ברית הציונים הרוויזיוניסטים

ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), היא תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נובע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ברית הציונים הרוויזיוניסטים
Menorah blue
אפיון מפלגה רוויזיוניסטית
כנסות מועצת המדינה הזמנית
שיא כוחה 15 נציגים
נוצרה מתוך נוסדה כמפלגה עצמאית
התמזגה לתוך תנועת החרות
מיקום במפה הפוליטית ימין

רקע

Jabonew02
ועידת היסוד של הצה"ר בפריז, 1925
Hatzohar Conference. 1925-1929 (id.15232546)
ועידה בפריז במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-20

ב-18 בינואר 1923 הודיע זאב ז'בוטינסקי במכתב על התפטרותו מן ההנהלה הציונית ומן ההסתדרות הציונית. הדבר קרה על רקע אי הסכמה להצעת החלטה שלו שעל ההנהגה הציונית לנקוט מדיניות חד משמעית ופומבית נגד הצעדים האנטי ציוניים ואנטי יהודיים של ממשלת המנדט. ביולי 1923 החל ז'בוטינסקי לכתוב בעיתון הציוני "ראזסוויט" אודות גישתו לבעיות הציונות והשקפותיו בענייני חברה, כלכלה וביטחון. מאמריו קנו לו תמיכה במיוחד אצל צעירים במדינות הבלטיות, במזרח פולין, ובקהילות של מהגרים יהודים מרוסיה בערי אירופה השונות ובארץ ישראל. ז'בוטינסקי הוזמן להרצות בברלין בפני צעירים יהודים דוברי רוסית. הוא ענה בשלילה לבקשותיהם שיחזור לפעילות פוליטית, אך הסכים לקשר אותם לקבוצות אחרות שתמכו בהשקפותיו על רפורמה בציונות. בסתיו של אותה שנה יצא למסע הרצאות מטעם עיתונו. הרצאותיו נחלו הצלחה רבה. בריגה הרצה בפני ברית הסטודנטים "חשמונאי". אלה מחו כנגדו שמצד אחד הוא מעלה דרישות מהפכניות, אך מצד שני אינו מוכן לקחת בהן חלק. קריאות דומות הגיעו מציונים בבולגריה ויוון. באותו זמן גם התוודע ז'בוטינסקי לקבוצת הצעירים בריגה שכללה את אהרן צבי פרופס, גרשון שץ, מרדכי הלשטיין ויצחק ראפאפורט, שהיוותה בסיס לתנועת בית"ר.

הקמת התנועה

באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי כי בפריז יפתח מטה שירכז את פעילות קבוצות האופוזיציה בציונות. פניות רבות נעשו אל הקבוצה המתהווה מכל רחבי אירופה. בין ה-25 ל-30 באפריל 1925 התכנסה הוועידה הראשונה של הקבוצה בפריז עם נציגי אקטיביסטים מארץ ישראל, בולגריה, יוון, לטביה, גרמניה, אנגליה ואוסטריה. התקבלה בה הצעת ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות תהא הקמת קהילה יהודית המהווה רוב בארץ ישראל משתי גדות הירדן. כמו כן יש לבטל את פירוש הציונות של בריטניה לפי הספר הלבן של צ'רצ'יל. הוועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים".

הברית הרוויזיוניסטית הוכרזה כחלק מן ההסתדרות הציונית אשר שומר לעצמו את הזכות לנהל הסברה פרטית בקרב יהודים לפי השקפתו. ז'בוטינסקי נאלץ להסכים, בניגוד לרצונו ופרישתו מההסתדרות הציונית, לעמוד בראש הרשימה הרוויזיוניסטית לבחירות הקרובות לקונגרס הציוני. דחף אותו לכך גם חששו מהצעת ויצמן להרחבת הרכב הסוכנות על ידי הכנסת אנשי הון יהודים שאינם בהכרח ציוניים. החלטותיה של הצה"ר בתחילת דרכה היו חידוש הגדודים העבריים כחלק מחיל המצב של בריטניה בארץ ישראל, יצירת תמיכה המונית מטעם יהודי העולם שתופנה כלפי הממשלות להגשמת הרעיון הציוני, והקמת קרן כספית לתנועה.

בקונגרס הציוני ה-14, שנערך בווינה ב-1925, שימש ז'בוטינסקי כציר היחיד של הרוויזיוניסטים, אולם התגבשה סיעה של ארבעה צירים עם אנשי המזרחי, הספרדים, והציונים הכלליים. בנאום שהשאיר רושם גם על מתנגדיו הכריז ז'בוטינסקי על מטרות ברית הצה"ר, מתח ביקורת על הנהלת הציונות והביע התנגדות להצעת הרחבת הסוכנות.

בקונגרס ה-15 (1927), לאחר הצטרפות חברים חדשים רבים לתנועת הצה"ר ובהשפעת מסעות הסברה של ז'בוטינסקי בבלקן ובולגריה, גדלה הסיעה ל-10 צירי קונגרס אשר קיבלו קולות של כ-8400 מצביעים.

המשבר בתנועה

לקונגרס הציוני ה-16 (1929) נכנסו 21 צירים של סיעת הצה"ר (מתוך 315 צירים, כלומר 6.6%). באותו קונגרס לא התקבלה הצעת הצה"ר להצהיר כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי ראה כי עמדות התנועה הציונית מעורערות ולא היה נלהב לעמוד שוב לבחירות לקונגרס ה-17. לטעמו על הצה"ר היה ליזום פעולות עצמאיות ולנטוש את ההסתדרות הציונית. מנהיגי הצה"ר ברובם התנגדו למהלך מעין זה, התנגדות שהובילו מאיר גרוסמן ורוברט שטריקר. הנהלת הצה"ר החליטה באפריל 1931 על פשרה לפיה אם בקונגרס ה-17 לא תתקבל ההצהרה כי מטרת הציונות היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל, תציע ההנהלה לוועידת הצה"ר העולמית לפרוש מההסתדרות הציונית.

הקונגרס ה-17 נערך ביולי אותה שנה. סיעת הצה"ר יוצגה בו על ידי 52 צירים (מתוך 254, כלומר 20.5%). בקונגרס זה לא התקבל ניסוח "המטרה הסופית" של הציונות כפי שהעלתה הצה"ר. בצעד הפגנתי קרעו כל הרוויזיוניסטים בעקבות ז'בוטינסקי את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו את הקונגרס. בקונגרס גם התפטר חיים ויצמן מתפקיד נשיא ההסתדרות במחאה על המדיניות הבריטית האנטי ציונית, ובמקומו התמנה נחום סוקולוב.

כאמור הצעתה של הצה"ר לא התקבלה בקונגרס, אך הסכם הפשרה שנחתם בבולון בצרפת לא הוצא אל הפועל בשל התנגדות אישים בהנהלת התנועה. נוצר משבר בשל תמיכת חלקים רחבים מאוד בתנועת הצה"ר העולמית בעמדת ז'בוטינסקי.

בספטמבר אותה שנה התכנסה בקאליי שבצרפת ההנהלה העולמית. על אף מחלוקות קשות נשמרה אחדות התנועה. הוחלט כי כל חברי הצה"ר ינהגו לפי החלטות הנהגתה, אולם חברים שלא ירצו לשלם את השקל הציוני יוכלו להימנע מכך. כמו כן הוחלט לבחון היפרדות מן ההסתדרות הציונית. אותו זמן גם החלה היפרדות העובדים הרוויזיוניסטים מהסתדרות העובדים הכללית והחלה להווצר הסתדרות העובדים הלאומית, שלימים הייתה ארגון העבודה של הרוויזיוניסטים.

למרות ההחלטות נותר המשבר בהצה"ר בעינו כאשר הרדיקלים הרוויזיוניסטים רואים בחומרה את חוסר ההכרעה: האם תנקוט הצה"ר בקו פוליטי עצמאי או שתשאר חוסה, חסרת השפעה, בצל ההסתדרות הציונית. תחת המחלוקות הקשות בתנועה התכנסה הוועידה העולמית החמישית באוגוסט 1932. ההסכם של קאליי אושר ברוב גדול והוחלט לדרוש כי בשל המדיניות האנטי ציונית של בריטניה תעביר ההנהלה הציונית את משרדיה מלונדון. אולם המחלוקות נותרו גם אחרי כן. ארבעה מתוך חמשת חברי ההנהלה העולמית התנגדו לעיסוק בקו פוליטי עצמאי ונטו להפנות כוחות להתמודדות לקונגרס הציוני. לעומתם ניצב ז'בוטינסקי כשמאחוריו ניצב הרוב המוחלט של חברי הצה"ר. מועצת התנועה כונסה שוב במרץ 1933. ז'בוטינסקי טען נגד הסכם קאליי ודרש פעילות פוליטית עצמאית לתנועה. ניצבו מולו מאיר גרוסמן, רוברט שטריקר, ריכארד ליכטהיים ויעקב כהן. הישיבה קרסה וז'בוטינסקי נענה למחרת היום להצעות על פיזור ההנהלה מתוקף תפקידו כנשיא ועל קיום משאל אצל כלל מתפקדי הצה"ר על הסוגיה. ההתנגדות החריפה מצד ההנהלה המודחת הביא ליצירת שתי רשימות רוויזיוניסטיות נפרדות בבחירות לקונגרס הציוני- הצה"ר של ז'בוטינסקי (שזכתה לכ-96,000 קולות) ומפלגת המדינה העברית של גרוסמן (שזכתה בכ-12,000 קולות).

היפרדות מההסתדרות הציונית

ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב. תחת האווירה המתוחה ששררה בארץ אותם ימים בין המחנות הפוליטיים, הואשמו ברצח שלושה מחברי הצה"ר, בהם אבא אחימאיר, ראש הזרם הרדיקלי של הצה"ר. הדבר הביא לדחיית הצעדים לעצמאות הצה"ר, שהתמודדה גם לבחירות לקונגרס ה-18. אותו קונגרס הפך למעין "בית דין" בו הורשעה התנועה הרוויזיוניסטית על ידי דוד בן-גוריון וברל כצנלסון כמעודדת פשעי טרור וכאחראית לרצח.

בהשפעת המתיחות הגדולה נועד ז'בוטינסקי עם בן-גוריון לאחר הקונגרס והגיע איתו לניסוח הסכם המסדיר את יחסי הסתדרות העובדים הלאומית של הצה"ר עם הסתדרות העובדים הכללית. ועידת הצה"ר אישרה את ההסכם בכינוסה העולמי השישי בקראקוב אך חברי ההסתדרות הכללית דחו אותו.

באותה שנה גם יזמו הרוויזיוניסטים קריאה להטלת חרם כלכלי על גרמניה (ניתן לציין כי החרם מעולם לא הוסר, וכי תנועת בית"ר מקיימת אותו עד היום), וקראו לשלול את הסכם ההעברה.

סירוב זה של ההסתדרות היה עדות לכך שאין אפשרות להסדרת ההתנגשות בין הרוויזיוניסטים לאישים המובילים את ההסתדרות הציונית. בשנת 1934 יזמה הצה"ר "תנועת פטיציה"- עצומה גדולה אל ראשי המדינות והפרלמנטים באירופה שתסב את תשומת לבם לבעיית היהדות בגולה ולקיום ההבטחה לסיוע להקמת בית לאומי בארץ ישראל. ההנהלה הציונית התנגדה נמרצות לקיום העצומה והורתה לסניפיה להחרים ולהלחם בתנועת העצומה. למרות החרם הצליחה הצה"ר לגייס תמיכת 600,000 יהודים בתוכניתה. בנוסף לחרם שהטילה ההסתדרות הציונית שונה בצורה משמעותית הנוסח לגבי השקל הציוני. נקבע כי כל השוקלים מתחייבים לקבל את מרות ההסתדרות בלבד. באפריל 1935 החליטה הנהלת הצה"ר כי חבריה לא ישקלו את השקל וכי תוקם הסתדרות ציונית עצמאית.

כך כוננה ההסתדרות הציונית החדשה - הצ"ח.

סוף פועלה

Grossman Propes Begin 1949
כנס ברית הציונים הרוויזיוניסטים באולם אוהל שם בתל אביב, ב-15 במאי 1949. אהרון צבי פרופס נואם, לימינו מאיר גרוסמן ולשמאלו מנחם בגין.

פעילותם המדינית של הרוויזיוניסטים התקיימה בהסתדרות הציונית החדשה עד חזרתה ב-1946 להסתדרות הציונית העולמית. המפלגה הייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגיה היו הרצל רוזנבלום, צבי סגל, ובן-ציון שטרנברג.

ב-1949, לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, דחו הרוויזיוניסטים הצעה ממנחם בגין להצטרף לתנועת החרות, מפלגה מיסודו של האצ"ל, שגם היא הלכה בדרכו של ז'בוטינסקי וחבריה כינו את עצמם 'רוויזיוניסטים'. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת, לעומת חרות שזכתה ב-14 מנדטים. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".

עיתונה של מפלגת הצה"ר היה העיתון המשקיף בעריכתו של אייזיק רמבה.

לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

לקריאה נוספת

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

  • מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר: כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי, 2013.
  • יחיעם וייץ, בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, תשע"ב 2012.
  • רינת-יה (גורודנצ'יק) רובינסון, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925–1940, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"א 2010.
  • זאב ז'בוטינסקי, סדרת אגרות, כרך 8, (1932-1933), תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2006. - בעניין הפילוג בהצה"ר ורצח ארלוזורוב)

קישורים חיצוניים

6 ביוני

6 ביוני הוא היום ה-157 בשנה (158 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 208 ימים.

אליהו התשואל

עורך הדין אליהו התשואל (18 ביולי 1890 – אוקטובר 1959) היה צייר, מורה ואיש ציבור, התובע הכללי של ממשלת המנדט הבריטי וממייסדי תנועת ברית הציונים הרוויזיוניסטים.

ברוך ויינשטיין

ברוך ויינשטיין (ו' בתשרי תרנ"ט, 25 בספטמבר 1898 - 12 באפריל 1982) היה פעיל ציוני ובתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת היישוב וראשית שנות המדינה, מראשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, ממיסדי "מפלגת המדינה העברית", וציר בקונגרסים הציוניים בבזל (1931), פראג (1933), לוצרן (1935), ציריך (1937), ז'נבה (1939) ובזל (1946).

ד' בסיוון

ד' בסיוון הוא היום הרביעי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הרביעי בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ד' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

ה'תשכ"ב

ה'תשכ"ב (5722) או בקיצור תשכ"ב היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-11 בספטמבר 1961, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 28 בספטמבר 1962. שנה מסוג בחה, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשכ"ב 14 שנות עצמאות.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הספר הלבן הראשון

הספר הלבן הראשון, הנקרא גם הספר הלבן של צ'רצ'יל (באנגלית: Churchill White Paper), הוא ספר לבן שפורסם בחודש יוני 1922 על ידי שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ותיאר את הכוונות המדיניות של בריטניה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. ב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט המתוקן - הספר הלבן הראשון, ובכך היה למסמך בינלאומי מחייב.

שמו של הספר נגזר מכינויו באנגלית: "White paper" - כינוי למסמך המוצג בפני הפרלמנט, לשם אישור המדיניות המפורטת בו. את התואר "ראשון" קנה לו הספר הלבן מפאת היותו הראשון מבין שלושה מסמכים אשר פורסמו בנושא.

הסתדרות ציונית חדשה

הסתדרות ציונית חדשה (בראשי תיבות: הצ"ח) היא הסתדרות ציונית שהוקמה על ידי הציונים הרוויזיוניסטים ופעלה בין השנים 1935–1946.

העם

האם התכוונתם ל...

העם (עיתון ארצישראלי)

העם (העם, עיתון לאומי) היה יומון של ברית הציונים הרוויזיוניסטים (צה"ר) בהנהגת זאב ז'בוטינסקי. ראה אור בירושלים בשנת 1931.

יצחק בן ימיני

יצחק בן ימיני ( 1898 – 1951) היה עורך דין שפעל בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחריה בראשית תקופת מדינת ישראל.

יצחק בן ימיני נולד בשנת 1898 ביקטרינבורג שבהרי אורל ברוסיה. קיבל חינוך יהודי ועברי, למד בגימנסיה בעיר הולדתו ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטאות סנקט פטרבורג וטומסק. בשנת 1918 הוסמך למשפטים. היה פעיל בתנועת צעירי ציון. בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה הגיע בשנת 1921 לעיר ולדיווסטוק שבהמזרח הרחוק בה עסק בעריכת דין.

בשנת 1922 עלה יצחק בן ימיני לארץ ישראל והתיישב בתל אביב, עבד כפועל בפרדסים והיה חבר בהסתדרות הפועלים החקלאיים. ב- 1923 התכונן לבחינות לעורכי דין זרים. ב-1924 עבר את הבחינות בהצלחה והחל לעסוק בעריכת דין בתל אביב. באותה שנה הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה ממייסדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). היה פעיל בבית"ר ולאחר מכן בהסתדרות העובדים הלאומית. כמו כן היה פעיל בעיריית תל אביב.

בשנת 1929 יצא בן ימיני להשתלם במשפטים באוניברסיטת לונדון. בשנת 1931 היה בן ימיני ציר הצה"ר בקונגרס הציוני ה-17 בבזל.

בשנת 1933 קיבל יצחק בימיני את התואר "בריסטר" (תוארו של עורך דין שמוסמך להופיע בבתי המשפט באנגליה, להבדיל מ"סוליסיטור" שהוא עורך דין המוסמך לעסוק בכל פעילות משפטית אחרת)ונתקבל כחבר באיגוד עורכי הדין הבריטי (ה-Bar).

באותה שנה חזר בן ימיני לארץ ישראל והחל לעסוק בעריכת דין. בשנת 1934 נענה בן ימיני לבקשתו של זאב ז'בוטינסקי להשתתף בהגנה על צבי רוזנבלט במשפט רצח ארלוזורוב, לצידו של הוראס סמואל הסניגור הראשי של הנאשמים. הנאשם השני במשפט היה אברהם סטבסקי אותו יצג, לצידו של הוראס סמואל, עורך הדין יוסף קייזרמן. שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" כתב כי בן ימיני הפך למעשה למזכירו האישי של סמואל.בפסק דינו שניתן ב 8 ביוני 1934 זיכה בית המשפט את רוזנבלט אך הרשיע, ברוב דעות, את סטבסקי וגזר עליו עונש מוות. בערעור בבית המשפט העליון מנדטורי זוכה גם סטבסקי.

בשנות המאבק על הקמת מדינת ישראל היה בן ימיני פעיל באצ"ל. לאחר הקמת המדינה היה בן ימיני במרכז תנועת החרות.

יצחק בן ימיני נפטר בשנת 1951.

מאיר גרוסמן

מאיר גרוסמן (בכתיב יידי: גראָסמאן; 1888 – 27 ביוני 1964, ט"ז בתמוז תשכ"ד) היה עיתונאי וממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית באירופה ובישראל.

מועצת המדינה הזמנית

מועצת המדינה הזמנית הייתה הסמכות המחוקקת של מדינת ישראל מסיום המנדט הבריטי ועד להקמת הכנסת. היא תפסה את מקומה של המועצה המלכותית, שבאמצעותה חוקקה בריטניה חוקים עבור ארץ ישראל המנדטורית.

מועצת המדינה הזמנית הוכרזה במעמד הכרזת המדינה במגילת העצמאות, שבה נאמר:

סמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית נקבעו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהיא דבר החקיקה הראשון שפורסם במדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט ננקבו שמותיהם של 38 חברי מועצת המדינה הזמנית. לנשיא המועצה מונה חיים ויצמן.

תפקידה של מועצת המדינה הזמנית היה להקים את מוסדות המדינה העיקריים ולבצע את ההכנות הנדרשות לקיום בחירות ראשונות ולהקמת הכנסת.חוקי מועצת המדינה הזמנית נקראו פקודות ופורסמו ב"עיתון רשמי" (שלימים הפך ל"רשומות").

ב-25 בינואר 1949 נערכו הבחירות לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה את חוק המעבר. כתוצאה מחוק המעבר הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציונות רוויזיוניסטית

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

רפאל רוזוב

רפאל רוזוב (כ"ט בכסלו תרנ"ג דצמבר 1892 – כ"ג בסיוון תשט"ז 2 ביוני 1956) היה פעיל ציוני, איש התנועה הרוויזיוניסטית, ממייסדי תנועת הנוער בית"ר בארץ ישראל, ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) וההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח).

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.