים המוכשרים היחידים בבולשת. הוא צמח מהשורות, שלט בעברית והיה פסיכולוג טוב. גאולה כהן כתבה כי היו לווילקין "עיניים יהודיות" וכי חברי הלח"י ידעו כי כל עוד הוא בחיים רבים מהם ימותו.

וילקין היה מעורב בחקירתו בעינויים של בנימין זרעוני, בחקירה של אריה קוצר, במעצר מטה האצ"ל באוגוסט 1939 והיה יד ימינו של מורטון בפעולות נגד הלח"י. פעילים קומוניסטים העידו שוילקין השתתף בעינויים ומכות שהופעלו כלפיהם במהלך חקירתם בידי מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט.

בראשית שנות הארבעים, עת אנשי האצ"ל הניחו את נשקם כדי לשתף פעולה במאבק בנאצים, הפך המאבק בלח"י למאבק העיקרי של הבולשת. בראש המאבק עמדו מורטון ווילקין. ב-20 בינואר 1942 הטמינו אנשי הלח"י מטעני נפץ על גג בניין ברחוב יעל 8 בתל אביב ומטענים נוספים הוטמנו בחצר ליד הכניסה לבניין. התוכנית הייתה למשוך את תשומת לב הבולשת לבית זה, על ידי פיצוץ על גגו, על מנת שמורטון ווילקין יבואו למקום, ובבואם יופעלו נגדם יתר המטענים. הפעלת המטענים על הגג הייתה באמצעות כבל חשמלי שנמתח בין הבית ברח' יעל לבניין הסמוך. המטען הראשון הופעל ואנשי הלח"י המתינו להופעת מורטון ווילקין, אולם הקדימו אותם שני קציני משטרה יהודים וקצין אנגלי. המטענים הופעלו ושלושתם נהרגו.

בעקבות האירוע הוגברו החיפושים אחר מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שנאלץ להסתתר בדירת מסתור. ב-12 בפברואר 1942 נתגלה לבולשת מקום מחבואו של יאיר ברח' מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין. מיד עם קבלת המידע על המסתור של יאיר הזדרז מורטון לחוש לדירה עם וילקין וכוח של שוטרים חמושים. יאיר, שנתגלה מסתתר בארון בגדים, הוצא ממנו. בעלת הדירה סולקה ממנה ואז, בלא נוכחות עדים יהודים, נורה יאיר על ידי מורטון באקדחו ונרצח בדם קר. שלטונות המנדט הפיצה את הגרסה כי יאיר נורה בעת "נסיון בריחה".

ב-1 במאי 1942 ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו של מורטון. מורטון נפצע ותוך זמן לא רב עזב את הארץ ווילקין מילא את מקומו. בשנת 1943 עבר וילקין לשרת במטה הבולשת בירושלים כאחראי על המחלקה היהודית.

אנשי הלח"י המשיכו לעקוב אחרי וילקין בירושלים במטרה להורגו כנקמה על רצח יאיר. ההחלטה על הריגת וילקין נתקבלה על ידי יצחק יזרניצקי (לימים יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל). ב-29 בספטמבר 1944 הצליחו האורבים (יעקב בנאי (מזל), יהושע כהן, דוד שומרון ומתתיהו פלאי) לירות בווילקין בלב ירושלים ליד הכנסייה הרומנית ולהורגו. דוד שומרון ירה בו 7 כדורים מטווח קצר ונמלט עם יעקב בנאי לשטח הכנסייה ומשם במונית שהמתינה להם נעלמו מהשטח.

לאחר הריגתו הטילו השלטונות עוצר כללי על ירושלים. גאולה כהן תיארה את הרושם שהריגתו עשתה על חברי הארגון, אשר אנחת רווחה בקעה מלבם בשומעם על מותו.

שלטונות המנדט ערכו לווילקין הלוויה בבית הקברות הפרוטסטנטי של הבישוף גובאט בהר ציון בירושלים, בה השתתפו מאות אנשים מראשי הממשל והמשטרה ובהם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט (שהיה השני לנציב העליון בהירארכיה המנדטורית) וכן מפקד משטרת המנדט ג'ון מורי ריימר-ג'ונס. בין ההולכים אחר ארונו הייתה גם שושנה בורוכוב.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

יושבי ראש ועדת הקליטה, העלייה והתפוצות של הכנסת
יושבי ראש ועדת העלייה והקליטה (1977-1999) גאולה כהן • רוני מילואעוזי ברעםמרים גלזר-תעסהמיכאל קליינרעמנואל זיסמןנעמי בלומנטל
יושבי ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות (החל מ-1999) נעמי בלומנטלצבי הנדלקולט אביטלמיכאל נודלמןליה שמטובדני דנוןיואל רזבוזובאברהם נגוסה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.