בתים ושדות בתקופת היובל

לבתים ושדות בארץ ישראל בתקופה שהיובל נוהג, ישנם דינים מיוחדים בהלכה, הנוגעים לאפשרות המכירה וההקדשה שלהם. באופן כללי, השדות מתחלקים ל"שדה אחוזה", שאותה אדם ירש מאבותיו, שקבלוה מחלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, ו"שדה מקנה", שאדם קנה מאדם אחר, והיא חוזרת לבעלים המקורי כשמגיעה שנת היובל. דין מיוחד יש לבתים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ובה בית שנמכר לא חוזר לבעלים ביובל.

מכירת בתים השדות והקדשתם בשעת היובל
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים י"ד-ל"ד
ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים י"ד-כ"ד
משנה מסכת ערכין, פרק ז'
פרק ט'
תלמוד בבלי מסכת ערכין, דף כ"ד, עמוד א'-דף כ"ז, עמוד א'
דף כ"ט, עמוד ב'-דף ל"ד, עמוד א'
משנה תורה ספר הפלאה, הלכות ערכים וחרמין, פרק ד'-הלכות ערכים וחרמין, פרק ה'
ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"א-סוף הספר

שדה אחוזה

מכירה

שדה אחוזה היא שדה שאדם ירש מאבותיו, וישנו איסור למוכרה, להוציא מצבי עוני, אולם אם מכר באיסור, המכירה חלה.[1] לאחר המכירה, אסור לגאול את השדה עד שיעברו שנתיים, וכן שהקונה יאכל את יבול השדה פעמים, ולכן, אם אדם מכר שנה קודם היובל, הלוקח מקבל את השדה שנה נוספת אחר היובל כדי להשלים את השנתיים. אם המוכר (או קרוביו) לא גאל את השדה, היא חוזרת אליו ביובל.

הקדשה

אדם שהקדיש את שדה אחוזתו, אינו פודה אותה בשוויה הרגיל ככל ההקדשות, אלא על פי סכום קבוע הכתוב בתורה, והוא 50 סלע לשטח שניתן לזרוע בו כור שעורים. סכום זה הוא עבור כל השנים עד היובל, אך אם אדם פודה את השדה, שנים מועטות קודם היובל, הוא משלם רק את הסכום היחסי עבור מספר השנים, כלומר סלע ופונדיון (1/48 מסלע) לכל שנה. אף על פי שבמשנה מובא ש"אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה"[2], הגמרא שם מסיקה שזוהי רק המלצה, משום שמי שיעשה זאת יאלץ לגאול אותה בשוויה המלא, כי "אין מחשבין חדשים להקדש", כלומר לא גורעים מסכום הפדיון עבור חדשים בודדים. ישנה מחלוקת בין רב ושמואל האם ניתן להקדיש שדה בתוך שנת היובל, והרמב"ם פסק כשמואל שהשדה כלל לא מתקדשת.

שדה שהוקדשה ויוצאת לכהנים

אם אדם לא גאל את שדהו עד שהגיע היובל, וכן אם אדם גאל שדה שלא הייתה שלו, השדה יוצאת לכהנים, והם צריכים לשלם את שוויה (אם עדיין לא נפדתה). שדה אחוזה שלא נפדתה היא אחת מכ"ד מתנות כהונה. הכהנים שזוכים בשדה הם אלו הנמצאים במשמר ששרת בבית המקדש בתחילת היובל. בתוספתא מבואר ששדה אחוזה האמורה אינה עוברת לרשות הכהנים עד יום הכיפורים של תחילת שנת היובל[3]. אולם, לפי הרמב"ם, השדה יוצאת בראש השנה של היובל.

שדה מקנה

שדה מקנה היא שדה שאדם קנה מאדם אחר והיא חוזרת לבעלים המקורי ביובל.

מכירה

אדם יכול למכור את שדה מקנתו לאדם שלישי, וביובל היא חוזרת לבעלים המקורים (שעבורו היא שדה אחוזה). כאשר הבעלים רוצה לגאול את שדהו מהאדם השלישי, הוא יכול לחשב עמו על פי המחיר הנמוך יותר בין המחיר בו הוא מכר למתווך ובין המחיר בו הקונה קנה.

הקדשה

שדה מקנה שהוקדשה לא יוצאת לכהנים ביובל, אלא חוזרת לבעלים המקורי כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והקונה לא יכול להקדיש את השדה לתקופה שאחר היובל. מבחינת גאולת שדה מקנה שהוקדשה, אין הבדל בין המקדיש לכל אדם, כי השדה לא באמת שלו.

בתי ערי חומה

מכירה

בבית הנמצא בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, נוהגים דינים מיוחדים, והמוכר אותו רשאי לגאול אותו רק בשנה הראשונה למכירה. אם המוכר לא גאל את הבית עד תום שנה מיום המכירה, הבית נחלט ללוקח לצמיתות ולא ניתן לגאול אותו, והוא אף לא יוצא ביובל. בניגוד לשדות, גאולת הבית נעשית ללא גרעון כסף, בסכום המכירה. אם הקונה מכר לאדם שלישי לפני שהבית נחלט לו, הבית נחלט לקונה האחרון, כאשר עוברת שנה מהמכירה הראשונה.
כדי למנוע מהקונה לסכל את גאולת הבית באמצעות הסתתרות מהמוכר ביום האחרון, תיקן הלל הזקן שהמוכר יוכל להניח את התשלום בלשכה מיוחדת בבית המקדש ולקחת את ביתו בחזרה, גם מבלי למצוא את הלוקח.

הקדשה

בשונה משדה, פדיון בית נעשה בשוויו האמיתי של הבית. כל עוד הבית ביד ההקדש, הוא לא נחלט, ורק לאחר הפדיון מתחילים לספור שנה, שאם לאחריה, הבעלים הראשון לא גאל מיד הפודה, הבית נחלט לפודה.

בתי החצרים

בתי החצרים הם בתים שלא נמצאים בתוך עיר מוקפת חומה. בדינים מסוימים הם כשדות, ובאחרים הם כבתי ערי חומה. הם נגאלים גם תוך השנתיים הראשונות, כבתים, ולא נחלטים ללוקח בתום שנה, כשדות. אם לא נגאלו הבתים עד היובל, הם חוזרים למוכר. הקדשת בית מבתי החצרים היא כהקדשת בתי ערי חומה, פרט לעובדה שאם אחר שאינו הבעלים פדה את הבית, הוא לא נחלט לו אלא חוזר לבעלים הראשון ביובל.

ערי הלוויים

ללוויים (כולל הכהנים) נאמרו דינים שונים בהקדשת בתים ושדות, מכירתם וגאולתם. הלוויים רשאים למכור שדות סמוך ליובל, לגאול אף על פי שעברו פחות משתי שנים, לגאול בית בערי חומה, גם לאחר שנה, ואם הקדישו שדה אחוזה, היא אינה יוצאת לכהנים כשמגיע היובל. נחלקו תנאים האם דינים אלו תלויים במיקום הבית והשדה בעיר לוויים, או בהיותו של הבעלים לוי (לאדם שאיננו לוי יכולים להיות נכסים בעיר לוויים בדרך של ירושת הבת - אם אמו הלווייה ירשה מאביה והורישה לו). לדעת רבי יהודה הנשיא, צריך שגם הבעלים יהיה לוי, וגם הנכס יהיה בעיר לוויים כדי שיחולו עליהם דיני הגאולה של הלוויים. לדעת חכמים, הולכים בכל מקרה אחרי מיקום הנכס. הרמב"ם פסק כחכמים.[4]

הערות שוליים

  1. ^ ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"א, הלכה ג'
  2. ^ משנה, מסכת ערכין, פרק ז', משנה א'
  3. ^ תוספתא מנחות יג ג, וכן כותב רש"י ויקרא כז כא
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה ח'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוצר בית דין

אוצר בית דין הוא כינוי להסדר לחלוקת פירות הקדושים בקדושת שביעית לציבור הרחב על ידי בית דין, בלא לעבור על איסור המסחר בפירות אלו.אוצרות בית דין מונעים איסוף עצמי של הפירות ומחלקים אותם בכפוף לתשלום, אך בשביל להימנע מאיסור סחורה בפירות שביעית, תשלום זה אמור להיחשב כהשתתפות בהוצאות של בית הדין. החידוש העיקרי בכך הוא יצירת גוף מאורגן לאיסוף ושיווק פירות השביעית בתשלום, על אף שלפי דיני השמיטה הבסיסיים הפירות מותרים רק באיסוף על ידי אנשים פרטיים המגיעים למטעים, בכמות הנדרשת להם לשלוש סעודות. הגדרים בהם מותר לאוצרות בית הדין להתעסק בפירות, אם בכלל, שנויים במחלוקות הלכתיות.

בפירות המשווקים במסגרת אוצר בית דין נוהגת קדושת שביעית והדינים הנובעים ממנה, לרבות איסור השחתת הפירות.

אוצר הארץ

"אוצר הארץ" היא חברה מסחרית מבית "מכון התורה והארץ" שהוקמה לקראת שנת השמיטה ה'תשס"א, במטרה לספק תוצרת חקלאית יהודית כשרה בשנת השמיטה. אוצר הארץ מהווה למעשה בית דין הלכתי המקבל לידיו מהחקלאים את התוצרת שהופקרה, על פי הסכם שנחתם עוד בטרם החלה שנת השמיטה, ומשווק אותה במהלך השמיטה לפריסה ארצית. במהלך שנת השמיטה נחשבים החקלאים כעובדיו של בית הדין בשדה, ומקבלים משכורת ממנו.

החברה תכננה לפעול גם בשנים שאינן שנות שמיטה. על פי אתר החברה, מטרות החברה כוללות גם חיזוק החקלאות העברית, הגדלת סיכויי התחרות שלה מול חקלאים ערבים, וכן מניעת העברת כספים לגורמים עוינים. בפועל החברה חדלה לפעול לאחר תום שיווק התוצרת משמיטת תשס"ח וחזרה לפעול רק לקראת שנת השמיטה תשע"ה.

שר החקלאות שלום שמחון, וגם ארגון מגדלי הירקות, גינו את פעילות החברה. הארגון רואה בהימנעות החברה מקניית ירקות מערבים פעולה גזענית, המנוגדת לעקרון השוויון בין כל אזרחי המדינה, יהודים כערבים. אנשי החברה, לעומת זאת, טוענים שזכותם של הצרכנים לדעת מה מקור התוצרת החקלאית שהם קונים.

איסור ספיחין

איסור ספיחין הוא תקנת חכמים האוסרת לאכול ירקות חד שנתיים משנת השמיטה, גזירה שמא יזריע בשמיטה.

היתר מכירה

בהלכה, היתר מכירה הוא פתרון הלכתי לביצוע פעולות האסורות בשנת השמיטה, הנעשה באמצעות מכירת הקרקע לגוי, שקרקעותיו אינן צריכות לשבות בשנת השמיטה.

על פי ההיתר, האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה. על פי התומכים בהיתר זה, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שביעית ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, לדעת המתירים מותר לעשות בשדות המכורים עבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן (כלומר, לפי תקנות חכמים), ולאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות האסורות מהתורה. חלק מהתומכים בהיתר גורסים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות בשדות המכורים.

ההיתר היה נושא לפולמוס רחב בעולם הרבני, שנתגלע בין תומכים למתנגדים, וגם היום הוא נושא מחלוקת בתוך הציבור הדתי, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לדתיים לאומיים וספרדים מנגד.

מלאכות שביעית

מלאכות שביעית הן עבודות האדמה או האילן האסורות בשנת השמיטה. התורה אסרה מלאכות אלו בשביעית במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מסכת שביעית

מַסֶּכֶת שְֹבִיעִית היא המסכת החמישית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון בשישה סדרי משנה. מסכת זו מכילה עשרה פרקים ו-89 משניות.

במסכת מפורטות הלכות דיני השמיטה, שהיא מצווה האוסרת את עבודת הקרקע במשך אותה שנה (שמיטת קרקעות) ומבטלת את כל החובות שעוד לא נפרעו (שמיטת כספים). שנת השמיטה חלה כל שבע שנים.

על מסכת זו אין תלמוד בבלי, אלא תלמוד ירושלמי ותוספתא בלבד.

מצוות הקהל

הַקְהֵל הוא כינויה של מצוות עשה מהתורה להקהיל את כל עם ישראל העולים לרגל בחג הסוכות שבמוצאי שנת שמיטה ולקרוא בתורה בפניהם. חכמים קבעו כי מצוות הקהל מתקיימת על ידי מנהיג העם, בקריאת פרשיות מספר דברים, במוצאי יום טוב של סוכות.

מטרת המצווה, לפי הרמב"ם וספר החינוך, היא לזרז את העם במצוות ולחזק בלבם את הכרת הדת והחשק לקיום מצוות התורה ברוב רושם.

מצע מנותק

מצע מנותק היא שיטה חקלאית לגידול צמחים באדמה, אך במנותק מקרקע כדור הארץ. צמח הגדל בשיטה זו גדל בנוסף במקום מקורה (כגון: בית או חממה) בעציץ אטום שאינו נקוב המונח מעל משטח אטום. שיטת גידול זו, היא המצאה שנוצרה עקב האיסור ההלכתי בעבודת האדמה בשנת השמיטה, והיא משמשת בעיקר לגידולי ירקות ללא חרקים, ולשימושים ביתיים בקרב יהודים שומרי מצוות, המעוניינים לשמר את צמחי הנוי בביתם על פי גדרי ההלכה.

יש להדגיש שמדובר בגידול על מצע אדמה ולא מים (כמו בשיטה ההידרופוניקה). השוני בין השיטות הוא שמצע מנותק זה השיטה היבשה המבוססת על אדמה ואילו ההידרופוניקה זו השיטה הרטובה המבוססת על מים.

פרוזבול

פרוזבול (נכתב גם פרוסבול) הוא תקנה הלכתית שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תגרום לביטול החוב. הפרוזבול ניתקן בידי הלל הזקן בסוף תקופת בית שני, והוא בשימוש נרחב גם בימינו.

קרן השמיטה

קרן השמיטה הוא כינוי למספר קרנות סיוע שהוקמו במטרה לתמוך בחקלאים יהודים שבחרו לקיים את מצוות שנת השמיטה, בה נאסרת הפעילות החקלאית בארץ ישראל, בלא להסתמך על היתר המכירה, היתר הלכתי שנוי במחלוקת המאפשר את המשך הפעילות החקלאית גם בשנת השמיטה.

שבת הארץ

שבת הארץ הוא ספר של הראי"ה קוק העוסק בשמיטה. הספר, שיצא לאור לראשונה בתחילת שנת ה'תר"ע (שלהי 1909), עוסק בשמיטה מן ההיבטים המחשבתיים וההלכתיים ובולט בו הדיון בהיתר המכירה, שהרב קוק התיר את השימוש בו.

שמיטה

שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה 10 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-4 מצוות של שמיטת כספים.

ניתן למיין את מצוות, הלכות ודיני השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים לחקלאי, אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינם קשורים כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה היו הן מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. בעידן שלאחר גלות עשרת השבטים, וביתר שאת לאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, נוצרה מציאות חדשה שבה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל - תנאי יסוד למצוות השמיטה והיובל - ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן.

חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך נפטרות מהן מצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".

שמיטת כספים

שמיטת כספים היא מצווה מהתורה שמשמעה הפטר בסוף שנת השמיטה מהחזר הלוואות שהגיע מועד פירעונן אך עדיין לא נפרעו. המצווה כוללת מצוות עשה להשמטת החוב ושני איסורי לא תעשה: אחד לתביעת החובות שהושמטו על ידה ושני להימנעות מהלוואה מחשש ששמיטת כספים תשמט את ההלוואה. המצווה אינה חלה על הלוואות שטרם הגיע זמנן להיפרע או על חובות שאינם מהלוואות, והיא נוהגת בזמננו רק מדרבנן. המצווה חלה רק על הלוואות ליהודים, ואינה חלה על הלוואות לגויים.

על מנת למנוע מצב שבו אנשים מסרבים להלוות מחשש שמצווה זו תגרום להם להפסדים, התקין הלל הזקן בסוף תקופת בית שני תקנת חכמים הנקראת פרוזבול, המאפשרת לגבות את החובות חרף מצוות שמיטת כספים, על ידי הצהרה על העברת החובות לגביית בית הדין, דבר המונע את השמטתם. בימינו משתמשים רוב היהודים הדתיים בפרוזבול, ובכך הופכים את שמיטת הכספים למצווה שכמעט אינה מתקיימת בפועל. גם הבנקים בישראל משתמשים בהסדר זה.

שמיטת קרקעות

שמיטת קרקעות היא הענף העיקרי של מצוות השמיטה. והיא כוללת מספר מצוות ואיסורים מהתורה. נגזרים ממנה גם דיני קדושה על פירות שגדלו בשנת השמיטה, "פירות שביעית", שלשימוש בהם ישנם דינים מיוחדים עקב קדושתם. ערך זה עוסק בשמיטת הקרקעות עצמן.

שנת שמיטה

ביהדות, שנת שמיטה הוא שמה של השנה השביעית במחזור של שבע שנים. בשנה זו מצווה עם ישראל לקיים את מצוות השמיטה - לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקוטפם. שנת השמיטה מלווה גם במצוות שמיטת כספים ובמצוות הקהל. במשנה ישנה מסכת העוסקת בשנת השמיטה והלכותיה - מסכת שביעית.

תורת השמיטות

תורת השמיטות הקבלית היא תורה קבלית קוסמוגנית (העוסקת במוצא העולם) וקוסמולוגית (העוסקת במבנה העולם) המתארת את העולם כנברא ונחרב במחזורים של 7,000 שנה (שמיטה) ושל 50,000 שנה (יובל). תורת השמיטות הקבלית מבוססת על מצוות השמיטה ושנת היובל המקראיות. התורה הייתה מקובלת במאות ה-13 וה-14 בקרב חוג תלמידי ומפרשי הרמב"ן, וזכתה לגרסתה המפורסמת ביותר בספר האנונימי ספר התמונה.

כ"ד מתנות כהונה
עשר מתנות במקדש בשר חטאתבשר אשם ודאיבשר אשם תלויבשר זבחי שלמי ציבורחטאת העוף • לוג שמן של מצורעשתי הלחםלחם הפניםשירי מנחותשיירי מנחת העומר
ארבע מתנות בירושלים בכור בהמה טהורה • המורם מתודה ואיל נזירביכוריםעורות קדשי קדשים
עשר מתנות בגבולים תרומה גדולהתרומת מעשרחלהראשית הגזזרוע, לחיים וקיבהפדיון הבןפטר חמורחרמיםשדה אחוזהגזל הגר

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.