ברוך קורצווייל

ברוך (בנדיקט) קוּרצוַוייל (22 ביולי 1907, י"א באב תרס"ז1 באוגוסט 1972, כ"א באב תשל"ב) היה פרופסור באוניברסיטת בר-אילן חוקר ספרות ושירה ישראלי, שנודע במיוחד במחקריו על כתבי ש"י עגנון. כתב גם ספרי הגות. קיבל את פרס ביאליק לספרות.

ברוך קורצווייל
Baruch
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

תולדות חייו

ברוך קורצווייל נולד בעיר פירניץ שבמוראביה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה), בן לרב העיר אברהם אריה קורצווייל. הוא נשלח ללמוד בישיבה בפרנקפורט והוסמך לרבנות. במקביל השלים לימודיו באוניברסיטת פרנקפורט בשנת 1933. את תואר הדוקטור קיבל על עבודה שכתב על המחזה "פאוסט" מאת גתה. עד שנת 1939 היה מורה בגימנסיה יהודית בברין שבצ'כיה וממלא מקומו של הרב המקומי. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. קבע מושבו בחיפה ובמשך כחמש עשרה שנים הורה בבתי ספר תיכוניים בעיר, בהם בית ספר "חוגים". הוא היה מקור השראה לתלמידים רבים, ביניהם נתן זך[1] ומאיה בז'ראנו.[2] תלמידתו, דליה רביקוביץ, תיארה את נדיבותו: "דווקא הוא העני שבמורים היה הנדיב שבהם. במלחמת השחרור, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית הספר. קורצווייל, שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואמו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו".[3] נשא בארץ לאשה את מרגוט לבית גוטלבסקי.

בשנת 1941 פרסם ב"הארץ" מאמר על ספרו החדש של ש"י עגנון, "אלו ואלו", ומכאן ואילך הפך לאחד מהמובהקים שבחוקרי עגנון.

בשנת 1956 נקרא להקים את המחלקה לספרות עברית באוניברסיטה החדשה ברמת גן, אוניברסיטת בר-אילן. בבר-אילן היה פרופסור לספרות וראש החוג עד להתאבדותו בדירתו השכורה בקמפוס האוניברסיטה ברמת גן בקיץ 1972.[4] הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

פעילות ספרותית

קורצווייל היה מלומד בעל ידע יוצא דופן במדעי הרוח, ובעל מחשבה מקורית ועצמאית שהעמידה אותו בניגוד לעמדות המקובלות בתחומים שונים ולעיתים אף בבדידות. קורצווייל אימץ לו לשון מצליפה וחריפה, בעקבות מבקר התרבות והסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס, שבו ראה מודל לחיקוי. במסות שפרסם בקביעות בעיתון "הארץ" תקף בחריפות כמעט כל זרם אפשרי - מהאורתודוקסיה הדתית, הזרם המרכזי של הציונות ועד הכנענים. המשורר יצחק שלו, שנפל קורבן לביקורתו החריפה של קורצווייל, לא נותר חייב, ותיאר את קורצווייל: "לפנינו אדם בעל כשרונות ודאיים, אבל אגוצנטרי ונרקיסטי, רגיש וחשדן עד כדי לחולניות כלפי כל ביקורת שלילית על עבודתו ונוקם ונוטר בכל האמצעים שברשותו בבעלי הביקורת הזאת. כדי לעורר את שנאתו המרה אין צורך דווקא לפגוע בו באמת; מספיק בהחלט להיראות בעיניו כפוגע - וגל השנאה יעלה".[5]

קורצווייל התגעגע והשתוקק להגשים ולחיות את החיים של העולם האורתודוקסי ממנו בא כמות שהוא, והבין שהציונות החילונית, החותרת לנורמליזציה של העם היהודי ולהתרחקותו מייעודו ההיסטורי, מסכנת את קיומו ומערערת את זכות קיומו, או כפי שנהג לומר ביחס להתרחקות הדור הצעיר מערכי המסורת היהודית: "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה". במובן זה ראה בכנענים זרם מעמיק שלפחות מבין את משמעות הנורמליזציה בהתנכרות מוחלטת לערכי היהדות המסורתית, אם כי התנגד בחריפות לזרם זה ואף פרסם מניפסט נגדו.

בנטישת האמונה והמסורת היהודית ראה קורצווייל את השאלה הרוחנית המרכזית של סופרי דורו, ולאורה בחן את הישגיהם הספרותיים. לעומת הדרך הקלאסית בתיאור התקופות בספרות העברית החדשה במקביל לתקופות המקובלות בספרות העולמית: תקופה קלאסית, נאו קלאסית, רומנטית וכו', טען קורצווייל שאת הספרות העברית יש לבחון ולתקף באמצעות ההתפתחות הפנימית שלה ביחס לשאלת האמונה: מהדור המלגלג והלועג לסדרי המסורת כמו יל"ג ודומיו, דרך ברנר או סיפור 'הדרשה' של חיים הזז, השוללים את המסורת מכל וכל, ועד ביאליק ועגנון המבינים את עוצמת השבר הרוחני ואת המתח שבין התמוטטות העולם האמוני הישן, לבין הצורך ההכרחי להחיות אותו מחדש, שמשום כך הם אינם מתנכרים לו אלא מתרפקים עליו מחד ומייחלים ליכולת להחיותו בצורה רלוונטית לדורנו מאידך. את השיא של תהליך זה ראה קורצווייל בשירתו של אצ"ג, שעל אף שלא הסכים אתו במישור הפוליטי, ראה בשירתו עומק של יצירה המחיה את עולם האמונה מחדש לאחר השבר המודרני הגדול. בהתאם לכך לעגובז לספרות העברית המודרנית המנותקת מהבנת הבעייתיות האמיתית של העם היהודי בדורנו. ממילא מובן שעורר עליו את חמתם של הסופרים הצעירים, שראו בו אויב חריף וכריזמטי אבל מנותק מזרם הזמן.

מחלוקת חשובה הייתה לקורצווייל עם גרשם שלום ותלמידו יעקב כ"ץ. בסדרת מאמרים חשובה שנתכנסה לאחר זמן בספרו 'במאבק על ערכי היהדות', תיאר את הכשל ביומרה של שלום ואסכולת ירושלים ליצור היסטוריה אובייקטיבית של העם היהודי. מלבד הכשל התאורטי בניסיון כזה (הבולט בספרותו של שלום), קורצווייל הראה ששלום בנה במחקריו נראטיב התואם את הצרכים הרוחניים של הציונות החילונית. כך למשל מחקריו של שלום על השבתאות נועדו לחזק את הטענה שחילון העם היהודי לא בא מהשפעה חיצונית אלא כהתפוצצות של המסורת מתוכה. מאמריו החריפים והשנונים לא זכו לתגובה של שלום עצמו (על אף שממכתביו המאוחרים של שלום עולה שספג את הביקורת וניסה להתמודד עמה) אלא לתגובות של תלמידו יעקב כ"ץ. כיום, עמדותיו התאורטיות של קורצווייל בוויכוח זה זכו לעדנה מחודשת והן רווחות בקרב רבים.

על כיבוש יהודה ושומרון על ידי צה"ל בעקבות מלחמת ששת הימים אמר קורצוויל "הציונות ובתה, מדינת ישראל...לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה".[6]

סמוך למותו פרסם קובץ סיפורים משלו "הנסיעה וסיפורים אחרים", שנחל כישלון חרוץ. יש האומרים[דרוש מקור] שהאכזבה מהתקבלות ספרו, יחסי החשד שייחס לתלמידיו ולעמיתיו למקצוע, ובדידותו האידאולוגית והרוחנית (שנבעה מן ההתפתחות האגרסיבית של הטכנולוגיה ושל המדע, שכבשה את מקומו של עולם הרוח) הם שהיו בין הסיבות שגרמו לדיכאונות מהם סבל ושבעיצומו של אחד מהם נטל את חייו.

מספריו

מחקרי ספרות והגות

  • מסכת הרומן, הוצאת שוקן, 1953.
  • ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה?, הוצאת שוקן, 1959.
  • ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם, הוצאת שוקן, 1960.
  • מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1962.
  • בין חזון לבין האבסורדי: פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים, הוצאת שוקן, 1966.
  • במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969.
  • מסכת הרומן והסיפור האירופי,‫ ההדיר והקדים מבוא והערות יהודה פרידלנדר, הוצאת שוקן, 1973.
  • לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו, פרקי הגות וביקורת, ערך והקדים מבוא משה שוורץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1976.
  • הדרמה האירופית, פרקי מחקר ומסה, ערכו יעקב אברמסון וחיים שוהם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1979.
  • חיפוש הספרות הישראלית, מסות ומאמרים, ערכו צבי לוז וידידיה יצחקי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1982.
  • חילופי איגרות: קורצווייל, עגנון, אצ"ג, ההדירה וצירפה הקדמה והערות ליליאן דבי-גורי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1987.
  • מחוץ לתחום, דברי פולמוס וסאטירה מענייני דיומא, ערך יעקב אברמסון, הוצאת כרמל, 1998.

ספרות מקור

  • הנסיעה וסיפורים אחרים, עם עובד, תל אביב, תשל"ב 1972.

ספר לזכרו

לקריאה נוספת

  • אברהם שאנן, "בשבעה למותו של ברוך קורצווייל", בין מבקר להיסטוריון, משא 32, תשל"ב 1972.
  • ישראל כהן, "רציפותה של ספרותנו", (1963). כונס: 'כתבי ישראל כהן', הכרך: 'בחינות ומידות', הוצאת עקד, תשל"ז/1977.
  • עוזי שביט, "הערות ל'הנסיעה' לברוך קורצווייל", בקורת ופרשנות 6, תשל"ד 1974.
  • עוזי שביט, "פנים אחרות, לדיוקנו של הפרופ’ ברוך קורצווייל ז"ל כפי שמשרטטים אותו תלמידיו", בקורת ופרשנות 6, 1974.
  • גרשום שוקן, "יהודי, איש מרכז אירופה, שמרן", ספר ברוך קורצווייל, תשל"ה 1975.
  • יעקב לוינגר, "על ברוך קורצוויל", קריית ספר נ"ב, תשל"ז 1977.
  • אברהם עוז, "הדיבוק הטראגי של ברוך קורצווייל", הארץ, מאי 1980.
  • דן לאור, "קורצווייל והכנענים, בין תובנה למאבק", קשת, גיליון לציון הארבעים, 1998.
  • משה גולצ'ין, ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009.
  • משה גולצ'ין, "ברוך קורצווייל: המשך ומהפכה", בתוך: דב שוורץ (עורך), אוניברסיטת בר-אילן - מרעיון למעש, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו, כרך ב, עמ' 197–210.
  • ליליאן דבי-גורי (עורכת), קורצווייל עגנון אצ"ג - חילופי אגרות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1987

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זך, נתן, המורה ששבר את המוסכמות, הד החינוך, 77, (10-11), יוני-יולי 2003, עמ' 15-12.
  2. ^ בז'רנו, מאיה, המורה שלא הסכים לוותר, הד החינוך, 77 (10-11), יוני-יולי 2003, עמ' 39-38.
  3. ^ שמואל אבנריקורצווייל ורביקוביץ: תהום אל תהום, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2005.
  4. ^ המבקר שקטל את עצמו, "העולם הזה", גיליון 1826 מ-30 באוגוסט 1972, עמוד 19
  5. ^ יצחק שלו, ביקורת או רוח רעה?, דבר, 22 במרץ 1957; המשך.
  6. ^ המלכוד הדתי־לאומי, יוסף שלהב. הארץ, 17.09.2019
הקודם:
מרדכי בן יחזקאל
פרס ביאליק לספרות יפה
1962
הבא:
יוכבד בת-מרים
בית בודנברוק

בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק – שקיעתה של משפחה (מגרמנית: Buddenbrooks. Verfall einer Familie) הוא רומן רחב־יריעה מאת הסופר הגרמני תומאס מאן, אשר מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ורמי יחס בגרמניה של המאה ה-19. פרשת שקיעתה האיטית של המשפחה נהפכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגות העידון הרוחני איבדה את רצון החיים.

"בית בודנברוק", הרומן הראשון של מאן, פורסם בשנת 1901, בהיות הסופר בן 26 בלבד. הרומן זיכה את מאן בפרס נובל לספרות לשנת 1929. "בית בודנברוק" נחשב לאחרון הרומנים הקלאסיים, לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית, ונכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של כל הזמנים.

בקורת ופרשנות

בקורת ופרשנות הוא כתב עת מדעי של המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן. כתב העת הוא במה למחקר אקדמי אודות הספרות העברית, היהודית והכללית, המתמקד בהקשרים טקסטואליים ותרבותיים. 'בקורת ופרשנות' רואה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

הכנענים

"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה למתוח קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

הסימן

הסימן הוא סיפור קצר, בן מ"ב פרקים קצרים, מאת ש"י עגנון, קינה על עיר הולדתו, בוצ'אץ', שקהילתה היהודית חרבה בשואה בזמן הכיבוש הנאצי של העיר. לסיפור, שבגרסתו הראשונה פורסם בשנת 1944, אופי אוטוביוגרפי, והוא היחיד שבו עסק עגנון באופן מפורש בשואה במהלכה.

חיים נחמן ביאליק

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873 – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

הסופר הרוסי מקסים גורקי כתב:

ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים של ביאליק, כתב על ביאליק:

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.

יהודה פרידלנדר

יהודה פרידלנדר (נולד ב-19 באוגוסט 1939) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.

לאחר הסעודה

לאחר הסעודה הוא סיפור קצר בן ט"ו פרקים מאת ש"י עגנון, המתאר באופן סמלי את יציאתו של המספר מן העולם.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1963 בכתב העת "מולד", ולאחר פטירתו של עגנון נדפס שוב בעיתון "הארץ", ולבסוף נכלל בקובץ הסיפורים "לפנים מן החומה".

משה שוורץ

משה שוורץ (1925–1978) היה פילוסוף וחוקר פילוסופיה, מקים המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, בראשה עמד ושימש כפרופסור במחלקה.

משולם טוכנר

משולם טוֹכנר (10 באפריל 1912 – אוגוסט 1966) היה מורה וחוקר ספרות ישראלי.

סיפור פשוט

סיפור פשוט הוא רומן נודע מאת הסופר העברי ש"י עגנון, המתאר את מסכת לבטיו של בחור צעיר בקהילה יהודית בעיר קטנה במזרח אירופה על רקע שלל מנהגיה. הסיפור הוא רומן פסיכולוגי המתאר את הקונפליקט של היחיד בין רצונותיו לבין לחצי החברה סביבו. קונפליקט זה מוביל את הגיבור, באחד משלבי הסיפור, לאובדן שפיות. הספר מעביר ביקורת חברתית נוקבת על ערכים בורגניים בכלל, וערכי העיירה היהודית, בפרט, המתרכזים במאכל, משתה, רדיפה אחרי כבוד ותאוות ממון. הסופר גורס שערכים אלה יכולים לפגוע ביחיד ולמנוע ממנו להגשים את רצונותיו האמיתיים, כפי שקרה להירשל הורוביץ. הרומן ראה אור בשנת 1935, ונחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית. הרומן נכלל בספר סיפורים של עגנון בשם "על כפות המנעול" אך יצא בהוצאות שונות גם כספר נפרד.

עלילת הספר עוסקת בהירשל, שהתאהב בבת משפחה רחוקה בשם בלומה, שהתיתמה מאביה ומאמה, המשמשת כמשרתת בביתו. אמו מסתייגת מקשריו איתה, ומשדכת אותו למינה - נערה מפונקת ממשפחת איכרים אמידה. בלומה, המאוהבת בהירשל, עוברת לשרת בבית אחר. לאחר נישואי מינה והירשל, הוא לוקה בהדרגה בהפרעות מצב רוח ומחשבות כפיתיות עד כדי התמוטטות ונלקח לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא משתקם. בבית החולים נודע לו שנולד לו בן. הוא משלים עם נישואיו למינה ומוליד בן שני. עם זאת דמותה של בלומה האהובה האבודה ממשיכה לרחף בחייו בדמיונותיו ולאורך כל דפי הסיפור.

ספר המעשים

ספר המעשים הוא אוסף סיפורים קצרים, בעלי אופי סוריאליסטי, מאת ש"י עגנון. האוסף הוא מרכיב עיקרי של הכרך "סמוך ונראה". ברוך קורצווייל עמד על אופיים המיוחד של הסיפורים: "האופייני לסיפורים אלה הוא, שמציאותם מכילה אמנם יסודות המציאות הרגילה, אבל יסודות אלה קשורים זה לזה קשר שרירותי כביכול, החורג לעיתים קרובות מהחוקיות הקאוזאלית, השוררת במציאותנו היום-יומית". בפרט מטושטשים גבולות הזמן והמקום ומתבטלת ההפרדה בין החיים למתים.

ספרות משווה

ספרות משווה או ספרות השוואתית היא שדה מחקר אקדמי בין-תחומי של הספרות, או ביטויים תרבותיים אחרים של האדם, כמו מוזיקה וציור, ללא מגבלות של שפה, לאום או מקום. ספרות משווה יוצאת מנקודת הנחה שחקר הספרות חייב להיות בינלאומי במהותו ואינו מוגבל לארץ, שפה או תרבות מסוימות. המחקר בתחום זה עוסק, למעשה, בהקניית כלים לניתוח אקדמי של ספרות עולמית.

על זאת

"על זאת" הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. השיר עוסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

פת שלימה

פת שלימה הוא סיפור קצר, בן עשרה פרקים, מאת ש"י עגנון. הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "מאזנים" בשנת 1933, ונכלל כעת בסיפורי "ספר המעשים" שבכרך "סמוך ונראה".

שבועת אמונים (נובלה)

שבועת אמונים היא נובלה מאת שמואל יוסף עגנון, שפורסמה לראשונה כספרון בשנת 1943. במסגרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" נכללת הנובלה בכרך "עד הנה".

שירה (ספר)

שירה הוא רומן בלתי גמור שכתב הסופר הישראלי שמואל יוסף עגנון. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה מגרמניה, הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20, ושזורים בה אירועי אותה תקופה (ובפרט הטרור הערבי ועליית יהודי גרמניה) והווי האוניברסיטה.

שכול וכישלון

שכול וכישלון או: ספר ההתלבטות הוא הרומן האחרון של הסופר העברי יוסף חיים ברנר. הספר פורסם בשנת תר"ף-1920, שנה לפני הירצחו של ברנר, והוא נחשב לאחת מפסגות יצירתו וליצירת מופת בקאנון הספרות העברית.

חוקרי ספרות רבים כתבו מסות ומאמרים על הספר, בהם ברוך קורצווייל, מנחם ברינקר, מיכאל גלוזמן, ואחרים.

שמואל אבנרי

שמואל אבנרי (יליד תל אביב, 18 באוגוסט 1949) הוא חוקר, מסאי ועורך, העוסק גם בצילום. מאז 1989 הוא בוחן במחקריו את מכלול פועלו התרבותי והחברתי של ביאליק. החל מ-2001 מכהן כמנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק בתל אביב, ומשמש כתובת לבירורים בנושאי ביאליק לחוקרים, לסטודנטים ולציבור הרחב, בארץ ומחוצה לה. מאמריו, המבוססים על תעודות ומקורות מגנזי הארכיון, מתפרסמים בעיתונות, בבמות ספרותיות ובכתבי עת מדעיים.

את שנות לימודיו לתואר הראשון עשה אבנרי כעתודאי באוניברסיטת בר-אילן, בחלקה לספרות בראשותו של פרופ' ברוך קורצווייל. כסטודנט ניהל באותה עת את הספרייה הסמינריונית של המחלקה. בין השנים 1989-1972 שירת אבנרי בצה"ל בתפקידי הדרכה ומחקר. בין חיבוריו על מלחמת לבנון הראשונה, בולט מחקרו הביקורתי, 'מכשולים בדרך הפקת הלקחים'.

תיכון חוגים

חוגים ע"ש רחל מתוקי הוא בית ספר על יסודי שש-שנתי בחיפה הכולל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.