ג'נין ג'נין

ג'נין ג'ניןערבית: جنين، جنين) הוא סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת של הבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, משנת 2002. הסרט הוכן בעקבות הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן". הסרט מומן על ידי יאסר עבד רבו ואנשי הרשות הפלסטינית. הסרט, שמתיימר להיות דוקומנטרי, מביא עדויות לכאורה על פשעי מלחמה שביצע צה"ל בג'נין, שרובן התבררו כשקריות. בית המשפט המחוזי במחוז המרכז קבע כי יש בו משום לשון הרע על חיילי צה"ל וכי בהצגתו כדוקומנטרי נהג בכרי בחוסר תום לב, אך דחה את תביעת דיבה שהוגשה נגדו.

ג'נין ג'נין
جنين، جنين
Jenin Jenin
מדינה ישראל והרשות הפלסטינית
דף הסרט ב-IMDb

האירועים שהובילו להפקת הסרט

הפיגוע במלון פארק

בערב ליל הסדר תשס"ב, 27 במרץ 2002, נכנס מחבל מתאבד לחדר האוכל של מלון "פארק" בנתניה. באותה עת שהו בחדר האוכל כ-250 אנשים שהיו בעיצומו של ליל הסדר. המחבל פוצץ מטען חבלה שנשא על עצמו, והפיצוץ הביא להחרבתו של חדר האוכל כליל. 30 מהחוגגים נהרגו וכ-160 איש נפצעו. היה זה שיאו של חודש עקוב דם, שבו נרצחו בפיגועים למעלה מ-135 ישראלים.

מבצע חומת מגן

יומיים לאחר הפיגוע פתח צה"ל במבצע "חומת מגן", במטרה לחסל תשתיות טרור שגרמו לגל פיגועים בשטח ישראל באותה תקופה. המבצע כלל כיבוש מחדש של רוב הערים הפלסטיניות ולחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים ולהרוס את תשתית הטרור. במהלך המבצע נהרגו 497 פלסטינים, נפצעו למעלה מ-1400 אנשים ונעצרו למעלה מ-4000. רבים מהפלסטינים התנגדו בכלי נשק ובכלי נשק מאולתרים לכניסת כוחות צה"ל לערים הפלסטיניות וכך נהרגו במהלך המבצע 29 חיילים ישראלים ולמעלה מ-100 נפצעו. למרות שמבחינת האבדות הפלסטיניות, הקרב הקשה ביותר התרחש בשכם (בו נהרגו כ-70 פלסטינים ו-6 מחיילי צה"ל), הקרב שזכה לתשומת הלב העולמית היה זה שנערך במחנה הפליטים ג'נין בו נהרגו למעלה מ-50 פלסטינים ו-23 חיילים ישראלים.

הקרב בג'נין

MFAJ0aac0
צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. במרכז התמונה שטחים בהם נהרסו בתים במהלך הקרב. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל 2002.

ב-3 באפריל 2002 נכנסו כוחות צה"ל לשטח מחנה הפליטים ג'נין, ששימש בסיס להתארגנות ויציאת מחבלים לשטחי ישראל. לאחר שניתנה לאוכלוסייה במחנה התרעה לעזוב את בתיהם, ניהלו כוחות צה"ל לחימה קשה ביותר עם המחבלים במקום, שכללה הפעלת מטעני חבלה רבים כנגד החיילים, ירי מסיבי לעברם וכדומה. המחבלים התערו באוכלוסייה המקומית שלא שעתה להתראות צה"ל וניהלו את הלחימה מקרבה. צה"ל עשה מאמץ שלא לפגוע באזרחים, ולכן נמנע משימוש בתקיפות מטוסים או ירי ארטילרי. במהלך הלחימה, באחת התקריות, נתקל כוח מילואים של צה"ל במארב מחבלים ונהרגו 13 לוחמים. בתגובה עבר צה"ל לשימוש בדחפורי די-9 משוריינים והחל להרוס בתים שמהם בוצע ירי או הכילו מטעני חבלה. בלחימה במחנה נהרגו 23 חיילים ונפצעו כ-60, ובין 52 ל-56 פלסטינים, חלקם אזרחים, ונגרם נזק רב לרכוש.

בזמן הלחימה ולאחריה לא הותרה כניסת כלי תקשורת למחנה. שמועות וטענות שנטענו על ידי פלסטינים ואף שודרו בכלי תקשורת ברחבי העולם כמידע אמין וודאי, כאילו בוצע טבח על ידי צה"ל, הוכחשו על ידו מכל וכל. טענות אלה נתגלו מאוחר יותר כלא נכונות, ומספר ההרוגים המדווח כמוגזם. אף האו"ם וארגוני זכויות אדם הסכימו כי לא היה טבח.[1]

תמצית הסרט

כחלק מהמלחמה התקשורתית לאחר האירועים, מוחמד בכרי וצוותו נכנסו למחנה הפליטים ג'נין בסוף חודש אפריל 2002, והסריטו תגובות של תושבי ג'נין על האירועים שהתרחשו, במטרה "להשמיע את הצד הפלסטיני".

הסרט מתאר את הלחימה בג'נין מנקודת המבט של התעמולה הפלסטינית ובהצמדות לנרטיב שצה"ל ביצע טבח במחנה. הוא כולל עדויות של פלסטינים בהן נטען שצה"ל ביצע במחנה פשעי מלחמה חמורים, כולל הריגה מכוונת של אזרחים. הסרט כולל גם האשמות חמורות, ביניהן סצנה הגורסת שצה"ל השתמש בטנקים ונגמ"שים לדרוס פצועים, ומציגה סרט שלכאורה מוכיח זאת (הסרט, התברר מאוחר יותר, הורכב מהדבקה של שני סרטים שונים - טנקים נוסעים, ופצועים פלסטינים - שלא היו קשורים ביניהם).

בכרי הודה שהייתה מגמתיות מסוימת בעריכת חלק מהסצינות אך טען שלא עשה זאת במזיד.[2] אנשי הרשות הפלסטינית ובהם שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו, השתתפו במימון הסרט.[3]

הפולמוס סביב הסרט

פסטיבלים ופרסים

הסרט הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם בנוכחותו של מוחמד בכרי, ואף זכה בפרסים שונים: ב-2008 באמסטרדם[4] ב-2010 בסינמה ג'נין [1] ב-2010 באוניברסיטת בוסטון [2] כמו כן בכרי זכה בשני פרסים[3] האחד בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי Carthage על בימוי סרטו זה. והשני פרס חירות הדיבור בפסטיבל ברלין.

פסילתו במועצה לביקורת סרטים

הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים ובסינמטק תל אביב, ולאחר מכן הוגש למועצה לביקורת סרטים על מנת לקבל אישור להקרינו בהקרנה מסחרית בבתי הקולנוע בישראל. המועצה החליטה ברוב של 8 מול 3, לאסור את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל. המועצה שלחה למוחמד בכרי הודעה על החלטה, ובו נימקה את החלטתה בטיעונים הבאים:

  1. מדובר בהצגה מסולפת של אירועים במסווה של אמת דוקומנטרית העלולה להטעות את הציבור.
  2. מדובר בסרט תעמולה המציג באופן חד-צדדי את עמדת הצד עמו מצויה מדינת ישראל במצב מלחמה ובעת שמלחמה זו עדיין נמשכת ואין זה ראוי שהמועצה תיתן יד והכשר להקרנתו.
  3. מדובר בסרט הפוגע פגיעה קשה ברגשות הציבור העלול לחשוב בטעות, כי חיילי צה"ל מבצעים באופן שיטתי ומכוון פשעי מלחמה, וזאת בניגוד מוחלט לאמת ולממצאים העובדתיים בבדיקות שנערכו על ידי צה"ל ועל ידי גורמים בינלאומיים.
  4. הצגת האירועים גובלת בהסתה ויוצרת דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל.
  5. עקרונות היסוד וטבעה של דמוקרטיה שאינה חפצה לאבד עצמה לדעת מחייבים, לטעמה של המועצה, להימנע ממתן אישור והכשר להקרנת הסרט האמור.

העתירה לבג"ץ

בתגובה להחלטת המועצה לביקורת סרטים החליטו מוחמד בכרי ו"פורום היוצרים הדוקומנטריים" להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בטענה כי החלטת המועצה לביקורת סרטים אינה סבירה באופן קיצוני, פוגעת בחופש הביטוי והיצירה, ותוך חריגה מסמכותה משום שלטענתם המועצה אינה רשאית לערב שיקולים מדיניים בהחלטותיה או לפסול סרטים שלדעתה הם שקריים. בעתירתם ביקשו מבג"ץ כי יבטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים.

בתגובה לעתירה טענה המדינה כי הסרט מסולף, שקרי, ומעוות את המציאות. המדינה טענה כי פסילת הסרט מחויבת בשל הסכנה הטמונה לשלום הציבור ורגשותיו. כמו כן הצטרפו לעמדת המדינה משפחותיהם של חיילי צה"ל שנפלו בקרבות וכן לוחמים שנטלו חלק בקרבות, שסיפרו על הקרבות שהתרחשו במקום ושיתפו את בית המשפט והציבור בתחושתם הקשה לנוכח העיוות הרב שמשתקף בסרט, המשמיץ אותם על לא עוול בכפם.

ב-11 בנובמבר 2003 החליט בג"ץ פה אחד לקבל את העתירה, לבטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים, ולהתיר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל כשהוא מסתמך על בג"ץ קול העם. מנימוקי ההחלטה: חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בשיטה הדמוקרטית. על מנת לפגוע בו יש להראות כי קיימת סכנה ודאית לפגיעה בסדר הציבורי. לא ניכר כי כך הדבר במקרה זה. יתר על כן, יש לתת לציבור לשפוט בעצמו את תכניו של הסרט ולקבוע מהי האמת. כמו כן, התייחס פסק הדין לעובדה שהסרט נאסר להקרנה רק בבתי הקולנוע, אולם לא בערוצים אחרים, מה שמוריד מאפקטיביות החלטת המועצה לביקורת סרטים.[5]

תביעת הדיבה

בעקבות הקרנת הסרט בסינמטקים של ירושלים ותל אביב הגישו חמישה חיילי מילואים שהשתתפו בלחימה תביעת דיבה נגד יוצר הסרט, מוחמד בכרי והסינמטקים שהקרינו אותו, בטענה שבסרט פורסמה לשון הרע חמורה ביותר אודות החיילים, שנלחמו בג'נין, והם הוצגו בו כפושעי מלחמה.

ב-25 בנובמבר 2007 הגיעו התובעים והסינמטקים להסכם פשרה שבו יפצו הסינמטקים את החיילים ב-40,000 ש"ח והסינמטקים יוסרו מהתביעה. בעקבות החתימה על הסכם הפשרה נמשך המשפט רק נגד בכרי.[6][7] ב-29 ביוני 2008 נדחתה תביעת הדיבה בבית המשפט המחוזי. בפסק הדין נקבע שבסרט יש משום לשון הרע על חיילי צה"ל וכי בכרי נהג שלא בתום לב, אך כיוון שזו מופנית כלפי ציבור שלם, אין לחמשת התובעים זכות תביעה.[8] באוקטובר 2008 ערערו התובעים לבית המשפט העליון.[9] לתביעתם הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז שהחליט לא להגיש כתב אישום נגד בכרי, אך כתב לבית המשפט כי "בית המשפט טעה בדחותו את התביעה בגין לשון הרע וכי בנסיבות העניין, ללוחמים זכות תביעה אישית ולפיכך יש לקבל את ערעורם".[10]

במהלך הדיון בבית המשפט העליון הציעו השופטים פשרה, על פיה בכרי יודיע שהסרט אינו דוקומנטרי ויתנצל בפני הלוחמים. בכרי הסכים תחילה להכריז כי הסרט אינו דוקומנטרי ולהתנצל בפני התובעים, אולם התובעים הודיעו כי יסכימו רק למחיקת כל הקטעים המכפישים שבגינם הוגשה התביעה, וטענו כי התבטאויותיו מוכיחות שהתנצלותו תהיה מן השפה ולחוץ. בעקבות סירובם חזר בו גם בכרי והצהיר כי לעולם לא יתנצל.[11] ביולי 2011 דחה בית המשפט העליון את הערעור.[12]

בפסק-דינו של בית המשפט העליון הביעו שלושת השופטים (מרים נאור, יורם דנציגר ויצחק עמית) מורת-רוח רבה מן הסרט "ג'נין ג'נין". הם קבעו שמדובר בסרט גדוש שקרים, ואף הוסיפו וקבעו, שאי האמת שבסרט אינה תוצאה של טעות או של רשלנות מצד בכרי, אלא כוונה מפורשת שלו לעוות את המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל. שופטי בית המשפט העליון קבעו, כי הסרט מציג את חיילי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה וכאחרון הרוצחים". הם אישרו את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה בכרי יצר את הסרט בחוסר תום-לב. עם זאת, לאור הוראת ס' 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת שלא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על "ציבור", הם ראו עצמם מנועים מלקבל את הערעור. שלושת השופטים לא הסתירו את אי הנחת שלהם ממה שהם הגדירו כ"תוצאה הקשה" של הערעור (היינו, דחייתו). אות להסתייגותם הגדולה מבכרי ומסרטו, ניתן למצוא גם בכך, שאף שהוא "זכה" בערעור, הם קבעו שאין לזכות אותו בשיפוי מן הלוחמים בגין הוצאותיו בערעור.

עם כניסתו של יהודה וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובמשך השנים, ביקשו החיילים מווינשטיין שיצטרף אליהם בתביעה נגד יוצר הסרט, אך הוא לא נענה לבקשתם. ב-2012 הוחל בגיבוש חוק, שיוציא מידיו של היועץ המשפטי את ההחלטה בעניין, במגמה ללחוץ על וינשטיין לאשר את התביעה. בשנת 2013 הוגשה הצעת חוק בעניין, בוועדת חוקה חוק ומשפט, ובחוות דעת כתובה, וינשטיין התנגד לה. ב-2014 פנו הלוחמים בשנית לווינשטיין שיתבע את בכרי על דיבה, אך הוא התמיד בסירובו.[13]

עם כניסתו של ד"ר אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ביקש ממנו אחד הקצינים שלחמו בג'נין ומוצג בסרט של בכרי שיצטרף אליהם בתביעה נגד יוצר הסרט, ומנדלבליט נענה לבקשתו.[14]

תגובות לטענות בסרט

ד"ר דוד צנגן, רופא ישראלי ששירת כרופא קרבי בקרב בג'נין כתב מאמר ובו פרט 7 שקרים המופיעים בסרט. המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-8 בנובמבר 2002 ואחר כך תורגם לאנגלית והופץ על ידי משרד החוץ. בין השקרים שהופיעו בסרט והופרכו על ידי צנגן:[15]

  1. מנהל בית החולים בג'נין ד"ר אבו ראלי טען שצה"ל הפציץ את האגף המערבי והשמיד אותו לגמרי. בפועל, לא היה אגף כזה וצה"ל מעולם לא תקף את בית החולים בפגזים ופצצות. בנוסף אבו ראלי התראיין לאל-ג'זירה וטען שצה"ל הרג אלפי אנשים, האשמות שהתגלו כשקר מוחלט.
  2. זקן בן 75 התראיין לסרט וטען שחיילי צה"ל הקימו אותו מהמיטה באמצע הלילה ואז ירו ברגלו. ד"ר צנגן טיפל באותו איש וטען שברגלו לא היו פציעות ירי. הוא נלקח לבית החולים העמק לטיפול אחרי שבית החולים בג'נין סירב לטפל בו.
  3. בסרט מסופר על תינוק שנורה בחזהו ומת מפצעיו אחרי שצה"ל סירב לאפשר לפנותו לבית חולים. צנגן טוען שפציעה כזאת היא קטלנית ופינוי לבית חולים לא היה עוזר. כמו כן, גופת התינוק מעולם לא נמצאה.
  4. האיש שסיפר על התינוק טוען שפתח דרך נשימה לתינוק באמצעות אצבעו, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה רפואית. אותו איש טען שטנקים של צה"ל רמסו בזחליהם הלוך ושוב פצועים פלסטינים, דבר שמעולם לא התרחש.
  5. בכרי טוען שצה"ל קבר מספר רב של פלסטינים בקבר המוני אך מעולם לא הראה איפה הוא נמצא. כמו כן, 52 הגופות שנמצאו הועברו בסופו של דבר לפלסטינים שיקברו אותם כראות עיניהם.
  6. הסרט טוען שחיל האוויר הישראלי השתמש במטוסי קרב להפציץ את המחנה למרות שבפועל צה"ל הפעיל רק מסוקי קרב שירו אש נקודתית כלפי מטרות ולא ביצעו הפצצת שטיח.
  7. בכרי לא היה בג'נין בזמן הקרב אלא הגיע רק שבועיים אחרי סיומו. הוא מבצע מניפולציות גרפיות בצילומיו, כגון הגדלת האפקט של הבתים ההרוסים והסרת פוסטרים של שאהידים ומחבלים מתאבדים שהיו תלויים על הקירות. צנגן שוב חוזר על ההאשמה השקרית שהופיעה בסרט שטענה שטנקים דרסו פצועים פלסטינים, ומתאר כיצד בכרי ניסה לזייף זאת באמצעות "הדבקת" שני סרטים לא קשורים זה לזה.

צנגן מספר שכאשר הוקרן הסרט בסינמטק ירושלים והוא עלה לבמה כדי להגיב להאשמות שבסרט, הקהל צעק לעברו "רוצח" ואחד האנשים אף ניסה לקחת ממנו את המיקרופון בכוח.

בתגובה לסרט "ג'נין ג'נין" הפיק הבמאי הצרפתי פייר רחוב את הסרט "הדרך לג'נין", המצדיק את פעולת צה"ל בג'נין ומציג את טענות הפלסטינים כשקריות.[16]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Matt Rees,‏ The Battle of Jenin, באתר כתב העת טיים
  2. ^ גואל פינטומוחמד בכרי: עשיתי טעות מרה ב"ג'נין ג'נין", באתר הארץ, 23 בפברואר 2005
  3. ^ מיכאל דבורין, מוחמד בכרי מאשר: עבד רבו השתתף במימון הסרט "ג'נין ג'נין", באתר News1 מחלקה ראשונה
  4. ^ "ג'נין, ג'נין" וטלי פחימה בפסטיבל קולנוע ישראלי באמסטרדם, עכבר העיר
  5. ^ בג"ץ 316/03 מחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', באתר בתי המשפט
    אייל הראובני ומרב יודילוביץ', בג"ץ התיר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", באתר ynet, 11 בנובמבר 2003
  6. ^ משה ריינפלד, פיצוי ל-5 מילואימניקים בגלל הסרט ג'נין ג'נין, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 בנובמבר 2007
  7. ^ נעם ברקן, פיצוי לחיילים על "ג'נין ג'נין", באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2007
  8. ^ פסק הדין בתביעת הדיבה האזרחית ת"א 6053-08-07 בן-נתן ואח' נ' בכרי ואח'
    עפרה אידלמן ונירית אנדרמן, הסרט "ג'נין ג'נין" שקרי, אך בכרי לא יפצה, באתר הארץ, 30 ביוני 2008
  9. ^ רותי אברהם, לוחמי הקרב בג'נין מערערים: דמנו הותר, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 7 באוקטובר 2008
  10. ^ יובל יועז, ‏מזוז: לא יוגש אישום נגד מוחמד בכרי על לשון הרע ב"ג'נין ג'נין", באתר גלובס, 5 בינואר 2010
  11. ^ שני גורקביץ'‏, פרשת מוחמד בכרי ו"ג'נין ג'נין": נדחתה הצעת הפשרה, באתר וואלה! NEWS‏, 7 במרץ 2011
    איציק וולף, נדחתה הצעת הפשרה בערעור בפרשת 'ג'נין ג'נין', באתר News1 מחלקה ראשונה
  12. ^ פסק הדין בבית המשפט העליון: ע"א 8345/08 עופר בן נתן ואחרים נ' מוחמד בכרי, ניתן ב-27.7.2011
  13. ^ החלטה בבקשה לבחון מחדש החלטות שלא לפתוח בחקירה נגד מר מחמד בכרי, באתר של משרד המשפטים, 10 בדצמבר 2014
    עדנה אדטו, ‏וינשטיין: על אף השקרים, לא תיפתח חקירה נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", באתר ישראל היום, 11 בדצמבר 2014.
  14. ^ משה ויסטוך, ‏מנדלבליט החליט לתמוך בתביעת הדיבה נגד יוצר ג'נין ג'נין, באתר כיפה, 20 בדצמבר, 2017,
    איתמר לוין, מנדלבליט: לפצות על "ג'נין ג'נין", באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 20 בדצמבר 2017.
  15. ^ Seven Lies About Jenin: David Zangen views the film "Jenin, Jenin" and is horrified, ד"ר דוד צנגן, פורסם במקור ב"מעריב", 8.11.2002, ומתורגם לאנגלית באתר משרד החוץ.
  16. ^ THE ROAD TO JENIN
11 בנובמבר

11 בנובמבר הוא היום ה־315 בשנה (316 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 50 ימים.

2003

שנת 2003 היא השנה השלישית במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2003 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2003 בישראל

2003 בישראל (ה'תשס"ג-ה'תשס"ד) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 55 שנה מיום היווסדה.

איאד סוואלחה

איאד סוואלחה היה מחבל פלסטיני שרצח עשרות אזרחים ישראלים. ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון. היה בן 28 כשנהרג בידי כוח צה"ל שבא לעצרו.

אלון גרבוז

אלון גרבוז (נולד ב-9 בספטמבר 1948), הוא איש תרבות ישראלי.

גרבוז ניהל את סינמטק תל אביב משך 40 שנה, כמעט מאז הקמתו ב-1973 ועד לפרישתו בספטמבר 2015 ערב יום הולדתו ה-67.

אחיו הם הצייר הסופר והפובליציסט יאיר גרבוז וחבר הכנסת אהרן הראל.

גרבוז נודע בתמיכתו הבלתי מסויגת בחופש הביטוי ובמיזמים קולנועיים שנויים במחלוקת. ב-2003 הקרין את הסרט מעורר המחלוקת "ג'נין ג'נין". ב-2008 הקרין את הסרט "שיטת השקשוקה", חרף איומים משפטיים מצד האחים עופר. ב-2015 הקרין את הסרט "אל סף הפחד", העוסק ביגאל עמיר.

ב-2011 זכה באות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי

בג"ץ בכרי נגד המועצה לביקורת סרטים

בג"ץ 316/03 מוחמד בכרי ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים שניתן בשנת 2003, הוא עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי מוחמד בכרי, יוצר ומפיק הסרט הדוקומנטרי ג'נין ג'נין, ופורום היוצרים הדוקומנטריים, בעקבותיו הורה בית המשפט למועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת סרטו של בכרי "ג'נין ג'נין". בנימוקיו להחלטתו דן בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, באיזון הראוי בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשות הציבור כאשר מתקיימת התנגשות בין ערכים אלו. פסק הדין, הדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי כ"זכות עילאית" במשטר דמוקרטי, גם כשהוא ביטוי שקרי וקבע, כי בהתנגשות שבין חופש הביטוי לפגיעה ברגשות הציבור, גובר הערך של חופש הביטוי.

ג'נין

גֶּ'נִין (בערבית: جنين) היא עיר בגבול בין צפון השומרון לדרום עמק יזרעאל הנמצאת בתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A). מרבית תושביה מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בעיר עצמה מתגוררים כ-39 אלף תושבים ובמחוז ג'נין כ-250 אלף נוספים. 54% מהתושבים הם צעירים מתחת לגיל 20 (נתונים משנת 1997). רבים מתושבי העיר מתפרנסים מחקלאות ומייצור פחם עץ.

במרכז העיר נמצא מחנה הפליטים ג'נין, המאכלס פליטים פלסטינים מתקופת מלחמת העצמאות וצאצאיהם.

האינתיפאדה השנייה בתרבות

כמאורע מתמשך בעל השפעה ניכרת על החיים בישראל וברשות הפלסטינית, באה האינתיפאדה השנייה לידי ביטוי בספרות, בקולנוע ובמוזיקה.

הדרך לג'נין

הדרך לג'נין (באנגלית: The Road to Jenin) הוא סרט דוקומנטרי משנת 2003 בבימויו של פייר רחוב, המתעד בעיקר את ההתמודדות עם הסכסוך במזרח התיכון. הדרך לג'נין הופק כנגד הנרטיב הפלסטיני ביחס לקרב בג'נין בשנת 2002, שהפלסטינים מכנים אותו "טבח ג'נין" (בערבית: مجزرة جنين). סרט זה הוא גם תגובה לסרטו של מוחמד בכרי, ג'נין ג'נין.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל, מאמצע שנות התשעים תפקידו הוא בעיקר מתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927.

במועצה חברים 14 נבחרי ציבור, והיא פועלת במסגרת משרד הפנים.

הקרב בג'נין (2002)

הקרב בג'נין התרחש בעיצומו של מבצע חומת מגן למיגור הטרור הפלסטיני, אחרי חודש מרץ השחור, ששיאו הפיגוע במלון פארק ב-27 במרץ 2002. הקרב במחנה הפליטים ג'נין היה אחד הקרבות הקשים במבצע ומשך אליו את תשומת הלב התקשורתית עקב ההרס הרב, נפילתם של 13 חיילי מילואים ביום אחד וההאשמות של הפלסטינים (שהופרכו בסופו של דבר) על טבח שהתרחש במחנה. בקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ובין 52 ל-56 פלסטינים, רובם חמושים.

טבח

טבח הוא רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי. מעשי טבח בעבר הוגדרו כפרעות (במיוחד כשבוצעו נגד יהודים) וכיום מוגדרים לעיתים קרובות כפשעי מלחמה או "זוועות". לפיכך, לא נוהגים להשתמש במילה לתיאור הריגת לוחמים, אלא אם כן התיאור הוא מטאפורי (לעיתים קרבות קשים מכונים כ"טבח" בגלל כמות המתים בהם, למרות ששני הצדדים היו חמושים). עם זאת, רצח המוני ומכוון של שבויים מוגדר לעיתים קרובות כטבח.

כמו כן, השתמשו במילה "טבח" כדי לתאר רצח של אזרחים או חיילי צבא בהיקפים קטנים יותר, אם לאירוע הייתה השפעה פוליטית על אירועים עתידיים אחרים, דוגמת טבח בוסטון. רציחות המתבצעות על ידי קבוצה קטנה של אנשים או אפילו אדם אחד, כונו לעיתים "טבח" (ראו למשל הטבח בווירג'יניה טק).

בגואטמלה היו נפוצים בעבר מעשי טבח באינדיאנים משבט המאיה, ובעקבות זאת, הגיעה מועצת זכויות האדם במדינה להסכמה אודות ניסוח מדויק לתיאור טבח: "טבח ייוחס להוצאה להורג של חמישה אנשים או יותר, באותו מקום, כחלק ממבצע שקורבנותיו במצב בו אינם יכולים להגן על עצמם". בקולומביה, המילה "טבח" שימשה על פי הגדרתה הרשמית, לתיאור רצח של שישה אנשים או יותר באותה העת.

מעשי טבח נפוצים בתקופות מלחמה ובייחוד בזמן מלחמת אזרחים. כמו כן, מעשי טבח רבים נערכים בעת ניסיונות לביצוע טיהור אתני או רצח עם (דוגמת השואה - אשר היקף מעשי הטבח השיטתי והמוסדר של 10 מיליון נפש במהלכה היו מקרה שלא היה כדוגמתו במאות השנים האחרונות), בעת ניסיונות של משטרים דיקטטוריים לדכא את האופוזיציה או את הקבוצה האתנית שאיננה משתייכת לקבוצה השלטת, וכן בעת ביצוע פעולות טרור (דוגמת הפיגוע במלון פארק). מעשי טבח מבוצעים לעיתים גם ללא מניע פוליטי או אחר (כדוגמת הטבח בתיכון קולומביין).

השימוש במילה זו לעיתים שנוי במחלוקת, במיוחד כאשר הוא נועד לגייס את דעת הקהל הבינלאומית נגד מבצעי הפשע כביכול. דוגמה לכך הוא השימוש במילה "טבח" לתיאור הקרב בג'נין על ידי סאיב עריקאת (ולאחר מכן על ידי אחרים ברשות הפלסטינית או במסגרת הסרט ג'נין ג'נין). דוגמה נוספת היא כינוי הקרבות ב-13 באוקטובר 1990 בשלהי מלחמת האזרחים בלבנון בין תומכי מישל עון למיליציות הנוצריות האחרות וצבא סוריה כ"טבח", למרות שהתנהלו קרבות די שקולים בין הכוחות.

יאסר עבד רבו

יאסר עבד רבו (בערבית: ياسر عبد ربه; נולד ב-1944 ביפו) הוא פוליטיקאי פלסטיני, חבר בוועד המנהל של הארגון לשחרור פלסטין ולשעבר מזכ"ל הוועד הפועל של הארגון. היה ממנהיגי ארגון הטרור של נאיף חוואתמה ויושב ראש יוזמת השלום, יוזמת ז'נבה, הפלסטינית.

יהודה וינשטיין

יהודה וינשטיין (נולד ב־19 באפריל 1944) הוא עורך דין ישראלי שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 2010–2016. הוא החליף את שופט בית המשפט העליון מני מזוז.

מוחמד בכרי

מוחמד בכרי (בערבית: محمد بكري; נולד ב-27 בנובמבר 1953) הוא שחקן ובמאי קולנוע ותיאטרון, ערבי-ישראלי. בכרי מוכר מעבודותיו כאמן יוצר, וכן מהמעורבות הפוליטית שלו הקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובאה לידי ביטוי גם ביצירותיו.

מרב יודילוביץ'

מרב יוּדילוביץ' (נולדה ב-19 בנובמבר 1970) היא עיתונאית ומבקרת תרבות ישראלית.

סינמטק ירושלים

סינמטק ירושלים הוא סינמטק - ארכיון סרטים, הפועל בירושלים. בסינמטק מתקיימים קורסים, סמינרים וסדנאות בנושאי קולנוע. כן פועל בו מרכז מולטימדיה לחקר השואה.

פאליווד

פאליווד (באנגלית: Pallywood) הוא הלחם בסיסים של המילים "פלסטינים" ו"הוליווד". המונח משמש גורמים פרו-ישראליים כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות וזיוף, הנעשים על ידי פלסטינים וערבים אחרים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל ויחסי הציבור שהם מנהלים נגדה כדי ליצור תדמית שלילית, לה ולחיילי צה"ל.

את המושג הזה טבע פרופסור ריצ'רד לנדס, חבר סגל אוניברסיטת בוסטון, ככותרת הסרט שהפיק: "על פי מקורות פלסטיניים". הסרט מראה אירועים שכאלה ומתאר כיצד מתבצעת הטעיית התקשורת הזו, על ידי הערבים בכלל ועל ידי הפלסטינים בפרט. בשנים שלאחר הפקת הסרט החל המושג להשתרש ונעשה בו שימוש גם בהקשרים רחבים יותר.

פייר רחוב

פייר רחוב (נולד ב-1952) הוא שמו הבדוי של מפיק סרטי תעודה ישראלי-צרפתי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.