ברייתא

בָּרַיְתָא היא מאמר של תנאים שלא הוכנס לסדר המשניות, ולכן נותרה חיצונית להן. פירוש המילה "ברייתא" בארמית הוא "חיצונית" – "בר" הוא "חוץ".

לא קיים כתב יד מקורי שנשתמר המכיל את כל הברייתות, ומן הסתם לא היה קיים מעולם כתב יד כזה. רוב הברייתות מפוזרות בתלמודים ומיעוטן מצוי בקבצים כמו התוספתא ומדרשי ההלכה.

את הברייתות המפוזרות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ליקט מיכאל היגר וכינס את כולן בעבודתו אוצר הברייתות המקיפה עשרה כרכים.

כמו המשנה, גם הברייתא כתובה בתמציתיות, ללא פירוט, הרחבה וליבון, ולכן ברייתות רבות קשות ללימוד ללא פירוש או ידע מוקדם בנושא. ברייתות מובאות בתלמוד, בין השאר, לחיזוק או סתירה של דברי אמוראים, להבאת סתירות בין משנה לברייתא ויישובן. ברייתא יכולה גם לסייע בפרשנות של משנה קיימת, או להשלים ידע חסר במקרה שלא קיימת התייחסות של המשנה לנושא.

לפי כללי הלימוד של חכמי התלמוד, הברייתא היא מקור תנאי שווה ערך למשנה, ובמקרה של מחלוקת אין סיבה להעדיף אחת על השנייה. עם זאת, ישנן ברייתות אשר איננו יודעים מי אמרן ומה הייתה סמכותו של האומר. כמו כן, חלק מהברייתות היו פחות מוכרות מהמשניות[1] ולכן ניתן למצוא בתלמוד את הביטוי "ברייתא לא שמיע ליה"[2] ובנוסחאותיהן היה יותר חשש לשיבושים, ועל כן האמוראים מעדיפים לעיתים את דברי המשנה[3].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לעיתים הגמרא דוחה את דעותיהם של אמוראים באופן מהיר וללא ניסיונות נוקשים ליישב את דעתם (כשהיא משתמשת במילים: 'תיובתא דרבי פלוני תיובתא', הכוונה שדבריו של האמורא נדחו לגמרי ואין תירוץ לקושיה נגדו). הדבר נובע מכך שהגמרא הגיעה למסקנה שאותו אמורא פשוט לא הכיר את אותה הברייתא, ולכן אמר את מה שאמר (שאם היה מכיר את הברייתא, גם הוא לא היה טוען את מה שטוען). לא כן הדבר עם המשניות, ששם הגמרא בטוחה בוודאות שהאמוראים מכירים את דברי המשנה, ולכן היא מיישבת את דברי האמוראים גם שנראים סותרים לגמרי את אותה המשנה.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ט, עמוד ב'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף צ"ט, עמוד ב'
אוצר מדרשים

'אוצר מדרשים', בשמו המלא 'אוצר מדרשים בית עקד למאתים מדרשים קטנים אגדות ומעשיות', הוא לקט מדרשים קטנים שליקט וערך יהודה דוד איזנשטיין, ויצא לאור בשנת תרע"ה (1915) בהוצאת המחבר. הקובץ מחולק לשני חלקים (בחלק מהמהדורות בשני כרכים נפרדים), והוא מכיל מדרשים קטנים, רקע למדרשים ארוכים (כמדרש רבה) וכן מדרשים מלוקטים מדברי רש"י בפירושו לגמרא ומהתוספות.

אמימר

אמימר היה אמורא בבלי בן הדור החמישי והשישי, מחשובי החכמים שבדורו ומראשי חכמי ישיבת נהרדעא. עם תלמידיו נמנו אמוראים מגדולי הדור השישי, ובהם רב אשי, ראש ישיבת סורא, שהיה לו כתלמיד חבר, ורב הונא בר נתן, ראש הגולה. חבריו של אמימר היו מר זוטרא ורב אשי, ובתלמוד הבבלי מוזכרים השלושה ביחד פעמים רבות. עירו הייתה נהרדעא, אך בהמשך עבר לעיר מחוזא וגם בה שימש דיין.

היה בן בתו של רמי בר חמא, שהיה חתנו של רב חסדא.

בראשית רבה

בראשית רבה הוא מדרש אגדה אמוראי על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל ונערך או במאה הרביעית או במאה החמישית או במאה השישית. נקרא גם "אגדת ארץ ישראל". לפי החוקרת ע. רייזל מדרש זה הוא החשוב שבמדרשי האמוראים. סופו של המדרש הוא כנראה תוספת מאוחרת שנאגדה עם מדרש רבה המקורי בסביבות המאה האחת עשרה או השתים עשרה.

ברייתא דל"ב מידות

ברייתא דל"ב מידות הוא חיבור בנושא מידות שהתורה נדרשת בהן אשר כתיבתו מיוחסת לרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, והוא מהוה מערכת של 45 כללים ללימוד האגדה, 13 נלקחו מרבי ישמעאל, ו-32 נוספים שהוסיף רבי אליעזר מעצמו.

האגדה נזכרת בספרות פרשנות התורה, מאחרי תקופת הגאונים והלאה. פירוש על הברייתא נדפס בסוף מסכת ברכות בש"ס וילנא.

הוא מופיע כ"פרשה ראשונה" בתוך משנת רבי אליעזר; המשך החיבור (מ'פרשה שלישית' ואילך) מכונה מדרש אגור. הוא יצא לאור מכתב יד על ידי הלל גרשם ‬ענעלאו בשנת 1934.

ברייתא דמלאכת המשכן

ברייתא דמלאכת המשכן היא חיבור קצר בן ארבעה עשר פרקים העוסק במשכן ובכליו, הברייתא מתמקדת במשכן שבמדבר, ורק לעיתים מועטות יחסית היא מוסיפה השוואות למקדש שעשה שלמה או למקדש שעשו "בני הגולה", דהיינו בית שני.

ברייתא דמסכת נדה

בְּרַייתָּא דְּמַסֶכֶת נִדָּה, הוא חיבור הלכתי ואגדתי הנשנה בשם התנאים, ומיוחס כברייתא חיצונית למשנה.

לשון נקייה

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג', עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

מידות שהתורה נדרשת בהן

מידות שהתורה נדרשת בהן הן קבוצת כלים לוגיים (לוגיקה תלמודית) שהוזכרו על ידי חז"ל, אשר נועדו לפירוש התנ"ך באמצעות מדרש לשם הסקת דברים שלא נאמרו בו במפורש או כאשר מתגלות סתירות. על סמך כללים אלו הסיקו חכמים מהתורה דינים שאינם כתובים במפורש, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.

במחקר התלמוד מקובל לתאר תהליך היסטורי שעל פיו התפתחו המידות. תחילה ניסח הלל הזקן שבע מידות, ולאחר מכן הרחיבן רבי ישמעאל לשלוש עשרה. רשימה של ל"ב מידות בהן האגדה נדרשת מיוחסת לרבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אולם משה צוקר הראה כי ברייתא זו לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ושהיא כנראה עיבוד של מ"ט מידות שכתב ר' שמואל בן חפני בפירושו לתורה.

נחלקו רש"י והתוספות האם יכול חכם לדון מעצמו במידות אלו או רק על ידי מסורת. לדעת רש"י רשאי לדון מעצמו רק קל וחומר ולדעת התוספות יכול לדון בעצמו הכל חוץ מגזרה שווה.

כיום לא מקובל להשתמש ברוב מידות אלו על מנת ליצור הלכות חדשות, אלא רק לשם לימוד עיוני.

מלאכת לש

בהלכה, מְלֶאכֶת הַלָּש היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. המלמדת על איסור לישת חומרי גלם (בדרך כלל מים וחומר אבקתי) עד לעשיית עיסה. בין היתר האיסור כולל עשיית בצק, מלט בוץ, ועוד.

יש הסבורים כי האיסור נאמר נאמר אף לפני הלישה, בנתינת הנוזל לתערובת..

מנחם (זוגות)

מנחם היה תנא שחי בדור האחרון של תקופת הזוגות. הוא היה בן זוגו של הלל הזקן, ושימש כאב בית הדין. המשנה במסכת חגיגה (ב, ב) מספרת שהוא "יצא", ובעקבות זאת הוחלף על ידי שמאי הזקן שהיה מכאן ואילך בן זוגו של הלל.

בתלמוד בבלי (מסכת חגיגה דף טז עמוד ב) נחלקו חכמים לאן יצא מנחם. אביי סובר שהביטוי יצא משמש במובן רוחני "יצא לתרבות רעה", כלומר - כפר, ואילו רבא טוען שמנחם יצא "לעבודת המלך". הגמרא מביאה ברייתא שתומכת בדעת רבא: "יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון (בגדי מלכות)".

בתלמוד הירושלמי מובאת דעה נוספת, שמנחם הסכים להתמנות לשר כדי שיוכל לבטל גזרות נגד לימוד התורה. (תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב' הלכה ב')

יש המזהים את מנחם שהוזכר במשנה עם המובא אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר טו, פרק י, ה), שם מסופר על מנחם מכת האיסיים. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, פגש מנחם את הורדוס בילדותו וניבא לו שיהיה מלך, למרות שלא היה מזרע המלוכה. כאשר התמנה הורדוס למלך, הוא ביקש לדעת את מספר השנים שימלוך. מנחם סירב בתחילה, והורדוס הוסיף לשאול "האם אמלוך עשר שנים?". מנחם השיב שהורדוס ימלוך לפחות 30 שנה, אך לא נקט מספר מדויק. הורדוס היה מרוצה מתשובתו של מנחם, לחץ את ידו ושילח אותו לדרכו, ומאותו יום כיבד את כל האיסיים.

התפארת ישראל חגיגה פ"ב יז מפרש שבגלל נבואת מנחם להורדוס שימלוך, כשנתמנה הורדוס למלך קראו לשמש בעבודת המלך שהזכירה הברייתא הנ"ל.

במדרש זוטא (סוף שיר השירים) כתוב שמנחם נהרג על ידי חנן בן מטרון ובעינן בן יהודה אחיו של מנחם.

ספר יחזקאל

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על-שם גיבורו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים (אחרי ישעיה וירמיה). הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

בספר יחזקאל קיימים בדרך כלל שלושה חלקים לכל חזון: חזון פותח, המשך, וחזון משלים. שני הראשונים דומים בסגנון הכתיבה שלהם ומיוחסים ליחזקאל, בעוד שהשלישי נוטה להיות שונה ולפיכך מיוחס על ידי חלק מחוקרי המקרא לתוספות המאוחרות יותר לספר. בנוסף, בספר קיימות מספר דוגמאות לעריכת הכתוב (בעיקר מבחינת סדר החזונות), אם כי לא ברור אם יחזקאל עצמו ערך את הכתוב או כותבים מאוחרים יותר.

ספר ישעיהו

ספר ישעיהו הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך, המרכז את נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ. חוקרי המקרא מייחסים את הספר לשניים או לשלושה מחברים מתקופות שונות.

על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו (המאה השמינית - שביעית לפני הספירה, על פי הכרונולוגיה המקובלת במחקר). אולם לדעת חוקרי המקרא חלקו השני של הספר חובר רק בתקופת שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה.

פרק שירה

פרק שירה (נקרא גם פרקי שירה, ברייתא דפרק שירה או שירת הבריאה) הוא חיבור קצר (ברייתא) המסוגנן בלשון חז"ל. הפרק מכיל בתוכו קטעי שירה אותם שרות כל הבריות בשבח הקב"ה. מרבית הקטעים הם פסוקים הלקוחים מהתנ"ך, חלקם הגדול מספר תהלים. דוגמה:

"נֶשֶׁר אוֹמֵר: וְאַתָּה ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָקִיצָה, לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם; אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה.עָגוּר אוֹמֵר: הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, זַמְּרוּ לוֹ."

פרשת הקורבנות

פרשת הקורבנות (לפעמים בקיצור רק "קורבנות") במקורה נועדה כדי ללמוד מספר קטעים מן המקרא המשנה והתלמוד לאחר ברכות התורה, היא הורחבה בידי מקובלי צפת והפכה להיות זכר לסדר העבודה היומי בבית המקדש. יש קהילות אשכנז שלא קבלו הוספות אלו, ואומרות רק עיקר הקרבנות, דהיינו פרשת התמיד, פרק איזהו מקומן, וברייתא דרבי ישמעאל.

רבי אושעיא

רבי אושעיא (בתלמוד הירושלמי: רבי הושעיה רבה או רבי אושעיה בר חמה) היה כהן, מגדולי הדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל. היה תלמידו של רבי חייא והמשיך את מפעלו העצום של רבו בסידור שארית הברייתות שלא סודרו על ידיו. כונה "אבי המשנה".

רבי בנאה

רבי בנאה (במקורות ארץ ישראליים: רבי בניה, או בנייה) היה בדור המעבר בין התנאים לאמוראים (סוף המאה ה-2 ותחילת המאה ה-3). רוב מאמריו בתלמוד מובאים בסגנון המקובל לגבי אמוראים, אולם מצאנו שהוזכר בתוך ברייתא בתלמוד, וכן מספר פעמים במדרש "ספרי", המאגד את תורת התנאים ופירושיהם לספר דברים.

מרבית מאמרי רבי בנאה הם בענייני אגדה, ומיעוטם בהלכה. האמורא רבי יוחנן מרבה למסור בשמו, ורוב מאמרי רבי בנאה בתלמוד מובאים על ידיו.

רבי זריקא

רבי זריקא היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

למד אצל רבי אבהו יחד עם רבי ירמיה חבירו. הוא היה תלמיד של ריש לקיש, רבי אלעזר, רב יהודה ותלמיד מובהק של רבי אמי. היה מעתיק ברייתות ומסדרן.

הוא מזכיר גם מאמרותיו של רב הונא. חברו היה רבי זירא.

שמעון בן הלל

שמעון בן הלל היה נשיא הסנהדרין, כחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.

היה בנו של הלל הזקן, והמשיך אותו כנשיא הסנהדרין. אחריו התמנה בנו, רבן גמליאל הזקן, לנשיא תחתיו.

לא ידוע עליו דבר, למעט ממקור אחד, שבו התלמוד (בבלי, שבת טו ע"א) מביא ברייתא בזו הלשון: "הלל ושמעון, גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה". התנא מונה בברייתא זו את הנשיאים ב-100 השנים שלפני החורבן (תפקיד שעבר מאב לבן): הלל הזקן, שמעון בנו, רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל הזקן.

הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מזכיר אותו כחלק משלשלת מסירת התורה, כמי שקיבל מהלל ובית דינו יחד עם רבן יוחנן בן זכאי.

המלומד הנוצרי טרברס הרפורד, בפירושו על פרקי אבות משנת 1925, העלה השערה, כי התנא "שמעון בנו" שמוזכר במשנה (אבות א, טז) לאחר רבן גמליאל, אינו בנו של רבן גמליאל, אלא בנו של הלל. זאת, מחמת העובדה שבמשנה הבאה מוזכר במפורש "רבן שמעון בן גמליאל".

השערה זאת הועלתה כבר בשנת 1699 על ידי אדריאן רילאנד.

במשנה זו הוא אומר "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", מה שיכול להסביר מדוע הוא ודבריו כמעט אינם מוזכרים במקום אחר. השערה זו מתיישבת יפה עם כך שהוא נקרא במשנה זו "שמעון" ללא תואר ולא "רבן שמעון בן גמליאל". ואולם, הפרשנות המסורתית המקובלת מזהה את התנא בפרקי אבות כרבן שמעון בן גמליאל הזקן - נכדו של שמעון בן הלל, ובשמו של שמעון בן הלל עצמו לא נמסר דבר. כך מובא בספר "מגן אבות" לרשב"ץ (אבות א, טז), וכן בתוספות יום טוב למשנה זו.

תכריכים

תכריכים הם הלבוש שבו מלבישים את המת כשמכינים אותו לקבורה. הוא נקרא כך מלשון "כריכה", שכן המנהג היה לכרוך סביב גוף המת רצועות של פשתן. כבר בזמן המשנה כונה לבושו של המת תכריכין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.