גאוגרפיה היסטורית

גאוגרפיה היסטורית היא ענף מתוך תחום הגאוגרפיה של האדם. בתחום זה נראה קשר ישיר של השפעת הגאוגרפיה על ההיסטוריה, ולהפך, השפעת ההיסטוריה על הגאוגרפיה.

הגאוגרפיה ההיסטורית נחלקת לארבעה תחומים עיקריים:

  • השפעת תנאים גאוגרפיים על מהלך ההיסטוריה: לדוגמה, השפעת האקלים כמו משקעים, יכולת גידול דגנים וכיוצא בזה, היא גורם מרכזי ליישוב במקום מסוים ומשפיע על התפזורת היישובית לאורך הדורות.
  • חקר שרידי העבר המצויים בנוף ההווה - ענף הארכאולוגיה: מאפשרים לנו עדות מוצקה להוכחת אזורי התיישבות ותרבות חומרית באותו המקום.
  • גאוגרפיה של העבר: תנאי שטח פיזיים משפיעים על התרחשותם של מאורעות היסטוריים. האירועים ההיסטוריים המושפעים ביותר הם קרבות היסטוריים לדוגמה: קרבות החשמונאים סביב לירושלים. הגאוגרפיה של העבר כוללת בתוכה גם תחום גאוגרפיה צבאית.
  • שינויים גאוגרפיים בנוף שנעשו על ידי האדם. ענייני איכות הסביבה. לדוגמה, מדבור ואנטי מדבור. על ידי ניצול מתאים של משאבי טבע בני האדם יכולים לצמצם שטחי מדבר ונזקיהם.

עיינו גם בפורטל

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

שינויים בהגדרה

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 לערך נתפס התחום כנספח למחקר ההיסטורי, מיכאל אבי-יונה הגדיר את הגאוגרפיה ההיסטורית כמפגש של שני צירים: "האגף הסטאטי-הגאוגרפי עוסק בזיהוי המקומות הנזכרים בספרות העתיקה ובקביעת גבולות התחומים והמדינות. האגף הדינאמי-ההיסטורי מסביר את התהוותם של הגורמים הסטאטיים ואת השינויים החלים בהם בתמורת הזמנים"[1]. כלומר הגאוגרפיה אינה אלא מצע סטטי על גביו מתרחשת ההיסטוריה. ואכן, באותה תקופה עסק התחום בעיקר בזיהוי מקומות.

ההגדרה המודרנית של התחום, היא שהוא עוסק "בשחזור ובניתוח של מגוון נרחב של תופעות ותהליכים שיש להם חשיבות להבנתנו את הדינמיקה של נושאים אנושיים מנקודת ראות גאוגרפית... האתגר של הגאוגרפיה ההיסטורית הוא בלימוד השינויים הגאוגרפיים שהתרחשו לאורך הזמן ובגיבושו של הסבר היסטורי לתהליכים שהשפיעו על התפתחות הנוף הפיזי והתרבותי"[2] כלומר שני הצירים הם דינאמיים ומשפיעים זה על זה. הגדרה נוספת קובעת כי זהו תחום מחקר רב-תחומי אשר בו מוצגת "שאלת מחקר בעלת אופי גאוגרפי מובהק (כלומר שאלה הדנה בעיצוב המרחב והנוף הטבעי והאנושי) בתקופת עבר, והמשיב עליה בגישה היסטורית ובאמצעים שונים ומגוונים, הכוללים גם את כלי הניתוח הגאוגרפיים... בנוסף לארכאולוגיה, תולדות האדריכלות והאמנות, חקר הלשונות העתיקות ותחומים נוספים"[3].

יסודות מתודולוגיים

היסוד החשוב ביותר בתחום הוא השילוב בין קריאה ביקורתית של מקורות ראשוניים בד בבד עם עבודת שטח, בה נסקרות ראיות המצויות בשדה כגון תצורות נוף, שיקולים גאוגרפיים ושרידים, והתאמתם או עימותם זה עם זה. זאת בניגוד להיסטוריון המבסס את מחקרו על מקורות גרידא. לפיכך, תוכנית הלימודים בתחום כוללת סמינר מחקר או מחנה מחקר בו יוצאים הסטודנטים לשטח ורוכשים כלים לניתוח, התבוננות והשוואה עם מקורות כתובים. אחד המקורות הראשוניים החשובים והייחודיים בתחום, בנוסף לתעודות, הוא מפות.

חתך רוחב מיועד לתיאור גאוגרפי (נוף, גבולות, שמות גאוגרפיים) של תקופה מסוימת (למשל ארץ ישראל בתקופה הביזנטית). חתך רוחב לרוב איננו "צילום רגע" אלא כולל שינויים בתוך התקופה הנסקרת. חתך אורך הוא מחקר של מקום מסוים לאורך ההיסטוריה (למשל בית גוברין לאורך הדורות).

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל אבי -יונה, גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למן שיבת ציון ועד לכיבוש הערבי, ירושלים תש"ט, עמ' 3
  2. ^ ריכב רובין, ‏גאוגרפיה היסטורית בישראל – כיווני מחקר ומגמות מתודולוגיות, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 342
  3. ^ ריכב רובין, ‏גאוגרפיה היסטורית בישראל – כיווני מחקר ומגמות מתודולוגיות, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 343
  4. ^ ביקורת: אלישע אפרת, ‏גאוגרפיה של ארץ-ישראל בזמן עבר, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 176-173
אכשף

אַכְשָׁף הייתה עיר כנענית קדומה ששימשה כעיר מבצר ששכנה כנראה בעמק זבולון. העיר מוזכרת בתעודות ממצרים העתיקה ובתנ"ך כאחת מערי נחלת שבט אשר.

ישנן מספר סברות לזיהוי מיקומה של העיר ובהן: הזיהוי המקובל ביותר על הארכאולוגים הוא תל כיסון, כ-3 ק"מ דרום - מערבית לצומת אחיהוד, זיהוי אפשרי אחר הוא תל רגב בכניסה לכפר חסידים, ותל בירה ליד קיבוץ יסעור. זיהוי אחר הוצע על ידי אדוארד רובינסון בח'רבת [א]כסאף שבגליל העליון, זיהוי זה הוצע בגלל הדמיון בשם. אשתורי הפרחי זיהה אותה עם העיר ארסוף הנמצאת כיום בגבולות הרצליה.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

גאוגרפיה

גֵּאוֹגְרַפְיָה היא תחום מדעי אינטגרטיבי (כלומר כזה שהמחקר בו מתבסס על שניים או יותר תחומים מדעיים) בו נחקרים תופעות ותהליכים ארציים ואנושיים.

נהוג לחלק את הגאוגרפיה לשני תחומים עיקריים: גאוגרפיה פיזית, הנשענת על מדעים פלנטריים ועוסקת בתופעות פיזיות שבכוכבי לכת, בתחומים כמו גאולוגיה, מטאורולוגיה והידרולוגיה (לא בהכרח), וכן, גאוגרפיה אנושית החוקרת הממדים המרחביים של מדעי הרוח ומדעי החברה בתחומים כמו הגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, תרבות ועוד.

הכלי הנפוץ ביותר בגאוגרפיה הוא המפה, המשמשת לרישום, הצגה וניתוח של שלל התופעות - הפיזיות והאנושיות - שעל פני כדור הארץ.

גאוגרפיה אנושית

גאוגרפיה אנושית היא תחום מחקר במדע הגאוגרפיה אשר פותח על ידי הגאוגרף הגרמני פרידריך ראצל. הגאוגרפיה האנושית בודקת את יחסי הגומלין בין האדם לטבע ועוסקת בעיקר בפעילות בני האדם בסביבה ובמרחב ובהשפעתם עליה.

דרך הים

דרך הים (בלטינית: Via Maris - וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.

חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, טורקיה, סוריה וכו').

שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך מגידו ועמק יזרעאל עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. מכאן אפשר היה להמשיך בדרך המלך עד נהר הפרת וצפונה לאנטוליה.

תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.

השם המודרני, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23). יחד עם דרך המלך, הייתה "דרך הים" אחת הדרכים הראשיות שחיברו את מצרים ללבנט, לאנטוליה ולארם-נהריים. דרך הים נחצתה על ידי דרכי מסחר אחרות, שאיפשרו לנוע מאפריקה לאירופה ומאסיה לאפריקה.

דרך המלך

דרך המלך הייתה דרך מסחר עתיקה בלבנט. הדרך החלה במצרים וחצתה את סיני, הנגב והערבה, אל עבר הירדן המזרחי. היא המשיכה צפונה לאורך קו פרשת המים של עבר הירדן המזרחי, דרך מואב והגלעד, אל רמת הגולן ודמשק, והלאה ממנה אל תדמור ואל ארם נהריים.

כיום עובר כביש 35 הירדני לאורך תוואי הדרך, וכל עריה הגדולות של ממלכת ירדן נמצאות לאורכה (מדרום לצפון): עקבה, מען (פטרה), כרכ, עמאן, זרקא ואירביד. הדרך מתחברת לדרך הים בחמת גדר. בכל הערים הללו שכנו מצודות להגנה על נוסעים ולגביית מסי מעבר.

בשל הקניונים העמוקים החורצים את הרמה הירדנית לכיוון בקעת הירדן, המעבר מערבה, לכיוון ארץ ישראל, אפשרי רק באזור הנגב והערבה, ואכן באזור זה נמצאות דרכי מסחר עתיקות לכיוון באר שבע ועזה. המעבר האפשרי היחיד מצפון לים המלח הוא בירידה אל בקעת הירדן לגשר אדם וממנו, דרך נחל תרצה, אל שכם.

דרך המלך נקראת גם המסלה ובחלקה הדרומי היא מכונה דרך מדבר אדום. שמות נוספים של הדרך הם דרך הנחושת או דרך הברונזה. היא קיבלה את השם "דרך הנחושת" משום שעברה בערבה באזור מכרות הנחושת, כגון חבל פונון, שם כרו נחושת עוד בסוף האלף השלישי לפנה"ס.

על פי המסופר בתנ"ך כאשר בני ישראל הגיעו לגבולה של ארץ אדום, פנה משה למלך אדום במילים:

גם כאשר הגיעו לארץ האמורי, פנה משה לסיחון מלכם במילים:

בהשאלה משמש הביטוי "דרך המלך" ככינוי לדרך הנכונה והישירה, בניגוד לדרכים עוקפות ועקלקלות, או ככינוי לדרך הפעולה העיקרית והמקובלת.

המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן

המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ע"ש מרטין (זוס) היא מחלקה בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן. במחלקה כ-27 חברי סגל ומאות סטודנטים לתואר ראשון ותארים מתקדמים. במסגרת המחלקה פועל מכון לארכאולוגיה המבצע חפירות וסקרים ברחבי הארץ, ומספר מכוני מחקר נוספים. המחלקה מקיימת לימודים מלאים לתואר ראשון (B.A), שני (M.A) ושלישי (PhD).

יהושע בן אריה

יהושע בן אריה (נולד ב-1928) הוא גאוגרף ישראלי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ורקטור האוניברסיטה לשעבר. בן אריה הוא מגדולי חוקריה של ירושלים וארץ ישראל, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל לשנת תשנ"ט.

יוחנן אהרוני

יוחנן אהרוני (ט' בסיוון תרע"ט, 7 ביוני 1919, פרנקפורט על האודר, גרמניה – ט' באדר א' תשל"ו, 9 בפברואר 1976, תל אביב) היה מן הארכאולוגים הבולטים בישראל, במיוחד בתחום הארכאולוגיה המקראית והגאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ ישראל.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

כתבי המארות

כתבי המארות הם טקסטים מאגיים שנכתבו במצרים העתיקה. הכתבים נועדו לפגוע בקבוצת אנשים ומקורם במסורת מהממלכה הקדומה בשושלת ה-6. מהממלכה התיכונה (2000- 1750 לפנה"ס) ישנן שתי קבוצות של כתבי מארות: קבוצת ברלין שנכתבו על גבי חרסים, וקבוצת בריסל שנכתבו על גבי צלמיות.

כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ ישראל. כל השמות שזוהו בקבוצה הראשונה נמצאו בקבוצה השנייה. יכול להיות שהשינויים במספר השליטים ביישובים הנזכרים בין שתי הקבוצות, מעידים על שינויים חברתיים בארץ ישראל, עדות לקיומן של ערי מדינה בארץ ישראל בסוף השושלת ה-12, שנשלטות על ידי שליט אחד. אולי גם האזכור של יותר יישובים בקבוצת בריסל, שהיא הקבוצה המאוחרת, מעיד על הגידול העירוני בארץ ישראל עד סוף השושלת ה-12.

לוד

לוד (לֹד, בערבית: اللد, תעתיק: אל-לִד) היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בישראל ובעולם.

באוקטובר 2009 כלל ה-World Monuments Fund, מלכ"ר שמושבו בניו יורק, את העיר העתיקה של לוד ברשימה של 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון.

מיכאל אבי-יונה

מיכאל אבי-יונה (בּוּכְשׁטַבּ; 26 בספטמבר 1904, תרס"ה, לבוב – 26 במרץ 1974, ירושלים) היה מבכירי הארכאולוגים, הגאוגרפים וחוקרי התרבות והאמנות הקלאסית בארץ ישראל.

ממלכת אמורו

אמורו הייתה ממלכה אמורית קטנה, ששכנה באזור של לבנון וסוריה של היום בין המאות ה-13-14 לפנה"ס.

מנשה הראל

מנשה (מנשק'ה) הראל (5 במאי 1917 - 23 בפברואר 2014) היה פרופסור לגאוגרפיה וחתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל.

צומור

צומור ( צֻמֻר או צְמָר, במצרית קדומה:Smr; באכדית: Su-mu-ru; באשורית: Si-mi-ra) הייתה עיר פניקית לחופי הים התיכון, בסוריה של היום. העיר שכנה דרומית לארוד.

העיר מוזכרת בספר בראשית, י, יח בפרק המספר אל תולדות בני נח, בתיאור השושלת של כנען נכתב " וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי וְאֶת-הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי". תיאור זהה מופיע בדברי הימים א א, טז.

העיר הייתה מרכז סחר גדול. צומור מוזכרת בתעודות מימי תחותמס השלישי. לאחר קרב מגידו, העיר הפכה ביחד עם מספר ערים נוספות למרכז שלטון מנהלי מצרי בכנען. העיר מופיעה במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס, שם שליטה היה אהריבטה (Ahribta). על פי המכתבים, בעיר היו מבני שלטון מצרי, וכונתה "מקום מנוחה של פרעה" ו"עירו של השמש".

בעקבות התרופפות השליטה של מצרים בפיניקיה כבש המלך עַבְּד-אַשוּרִתָה (Abdi-Ashirta) מממלכת אמורו את העיר. בעקבות מסע מצרי לאזור נהרג עַבְּד-אַשוּרִתָה והעיר עברה לחסותו של מלך גבל ריב-האדה (Rib-Hadda). על פי המכתבים לאחר מכן עַזירוּ (Aziru) בנו של עַבְּד-אַשוּרִתָה שמלך אחריו כבש את צומור. העיר מוזכרת גם ברשימת הערים שנכבשו על ידי סתי הראשוןבשנת 1335 לפנה"ס, במהלך שנת שלטונו האחרונה של אחנתון, פרצה בצומור מגפת טולרמיה (Tularemia). מגפה זו, אשר לה גרמו חיידקי ‏Francisella tularensis, מוזכרת במכתב אל-עמארנה מס' 96 בו נכתב כי יש מגפה בצומור. בעקבות התפרצות המגפה נאסר על תושבי העיר וכן על סוחרים שביקרו בה להיכנס לתחומי העיר גבל. אמצעי זהירות זה לא הועיל הרבה שכן המחלה התפשטה במהירות לאורך נתיבי המסחר הראשיים של המזרח התיכון והגיעה דרומה עד למגידו, מזרחה עד בבל, מערבה לחופי קפריסין והאיים האגאיים וצפונה לממלכת החתים וארזוה.

מכתב א"ע 96 שנשלח על ידי שר מצרי לריבהדה מושל גבל:

העיר מופיעה גם בפפירוס אנאסטאזי א. פפירוס מראשית ימי שלטונו של רעמסס השני מציין שהעיר הייתה הצפונית ביותר בחוף הפיניקי שבה שהה חיל מצב מצרי. לפי הפפירוס צומור נכללה בגבולה של כנען, שהיה מחוז שלטון מצרי בתקופת הממלכה החדשה. העיר נקראה "צומור" של ססי" כלומר צומור של רעמסס, ומכאן שהייתה רכושו.

העיר מוזכרת בתעודות מתקופתו של תגלת פלאסר הראשון (1115–1076 לפנה"ס), בהן הוא מספר ששט מארוד לצומור במשך שלוש שעות כפולות. בכתובת של המלך האשורי אדד-ניררי השלישי שמלך בין השנים 783-811 לפנה"ס, הוא מציין: "את צלם מלכותי הצבתי בעיר ארוד השוכנת בלב הים". תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר בשנת 738 לפנה"ס, העיר הייתה בתחום השפעתה של חמת, והוא צרף אותה ביחד עם ערקה כפחווה. בעקבות מותו של שלמנאסר החמישי בשנת 722 לפנה"ס, מרדה העיר בשלטון האשורי ביחד עם חמת. העיר נכבשה מחדש בשנת 720 לפנה"ס בימי סרגון השני. ברשימת האפונים האשורי מופיעים שני נציבי צומור.

העיר מופיעה גם במטבעות מהתקופה ההלניסטית, וכן בכתביהם של סטראבון ופליניוס הזקן. אצל סטראבון העיר הייתה שייכת לממלכת ארוד. פליניוס מציין שהעיר שכנה בנהר אל-כביר לבין מרתוס.

במשך השנים הועלו מספר הצעות לזיהוי אתרה של העיר, ביניהן תל צמריאן שבו נמצאו שרידים מתקופת הברונזה. תל קאזל, אף על פי שהוא אינו בקרבת הים וטבת אל-חמאם, השוכן ליד הים. הארכאולוג הצרפתי מוריס דונאן ( Maurice Dunand) שהחל לחפור באתר הארכאולוגי תל קאזל (Tell Kazel) בשנת 1957 הציע לזהות את האתר עם העיר צומור. האתר שוכן באזור העיר סאפיתא שבמחוז טרטוס.

ריכב רובין

ריכב (בוני) רובין (נולד ב-1951) הוא פרופסור מן המניין במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מומחה לגאוגרפיה היסטורית יישובית ולמפות עתיקות של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט, וראש המכון לחקר ארץ-ישראל ויישובה ביד יצחק בן-צבי.

שמואל ורגון

שמואל ורגון (נולד בא' באדר ת"ש, 10 בפברואר 1940, בתל אביב) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן.

תל גזר

תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן לצד הצומת של דרך הים הקדומה ודרך יפו-ירושלים, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.