ג'ש (גוש חלב)

גִ'שערבית: الجش, נודע גם בשם גוש חלב כשם היישוב העברי הקדום) הוא יישוב בגליל העליון, מצפון-מערב לצפת, על כביש 89. היישוב נמצא בגובה בין 700-840 מטר מעל פני הים. הוא קיבל מעמד של מועצה מקומית בשנת 1963 ושייך מנהלית למחוז הצפון של ישראל. ג'ש הוא היישוב דובר-הערבית היחיד בישראל שרוב תושביו הם נוצרים-מארונים, לצד מיעוט של מוסלמים.

ג'ש (גוש חלב)
ג'ש2
מראה היישוב
שם בערבית الجش
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה אליאס אליאס
גובה ממוצע[1] ‎745 מטר
סוג יישוב יישוב 2,000‏–4,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2018[1]
  - אוכלוסייה 3,090 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה 243
    - שינוי בגודל האוכלוסייה 0.2% בשנה עד סוף 2018
  - צפיפות אוכלוסייה 445 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות 186
תחום שיפוט[2] 6,970 דונם
    - דירוג שטח שיפוט 167
(למפת אצבע הגליל רגילה)
Etzba hagalil
 
ג'ש (גוש חלב)
ג'ש (גוש חלב)
33°01′22″N 35°26′46″E / 33.0227777780075°N 35.4460129053131°E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2015[2]
6 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2]
0.3815
    - דירוג מדד ג'יני 173
פרופיל ג'ש (גוש חלב) נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
http://www.jish.org.il

היסטוריה

בעת העתיקה שכן במקום יישוב יהודי בשם "גוש חלב", שהיה קיים במקום בימי בית שני. הוא שימש בשנת 67 כמרכז חשוב של המורדים היהודים ברומאים. בכתבי יוסף בן מתתיהו המקום מופיע בשם "גיסקלה" (Giscala), שהיה כנראה הגרסה היוונית לשם העברי.

בתקופה האיסלמית נקרא היישוב ג'וש או ג'יש. מקורות היסטוריים שונים מן המאות ה-10 עד ה-15 מציינים את גוש חלב ככפר יהודי גדול. במאה ה-17 חיו ביישוב דרוזים שעזבו את הכפר בשלב מאוחר יותר.

הכפר יושב בראשית המאה ה-18 על ידי נוצרים מארונים וקתולים, לצד מספר משפחות מוסלמיות.[3] הוא משמר את השם הקדום של הכפר כמו יישובים נוספים בני ימינו באזור, הנושאים את שמותיהם של יישובים יהודיים קדומים כגון מושב מירון על שם מירון הקדומה, מושב סִפְסוּפָה על שם הכפר סִפְסוּפָא המוזכר בתלמוד, קיבוץ ברעם על שם כפר ברעם, קיבוץ סאסא על שם סאסא המוזכרת במשנה ועוד.[4] בשנת 1837 הרסה רעידת אדמה את רוב מבני הכפר וכ-200 תושבים נהרגו. לאחר הרעש חודשה ההתיישבות בכפר והוא התרחב לכיוון דרום.

לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 1,090 תושבים ושטחו השתרע על 12,602 דונמים (מתוכם 148 דונם שטחים ציבוריים ו-24 בבעלות יהודים).[5] עד שנת 1948 הייתה רוב האוכלוסייה מוסלמית, ואלו היוו 55% מאוכלוסיית הכפר. הכפר נכבש על ידי צה"ל ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם. לאחר מלחמת העצמאות עזבו רוב התושבים המוסלמים את הכפר, ופליטים נוצרים הגיעו אליו מכפרי הסביבה שנהרסו, בהם רוב תושבי הכפר בירעם, מארונים גם הם. כתוצאה מכך עלה אחוז הנוצרים-מארונים בכפר ל-85% מאוכלוסייתו. ב-1952 נכשל ניסיון של קק"ל לעודד תושבים מאל ג'יש להגר לארגנטינה ("מבצע יוחנן").

בכפר נמצאו שרידי בית כנסת עתיק ובית קבורה "מאוזוליאום", המהווה חלק מבית הקברות של גוש חלב היהודית הקדומה. יש בכפר קברים המיוחסים לשמעיה ולאבטליון, מחכמי הסנהדרין הגדולה בירושלים.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים בג'ש 3,090 תושבים (מקום 243 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.2%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, לג'ש דירוג של 6 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 64.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 8,040 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[6]

רוב תושבי ג'ש הם נוצרים מהעדה המארונית - זרם בנצרות המזרחית הקתולית - שמקורו בלבנון. לפני מלחמת העצמאות היה בגליל העליון כפר נוצרי-מארוני נוסף, הכפר בירעם, אשר תושביו פונו ממנו ולא הורשו לחזור לאחר סיום הלחימה. רוב תושבי הכפר בירעם עברו להתגורר בג'ש ובני משפחותיהם עדיין מתגוררים במקום.

התפלגות האוכלוסייה דוברת-הערבית בכפר, לפי דתות:[7]

ראשי מועצה בעבר

  • זכי ג'ובראן: 1963-1993
  • אליאס אליאס: 1993-2003
  • הנרי עלם: 2003 - 2008
  • אליאס אליאס: 2008 -

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ^ גוש חלב, באתר של רשות העתיקות
  4. ^ מקור: צבי אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל, הוצאת עם עובד - תרבות וחינוך - תל אביב, 1977
  5. ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  6. ^ פרופיל ג'ש באתר הלמ"ס
  7. ^ [1] "בכפר גרים שלוש עדות נוצרים מארונים (55%), נוצרים קתולים (10%) ומוסלמים (35%)"
בוקעאתא

בוקעאתא (בערבית: بقعاثا, תעתיק מדויק: בקעאת'א) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. בוקעאתא הוא אחד מארבעת היישובים הדרוזיים ברמת הגולן שנכבשו מסוריה במלחמת ששת הימים, תושבי הכפר זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק הגולן (1981) אולם רובם אינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית.

בסמת טבעון

בַּסְמֶת טַבְּעוּן (בערבית: بسمة طبعون) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הצפון בישראל. כל תושביה הם מוסלמים.

בענה

בּענה (בערבית: البعنة) הוא כפר ערבי במעמד של מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. בענה יושבת בבקעת בית כרם (בקעת שגור) בלב הגליל. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1976.

ג'וליס

ג'וליס (בערבית: جولس) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1967. כל תושבי ג'וליס הם דרוזים.

חצור הגלילית

חָצוֹר הַגְּלִילִית היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1956.

המועצה שוכנת במורדות המזרחיים של הגליל העליון צפונית-מזרחית לצפת וצפונית לראש פינה. כביש 90 עובר מזרחית ליישוב.

מערבית ליישוב שוכן יער חצור בו נמצא, על פי המסורת, קברו של חוני המעגל.

יער ברעם

יער ברעם הוא יער אלונים טבעי משולב עם יער מעורב נטוע המשתרע על פני שטח של כ-10,000 דונם בגליל העליון. היער תחום בצורה גסה בין היישובים הבאים: ברעם, יראון, ואביבים בצפון, כרם בן זמרה במזרח, ג'ש (גוש חלב), וצבעון בדרום ודוב"ב במערב.

בתחומי היער זורמים הנחלים צבעון, גוש חלב, ברעם, יראון, אביב ודישון. בתחומיו מתנשאים גם שני הרים בולטים: הר שפרה והר פועה.

יפיע

יפיע (בערבית: يفيع; או יאפא, يافا; כדי להבדילה מיפו היא מכונה גם يافة الناصرة, יאפת א-נאצרה - קרי, "יפו של נצרת") היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1960. כיום היא חלק מהאזור העירוני של נצרת.

כפר מנדא

כפר מנדא (בערבית: كفر مندا) הוא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל, בשולי המערביים של בקעת בית נטופה, למרגלות הר עצמון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1964.

מועצה אזורית עמק הירדן

מועצה אזורית עמק הירדן היא מועצה אזורית בעמק הירדן. היא הוקמה בשנת 1949, לאחר שגוש היישובים באזור התקיים משנות ה־30, והיוותה דגם למועצות אזוריות שהוקמו לאחריה.

בתחומי המועצה ישנם 22 יישובים, מתוכם 17 קיבוצים, 4 יישובים קהילתיים ומושב אחד. כמו כן נמצאת בתחומה המכללה האקדמית כנרת.

מועצה מקומית

בישראל, מועצה מקומית היא רשות מקומית בעלת אופי עירוני בדרך כלל, שמספר התושבים המתגוררים ביישוב עליה היא אחראית, קטן מכדי להכריז עליה כעל עירייה.

חלק מן המועצות המקומיות החלו כיישוב כפרי במועצה אזורית, אך מספר תושביהן גדל עד שהוחלט להכריז עליהן כרשות עצמאית.

נכון ל-2017 ישנן בישראל 124 מועצות מקומיות.

הסמכות להכריז על מועצה מקומית כעל עירייה נתונה בידי שר הפנים, והוא מתחשב בעניין זה גם ברצון התושבים. רמת השרון, למשל, נשארה במעמד של מועצה מקומית שנים רבות לאחר שהייתה ראויה למעמד של עירייה. גם פרדס חנה-כרכור, מבשרת ציון, גדרה, ערערה, מע'אר, גן יבנה וזכרון יעקב נשארו במעמד של מועצה מקומית ולא הוכרזו כעיר על אף שהן מונות למעלה מ-20,000 תושבים, כדי לשמר להן את התדמית של מושבה קטנה.

לעומת זאת המועצות מטולה ויסוד המעלה כן מוגדרות כמועצות מקומיות למרות מספר תושביהן הקטן (פחות מ-2,000) כדי להעניק יחס מיוחד למושבות הוותיקות בישראל.

מחוז הצפון

מחוז הצפון הוא אחד מששת המחוזות במדינת ישראל. המחוז משתרע מרמת הגולן והגליל העליון בצפון ועד בקעת בית שאן ורמות מנשה בדרום. בירת המחוז היא נוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), והעיר הגדולה ביותר בו היא נצרת. המחוז גובל ממערב בים התיכון, מצפון בלבנון, ממזרח בסוריה ובירדן ומדרום במרחב התפר של צפון יהודה ושומרון. גודלו של המחוז הצפוני הוא 4,473 קמ"ר. כמה מאתרי הפולחן והנופש המרכזיים בישראל, לרבות אלה שסביב ים כנרת והר חרמון, שוכנים בתחומי המחוז הצפוני. המחוז חופף פחות או יותר לאזור הגליל במובנו הרחב המקובל, בנוסף לאזור הגולן.

משהד (מועצה מקומית)

משהד (בערבית: مشهد) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1960.

נפת יזרעאל

נפת יזרעאל (נקראת לעיתים נפת עפולה) היא נפה במחוז הצפון במדינת ישראל. הנפה קרויה על שם עמק יזרעאל הנמצא בשטחה.

שטח הנפה הוא 1,193 קמ"ר.

נכון לשנת 2015 חיים בנפה כ-490,300 תושבים.

נפת כנרת

נָפַת כִּנֶּרֶת (נקראת לעיתים נפת טבריה) היא נפה במחוז הצפון במדינת ישראל. הנפה קרויה על שם הכנרת הנמצאת בשטחה.

שטח הנפה הוא 529 קמ"ר. ההתיישבות היהודית על גדות הכנרת החלה בעשור הראשון של המאה ה-20 ובה הוקם הקיבוץ הראשון בארץ ישראל, דגניה.

הנפה מחולקת לשני אזורים טבעיים: אזור כנרת 221 ואזור גליל תחתון מזרחי 222

נפת עכו

נפת עכו היא נפה במחוז הצפון במדינת ישראל. קרויה על שם העיר עכו.

לנפה שישה אזורים טבעיים: אזור אילון, אזור יחיעם, אזור נהריה, אזור עכו, אזור כרמיאל ואזור שפרעם.

שטח הנפה הוא 928 קמ"ר.

הנפה חופפת פחות או יותר את אזור הגליל המערבי.

נפת צפת

נפת צפת היא נפה במחוז הצפון במדינת ישראל השכונת בצפון מזרח הגליל ועמק החולה. הנפה קרויה על שם צפת שהיא העיר הגדולה בנפה. עמק החולה יושב על ידי יהודים כבר בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל.

שטח הנפה הוא 670 קמ"ר.

הנפה מחולקת לשלושה אזורים טבעיים: עמק החולה 211, גליל עליון מזרחי 212 ואזור חצור 213.

נפת רמת הגולן

נפת רמת הגולן היא נפה במחוז הצפון במדינת ישראל. הנפה מתפרסת על מרבית חבל רמת הגולן וחופפת לשטח שנכבש במלחמת ששת הימים מידי סוריה והועבר לריבונות ישראלית אחרי חקיקת חוק רמת הגולן ב-1981. היישוב הגדול ביותר בנפת רמת הגולן הוא הכפר הדרוזי מג'דל שמס אשר למרגלות החרמון בצפון הנפה.

שטח הנפה הוא 1,154 קמ"ר.

הנפה מחולקת לארבעה אזורים טבעיים: אזור החרמון, גולן צפוני, גולן תיכון וגולן דרומי.

עקורי איקרית ובירעם

המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית וכפר בירעם מתנהל מאז ראשית שנות החמישים ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם.

הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948 ללא קרב במסגרת מבצע חירם. כעבור שבוע נצטוו תושביו, כ-500 במספר, לפנותו לפרק זמן של כשבועיים, עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם. תושבי הכפר מבקשים מאז לחזור לבתיהם, אך ללא הצלחה. תושבי בירעם, כ-700 במספר, פונו ברובם לכפר הסמוך ג'ש (גוש חלב) בתחילת נובמבר 1948.לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51 דאוד ואח' נ' שר הביטחון ואח'), וב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קויים אך תושבי איקרית לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51 דאוד נ' ועדת הערעורים לאזורי ביטחון הגליל); התושבים ביקשו דיור חלופי ונציגי המדינה הודיעו כי באפשרות המדינה לסדר לתושבים "אמצעי קיום ודיור שאינם נופלים, אם לא עולים, על אלה שהיו להם באיקרית, וזאת לפי רצונם, עם ובלי קשר לזכויותיהם באיקרית".

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, לפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

בשנת 1981 עתרו תושבי איקרית ובירעם לבג"ץ בפעם השלישית (בג"ץ 141/81 ועד עקורי איקרית כפר רמה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'), וביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם. עתירה זו נדחתה מנימוקים טכניים, אך בפסק דינו כתב השופט יצחק כהן:

"אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב."

בשנת 1977 מינתה הממשלה, שבראשה עמד מנחם בגין, ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים, וזו המליצה שלא להחזירם. בתחילת שנות התשעים הוגשו הצעות חוק אחדות להחזרת העקורים לכפריהם, אך הצעות אלה לא אושרו.

בנובמבר 1993 שבה הממשלה, הפעם בראשות יצחק רבין, ומינתה ועדת שרים לעניין העקורים. ב-24 בדצמבר 1995 המליצה הוועדה, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, על החזרת התושבים לשטח בן 1,200 דונם באזור איקרית ובירעם. המלצה זו לא הגיעה לכלל מימוש.

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית ובירעם, עתירה נוספת לבג"ץ, בתביעה שיותר להם לשוב לכפריהם, אם על ידי ביטול ההפקעה ואם על ידי הקצאת קרקע עבורם. העותרים העלו שלוש טענות:

העדר עילה ביטחונית להוצאת צווי הסגירה המונעים את כניסתם לשטח

החובה לקיים את ההבטחה השלטונית שניתנה להם כי יוחזרו לכפריהם

הלכת קרסיק על פיה כאשר קרקע מופקעת למטרה מסוימת ולא משמשת למטרה למענה הופקעה יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את הקרקע לבעליובפסק דינה של השופטת דליה דורנר היא התייחסה לטענות אלה:

הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים."

זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית.

הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת.עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין:

"כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

קצרין

קַצְרִין היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, הממוקמת במרכזה של רמת הגולן, בגובה של 300 מטר (היישוב) עד 370 מטר (אזור תעשייה) מעל פני הים. שטח השיפוט של קצרין הוא 12,214 דונם. מדרומה של קצרין נמצאת שמורת יער יהודיה.

חוקרים משערים כי מקור השם "קצרין" הוא ביישוב קיסרין שהתקיים בתקופת התלמוד ברמת הגולן. שם היישוב נשתמר בכפר ערבי שהיה מצפון לקצרין. בתחומי פארק קצרין העתיקה.

לאום ודת[2]
יהודים: 0%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 36.3%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 63.5%דרוזים: 0%אחרים: 0.2%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 7.4%
גילאי 5 - 9 8.1%
גילאי 10 - 14 8.1%
גילאי 15 - 19 8.0%
גילאי 20 - 29 15.5%
גילאי 30 - 44 19.9%
גילאי 45 - 59 18.4%
גילאי 60 - 64 3.3%
גילאי 65 ומעלה 11.3%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
תלמידים 555
 –  יסודי 386
 –  על-יסודי 169
מספר כיתות 24
ממוצע תלמידים לכיתה 23.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
דגל ישראל
מחוז הצפון
נפות נפת רמת הגולןנפת צפתנפת עכונפת כנרתנפת יזרעאל
מפת מחוז הצפון
ערים בית שאןטבריהטמרהיקנעם עיליתכרמיאלמגדל העמקמעלות-תרשיחאנהריהנוף הגלילנצרתסח'ניןעכועפולהצפתקריית שמונהשפרעם
מועצות מקומיות אבו סנאןאכסאלאעבליןבועיינה-נוג'ידאתבוקעאתאביר אל-מכסורבית ג'ןבסמת טבעוןבענהג'דיידה-מכרג'וליס • ג'ש (גוש חלב) • דבורייהדיר חנאדיר אל-אסדזרזירחורפישחצור הגליליתטובא-זנגרייהטורעאןיאנוח-ג'תיבנאליסוד המעלהיפיעירכאכאבולכאוכב אבו אל-היג'אכסרא-סמיעכעביה-טבאש-חג'אג'רהכפר ורדיםכפר יאסיףכפר כמאכפר כנאכפר מנדאכפר תבורמג'ד אל-כרוםמג'דל שמסמגדלמגדל תפןמזרעהמטולהמסעדהמע'ארמעיליאמשהדנחףסאג'ורע'ג'רעיילבוןעילוטעין מאהלעין קנייאעראבהפסוטהפקיעיןקצריןראמהראש פינהריינהרמת ישישבלי - אום אל-גנםשלומישעב
מועצות אזוריות אל-בטוףבוסתאן אל מרג'גולןהגלבועהגליל העליוןהגליל התחתוןמבואות החרמוןמגידומטה אשרמעלה יוסףמרום הגלילמשגבעמק הירדןעמק המעיינותעמק יזרעאל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.