בת כהן

בת כהן היא בתו של כהן. כל עוד היא רווקה ושייכת לבית אביה היא רשאית לאכול תרומה וכן חזה ושוק. מאידך, אם היא נואפת עונשה חמור יותר משל בת ישראל: "את אביה היא מחללת באש תשרף".

בית דין של כהנים הקפיד שכתובת בת כהן בתולה תהיה בסכום לפחות כפול מסכום הכתובה המינימלי של בתולה בת ישראל.

במקרא

בנות הכהנים הראשונות המוזכרות בתורה הן בנותיהם של כהני דת מעמי האזור, המתוארות כנשים חשובות במיוחד. ראשונה נזכרת אסנת, בעת עליית יוסף כמשנה למלך פרעה במצרים: "ויקרא פרעה שם יוסף צָפְנַת פַּעְנֵחַ ויתן לו את אסנת בת-פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים." (בראשית, מ"א, מ"ה) כמו כן מובא שמשה התחתן עם צפורה, בת יתרו כהן מדין: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת..וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה." (שמות, ב', י"ט)

בדברי חז"ל הוכרה תמר (אשת ער) כבת כהן להיותה הבת של שם בן נח, וכך הוסברה כוונתו של בית הדין לגזור עליה מוות בשריפה. אולם, לענייני התורה וההלכה המונח "בת כהן" מתייחס רק לבנות הכהנים בני אהרן.

אכילת קודש

התורה קובעת זכויות וחובות מיוחדות על בת הכהן. ברווקותה התורה מעניקה לה את האפשרות לאכול תרומה מאת שולחן אביה, וכפי הכתוב בתורה; "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר, י"ח, י"ט), חזה ושוק של קורבן שלמים[1], לחמי תודה, זרוע בשלה של קורבן איל נזיר, וכן שני לחמיו של קורבן איל נזיר. בדומה לאביה, בת כהן יכולה להאכיל את עבדיה תרומה[2], ומעיקר דין תורה מחלקים לה תרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה, אלא גזרו החכמים לא לחלוק לה מחשש "כהנת בת ישראל" שתתגרש ויתנו לה מתנות הללו בטעות[3]. בת כהן רשאית לאכול מבכור בהמה טהורה. לגבי מצוות נתינת הזרוע, לחיים וקיבה ישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם ניתנות לבת כהן[4][5].

בת כהן שזינתה

התורה מקפידה על צניעותה של בת הכהן יותר מנערות אחרות, ופוסקת כך: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף." (ויקרא, כ"א, ט') היא נענשת בעונש חמור יותר מאשר נענשת בת ישראל. העונש מתבטא בכך שהיא נידונית בשריפה במקום בחנק[6], ובנוסף מורידים את אביה מקדושתו ככהן. לכמה דעות, לא מורידים במעשה אלא מונעים מלקדש אותו[7]. לפי פירוש חז"ל אין מדובר בנערה רווקה אלא בנערה מאורסת.

הקפדה שתינשא לכהן

אף שרשאית בת כהן להינשא לכל מי ששאר בנות ישראל רשאיות להינשא לו, בתלמוד בבלי מובאת דעתו של רבי יוחנן על הקפידה שתינשא בת כהן דווקא לכהן. רבי יוחנן טוען כי נישואי בת כהן לאיש שאינו כהן, עלולים לגרום להשלכות שליליות כלפי הבעל[8]. בתלמוד מסופר שהתנא רבי יהושע נשא בת כהן והתלונן שחלה בעקבות כך. רש"י מסביר שנישואי בת כהן לאיש שאיננו כהן נחשבים כפגם לחשיבות של זרע אהרן[9], וגם אהרן הכהן בעצמו מקפיד על הזלזול בזרעו -ולכן נענשים[10].

בשולחן ערוך הרב מובא שנישואי בת כהן לאיש שאינו כהן אינו נחשב בכלל סעודת מצווה, וזאת מחמת הסברא שאין זיווג כזה עולה יפה[11]. הבן איש חי מזהה את ריח הרע של החלבנה עם הכתוב בגמרא כי נישואי בת כהן עם זר אינו בכלל סעודת מצווה.[12]

בתורת הקבלה

רבי יצחק לוריא מבאר את אי-הכשר זיווג כזו על פי הצופן אי"ק בכ"ר. האר"י מסביר שמכיוון שאותיות הנ"ך (אותן אותיות כמילת "כהן") אין להם זיווג בצירוף האלף ביתי של א"ט ב"ח -לכן הנושא בת כהן (זולת כהן) אין הזווג עולה כהכשר[13], והואיל שהמלוי (כותבים את האות במילואו) של אותיות הנ"ך הם אותו האות בעצמו -מסמן שהזווג של בת כהן אל כהן כן עולה יפה[14];

בצופן אי"ק בכ"ר
א י ק
ב כ ר
ג ל ש
ד מ ת
ה נ ך
ו ס מ
ז ע ן
ח פ ף
ט צ ץ

כתובה של ארבע מאות זוז

במשנה ותלמוד בבלי, מפורסם שבית הדין של כהנים היו מפקחים שיהיה כתוב בכתובה של בת כהן[15] הנישאת (שבמקרה שתתגרש, תקבל) "ארבע מאות זוז דחזי ליכי" (ארבע מאות זוז שראויים ומגיעים לך)[16].

לפי המובא בתלמוד ירושלמי (על פי פרשנות הפני משה), הסכום המופרז נחשב כקנס שמטרתו למנוע חיתון בין אנשי הכהונה ליתר העם. לפיה, בית דין של כהנים גובה גם בנישואין של בת כהן לאיש ישראל וגם בחיתון של כהן לבת ישראל סכום כתובה של ארבע מאות זוז[17].

נימוקי הראשונים

לפי דעתם של הראשונים, הכוונה של הכתיבה דחזי ליכי (שראויים לך) הוא להראות שהסכום של יתר המאתיים אינם נחשבים כ"תוספת כתובה" אלא כעיקר הסכום ("עיקר כתובה")[18]. הראשונים גם כתבו שסכום זה נגבה אף במקרה שאבדה את כתובתה (שטרה)[19] ואף במקרה שלא כתבו בכתובה הסכום של ארבע מאות זוז[20], וכל זאת מחמת חשיבות בנות הכהנים[21]. מבעלי התוספות, הרב יהונתן מלוניל מנמק את הגבייה המופרזת כגדר למעלת היוחסין (שעליה שמרו המשפחה להיקרא בשם כהנים), וטוען כי ראוי למשפחה מיוחסת להתפאר בייחוסה, והתפארות זו אינה נחשבת כהטלת איבה ושנאה בין המשפחות[22]. אולם לדעתו של הנימוקי יוסף, הסכום הבלתי רגיל הוא מפני שגנאי גדול הוא לכהנים שיהיו בנותיהם מגורשות מבעליהם, וכתוצאה מהסכום הגבוהה ימנעו בעלי הכוהנות לגרשן[23].

עת הפסק המנהג

לפי החוקר א. אפשטיין, מנהג גביית ארבע מאות זוז לבת כהן המשיך להתקיים עד ימי האמוראים, בבבל ומאז ואילך לא מצאנו המשך לגבייה זו[24].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוק י"ד.
  2. ^ משנה תורה הלכות תרומות ו:א.
  3. ^ רבינו המאירי למסכת יבמות דף שיד).
  4. ^ מחלוקת דבי רבי ישמעאל ודבי רבי אליעזר בן יעקב.
  5. ^ הידע בפיסקא זו לוקח מאנציקלופדיה תלמודית ערך "בת כהן" ויש לעיין במקור.
  6. ^ אלו הן הנשרפין. .בת כהן שזנתה -מסכת סנהדרין ט:א
  7. ^ -אנציקלופדיה תלמודית ערך בת כהן בשם "אחרונים".
  8. ^ יוצא מן כלל זה הוא תלמיד חכם (שאינו כהן), במקרה שלו הזיווג מומלץ. "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר" וסמיך ליה "ובת איש כהן כי תהיה אלמנה וגרושה" אמר רבי יוחנן בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה. מאי היא? אמר רב חסדא; או אלמנה או גרושה או זרע אין לה, במתניתא תנא או קברתו או מביאתו לידי עניות. איני, והאמר רבי יוחנן הרוצה להתעשר ידבק בזרע של אהרן כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו, לא קשיא הא בתלמיד חכם הא בע"ה .-ילקוט שמעוני לויקרא ד' תשלח (דפוס "המאור"), מסכת פסחים דף מט.
  9. ^ -צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל -רשי פסחים מט.
  10. ^ עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים -רשי פסחים מט.
  11. ^ שולחן ערוך הרב סימן תמד סעיף טו ותלמוד בבלי פסחים דף מט.
  12. ^ בן יהוידע למסכת פסחים, דף מט עמוד א
  13. ^ אותיות הנ"ך (ה אחדים נ עשיריות ך מאות) אין להם זיווג (בא"ט ב"ח) לכן הנושא בת כהן אין זווגן עולה יפה כי אין להם זווג -אר"י חלק ב דף קפד, חלק ד דף ערה (דפוס עשרה כרכים)
  14. ^ כהן עם כהן עולה יפה, לפי שאותיות הנ"כ במילוייהם הם ב' פעמים כהן כהן ה"ה נ"ן כ"כ -ספר "כתבי אר"י" -שער מארז"ל דף טו
  15. ^ דווקא בת כהן בתולה בניגוד לבת כהן אלמנה שכתובתה כשאר אלמנות ישראל
  16. ^ תלמוד ירושלמי כתובות פרק א הלכה ה במשנה (ד' ה:), בבלי כתובות יב.
  17. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק א', הלכה ה' (ד' ו.)
  18. ^ כך לפי סברת רבינו תם כפי שהובאה במרדכי למסכת כתובות סעיף קלו
  19. ^ רא"ש למסכת כתובות דף יב עמוד א סעיף קטן כו, וכן בפסקי הרא"ש ס"ק כו
  20. ^ רשב"א לכתובות יב: ד"ה בדש"כ
  21. ^ רשב"א שם וכן הביא הנימוקי יוסף לכתובות דף יב:
  22. ^ תוספות הר"י מלוניל לכתובות דף יא עמוד ב
  23. ^ נימוקי יוסף לכתובות דף יב עמוד א
  24. ^ ספר "תולדת הכתובה בישראל" דף מט, בהערתו מציין העורך שאצל השומרונים (הכותים) עד היום נוהגים לתת מוהר כפול לבנות כהניהם
איסור משכב בהמה

איסור משכב בהמה הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת קיום יחסי מין בין אדם לבהמה. איסור זה הוא חלק מאסורי עריות (יחסי מין אסורים), ועונש העובר עליו הוא סקילה. איסור זה הוא בין האיסורים החמורים בתורה, והוא נכלל בשלוש העבירות החמורות, וחל עליו דין ייהרג ואל יעבור.

בתורה איסור זה מחולק לשני איסורים: איסור אחד לאדם הרובע בהמה, ואיסור שני לאשה הנרבעת לבהמה. בהתאם לכך, בספרי המצוות נמנה איסור זה בשני לאווים נפרדים.

איסור משכב זכר

איסור משכב זכר או משכב זכור הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. איסור זה אינו מתייחס ליחסים בין נשים, יחסים בין גבר וטומטום או גבר ואנדרוגינוס, אלא ליחסים בין גברים בלבד. איסור זה נחשב כחלק מאיסורי עריות, הנחשבים בין האיסורים החמורים ביותר בהלכה.

איסור עריות

ביהדות, איסור גילוי עריות הוא איסור על קיום יחסי מין בין קרובי משפחה, דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנהּ, בין אח לאחות, וכן יחסי מין בין אישה נשואה ובין מי שאינו בעלה, אף שאינם קרובים. בנוסף נכללים אם חורגת, כלה, דודה, גיסה, חמות, נכדה ועוד, וכן משכב זכר ומשכב בהמה, וכן משכב עם נידה. איסור זה כולל על פי הרמב"ם 24 מצוות לא תעשה שונות (ספר המצוות - מצווה ש"ל עד מצווה שנ"ג) מתוך כלל 365 מצוות לא תעשה. חז"ל הרחיבו איסור זה לקרובי משפחה רחוקים יותר כמו סבתא, נינה, כלת הבן ועוד רבים.

גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור". עם זאת, יש להבחין בין איסורי עריות החמורים לבין איסורי ביאה אחרים שבתורה, כגון איסור זנות (יחסי מין שלא במסגרת הנישואים, עם אשה לא נשואה) או איסור גרושה לכהן (ראה איסורי נישואים לכהן), בהם נאמר יעבור ואל ייהרג. באיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, המקדש אישה שהיא ערוה לו - אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה - הוא ממזר, שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת. לעומת זה באיסורי ביאה אחרים העונש הוא מלקות, השוגג פטור מקרבן, המקדש אישה אסורה - קידושיו חלים, והולד אינו ממזר.

ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

בתולה (הלכה)

בתולה לפי הגדרת ההלכה היא אשה שמעולם לא קיימה יחסי מין עם גבר ובתוליה (קרום הבתולים שלה) עדיין קיימים. בהלכה יש משמעות להיותה של נערה (בין הגיל 12 ל־12.5) בתולה לנושאים שונים. בהלכה נזכרת גם כן "בתולת דמים" שהיא ילדה שעדיין לא קיבלה וסת, זאת להבדיל מ"בתולת בתולים" שהיא הבתולה הרגילה. קיימות כמה הלכות המבדילות בין בתולה לבעולה (אישה שנבעלה, ולכן כבר איננה בתולה)

העלאה על המוקד

העלאה על המוקד (ידועה גם כשריפה בחיים או שריפה למוות) היא הוצאה להורג פומבית על ידי בעירה. לרוב העלאה על המוקד באה כעונש לבגידה, כפירה וכישוף. מוות על ידי שריפה הפך ללא אהוד על הממשלות השונות ברחבי אירופה בסוף המאה ה-18, ובארצות הברית מוגדר העונש כחריג וכאכזרי.

זנות

זנות היא קיום פעילות מינית (לרוב יחסי מין) תמורת תשלום או תמורת טובות הנאה. מרבית העוסקים בזנות הן נשים, אך קיימת גם זנות גברית, בין אם עבור גברים אחרים ובין אם עבור נשים. זנות מתרחשת במספר צורות. בתי בושת הם מוסדות אשר מיועדים במיוחד לזנות. בזנות של נערות ליווי יחסי המין מתבצעים במגורים שלה או של הלקוח, או בחדר בית מלון אשר נשכר לשם כך. לעיתים זנות מתבצעת ברחוב.

מעמדה החוקי של הזנות, קרי האחריות הפלילית של האנשים במעגל הזנות, משתנה בין מדינה למדינה, ולעיתים בין אזורים שונים בתוך אותה מדינה. מנעד החוקיות של הזנות נע בין היתר חוקי ללא רגולציה, דרך עבירה פלילית שנאכפת או לא נאכפת ועד לעיסוק שנמצא תחת רגולציה ממשלתית.

היחס לזנות נתון במחלוקת חברתית. העוסקים בזנות חווים לעיתים ניצול, פגיעות נפשיות וגופניות. העוסקים בזנות שאינם עובדים באופן עצמאי הם לפעמים קורבנות לתופעות כמו סרסרות, סחר בבני אדם וחשופים לקלון חברתי. במספר מדינות שבהן הזנות עצמה חוקית, בהן ישראל, עולים קולות מחד למיסוד הזנות ( זה יכול לכלול לגליזציה של פעילות שאסורה), ומאידך להפללת לקוחותיה, (או ביטול אי-ההפללה).

במדינות שונות ובהן ישראל חלים איסורים על פעילויות שמעודדות זנות, ובהן איסור על הבאת אדם לידי מעשה או עיסוק בזנות, איסור פרסום שירותי זנות ועוד.

בשנת 1999 עבר בשוודיה חוק שאוסר רכישת שירותי זנות, וחקיקה דומה נעשתה במדינות נוספות בהן אירלנד, צרפת, נורווגיה, צפון אירלנד, קנדה ומדינות בארצות הברית. בישראל חוקק חוק איסור צריכת זנות, שייכנס לתוקף ביולי 2020, המטיל קנס על צריכת מעשי זנות ועל הימצאות במקום המשמש למעשה זנות.

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

ט"ו באב (מועד)

ט"ו באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין ביהדות כמועד בסימן פיוס ונחמה בעם ישראל. המשנה במסכת תענית מתארת את ט"ו באב בימי קדם כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד, ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך. תאריך זה בולט במיוחד לאור המשפט שם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). האריז"ל מסביר כי זהו היום בו הירח במילואו, ומכיוון שעם ישראל נמשלו לירח, זהו יום חגם של ישראל.

חז"ל מנו סיבות היסטוריות שונות לחג זה, והיו מן החוקרים שהציעו לחג סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. לאורך שנות הגלות השתמר זיכרונו בהלכה כיום שלא אומרים בו תחנון ומגבירים בו את לימוד התורה.

טומאת כהנים

האיסור לכהן להיטמא למת הוא מצוות לא תעשה מן התורה שלפיה אסור לכהנים בני אהרן להיטמא למת שאינו "שׁארוֹ", כלומר משבעת קרוביו. במקרה של הקרובים לא זו בלבד שאין איסור אלא שיש לכהן חיוב להיטמא להם.

כהן

כהן על פי התורה הוא אדם מזרע אהרון שתפקידו לשמש בפולחן האל, בעיקר בעבודת בית המקדש. התורה קובעת לכהן תפקידים הייחודיים לו: הקרבת הקורבנות, הבחנה בין נגעים לבין דמים, והעברת ברכת האל לעם ישראל בברכת כהנים.

מנגד, מטילה התורה על בני ישראל לקדש את הכהן ולתת לו מתנות כהונה. עם זאת, מוטלים על הכהן איסורים מיוחדים הנובעים מתפקידו. הכהנים, כשאר בני שבט לוי, אינם זכאים על פי התורה לנחלה בארץ ישראל בניגוד לשאר השבטים, על מנת שיהיו פנויים להוראת התורה לעם ולעבודת המקדש.

עם חורבן בית המקדש בטלו חלקים חשובים מתפקידי הכהנים, אולם חלק מתפקידי הכהנים והאיסורים החלים עליהם ממשיך להתקיים עד היום. במיוחד מוכרים השתתפות הכהנים בברכת כהנים, קבלת כסף הפדיון בפדיון הבן, איסורי נישואים לכהן והאיסור על היטמאות למתים.

כתובה

כְּתובָּה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין, אשר בו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. כיום נהוג להעניק את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.

מעמד האישה ביהדות

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.

עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ולא התמודדו על מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים ברוב הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים, בעיקר בזרמים הלא-אורתודוקסיים.

סעודת מצווה

ביהדות סעודת מצווה היא סעודה שמצווה לאכול בה כזית לחם. סעודת מצווה מיוחדת בכך שמותר לאכול בה בשר ולשתות יין גם בימים שאין עושים כן (כתשעת הימים), ואף בתענית בכורות מותר לבכורים לסעוד בה. כמו כן מותר לערוך סעודת מצווה גם בבית כנסת, מקום שעריכת סעודה רגילה אסורה בו.

עדים זוממים

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להעשות לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.

פדיון הבן

פדיון הבן (או פדיון בכורות) היא מצוות עשה מהתורה המחייבת כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. מצווה זו היא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכהנים. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום של תינוק זכר, אך ניתן למסור התשלום גם לפני, ובתנאי שהפדיון עצמו יחול לאחר 30 יום, או גם אחרי. התינוק נפדה מהכהן על ידי תשלום חמישה סלעים - מטבעות כסף טהור, או חפץ השווה לסכום זה.

שידוך

שידוך הוא התאמה בין איש ואישה, במטרה להביאם בברית נישואים. בתרבויות רבות נישאים בעיקר באמצעות שידוך, אבל כיום נישואים מאורגנים פחות מקובלים פחות בחברה המערבית. עם זאת, השידוך נהוג בחוגים שמרניים גם היום, ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים.

בחברות שעדיין מסתמכות על השידוך בהפגשת בני-זוג, התהליך מתבצע לרוב בעזרת שדכן או שדכנית, העוסקים בשדכנות לפרנסתם. שידוך נעשה גם באמצעות מכרים וידידים - על ידי הצעת מועמד לנישואים אחד למשנהו, או להורי הצעירים. ההורים או המועמדים עצמם מבררים אחד על השני אצל חברים וקרובי משפחה, על מנת לוודא התאמה מקסימלית בטרם יפגשו.

תמר (אשת ער)

תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים. כיום כשרוב עם ישראל לא בארץ ישראל כל חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן.הפרשת תרומות ומעשרות הכרחית לכשרות המאכל ולכן נטבעו מונחים שונים כדי להגדיר מזון ביחס לנושא זה:

טבל - יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן והוא אסור באכילה.

דמאי - יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.

מתוקן - יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין.חיוב התרומות ומעשרות חל על פירות ותבואה הגדלים בארץ ישראל, אולם חכמים הוסיפו לחייב ירקות, ופירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל. חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים בשנת שמיטה, מכיוון שבשנה זו יבול השדה הפקר .

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.