בת יפתח

בת יפתח היא דמות מקראית, אשר אינה מזוהה בשמה אלא בשם אביה, השופט יפתח הגלעדי. לאחר ניצחונו של אביה יצאה לקראתו בתופים ובמחולות, ואביה יפתח נאלץ לקיים את הנדר שנדר ולהעלותה לעולה. בת יפתח ביקשה ללכת עם חברותיה להרים כדי לבכות על בתוליה, ולאחר חודשיים קיים יפתח את נדרו, אם כי הסיפור אינו מפרט כיצד.[1]

Jephthah’s Daughter by James Tissot
בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת ג'יימס טיסו
"וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת." (שופטים יא מג)
Alexandre Cabanel - The Daughter of Jephthah (1879, Oil on canvas)
בת יפתח. אלכסנדר קבנל, 1879, שמן על קנבס

נדר יפתח

לפני יציאתו של יפתח למלחמה בבני עמון נדר יפתח: "אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה" (שופטים, י"א, כ"ט-ל"א).[2]

ניסוח הנדר מלמד כי כוונת יפתח הייתה להעלות קרבן אדם. בסיפורי המקרא, רבים המקרים בו יוצאים במחולות לקראת המנצחים במלחמה, כמו בסיפור בשמואל א י"ח לאחר ניצחונו של דוד על גָּלְיָת. הניסוח של יפתח הביא לתוצאה טראגית: ליפתח מתברר, שהמיט אסון על בתו ועל עצמו. העובדה שבתו יוצאת לקראתו יוצרת את הרושם, שיפתח נענש על נדרו לעלות קרבן אדם.[3]

הדיווח על המלחמה קצר ואילו עיקר הסיפור מוקדש לנדר יפתח ולתשלומו. בפסוק ל"ד פוגשים הקוראים בבת יפתח לראשונה, כאשר היא יוצאת לקראת אביה. היציאה של הבת מן השטח המוגן אל החוץ מרמזת על סכנה.[4] בתו אינה יודעת כאשר היא יוצאת לקראת אביה ששעתה הגיעה. "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-ה', וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב".

המילה וְרַק מדגישה את היותה יחידה. לפיכך מעמדה היא מעמד של 'בכור'. יפתח קורע את בגדיו לאות אבל, זועק זעקת כאב, וטוען שאינו יכול לחזור בו מנדרו. הוא אינו פונה בשאלה לבתו מדוע יצאה לקראתו.[5]

בספרו 'מקראות בארץ המראות' כותב יאיר זקוביץ, כי סיפורה של בת יפתח הוא סיפור מאוחר, אשר צורף בשלב מאוחר יותר כדי להוסיף עוד חוליה לרצף כשלונות יפתח כשופט.[6] סיפורה של בת יפתח מעוצב כסיפור בבואה לסיפור עקדת יצחק ומציג את יפתח כדמות שלילית לעומת דמותו החיובית של אברהם.[7]

תשובת הבת

הבת מאשרת את דברי אביה. היא אינה מתנגדת. גם האב וגם הבת אינם מזכירים את קיום הנדר. בתו מבקשת ממנו חודשיים ארכה עד קיום הנדר. היא מבקשת לבכות על בתוליה ולא על אובדן חייה. מעבר לכך היא לא תהיה לאיש ולא תלד בנים.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'--עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי. וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.

הדגשת הבתולים הביאה את פרשני ימי הביניים כדוגמת רד"ק ורלב"ג לפרש את תשלום הנדר כפרישות. פירוש זה מושפע מהכרתם את מנהגי הנשים הנוצריות באותם ימים ומרצונם של פרשנים אלו ל"הקל בדינו" של יפתח.[8] אביה אינו מקונן עליה.

קיום הנדר

Jephtha
יפתח. ציור מעשה ידי ג'ון אוורט מיליי ציור משנת 1896 מוצג במוזיאון הלאומי של ויילס בקארדיף.

כעבור חודשיים חוזרת בת יפתח לביתה כפי שהבטיחה. המחבר המקראי אינו מוסר פרטים מפורשים כיצד קיים יפתח את הנדר.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.

במחקר המקרא, יש הרואים בסיפור זה כסיפור אטיולוגי הבא להסביר את מנהג בנות ישראל לקונן על בת יפתח במשך ארבעה ימים.[9]

בת יפתח בספרות חז"ל

"אין 'הרים' אלא זקנים. שכן בת יפתח אומרת לאביה: וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים (שופטים י"א, ל"ז). וכי אל ההרים הייתה הולכת (מה יושיעו ההרים?) אלא על הזקנים היא אומרת, שהלכה לראות לזקנים שהיא טהורה מכל חטא, שימצאו פתח התרה לנדרו של אביה".(מדרש שמות רבה ט"ו ד'.)

במדרש זה מתואר ויכוח בין הבת לאביה, שבו היא מנסה לשכנע את אביה שלא יבצע את הנדר. היא מצטטת את פסוקי התורה ובהם את נדר יעקב ושואלת באירוניה האם עלה בדעתו של יעקב להקריב קרבן מי משנים-עשר בניו.

כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו" – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

תנחומא בחקותי

חז"ל מותחים ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח אשר ברור שאין לו כל תוקף[10], ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו:

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

הקרבת קורבנות אדם במיתוסים קדומים

Molech babylon
חותם גליל בבלי שבו מוצגת הקרבת ילד

ספרות המקרא נאבקת בפולחן של קרבן אדם. המקרא אף אוסר העלאת קרבן אדם (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"א). בסיפור עקדת יצחק בולטת התנגדותו של המחבר המקראי לקרבן אדם.[11] הספרות ההיסטוריוגרפית מותחת ביקורת על תושבי שומרון ומלכי יהודה שהעלו את בניהם לעולה. בנבואות ירמיהו (פרק ז', פסוק ל"א) ומיכה (פרק ו', פסוק ז') נשמעת מחאה על מנהג זה. מוטיב פרשת בת יפתח הוא מוטיב ספרותי אשר מופיע בתרבויות שונות. מלך כרתים, אידומיניאוס, נדר בשעת סערה בים נדר לאל פוסידון, שאם ישוב לביתו בשלום וביטחון יעלה לעולה את מי שיפגוש בו לראשונה. בנו שלו עולה לעולה לאחר שהוא יוצא לקראתו בהגיעו לנמל הבית.[12] לאבות שרצחו את בנותיהם יש תפקיד חשוב במיתוסים קדומים שונים. הקרבת קורבנות אדם הייתה מנהג רווח בעולם הקדום. פולחן המולך לדוגמה היה כרוך בהעברת בנים באש. המחזה אגממנון של אייסכילוס מספר את סיפורה של איפיגניה, בתו הבכורה של אגממנון, שר הצבא היווני במלחמת טרויה. אגממנון שומע מפי הנביא קלכס שהסיבה לעצירת רוחות השמים היא זעמה של האלה ארטמיס על אגממנון. כדי לשכך את זעם האלה הוא מציע להקריב את איפיגניה.[13] עלילתו של המחזה איפיגניה באאוליס מאת אוריפידס שונה. מנלאוס דורש את פיזור הצבא כדי למנוע את הקרבת אחייניתו. האב אגממנון מעדיף את הקרבת בתו על פני מרידה. במחזה זה ניצלה איפיגניה.[14]

בת יפתח בתרבות

Emil Wolff Jephta und seine Tochter Johanneskirche Erbach Deutschland - 20110824
"יפתח ובתו", פסל מעשה ידי אמיל וולף בחצר כנסייה בעיירה ארבך בגרמניה

ציירים רבים ציירו את בת יפתח, ובהם בנוונוטו די ג'ובני (בסביבות 1470) פטר קנדיד (בסביבות 1610), דירק ואן דלן (1633), ג'ון אוורט מיליי (1896), ואלכסנדר קבנל (1879). הפסל שונסי איווס יצר, בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 פסל של בת יפתח, ופסל של יפתח ובתו מאת אמיל וולף מוצב בחצר כנסייה בעיירה ארבך שבגרמניה. מחזה מאת משה ניימאן הוצג בווינה בשנת 1805.[15] בשנת 1909 יצא בארצות הברית סרט ראינוע בשחור-לבן על דמותה של בת יפתח התנ"כית, בשם בת יפתח: טרגדיה תנ"כית (באנגלית: Jephtah's Daughter: A Biblical Tragedy).

בשנת 1934 הודפס המחזה 'בת יפתח' לד. רייס, בסנט לואיס, ארצות הברית.[16]

סיפורה של בת יפתח עומד בליבה של האורטוריה "יפתח" מאת ג'אקומו קריסימי וכן של אורטוריה בעלת שם זהה מאת גאורג פרידריך הנדל. בישראל הלחין את סיפור בת יפתח התנ"כי המלחין אהרון חרל"פ[17]. כמו כן עמנואל זמיר כתב שני שירים על בת יפתח שהלחין ינון נאמן[18].

משוררים עבריים אחדים כתבו שירים על בת יפתח: אנדה עמיר-פינקרפלד, שאול טשרניחובסקי,[19] יעקב פיכמן, יצחק שלו והרצל חקק.[20]

גם שירו של נתן זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", כולל אזכור לפרשה זו.

לקריאה נוספת

  • חננאל מאק, ותֹאמר בּלִבּה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 137-127.
  • יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1992, עמ' 83-80.
  • יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.
  • עליזה שנער, אהובות ושנואות - נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית , תל אביב: פרדס, 2011, עמ' 212-179.
  • פנינה גלפז-פלר, ויולד – יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 244-238.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביקורת על הנדר מעביר גם יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, ספר חמישי, שופטים י"א אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים: מוסד ביאליק, 2007, עמ' 170-169.
  2. ^ נוסח פתיחה של נדר בו מתנה הנודר את קיום הנדר במילוי בקשה מה' קיים ראו: חנה, ספר שמואל א', פרק א', פסוק ט"ז ואצל יעקב בבית אל, ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק כ'.
  3. ^ יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, עמ' 83-82.
  4. ^ ראו ספר בראשית, פרק ל"ד, סיפור אונס דינה.
  5. ^ ראו ספר שמואל ב', פרק ט"ו, פסוקים ז'-ח'.
  6. ^ יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאחד, 1995, עמ' 72.
  7. ^ יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאחד, 1995, עמ' 74-72.
  8. ^ שמריהו טלמון, אנציקלופדית עולם התנ"ך, שופטים, תל אביב: דודזון עתי, 1996, עמ' 108.
  9. ^ שמריהו טלמון, אנציקלופדית עולם התנ"ך שופטים, תל אביב: דוידזון עתי, 1996, עמ' 106.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד', עמוד א'
  11. ^ על בבואות בסיפור בת יפתח, ראו גם: יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.
  12. ^ יאירה אמית, אנציקלופדית עולם התנ"ך שופטים, תל אביב: דודזון עתי, 1993, עמ' 105.
  13. ^ אייסכילוס, אגממנון, מיוונית: אהרון שבתאי, תל אביב: הוצאת שוקן, 1990.
  14. ^ אוריפידס, איפיגניה באאוליס, מיוונית: אהרון שבתאי, תל אביב: הוצאת שוקן 1989.
  15. ^ יעקב שביט, מרדכי ערן, מלחמת הלוחות:הגנה על המקרא במאה התשע עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך, תל אביב, עם עובד, 2003, עמ' 42.
  16. ^ גרשון שקד, המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחייה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970 עמ' 79, 108.
  17. ^ Klaas Leerlooijer (18 ביוני 2009), Leids Kamerkoor - Bat Yiftach: Aharon Harlap, בדיקה אחרונה ב-21 באוקטובר 2018
  18. ^ בית לזמר - מילים לשיר בת יפתח, zemer.nli.org.il
  19. ^ שאול טשרניחובסקי, בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (פואימה, בפרויקט בן יהודה)
  20. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך - המקרא בשירה העברית החדשה-אנתולוגיה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 457-450.
אורטוריה

אוֹרָטוֹרְיָה (Oratorio) היא יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. פירוש המילה: "הרצאת דברים", דרשה (אורו = מדבר). ראשית התפתחותה הייתה באיטליה. העלילה מתבססת, בדרך כלל, על תוכן דרמטי, אך בניגוד לאופרה, היא מיועדת לביצוע קונצרטנטי. האורטוריה נוצרה כמעט במקביל לאופרה ולקנטטה והיא נמצאת ביניהן. המשותף לאופרה ולאורטוריה הם אריות סולו, רצ'יטטיבים, מקהלות והרכבים ווקאליים. העלילה היא דרמטית, אך בניגוד לאופרה, האורטוריה אינה מציגה את העלילה אלא "מספרת" עליה, כמרומז משמה. באורטוריה, בניגוד לאופרה, אין תפאורות ותלבושות, ובמקרים מסוימים ישנה תפאורה מינימלית ומרומזת ותלבושות, שתפקידן למקם את המבצעים ולהשרות את רוח התקופה על הצופים. המשחק גם הוא מינימלי ומרומז בלבד, בין הסולנים בלבד, והמקהלה ניצבת מאחור ואינה לוקחת חלק בעלילה פרט לשירה.

בניגוד לאופרות, שהיו מבוססות על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, ענייני אהבים, תככים ומאבקי כוח, האורטוריות המוקדמות התבססו על סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. עלילותיהן של האורטוריות נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים.

אילון הזבולוני

אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי לפי המקרא, היה השופט העשירי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

אילון נזכר בשני פסוקים בספר שופטים:

האויב מולו נלחם אילון אינו נזכר בפסוקים ולכן אינו ידוע. אילון שפט את ישראל עשר שנים ונקבר באַיָּלוֹן.

מקור השם אילון שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. לרוב שם זה מתפרש כקשור לעץ האלון. לפי סיומת השם xון, ניתן לפרש את השם כקשור לאייל ודומה לעגלון מבחינת המשקל. אפשרות שלישית היא שהשם קשור לשם האכדי "אִלָנׁ‏‎ם" שמשמעותו איש האלוהים או האל הקטן.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

ארמים

הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

ברק בן אבינעם

בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הוא דמות מקראית, מנהיג צבאי שנזכר בספר שופטים (פרקים ד' – ה') ומי שפעל יחד עם דבורה הנביאה. מוצאו היה מן העיר קדש נפתלי שבשבט נפתלי.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

חיווים

הַחִוִּי הוא אחד משבעת עמי כנען שישבו בארץ ישראל לפי המקרא לפני כיבושה בידי בני ישראל. כך נאמר בספר שמות: "וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (פרק לג, ב).

החיווים נזכרים כיושבי שכם בזמן שיעקב ובניו מגיעים לשם, וכן בתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון הם מופיעים כיושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים, כל אלה ערים סמוכות לירושלים. אמנם, לחיווים היו גם מושבות בצפון הארץ, באזור לבנון של ימינו, כפי שנזכר בספר שופטים. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא החיוי.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

יבוסים

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

לורד ביירון

ג'ורג' גורדון ביירון (באנגלית: George Gordon Byron;‏ 22 בינואר 1788 - 19 באפריל 1824) היה מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים. ירש בגיל צעיר את תואר האצולה לורד.

מדין

מִדְיָן היא ארץ ועם המוזכר במקרא ובקוראן. לפי המקרא המדיינים הם צאצאיהם של אדם שנקרא מדין, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה.

מחלון וכליון

מַחְלוֹן וכִלְיוֹן הם דמויות מקראיות של שני אחים המופיעים במגילת רות.

השניים הם בניהם של אלימלך ונעמי. השניים נישאו לשתי אחיות: רות וערפה, שעל-פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב. מחלון נשא את רות לאישה ואילו כיליון נשא את ערפה.משפחתם התגוררה בבית לחם ועקב הבצורת והרעב עזבה המשפחה את ארץ ישראל והתיישבו בשדה מואב.

אלימלך ושני בניו מתו במואב ואילו נעמי ורות האלמנות חוזרות לארץ ישראל, לאחר שהבצורת והרעב תמו. ערפה מחליטה להישאר במואב.

ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

עתניאל בן קנז

עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז לפי המקרא, היה השופט הראשון ששפט את ישראל בתקופת השופטים לאחר מותו של יהושע בן נון.

שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא

דמויות מקראיות רבות מופיעות במקרא עצמו, ללא ציון שמן. המדרש או מסורות שונות באים לעיתים להשלמת החסר, ומספקים שמות (ואף מידע נוסף) לדמויות חסרות השם. ערך זה מציג שמות מקובלים ומסורתיים לדמויות מקראיות, רובן נשים, שבמקור שמן לא מוזכר.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.