ברנרד לואיס


שגיאות פרמטריות בתבנית:סופר

פרמטרים ריקים [ הוצאות ספרים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ברנרד לואיס
Bernard Lewis
ברנרד לואיס בשנת 2012
ברנרד לואיס, 2012
יצירות בולטות "המזרח התיכון והמערב" (1964)
"היהודים בעולם האסלאם" (1984)
"משבר האסלאם" (2001)
"מה השתבש?" (2002)

ברנרד לואיסאנגלית: Bernard Lewis;‏ 31 במאי 191619 במאי 2018) היה מזרחן, היסטוריון וסופר יהודי בריטי-אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון, שם שימש כמופקד הקתדרה ע"ש קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב. התמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב, ובמיוחד נודע בחוגים אקדמיים בשל מחקריו על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.[1] זוכה "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1990.

לואיס היה מומחה למזרח התיכון שכתביו בנושא זכו לתפוצה רחבה, ונחשב אחד המלומדים המובילים במערב לאזור זה.[2] הוא ייעץ לעיתים למדינאים, בין השאר ייעץ לממשל בוש.[3] ב"אנציקלופדיה להיסטוריונים ולכתיבה היסטורית" כתב מרטין קרמר, שעשה דוקטורט בהנחיית לואיס, שהוא "ההיסטוריון המשפיע ביותר בנושאי האסלאם והמזרח התיכון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה".[1] ידוע גם בשל הוויכוח הפומבי עם אדוארד סעיד בנוגע לספרו של סעיד "אוריינטליזם" (1978), שעליו מתח לואיס ביקורת קשה.

חייו

ברנרד לואיס נולד וגדל בסטוק נוּוינגטון (Stoke Newington) שבלונדון, למשפחה יהודית ממעמד הביניים, בנם של ג'יין לבית לוי והארי היימן (חיים) לואיס. למד בבית ספר בעירו. חינוכו היהודי החל כשלמד לבר המצווה בגיל 11–12, אז הכיר את לאון שלום קֶרֶדיטוֹר, המורה ששכרו הוריו, שהיה משכיל מאוד ושינה את חייו. קרדיטור לא רק לימד אותו לבר המצווה, אלא גם לימד אותו לקרוא עברית וארמית, ונטע בו תשוקה לעברית וליהדות. בהשפעתו הוא קרא את ביאליק וטשרניחובסקי. כאשר סיים ללמוד לבר המצווה, ביקש מהוריו להמשיך ללמוד אצלו. לואיס החל להתעניין גם בהיסטוריה הודות לטקס בר המצווה, שבמהלכו קיבל במתנה ספר על ההיסטוריה של עם ישראל. בבית הספר הוא למד יוונית עתיקה, לטינית, צרפתית וגרמנית.

הוריו של לואיס ביקשו שיהיה עורך דין. באנגליה נהוג ללמוד תואר ראשון בכל מקצוע שהוא, ורק אחר כך להמשיך בלימודי משפטים, וכך הוא למד תואר ראשון בהיסטוריה בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה (SOAS) של אוניברסיטת לונדון, עם דגש על המזרח התיכון והמזרח הקרוב. בשנת 1936 סיים בהצטיינות וזכה בפרס של מאה לירות שטרלינג, סכום גדול באותם ימים, עבור ה-B.A בהיסטוריה הטוב ביותר באותה השנה. התנאי לקבלת הפרס היה שימשיך את לימודיו לתואר שני במזרח התיכון. הוא המשיך בלימודי המזרח התיכון ושפות בבית הספר ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, ושלוש שנים לאחר מכן (בשנת 1939) קיבל תואר דוקטור, שבו התמחה בהיסטוריה של האסלאם.

באוניברסיטה למד ערבית, פרסית וטורקית. הדיסרטציה שלו יצאה לאור כספר בשם "מקורות האסמעיליזם".[4] בתוך כך שהה שנה באוניברסיטת פריז, שם למד אצל המזרחן לואי מסיניון (Louis Massignon) ובשנת 1937 קיבל דיפלומה בלימודים שמיים (Diplôme des Études Sémitiques). החברה האסייתית המלכותית העניקה לו סכום של 150 ליש"ט, שבעזרתו נסע לשישה חודשים למזרח התיכון. במהלך שנת 1937/8 ביקר בארץ ישראל, סוריה, לבנון, מצרים וטורקיה.

במקביל למד לואיס משפטים, אולם השתעמם מאוד מתחום זה. באותה עת (1938) הציע לו ה-SOAS משרה כעוזר הוראה (משרת ההוראה הנמוכה ביותר באוניברסיטה הבריטית) להיסטוריה אסלאמית, ועקב כך עזב את לימודי המשפטים. בשנת 1940 מונה למרצה.

באותה שנה, בעת מלחמת העולם השנייה, התנדב לואיס לשירות בצבא הבריטי. בתחילה שירת בחיל השריון, ובשנת 1941 הועבר למודיעין, שם שירת עד לסיום המלחמה. בתום המלחמה ב-1945 שב לואיס ל-SOAS. במהלך המלחמה הכיר את שמעון רבידוביץ', משכיל יהודי ממזרח אירופה, שהיה מסור לקידום העברית ופרסם שני כתבי עת בעברית (לימים היגר רבידוביץ' לאמריקה והיה לפרופסור באוניברסיטת ברנדייס). לואיס פרסם אחד ממאמריו הראשונים, "עבר וערב", בכתב העת "מצודה" של רבידוביץ',[5] ואחרי כן כתב מאמר בכתב העת השני שלו, "מְלִילָה".[6] (שנים רבות מאוחר יותר, ב-1961, תרגם לאנגלית את יצירתו של שלמה אבן גבירול "כתר מלכות").[7] בשנת 1946 מונה לואיס למרצה בכיר ב-SOAS, בשנת 1947 לרִידֶר ( מקביל לפרופסור חבר) וב-1949, בגיל 33, היות שהיה אחד המומחים היחידים בתחום – כל המומחים האחרים לאזור היו פילולוגים בהכשרתם, ולואיס היה הראשון שהיה היסטוריון – מונה לפרופסור מן המניין והופקד על הקתדרה החדשה למזרח התיכון ואפריקה, מינוי שבו החזיק עד 1974.

ב-1974 קיבל לואיס מינוי משולב, עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1986, באוניברסיטת פרינסטון, שם הופקד על הקתדרה ע"ש קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב ולימד סמסטר אחד מדי שנה, ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון שבניו ג'רזי. בואו של לואיס לפרינסטון הביא עמו את תחילתה של התקופה הפורייה ביותר בקריירה המחקרית שלו, שבה עלה בידו לפרסם ספרים ומאמרים רבים שהיו מבוססים על החומרים שצבר קודם לכן. יתרה מכך, בארצות הברית נהפך לואיס לאינטלקטואל ציבורי בולט.

לואיס שימש כמופקד הקתדרה ע"ש אנדרו וייט באוניברסיטת קורנל בשנים 1984–1990, ובמקביל כיהן כמנהל מכון המחקר אנֶנברג השייך לאוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה בשנים 1986–1990. כן כיהן כפרופסור כבוד בקתדרה ע"ש כמאל אטאטורק ללימודים עות'מאניים וטורקיים באוניברסיטת פרינסטון בשנת 93–1992. בנוסף, מאז שנת 1980 היה פרופסור אורח קבוע במכון סאקלר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב.

לואיס שהה כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1955-56), באוניברסיטת קולומביה (1960), באוניברסיטת אינדיאנה (1963), באוניברסיטת פרינסטון (1964; אז העביר את הרצאת "1932 Class"),[דרושה הבהרה] במכון למחקר מתקדם בפרינסטון (1969), בקולז' דה פראנס שבפריז (1980), בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז (1983) ובאוניברסיטת שיקגו (1985), שהה בשבתון באוניברסיטת ויסקונסין שבמילווקי (1988) ושימש כפרופסור אורח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז (1988). פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס.

בשנת 1947 נישא לרות הלן אופּנהיים, ובני הזוג היו הורים לבת ובן. השניים התגרשו בשנת 1974. בשנת 1982 התאזרח בארצות הברית.

לואיס היה אחד ממייסדי הארגון האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (ASMEA), שנוסד ב-2007 כאיגוד אקדמאי המוקדש לקידום אמות המידה הגבוהות של המחקר וההוראה של המזרח התיכון ואפריקה והנושאים הקשורים אליו, וכיהן כיושב ראש המועצה האקדמית שלו.

בשנת 1990 בחרה הקרן הלאומית למדעי הרוח בלואיס לשאת את "הרצאת ג'פרסון" (Jefferson Lecture), אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי עבור הישגים במדעי הרוח. ההרצאה שנשא, "התרבות המערבית: מבט מהמזרח", ראתה אור בכתב העת The Atlantic Monthly תחת הכותרת "שורשי הזעם המוסלמי."[8] בשנת 2007 נשא את "הרצאת אירווינג קריסטול" ב-American Enterprise Institute‏ (AEI) והיא פורסמה בשם "אירופה והאסלאם."[9]

בשנים 1960–1991 שימש כחבר במועצת המערכת של "האנציקלופדיה של האסלאם".

ברנרד לואיס נפטר ב-19 במאי 2018 בניו ג'רזי, בסוף השנה ה-102 לחייו, והובא למנוחת עולמים ב-24 במאי 2018 בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

חברויות באקדמיה ותוארי כבוד

* 1963 – עמית באקדמיה הבריטית. * 1991 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

מחקריו

השפעתו של לואיס משתרעת מעבר לאקדמיה ומגיעה לציבור הכללי. הוא חלוץ בהיסטוריה החברתית והכלכלית של המזרח התיכון ומפורסם בשל מחקריו הנרחבים בארכיונים העות'מאניים.[1]

לואיס החל את הקריירה המחקרית שלו בחקר מדינות בימי הביניים, במיוחד היסטוריה סורית.[1] מאמרו הראשון הוקדש לגילדות המקצועיות באסלאם בימי הביניים,[10] ונחשב בעיני רבים לעבודה המוסמכת ביותר בנושא הזה במשך כשלושים שנה.[11] ואולם, לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, האפשרות לפעול במדינות ערב הפכה בעייתית עבורו כיהודי. על רקע זה שהה לואיס בשנת 1949/50 בישראל, טורקיה ואיראן, והחליף את נושא מחקרו לאימפריה העות'מאנית, בעודו ממשיך לחקור את ההיסטוריה הערבית באמצעות הארכיבים העות'מאניים;[1] אלה נפתחו בפני חוקרים מערביים רק זמן קצר קודם לכן, והוא היה המערבי הראשון שעיין בהם. הוא ערך מחקרים על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית החל מהמאה ה-16. במרוצת השנים שלאחר מכן פרסם סדרת מאמרים שחוללו מהפך בהיסטוריה של המזרח התיכון, בהעניקם תמונה רחבה יותר של החברה האסלאמית, בכלל זה המשטר, הכלכלה והדמוגרפיה שלה.[11]

לואיס טען כי המזרח התיכון המודרני הוא נחשל וכי שקיעתו נובעת במידה רבה מהמצב שהביא על עצמו הן בשל תרבותו והן בשל דתו; זאת בניגוד להשקפה הפוסט-קולוניאליסטית, המניחה שבעיות האזור מקורן בהתפתחות פוליטית וכלכלית לקויה כתוצאה מהקולוניאליזם האירופי של המאה ה-19. בספרו "הגילוי המוסלמי של אירופה" (1982) טען לואיס כי החברות המוסלמיות אינן יכולות לצעוד בקצב של המערב וש"הצלחת הצלבנים נבעה במידה לא מועטה בגלל חולשת המוסלמים."[12] יתר על כן, הוא הציע לתארך את שקיעת החברות האסלאמיות למאה ה-11. לדעתו הדבר נבע פחות מלחצים חיצוניים מצד הצלבנים ויותר מבעיות כמו "יוהרה תרבותית", שיצרה מחסום בפני שאילת חידושים מדעיים ותרבותיים.[1]

לואיס, שהיה מזועזע מניסיונות הערבים לשלול את קיומה של מדינת ישראל ולהוקיעה כמדינה גזענית, כתב ספר על אנטישמיות בשם "שמיים ואנטישמיים" (1986), שבו דן ביחסים בין יהודים לערבים ובאנטישמיות בעולם הערבי. בספר הוא גם דן ביחסם של הערבים למדינת ישראל.[1] הספר תורגם לעברית[13] וכן לערבית במצרים. בעבודותיו האחרות הוא טען שזעם הערבים נגד ישראל היה לא פרופורציונלי לטרגדיות או עוולות אחרות בעולם המוסלמי, כגון הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תוך כדי השליטה על ארץ במרכז אסיה שבה רוב מוסלמי (1979–1989); הקרב העקוב מדם והטבח בחמאת שבסוריה (1982); מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962) ומלחמת איראן-עיראק (1980–1988).[14]

בנוסף לעבודתו המחקרית, כתב לואיס מספר ספרים בעלי השפעה שזכו לתפוצה רבה בקרב הציבור הכללי: "הערבים בהיסטוריה" (The Arabs in History,‏ 1950), "המזרח התיכון והמערב" (The Middle East and the West,‏ 1964) ו"המזרח התיכון" (The Middle East,‏ 1995).[1] בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (2001) גאתה ההתעניינות בעבודתו של לואיס, במיוחד במסה שלו "שורשי הזעם המוסלמי" מ-1990.[8]

שלושה מספריו ראו אור אחרי פיגועי 11 בספטמבר: "מה השתבש?" (What Went Wrong?), שנכתב לפני ההתקפה וחקר את הסיבות לחששות העולם המוסלמי (ולפעמים לעוינות המוחלטת) ממודרניזציה; וכן "משבר האסלאם" (The Crisis of Islam,‏ 2001) ו"אסלאם: הדת והאנשים" (Islam: The Religion and the People,‏ 2008). שני הראשונים שבהם היו ברשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס".

עיקרי השקפותיו על האסלאם

לואיס תמצת ממחקריו את המסקנות הבאות בנוגע להיסטוריה של התרבות האסלאמית:[15]

  1. "לא היה זמן שבו אישר המשפטן (המוסלמי) את הטרור. אין גם שום ראיה לשימוש בטרור (במסורת האסלאמית)."
  2. "נאסר על מוסלמים להרוג נשים, ילדים וזקנים; וגם נאסר עליהם לענות שבויים; הם מצווים להכריז על יציאה לפעילות מלחמתית ולכבד הסכמים."
  3. "הופעת הטרור הנפוץ של פיגועי ההתאבדות היא פרי המאה העשרים. אין שום תקדים לכך בהיסטוריה האסלאמית, ואין שום הצדקה במונחים של תאולוגיה, חוק או מסורת אסלאמית. מה חבל שאלו שפועלים בדרכי טרור אינם מכירים טוב יותר את דתם, ואת התרבות של דת זו, שבחסותה הם גדלו."[16]
  4. הדרך שבה "הלוחם הקנאי מציע לקורבנותיו את האפשרות לבחור בקוראן או בחרב אינה רק לא נכונה, היא אינה אפשרית."[17]
  5. "באופן כללי, הסובלנות המוסלמית כלפי הכופרים בדתם היא גדולה הרבה יותר מאשר זו שהייתה קיימת בנצרות; עד לתהליך החילון שהחל במאה ה-17."[17]
  6. "כופרים, עבדים, ונשים נחשבים נחותים באופן בסיסי לעומת קבוצות אחרות לפי החוק האסלאמי."[18]

השקפותיו והשפעתו על הפוליטיקה בת זמננו

באמצע שנות השישים הגיח לואיס כפרשן לענייני המזרח התיכון בן ימינו. הניתוח שלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועליית האסלאם הלוחמני קנו לו פרסום רב וחוללו חילוקי דעות רבים. לעצותיו הפוליטיות של לואיס היה משקל מיוחד הודות למעמדו האקדמי.[11] דיק צ'ייני, סגן נשיא ארצות הברית, ציין: "...במאה החדשה הזו, מדינאים, דיפלומטים, עמיתיו לאקדמיה ותקשורת ההמונים נעזרים מדי יום בעצותיו החכמות."[19]

לואיס היה מבקר חריף של ברית המועצות, ובכך המשיך את המסורת הליברלית במחקריו בהיסטוריה האסלאמית. אף כי ניתן להבחין בהשקפותיו המרקסיסטיות המוקדמות בספרו הראשון, "מקורות האסמעיליזם", מאוחר יותר התנער לואיס מהמרקסיזם. עבודותיו המאוחרות הן תגובה נגד הזרם השמאלני בעולם השלישי, שהפך לזרם משמעותי במחקרי המזרח התיכון.[1]

לואיס תמך בקשרים חזקים עם ישראל ועם טורקיה, שאותן ראה כחשובות במיוחד לאור התרחבות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון. לטורקיה המודרנית נודע מקום מיוחד בהשקפותיו של לואיס על האזור בגלל מאמציה להיות חלק מהעולם המערבי. הוא היה עמית של כבוד של המכון ללימודים טורקיים, כבוד שניתן ל"ציון תרומה מחקרית יוצאת דופן ושירות ממושך ומסור בשדה מחקרי טורקיה".[1]

לואיס השקיף על עולם הנצרות ועולם האסלאם כתרבויות הנתונות בהתנגשות נצחית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7. במסתו "שורשי הזעם המוסלמי" טען כי המאבק בין המערב לאסלאם עלה מדרגה. לפי מקור אחד, המסה שלו (ובהרצאת ג'פרסון שלו משנת 1990, שעליה התבססה המסה),[8] הציגה לראשונה את המונח "התנגשות הציביליזציות" בפני צפון אמריקה. יש הזוקפים לזכות המסה הזו את המונח "התנגשות הציביליזציות", שזכה לפרסום רב בשל הספר בעל אותו שם שכתב סמואל הנטינגטון[20] (הנטינגטון הסכים על כך שלואיס השתמש בביטוי קודם לכן); אולם, מקור אחר מצביע על כך שלואיס השתמש לראשונה בביטוי "התנגשות הציביליזציות" בוועידה בוושינגטון שנערכה ב-1957, שם מתועד הדבר.[21]

ב-1988 קרא לואיס בעתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערבי" הצהרת מלחמה על ארצות הברית מאת אוסאמה בן לאדן, אדם עליו מעולם לא שמע לפני כן, אף על פי שהוא יזם התקפות הטרור באפריקה ובמזרח התיכון. במסה פרי עטו, "רישיון להרוג",[22] הצביע לואיס על כך ששפתו של בין-לאדן מביעה "אידאולוגיה של ג'יהאד" והתריע על כך שבין-לאדן יהיה סכנה למערב.[20] מסה זו פורסמה אחרי שממשל קלינטון וקהילת המודיעין האמריקאית החלו לנהל מצוד אחרי בין-לאדן בסודאן ובאפגניסטן.

ספרים ומאמרים

"ארץ של מכשפים"

הספר (במקור: Land of Enchanters) הוא אסופת סיפורים מצרים בערבית ובמצרית עתיקה. לואיס תרגם את הסיפורים מערבית וערך את הספר.

"הערבים בהיסטוריה"

זהו ספר פופולרי, שזכה לתפוצה רחבה. לואיס סוקר בצורה מקיפה את ההיסטוריה של עמי ערב, מהתקופה שקדמה לאסלאם ועד לימינו. הדגש בספר אינו על ההיסטוריה של הערבים, אלא הוא מתמקד במקומם של הערבים בהיסטוריה של העולם. הספר, מספריו הראשונים, ראה אור לראשונה ב-1950 וזכה למספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2002, עת שכתב את הספר. לואיס כתב מאמר שבו תיאר את תהליך הכתיבה המחודש של הספר. הספר תורגם לעברית ויצא בשתי מהדורות, האחרונה בהן בהוצאת דביר ב-1995, בתרגומו ובעריכתו המדעית של יהושע פרנקל. תורגם גם לערבית.

הערות ומסמכים מהארכיבים הטורקיים

ספר זה (במקור: Notes and Documents from the Turkish Archives) הוא פרסומו הראשון של לואיס שהוא תוצר עבודתו על הארכיב הטורקי, ועוסק בעיקר בהיסטוריה של ארץ-ישראל תחת השלטון העות'מאני.

"אוכלוסייה והכנסות בערי ארץ ישראל במאה ה-16"

הספר (במקור: Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century) נכתב ביחד עם פרופסור אמנון כהן וראה אור ב-1978 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. השניים השתמשו לצורך ספרם במפקדי האוכלוסין שערכו העות'מאנים בפרובינציות השונות שכבשו. כהן ולואיס בדקו את מפקדי שש הערים העיקריות של ארץ ישראל: ירושלים, חברון, שכם, עזה, רמלה וצפת. מפקדים אלה נערכו מדי 10–15 שנה, והיה ניתן להבין מתוכם את המפה הדמוגרפית – לא רק תמונה סטטית אלא תמונה דינמית: כיצד גדלה או קטנה האוכלוסייה בארץ ישראל.

"צמיחתה של טורקיה המודרנית"

ספר זה, שראה אור לראשונה בשנת 1961, פורס את ההיסטוריה של טורקיה המודרנית, החל מדעיכתה והתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית עד לימים אלה. הספר תורגם לערבית ולטורקית ונמכר בארצות ערב. הספר תורגם לעברית בידי משה זינגר ורבקה גוטליב ופורסם בשלוש מהדורות בהוצאת מאגנס, האחרונה שבהן בשנת תשנ"א.

"היסטוריונים של המזרח התיכון"

הספר (במקור: Historians of the Middle East) מתאר איך ההיסטוריה נראתה בעיני ההיסטוריונים של המזרח התיכון.

"החשישים: כת קיצונית באסלאם"

בספר מתחקה לואיס אחר הכת האסלאמית הסודית בת ימי הביניים הקרויה החשישיים, שהשתמשה במתנקשים על מנת להשיג מטרות פוליטיות, צבאיות ודתיות. הכת נחשבת לכופרת באסלאם. הספר יצא לאור במהדורה מעודכנת.

הספר יצא לאור במהדורות רבות ותורגם לערבית, פרסית וטורקית. לעברית תורגם בידי משה אילן, בעריכתו המדעית של מאיר בר-אשר, והופיע בהוצאת מאגנס בשנת תש"ס 2000.

"הגילוי המוסלמי של אירופה"

הספר (במקור: The Muslim Discovery of Europe) מתאר איך המוסלמים ראו את אירופה ומה הם ידעו עליה.

"היהודים בעולם האסלאם"

הספר מספק סקירה מקיפה על ההיסטוריה של מצב היהודים החיים בעולם האסלאם (לעומת ליהודים בעולם הנצרות). הפרק הראשון, "אסלאם ודתות אחרות", מתאר כיצד רואה העולם האסלאמי את האחר. הספר תורגם לעברית בידי מרים שקד וראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת 1996.

"האסלאם והמערב"

הספר "האסלאם והמערב" (Islam and the West) עוסק ביחסים שבין האסלאם לתרבויות המערביות. הוא נחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון מטפל בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין אירופה לעולם האסלאמי. החלק השני עוסק בתפישות שהתגבשו בחברות הללו כתוצאה מהמגעים האלה. החלק השלישי הוא החלק האחרון ועוסק בתגובות המוסלמיות למערב בתקופות השונות.

הפרק "שאלת האוריינטליזם" חוקר את משמעות המונח "אוריינטליזם". המחבר מראה שהשימוש במונח זה היה רווח עד לפני זמן לא רב על מנת לציין שתי משמעויות: ענף במחקר או אסכולה בציור; אולם לואיס טוען שכעת היא קיבלה משמעות חדשה, "של התייחסות לא-אוהדת או עוינת לעמי המזרח"[23] היות שהגענו לנקודה שבה גישות רבות שאלו את המונח "אוריינטליזם", טוען לואיס שהמזרחנים (שכונו "אוריינטליסטים") ויתרו על המושג באופן רשמי בקונגרס הבינלאומי ה-29 של המזרחנים ב-1973. לואיס מקונן שאף על פי שהשימוש במונח הושב לתחייה, הוא הוסב לשימוש פולמוסני. הפרק סוקר בקצרה את עליית המגמה האנטי-אוריינטליסטית, שלה מגוון מקורות שמשתרעים ממזרחנים, ללאומנים ערבים ועד לתאורטיקנים מרקסיסטים, ולבסוף הוא מגיע לאדוארד סעיד, הפרשן העיקרי של זרם זה בארצות הברית. חלק ניכר מיתר הפרק מוקדש לביקורת על ספרו של סעיד "אוריינטליזם" (1978). לואיס סבור שהצלחת ספרו של סעיד נבעה מעמדתו האנטי-מערבית, ושימושו ב"רעיונות, ובשפה של זרמים ספרותיים, פילוסופיים ותאוריות פוליטיות אופנתיים בני זמננו".[24] ובכך שהוא פישט יתר על המידה רעיונות מורכבים. הפרק חותם בסקירה קצרה של ביקורת נגד מגמה זו מצידם של הוגים ערבים כמו הפילוסוף המצרי פואד זקאנה.

"מוזאיקה של המזרח התיכון"

ספר זה (במקור: A Middle East Mosaic) הוא אסופה ממגוון רחב של מקורות שלואיס תרגם לאנגלית.

"משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני"

ראשיתו של הספר במאמר שפרסם לואיס ב"ניו יורקר" בנובמבר 2001.

המחבר סובר כי העולם האסלאמי נתון במאבק פנימי לגבי דרך הטובה ביותר שיש להתייחס לבעיות שבהן נתונות רבות מהחברות שלו ולבסוף לפתור אותן: כלומר, העוני הפושה, פער סוציו-אקונומי קיצוני בין המעמדות השונים בחברה, ריבוי משטרים עריצים וחוסר היכולת להדביק את השווקים המתעוררים. המשבר נוגע לבחירה שהעולם האסלאמי עומד בפניה, בין שני פתרונות מנוגדים ומוחלטים. המחבר סבור כי המשבר מגיע לשיאו בצורת התפשטות הנשק הגרעיני במזרח התיכון.

אל מול אלו בתוך עולם האסלאם הטוענים שהפתרונות לבעיות הללו יבואו בדמות התרחבות הכלכלה החופשית והחופש הפוליטי ניצבות תנועות אסלאמיות פונדמנטליסטיות, שהבולטת שבהן היא הווהאביה, שמטילה את האחריות לכל החוליים על כל מה שמודרני ועל ההשפעה המערבית על העולם האסלאמי ודוגלת בדחייה בלתי-מסויגת של כל מה שמערבי. התנגדות זו כוללת אלימות נגד ארצות ואינטרסים מערביים, ובמיוחד ההתנגדות לשליטים המוסלמיים ה"כופרים" שמאמצים דרכים "מערביות". הפונדמנטליסטים מחפשים ליצור חברות אשר יהיו מבוססות על המשפט האסלאמי ועל מנהגי המסורת. המחבר מתריע שהפתרון לעימות בין ההשפעות המערביות להשפעות האנטי-מערביות בתוך העולם האסלאמי יקבע אם העולם האסלאמי יקנה לו שביתה לצד ארצות אחרות בקהילה הגלובלית או ייסוג לאחור בעודו נתון במאבק חריף עם המדינות הלא-מוסלמיות.

הספר תורגם לעברית בידי מנשה ארבל וראה אור בעברית בהוצאת דביר בשנת התשס"ו 2006.

"מוזיקה של תוף רחוק"

ספר זה (במקור: Music of a Distant Drum) הוא אסופת שירים שלואיס תרגם לאנגלית מערבית, פרסית, טורקית ועברית.

"מה השתבש?"

הספר "מה השתבש?" (2002) הוא ספר עיון קצר, המיועד לקהל הרחב, שנכתב מעט לפני פיגועי 11 בספטמבר. הוא תורגם לשפות רבות, בהן עברית, וזכה להצלחה מסחרית. הספר מפרט רבים מכשלי הבאת המודרניזציה לעולם האסלאמי, ובסיומו מעלה בקצרה סיבות אפשריות לשיבוש שחל בעולם המוסלמי.

"מבבל לדרגומן"

הספר "מבבל לדרגומן" (במקור: From Babel to Dragomans) ראה לאור בשנת 2004 והוא מכיל סדרת מאמרים ונאומים שראו אור מעל במות מקצועיות שונות במהלך ארבעת העשורים הקודמים ונושאיהם הם המזרח התיכון ועולם האסלאם.

"שורשי הזעם המוסלמי"

במאמרו "שורשי הזעם המוסלמי", שפורסם ב-Atlantic Monthly בשנת 1990,[8] הסביר לואיס את שורשי האיבה העמוקה שצמחה בין האסלאם למערב, שנחשפה במלוא עוצמתה בפיגועי 11 בספטמבר. על פי לואיס, האסלאם, יריב ותיק, מתמרד כנגד התרבות המערבית שזכתה לדומיננטיות במהלך הדורות האחרונים. יותר מכך, התרבות המערבית חדרה גם לארצות האסלאם עם תפיסות חדשות, כגון שחרור האישה וירידת קרנה של ההנהגה הוותיקה מול הדור הצעיר. שינויים חדים אלה גרמו לזעם רב בקרב המוסלמים כנגד תרבות המערב החילונית. במאמר זה גם טבע לואיס את הביטוי "התנגשות הציביליזציות", שנוכס מאוחר יותר על ידי סמואל הנטינגטון בספרו בשם זה.

מחקרים נוספים

ספרו האחרון של לואיס, Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, ראה אור במאי 2010 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.[25]

ביקורות ומחלוקות

הוויכוח עם אדוארד סעיד

אדוארד סעיד נודע בשל התנצחותו הפובליציסטית עם לואיס. סעיד, מבקר הספרות הפלסטיני-אמריקני, שהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה, ביקש לבצע דקונסטרוקציה של מה שכינה "המחקר האוריינטליסטי" (Orientalist). סעיד כתב את טענותיו בספרו "אוריינטליזם" (1978) והביא את לואיס כדוגמה ראשית של אוריינטליסט בולט. סעיד טען ששדה מחקר המזרחנות היה מוטה לטובת אינטלקטואליזם פוליטי ולטיעונים מעגליים, ולא מבוסס על מחקר אובייקטיבי, כי הוא לובש צורה של גזענות ומשמש כלי שרת ביד עליונות אימפריאליסטית.

בהמשך פקפק סעיד בנייטרליות המדעית ביחס לחקר המזרח התיכון והעולם הערבי של כמה מלומדים מובילים בתחום כמו ברנרד לואיס. בראיון לשבועון "אל-אהראם" אמר סעיד שהידע של לואיס על המזרח התיכון הוא כה מוטה שלא ניתן להתייחס אליו ברצינות. הוא טען ש"ברנרד לואיס לא ביקר במזרח התיכון ובעולם הערבי, לפחות ארבעים שנה. הוא יודע משהו על טורקיה, כך נאמר לי, אולם אינו יודע דבר אודות העולם הערבי". אדוארד סעיד חשב שלואיס מתייחס אל האסלאם כישות מונוליטית בלי שום ניואנסים של פלורליזם, דינמיקה פנימית, ומורכבות היסטורית, והאשים אותו ב"דמגוגיה ובורות מוחלטת."

תגובתו של לואיס: לואיס דחה את הדעה שהמחקר המערבי היה מוטה נגד המזרח התיכון, והשיב שהמזרחנות (אוריינטליזם) התפתחה כחלק מההומניזם האירופי באופן בלתי תלוי באימפריאליזם האירופי של העבר. הוא ציין שהצרפתים והאנגליםקיימברידג' ובאוקספורד) פיתחו את חקר האסלאם במאות ה-16 וה-17, הרבה לפני שהייתה להם שליטה כלשהי על המזרח התיכון. חלק ניכר ממחקר המזרחנות לא היה בו דבר כדי לקדם את גורמי האימפריאליזם. "איזו תכלית אימפריאליסטית שירתה, לשם דוגמה, פיענוחה של השפה המצרית העתיקה ואז השבתה למצרים כחלק מעברם המפואר שהם יכולים להתגאות בו?"

לואיס הראה שההפך ממה שטוען סעיד הוא הנכון: במאות ה-16–18, תקופת גיבושו של מדע המזרחנות, היה אימפריאליזם מוסלמי באירופה. נעשו שני ניסיונות מוסלמים לכבוש את אירופה: האחד, באותה תקופה כבשה האימפריה העות'אמנית את דרום אירופה ווינה ואוניותיהם הגיעו לאנגליה, אירלנד ואפילו עד איסלנד. השני, לפני כן, היה הכיבוש הערבי מצפון אפריקה של ספרד, דרום איטליה והפלישה לצרפת, שמהם אירופה התאוששה. כמו כן פיראטים מצפון אפריקה פלשו לחופי אירופה ומכרו אלפי אירופאים לעבדים. לעומת זאת, התאריך הכי מוקדם שניתן לדבר עליו על אימפריאליזם אירופי במזרח התיכון היה בסוף המאה ה-18, בשנת 1798, כשנפוליאון כבש את מצרים; עד אז המצב היה הפוך: האימפריאליזם הבולט היה דווקא זה המוסלמי באירופה.

לואיס גם התייחס ללימודי שפות במסגרת המחקר המזרחני ומראה שבגלל הכיבוש העות'מאני באירופה, בשביל האירופאים השפה השימושית ביותר של המזרח הקרוב הייתה טורקית, אך במקום זאת למדו באוניברסיטאות באירופה ערבית, כי הייתה שפה חשובה של טקסטים קלאסיים.

רצח העם הארמני והתביעות נגדו בצרפת

בספרו החשוב "צמיחתה של טורקיה המודרנית" (1962), כתב לואיס כי עם התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית במאה ה-19, החלו הארמנים המפוזרים על פני טורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק "שהסתיים בשואה האיומה של 1915, בה נספו מיליון וחצי ארמנים". אולם כעבור מספר שנים שינה לואיס את דעתו. ב-1985 חתם על עצומה שנשלחה לקונגרס האמריקני נגד התוכנית להפוך את ה-24 באפריל ליום זיכרון לאומי ארמני-אמריקני. בראיון שהעניק לעיתון הצרפתי לה מונד, טען לואיס כי "רצח העם" הוא "הגרסה הארמנית של היסטוריה זו" והסביר כי "הארמנים נעשו בעיה לטורקים" משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. לדבריו, "מבחינת הטורקים, היה הכרח לנקוט צעדי ענישה וצעדי מניעה נגד האוכלוסייה הלא־יציבה באזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה". כמו כן, "שני המחנות הסכימו שהדיכוי היה תחוּם גאוגרפית" וש"המלחמה לא השפיעה על הארמנים שחיו באזורים אחרים של האימפריה העות'מאנית. אין ספק שהתרחשו דברים נוראים ושארמנים רבים - וגם טורקים - נספו. אך לא תמיד אפשר לדעת את הנסיבות המדויקות של מותם". לואיס קבע כי אמנם מאות אלפי ארמנים מתו מרעב ומקור במהלך גירושם לסוריה, אולם הטיל ספק בכך "שהייתה החלטה שיטתית להשמיד את האומה הארמנית...מסמכים טורקיים מוכיחים כוונת גירוש, לא כוונת השמדה". מאוחר יותר, בספרו החשוב "המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (1995), כתב לואיס כי ב-1915 "החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש ויישוב מחדש של האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה". הוא כתב כי "המגורשים סבלו ייסורים מחרידים...ותפקיד ליווי המגורשים הוטל על קבוצות מתנדבים מקומיים... אין כל ספק שמאות אלפים לפחות, ואולי יותר ממיליון, נספו. רבים מתו ברעב, במחלות ובקור; רבים נרצחו באכזריות, או בידי כפריים ואנשי שבטים מקומיים... או בידי המלווים האלה עצמם". לדבריו, "הממשלה העות'מאנית המרכזית עשתה מאמץ מסוים לשים קץ למעשי הזוועה האלה".[26]

בתגובה לדבריו של לואיס, הגישה הקהילה הארמנית נגדו ונגד העיתון תביעה פלילית בצרפת על הכחשת רצח העם הארמני. ב-21 באוקטובר 1994 כתב לואיס לנשיא בית הדין הפלילי שדן בעניין: "אם עוד משתמשים במונח ג'נוסייד במשמעותו המקורית - השמדה שיטתית ומתוכננת של עם, כפי שבוצעה וכמעט הושלמה באירופה הנאצית - הרי שתקפותו של המונח הזה לא הוכחה במקרה הארמני. אם, לעומת זאת, המונח מכוון למספר רב של נפגעים ונספים, הרי שאיני יכול לחלוק על תקפותו". ב-18 בנובמבר 1994 נדחתה התביעה. בית המשפט הצרפתי קבע שהחוק הצרפתי (חוק גייסו, Gayssot) מ-1990, האוסר על הכחשת שואת היהודים, אינו ישים במקרה הארמני. בעקבות זאת, פנו הארמנים לבית משפט אזרחי ותבעו את לואיס על פגיעה ברגשות הארמנים בכך שהכחיש שהארמנים הושמדו באופן שיטתי. ביוני 1995 פסק בית המשפט שלואיס הכחיש את רצח העם הארמני וקבע שבהכחשותיו התעלם במכוון מעדויות ופסיקות של מוסדות חשובים שאישרו את עצם קיומו של רצח העם. ההיסטוריון נמצא אשם ב"הסתרת גורמים הסותרים את התזה שלו" ולפיה "הג'נוסייד הארמני קיים אך ורק בדמיונם של בני העם הארמני". לואיס נקנס ב-10,000 פרנק והעיתון לה מונד חויב לפרסם את פסק הדין.[27] במאי 1996 הכריז ראש עיריית תל אביב, רוני מילוא, על כוונתו להעניק ללואיס אזרחות כבוד של העיר. אולם בעקבות "פרשת פריז", התקיימו מחאות נגד לואיס, אך גם התקבלו מכתבי תמיכה רבים בו מאנשי אקדמיה ישראלים. לאחר שנערכו דיונים בעניינו, הוא לא קיבל בסופו של דבר את אזרחות הכבוד.[28] במהלך ההליכים נגד לואיס, הוא נבחר בצעד הפגנתי מצד הקהילה האינטלקטואלית בצרפת לעמית כבוד של המכון של צרפת (Institut de France), ובתגובה לתוצאות התביעה האזרחית השלישית נגדו, כתב ההיסטוריון הבריטי פרנסיס רובינסון כי מדובר ב"פסק דין שערורייתי נגד היסטוריון המתמצא בתוכן הארכיונים העות'מאנים יותר מכל בית משפט פריסאי, או אפילו מהארמנים עצמם, שאיש אינו מכחיש את סבלותיהם".[29]

ספרי יובל לכבודו

  • The Islamic world from classical to modern times : essays in honor of Bernard Lewis / C.E. Bosworth, ... [et al.], editors. Princeton, N. J.: Darwin Press, 1989
  • The Jewish discovery of Islam : studies in honor of Bernard Lewis / edited by Martin Kramer. Tel-Aviv: Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies, Tel Aviv University, 1999

ספריו שתורגמו לעברית

  • המזרח התיכון והמערב. תרגם מאנגלית אליקים רובינשטיין; תל אביב, מערכות, תש"ל.
  • צמיחתה של טורקיה המודרנית. תרגמו לעברית משה זינגר ורבקה גוטליב; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז.
  • האסלאם בהיסטוריה: רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית שלמה גונן; עורך מדעי משה מעוז; תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
  • עלי היסטוריה: קובץ מחקרים. ערכה רחל סימון; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1988.
  • שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות. תרגמה מאנגלית שפרה נט"ר; תל אביב: דביר, תשמ"ט 1989.
  • היהודים בעולם האסלאם. תרגמה מאנגלית מרים שקד; ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ו 1996.
  • המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו. תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; תל אביב, עם עובד, תשנ"ח.
  • הערבים בהיסטוריה. תרגם מאנגלית יונתן רטוש, תשט"ו. תרגום שני: תרגם מאנגלית מרדכי ברקאי; עורך מדעי יהושע פרנקל; תל אביב: דביר, תשנ"ה 1995.
  • המזרח התיכון. תרגמה מאנגלית דניאלה שחם; תל אביב: עם עובד, תש"ס 1999.
  • החשישים: כת קיצונית באסלאם. תרגם מאנגלית משה אילן; עריכה מדעית מאיר בר-אשר; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס 2000.
  • מה השתבש?: ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשס"ד 2004.
  • משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: דביר, תשס"ו 2006.

ספריו במקור

  • The Origins of Ismailism, W. Heffer & Sons, Ltd., Cambridge, 1940, reprinted AMS, New York, 1975.
  • British Contributions to Arabic Studies, Longmans, Green & Co., Ltd., London, 1941.
  • Editor, Land of Enchanters, The Harvill Press Ltd., London, 1948; reprinted Wiener Publishers, Princeton, 2001.
  • Handbook of Diplomatic and Political Arabic, Luzac & Co., Ltd., London 1947, reprinted London 1956.
  • The Arabs in History, Hutchinson & Co., Ltd., London, 1950. Reprinted 1954, 1956, 2nd. ed. 1958, reprinted 1960, 1962, 3rd ed. 1964, 4th ed. 1966, reprinted 1968, 5th ed. 1970, reprinted 1975, Oxford University Press, New York, 6th ed., 1993.
  • Noted and Documents from the Turkish Archives, The Israel Oriental Society, Jerusalem, 1952.
  • The Encyclopedia of Islam, member, Editorial Committee, 1960-1991.
  • The Emergence of Modern Turkey, The Oxford University Press, London and New York, 1961, revised edition 1968, new edition 2001.
  • The Kingly Crown (trans. From Ibn Gabirol), Vallentine, Mitchell, London, 1961.
  • co-authored with others, Constantine Porphyrogenitus: De Administrando Imperio, Volume II, Commentary, Athlone Press, London, 1962.
  • co-editor with P. M. Holt, Historians of the Middle East, The Oxford University Press, London, 1962, reprinted 1972.
  • Istanbul and the Civilization of the Ottoman Empire, University of Oklahoma Press, Norman, 1963, reprinted 1968, 1972.
  • The Middle East and the West, Indiana University Press, Bloomington and Weidenfeld & Nicholson, London, 1964, reprinted (paperback) Harper & Row, New York, 1966, 1968.
  • The Assassins, Weidenfeld & Nicholson, London, 1967, Basic Books, New York, 1968, 1970, reprinted 1972, 1980, Oxford University Press, New York, 1987.
  • Co-editor with others, The Cambridge History of Islam, Cambridge, 1970.
  • Race and Color in Islam, Harper & Row, New York, 1971, reprinted Octagon Books, New York, 1979.
  • Islam in History, Alcove Press Ltd., London, 1973; Open Court, Chicago, 1993; new edition 2001.
  • Islam from the Prophet Muhammad to the Capture of Constantinopole, 2 vols, Walker, New York, 1974; (paperback) Harper & Row, New York, 1974; Oxford University Press, 1987.
  • History – Remembered, Recovered, Invented, Princeton University Press, Princeton 1975, reprinted 1976; (paperback) Simon & Schuster, New York, 1987.
  • Editor, The World of Islam, Thames & Hudson, London, Islam and the Arab World, Knopf, New York, 1976 (editions of the same book).
  • Studies in Classical and Ottoman Islam, 7th-16th centuries), Variorum

reprints, London, 1976.

  • (with Amnon Cohen) Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century, Princeton University Press, Princeton, 1978.
  • The Muslim Discovery of Europe, W.W. Norton, New York, 1982. Paperback edition, 1985; revised edition 2001.
  • Introduction and additional notes, Ignaz Goldziher, Introduction to Islamic Theology and Law, translated by Andras and Ruth Hamori, Princeton University Press, 1981.
  • co-editor with Benjamin Braude, Christians and Jews in the Ottoman Empire, 2 vols., Holmes & Meier Publications, Inc., New York, 1982.
  • The Jews of Islam, Princeton University Press, Princeton, 1984. Reprinted 1986, paperback edition, 1987.
  • Le retour de l'Islam, Gallimard, Paris, 1985.
  • (co-editor with Edmund Leites and Margaret Case), As Others See Us: Mutual Perceptions East and West, International Society for the Comparative Study of Civilizations, New York, 1985.
  • Semites and anti-Semites, W.W. Norton, New York, 1986; Orion Publishing, London, 1997; revised edition 1999.
  • The Political Language of Islam, University of Chicago Press, Chicago, 1988.
  • Race and Slavery in the Middle East: An Historical Enquiry, Oxford University Press, New York, 1990. (A revised and expanded edition of Race and Color in Islam, 1979.)
  • (co-editor with Friedrich Niewohner) Religionsgesprache im Mittelalter, Herzog August Bibliothek Wolfenbuttel, Wiesbaden, 1992.
  • Islam and the West, Oxford University Press, New York, 1993.
  • Shaping of the Modern Middle East, Oxford University Press, New York, 1993. (A revised and recast edition of The Middle East and the West, 1964.)
  • (co-editor with Dominique Schnapper) Muslims in Europe, Pinter Publishers, London, 1994.
  • Cultures in Conflict: Christians, Muslims and Jews in the Age of Discovery, Oxford University Press, New York, 1995.
  • The Middle East: Two Thousand Years of History from the Rise of Christianity to the Present Day, Wiedenfeld and Nicolson, London, 1995. A National Book Critics Circle Award Finalist.
  • The Future of the Middle East, Phoenix/Orion Publishing Group, London, 1997.
  • The Multiple Identities of the Middle East, Weidenfeld & Nicolson, London, 1998.
  • Uno sguardo dal Medio Oriente, Di Renzo Editore, Rome, 1999, 2002.
  • A Middle East Mosaic: Fragments of Life, Letters and History, Random House, New York, 2000.
  • Music of A Distant Drum, Princeton University Press, Princeton, 2001.
  • What Went Wrong? Western Impact and Middle Eastern Response, Oxford University Press, New York, 2002.
  • The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror, Random House, New York, 2003.
  • From Babel to Dragomans: Interpreting the Middle East, Oxford University Press, New York, 2004.
  • Islam, Quatro Gallimard, Paris, 2005.
  • Political Words and Ideas in Islam, Princeton, 2008.
  • (co-authored with Buntzie Ellis Churchill) Islam: The Religion and the People, Upper Saddle River, New Jersey, 2008.
  • Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, Oxford University Press, 2010.

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 Martin Kramer, (1999). Bernard Lewis." Encyclopedia of Historians and Historical Writing, Vol. 1. London: Fitzroy Dearborn, pp. 719–720.
  2. ^ James L. Abrahmson, "Will the West – and the United States – Go the Distance?, " American Diplomacy, 8 June 2007.
  3. ^ "AEI's Weird Celebration," Slate, March 14, 2007.
  4. ^ The Origins of Ismailism, Cambridge: W. Heffer & Sons, 1940; reprinted: New York: AMS, 1975.
  5. ^ 1–Bernard Lewis, "Arabic Sources on Maimonides," in S. Rawidowicz, (ed.), Metsuda, London 1945, pp. 171-80.
  6. ^ Bernard Lewis, "The Legend of the Jewish Origin of the Fatimid Caliphs," Melilah, 3-4 (1950), pp. 185–187.
  7. ^ The Kingly Crown, trans. From Ibn Gabirol, London: Vallentine, Mitchell, 1961.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Bernard Lewis, "The Roots of Muslim Rage," The Atlantic Monthly, September 1990; ובתרגום לעברית: שורשי הזעם המוסלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  9. ^ Europe and Islam," American Enterprise Institute for Public Policy Research 2007 Irving Kristol Lecture, March 7, 2007.
  10. ^ Bernard Lewis, "The Islamic Guilds," Economic History Review, 8 (1937), pp. 20–37.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Stephen R. Humphreys (May/June 1990). "Bernard Lewis: An Appreciation." Humanities, 11 (3): 17–20.
  12. ^ Bernard Lewis ,Muslim Discovery of Europe, Norton Paperback, 2001, p. 22.
  13. ^ שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות, תרגמה מאנגלית שפרה נט"ר, תל אביב: דביר, תשמ"ט 1989.
  14. ^ Bernard Lewis, The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror, Modern Library, 2003, pp. 90–91, 108, 110–111.
  15. ^ Bernard Lewis and Buntzie Ellis Churchill, Islam: The Religion and the People, Wharton School Publishing, 2008, pp. 145–150.
  16. ^ Islam: The Religion and the People, p. 53.
  17. ^ 17.0 17.1 Islam: The Religion and the People, p. 146.
  18. ^ Islam: The Religion and the People, p. 127.
  19. ^ " Remarks by Vice President Cheney at the World Affairs Council of Philadelphia Luncheon Honoring Professor Bernard Lewis," May 1, 2006.
  20. ^ 20.0 20.1 Fouad Ajami, "IN APPRECIATION A Sage in Christendom A personal tribute to Bernard Lewis," May 1, 2006.
  21. ^ Ruthie Blum Liebowitz, "One on One: When Defeat means liberation," Jerusalem Post, March 6, 2008 (interview with Bernard Lewis).
  22. ^ Bernard Lewis, "License to Kill," Foreign Affairs, 77,6 (November/December 1998), pp. 14–19.
  23. ^ עמ' 100.
  24. ^ עמ' 114.
  25. ^ Faith and Power: Religion and Politics in the Middle East.
  26. ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 181–184.
  27. ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 184–185.
  28. ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 186–187.
  29. ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 189.
19 במאי

19 במאי הוא היום ה-139 בשנה (140 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 226 ימים.

31 במאי

31 במאי הוא היום ה-151 בשנה (152 בשנה מעוברת), בשבוע ה-22 בלוח הגרגוריאני. 214 ימים לפני סיום השנה.

אינזיך

"אינזיך", וכן "אינזיכסטן", היה כינוי לחבורת משוררי יידיש שפעלו בארצות הברית באמצע המאה העשרים.

המילה "אינזיך" ביידיש פירושה "בתוך עצמך", וחבורת המשוררים הללו אימצו את הכינוי כביטוי להשקפתם הספרותית. ראשית פעילותה של החבורה הייתה בשנת 1920, כאשר הם הוציאו לאור אסופת שירים "אינטרוספקטיביים", כלומר - המשקיפים פנימה, אל תוך נפשו של המשורר, ומוותרים במידה רבה על המציאות שמחוצה לו. האנתולוגיה הראשונה יצאה ב-700 עותקים ממוספרים בניו יורק בשנת 1920. עם המשוררים הבולטים בחבורת האינזיך נמנו יעקב גלטשטיין, אהרון ליילס, ברנרד לואיס, ראובן לודוויג, יעקב סטדלסקי ואחרים.

משוררי האינזיך כתבו שירה מודרנית ובהשפעת השירה המודרנית האנגלית והאמריקאית, הם שברו את המבנה המחורז והמסורתי. כך הם יצרו לראשונה ביידיש שירה חופשית, חרוז לבן ומקצבים חופשיים מכבלי המסורת הספרותית. החבורה השתלבה במהפך המודרניות שעבר על לשון היידיש באמצע המאה העשרים, באירופה ובאמריקה ערב מלחמת העולם השנייה. הם ראו את עצמם כמשוררים יהודים, שלשונם יידיש, שהיא חלק מן התרבות האירופית-אמריקנית הכוללת. הם ראו בלשון היידיש המודרנית לשון שהשתחררה מכבלי העבר, ויצאה לחופשי גם מן הגרמנית וגם מן העברית.

יחסה של חבורת אינזיך אל העברית היה עוין: הם ראו בעברית לשון זרה ושפה נוכרייה. מלחמת השפות שהלהיטה את הרחוב היהודי באירופה וגם בארץ ישראל לא נגעה אל משוררי האינזיך; הם ראו בלשון העברית גורם מכביד ומפריע להתפתחותה החופשית של היידיש, וכדי לקבע את יחסם השלילי אל העברית הם שינו את כתיב המלים העבריות ביידיש, שהיו נכתבות כצורתן העברית, וכתבו אותן בשיריהם בכתיב היידי הפונטי ומרובה התנועות. הם שאבו את השראתם ממשוררי יידיש קודמים כמו ה. לייוויק ויהואש, והתעלמו לגמרי ממשוררי ההשכלה והתחייה העבריים.

חבורת משוררי האינזיך הייתה רק התחברות לשעה, ולאחר כמה שנים פנה כל משורר ממרכיבי החבורה לדרכו השירית האישית. התקווה שתקום באמריקה תרבות יידיש חדשה לא התממשה, ולאחר השמדת יהדות אירופה נעלם גם קהל הקוראים שלהם. אחדים ממשוררי האינזיך התפרסמו גם בארץ וספריהם תורגמו לעברית. ובהם יעקב גלטשטיין, אהרון ליילס ואחרים.

אנטישמיות בעולם הערבי

אנטישמיות בעולם הערבי מתייחסת לאפליה נגד יהודים במדינות ערב. למרות שהערבים הם חלק מהעמים השמיים, המונח אנטישמיות מתייחס לאפליה כנגד יהודים (ראו אנטישמיות: מקור המונח).

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

ארמניה

רֶפּוּבְּלִיקַת אַרְמֶנְיָה (בארמנית: Հայաստանի Հանրապետություն, האייאסטאני האנראפטותיון) היא מדינה השוכנת בדרום-קווקז באירו-אסיה, בין הים השחור והים הכספי. על-אף מיקומה הגאוגרפי, קשורה ארמניה מבחינה היסטורית ופוליטית למדינות אירופה. היא גובלת בטורקיה, בגאורגיה, באזרבייג'ן ובאיראן. בעברה היא הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-21 בספטמבר 1991.

ג'יזיה

ג'יזיה (בערבית: جزية) היא מס גולגולת שתושבי העולם המוסלמי שאינם מוסלמים (כמו יהודים ונוצרים) שילמו לשליט המוסלמי. בסורה 9 נאמר כי

נתינים לא מוסלמים החיים במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם הוגדרו כד'ימים, ובתמורה לתשלום הג'יזיה יכלו לקיים את דתם ואת חייהם, אך נשארו אזרחים ממדרגה שנייה.

מהות ההשפלה

על המילים "בעודם מושפלים" ניטש ויכוח בין פרשני הקוראן. יש כאלו שהבינו זאת כהשפלת ראש (סימן לכניעות) ויש כאלו שהבינו זאת כהשפלת האדם, בהם איבן חאתם מקורדובה ומחמוד אבן עומד אל-זמח'שרי

משפטנים שמו דגש על גביית המס, לדוגמה אבו יוסף טען "אין להכות אף אחד מבין אנשי הד'ימה כדי לסחוט את תשלום הג'יזיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להפך יש לנהוג בהם ברחמנות". בכל מקרה אבו יוסף המליץ על גבייה קפדנית של הג'יזיה: "יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'יזיה יתקבל מהם במלואו".

תשלום המס איפשר לדתות אלו להתקיים לאורך הדורות בתוך "ארץ האסלאם".

האגודה הצפון-אמריקאית ללימודי המזרח התיכון

האגודה הצפון-אמריקאית ללימודי המזרח התיכון (באנגלית: Middle East Studies Association of North America, בראשי תיבות: MESA) היא אגודה מדעית שמטרתה הרשמית לקדם את המחקר וההוראה של נושאי המזרח התיכון ואפריקה בארצות הברית.

האגודה הוקמה בשנת 1966 על ידי 50 חברים מייסדים, וכיום חברים בה יותר מ-2,600 חוקרים. בשנת 2007 הוקמה אגודה מתחרה בשם האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה על ידי ברנרד לואיס ואחרים.

האגודה מוציאה לאור את כתב העת The International Journal of Middle East Studies משנת 1970. נשיאה הנוכחי הוא פרופ' סואד ג'וסף מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. החל משנת 1991 מעניקה האגודה את פרס הספר על שם אלברט חורני. מדי שנה האגודה מקיימת כנס.

האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה

האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (Association for the Study of the Middle East and Africa או בקיצור ASMEA) היא אגודה מדעית הועסקת בלימודי המזרח התיכון. האגודה הוקמה באוקטובר 2007 על ידי מספר חוקרים, שבולטים בהם ברנרד לואיס ופואד עג'מי, אשר הרגישו חוסר נחת מהאגודה ללימודי מזרח התיכון של צפון אמריקה הוותיקה, אשר פעילה משנות השישים.

האגודה מוציאה לאור את כתב העת Journal of the Middle East and Africa ומקיימת כנס אחת לשנה.

יושב ראש האגודה היה ברנרד לואיס ופואד עג'מי שימש כסגנו. פרופסור מארק קלארק מהרווארד משמש כנשיא.

היסטוריה של המזרח התיכון

דברי ימי האזור המכונה בימינו "המזרח התיכון" מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בת יותר מ-5,000 שנים.

הכחשת רצח העם הארמני

הכחשת רצח העם הארמני היא מעשה של הכחשה, הסתרה, גימוד וטשטוש של רצח העם המתוכנן והשיטתי של 1.5 מיליון ארמנים ואשורים, שנערך על ידי השלטון העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה. כסוג של הכחשה, ניתן להשוות בין הכחשה זו לבין הכחשות אחרות של רציחות עמים כגון הכחשת השואה והכחשת טבח ננקינג.

המדליה הלאומית למדעי הרוח

המדליה הלאומית למדעי הרוח (אנגלית: National Humanities Medal) היא מדליית הוקרה אמריקאית המוענקת החל משנת 1997 מדי שנה, למספר אנשים או קבוצות או ארגונים אשר תרמו תרומה יוצאת דופן להפצת הידע במדעי הרוח בקרב הציבור האמריקאי.

המדליה מוענקת על ידי הקרן הלאומית למדעי הרוח של ארצות הברית. היא נוסדה בשנת 1988 כמדליית צ'ארלס פרנקל, ובשנת 1997 שונה שמה למדליה הלאומית למדעי הרוח. לזוכים מוענקת מדליית ארד, שעוצבה על ידי דייוויד מקולי, בעצמו אחד ממקבלי המדליה עוד ב-1995, בשמה הראשון עדיין.

עם הזוכים במדליה נמנים ברנרד לואיס, אלי ויזל, גרטרוד הימלפארב, ריצ'רד פייפס, מידג' דקטר, ג'ויס קרול אוטס, האל הולברוק, ג'ון אפדייק, טום וולף, קווינסי ג'ונס, טוני מוריסון, גאריסון קיילור, ג'ון רולס, סטיבן ספילברג, פיליפ רות, מוזיאון נורמן רוקוול, פואד עג'מי, ועוד.

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (באנגלית: Jerusalem Center for Public Affairs או בראשי תיבות: JCPA) הוא מכון מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, אשר הוקם בשנת 1976 על ידי פרופסור דניאל אלעזר ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי. המרכז מתמקד במחקרים ובניתוחים אסטרטגיים, מדיניים ומשפטיים ובהפצתם למקבלי ההחלטות ומעצבי דעת קהל בארץ ובעולם, באמצעות ניירות עמדה, ספרים ופרסומים. רבים ממחקריו של המרכז עוסקים בזכויותיה של ישראל על–פי המשפט הבינלאומי, הטרור הגלובלי, הגרעין האיראני ובחינת רעיונות חדשים לפתרונות אזוריים במזרח התיכון.

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ממוקם בבית מילקן ברחוב תל-חי 13 בשכונת קטמון בירושלים.

הפרס הלאומי לספרים יהודיים

הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ובקיצור: NJBA) הוא פרס ספרותי המוענק מטעם המועצה למען הספר היהודי באמריקה (Jewish Book Council) בארצות הברית, בקטגוריות שונות של סוגה ספרותית (ספרות עיונית, שירה וסיפורת) במטרה לעודד ספרות יוצאת מן הכלל בנושאים בעלי עניין יהודי.

הפרס מוענק החל משנת 1949. בין זוכי העבר הבולטים: פיליפ רות, הווארד פאסט, אלי ויזל, יצחק בשביס זינגר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, מיכאל אורן, הלל בבלי, יצחק זילברשלג, יהודה עמיחי, נתן שחם, נתן שרנסקי, אורי אורלב, איתמר רבינוביץ', בן ציון נתניהו, סול בלו, דוד הרטמן, מנחם אלון, שבתי טבת, אניטה שפירא, דוד גרוסמן, מאיר שלו, ברנרד לואיס, פולה פרדריקסן, צבי אקשטיין, ג'ונתן ספרן פויר, דניאל אלעזר ואחרים.

יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים". באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

מה השתבש?

מה השתבש? : ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון (באנגלית: What Went Wrong?: Western Impact and Middle Eastern Response) הוא ספר עיון קצר, המיועד לקהל הרחב, שנכתב על ידי המזרחן ברנרד לואיס. הספר נכתב מעט לפני פיגועי 11 בספטמבר, אולם יצא לאור מאוחר יותר (2002). הספר תורגם לשפות רבות, בהן עברית, וזכה להצלחה מסחרית.

סביליה

סביליה (בספרדית: Sevilla, סֶבִייָה) היא בירת הקהילה האוטונומית אנדלוסיה ופרובינציית סביליה בדרום-מערב ספרד. מספר התושבים של סביליה, נכון לשנת 2015, הוא כ-694,000 והיא העיר הרביעית בגודלה בספרד. מוטו העיר הוא "NO8DO" - שמסמל את המשפט "היא (סביליה) לא עזבה אותי". סביליה משופעת בבניני פאר, חלקם עוד מתקופת השליטים המוסלמים ובין אתריה המפורסמים ניתן למצוא את קתדרלת סביליה והחירלדה, מגדל הפעמונים של הקתדרלה, ארכיון איי הודו, מצודת סביליה ומגדל הזהב. בעיר ישנם מוסדות עתיקים, כמו אוניברסיטה, שהוקמה בשנת 1502 לצד אתרים חדשים, כמו כיכר אספניה, אשר נבנתה בשנת 1929 לקראת היריד האיברו-אמריקני. כיכר אספניה היא דוגמה טובה של האדריכלות המקומית. העיר מתגאה בדמויות ההיסטוריות, שנולדו בה כמו הקיסר טראיאנוס, הציירים ולסקס ומורילו, אך גם באלה שקבורות בה, כמו כריסטופר קולומבוס. בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.

ערבים

ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7. מדינות בהן הערבים מהווים רוב ברור באוכלוסייה נקראות "ארצות ערב". כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים (מרביתם סונים).

ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:

פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך לא כל מדינות ערב חברות בליגה הערבית ולמדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלה (למשל, בארצות הברית, ישראל ובמדינות אירופה).

לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית, או שלפחות מדברים ערבית בחיי היום יום ובחייהם האישיים, גם אם לא גדלו עליה. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.

אתנית-גנאלוגית-גזעית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב ותכונותיהם הגנטיות פיזיות מאופיינות במקור בעיקר לתושבי חצי האי ערב המקוריים.

תרבותית: בני אדם שרואים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים וגנאלוגיים), שתרבותם ואורח חייהם הם ערבים ומוכרים כערבים על ידי אחרים.רוב הערבים הם מוסלמים (רובם סונים ומיעוטם שיעים ובני כיתות מיעוט נוספות), ומיעוטם נוצרים ודרוזים.

פרס הארווי

פרס הארווי הוא פרס המוענק על ידי הטכניון מאז שנת 1972 לציון הערכה והוקרה עבור תרומות חדשות ובולטות במדע, טכנולוגיה ורפואה (ועל תרומה יוצאת דופן לשלום במזרח התיכון). הפרס מוענק על שם לאו הארווי (1887–1973) - תעשיין וממציא.

זוכי הרצאת ג'פרסון
1972–1980 ליונל טרילינג • אריק אריקסוןרוברט פן וורן • פול א. פרוינד • ג'ון הופ פרנקלין • סול בלו • סי. ון וודוורד • אדוארד שילסברברה טוכמן
1981–1990 ג'רלד הולטון • אמילי ורמול • ירוסלב פליקן • סידני הוק • קליאנת' ברוקסלשק קולקובסקי • פורסט מקדונלד • רוברט ניסבט • ווקר פרסי • ברנרד לואיס
1991–2000 גרטרוד הימלפארב • ברנרד נוקס • רוברט קונקווסט • גוונדולין ברוקס • וינסנט סקלי • טוני מוריסון • סטיבן טולמין • ברנרד בייליןקרוליין ביינום • ג'יימס מק'פרסון
2001–2010 ארתור מילר • הנרי לואיס גייטס (הבן) • דייוויד מק'קלו • הלן ונדלר • דונלד קגןטום וולף • הארווי מנספילד • ג'ון אפדייקלאון קס • ג'ונתן ספנס
2011 ואילך דרו גילפין פאוסט • וונדל ברי • מרטין סקורסזהוולטר אייזקסון • אנה דיאוור סמית • קן ברנס

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.