ברוך צ'יזיק

ברוך צ'יזיק (נכתב גם צ'יז'יק, ציזיק) (18852 באוגוסט 1955) היה חוקר ומפתח מפעלי חקלאות בארץ ישראל. התמחה בהתאמת הצרכים הנדרשים לחקלאות בארץ ישראל ובחקר צמחי האזור. בעל מפעל "אוצר הצמחים". חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תרצ"ח 1938.

Chizik fam 1915
צילום של משפחת צ'יזיק, 1915. ברוך בשורה התחתונה מימין עם רעייתו שרה לשמאלו

חייו ומפעלו

צ'יזיק נולד לשמואל ובריינה צ'יזיק בטומשפול שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה). היה אחד מעשרה ילדיהם; ובין אחיו ואחיותיו: חנה, יצחק, שרה ואפרים צ'יזיק. בצעירותו למד מקרא, משנה ותלמוד, והוא הוכשר בבית ספר חקלאי. בהכנותיו לקראת עלייה לארץ ישראל נדד למקומות בעלי אקלים דומה ועסק בעבודת אדמה בחצי האי קרים ובאחוזתו של הברון שטיינגל שעל גדות הים השחור. בהמלצתו נשלח לחווה החקלאית הממלכתית על שם הנסיך מיכאל אלכסנדרוביץ' שבקווקז, ובה התמחה בגידולים סובטרופיים, עצי הדר ומטעי זיתים. לאחר מכן חזר לסוחומי שעל גדות הים השחור ופיתח לראשונה גידול מטעי זיתים על מצע לילך, להקלת צורכיהם בתקופות חורף. בעקבות צו הגיוס לצבא האימפריה הרוסית עבר לסורוקי שבבסרביה ועבד במשתלות בניהולו של עקיבא אטינגר. בקמיניץ פודולסק השתתף בוועידת היסוד של "פועלי ציון".

בשנת 1905 עלה ציז'יק לארץ ישראל. תחילה, עבד ברחובות במטעיו של משה סמילנסקי. ב-1908 היה בין מייסדי המושבה כנרת. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה גנן ראשי בצבא הטורקי בדמשק. בשהותו שם הכיר את שרה בת משפחת אטקס, אשתו לעתיד, אז בת עשרים. שרה שימשה כמורה בבית ספר יהודי בדמשק. השניים נישאו בשנת 1920. מסיוריו בהרי הטאורוס הביא שתילי ארז הלבנון לנטיעה בעיר.

בתום המלחמה שב לארץ ישראל והקים מוזיאון חקלאי על פי הזמנת "ההנהלה הציונית" בתל אביב, שהועבר כעבור תקופה לירושלים.

בשנים 19221924 עבד כמורה במקווה ישראל. לאחר מכן עבד במשתלות עצי פרי בשכונת תלפיות שבירושלים בניהולה של רחל ינאית. הוא היה מדריך במשק הפועלות בנחלת יהודה, בשכונת בורוכוב בגבעתיים ובפתח תקווה. כאשר עבר להתגורר בהרצליה לקח חלק בנטיעת הפרדסים במקום. בכפר עציון שתל עצי אלת הפיסטוק (Pistacia vera). הוא דאג להבאתם מפרס ומעיראק, והצליח בגידולם בארץ ללא השקיה.

צ'יזיק ייבא זנים של תפוח אדמה ואורז האגמים וגרם לתפוצתם הרחבה בארץ.

ציז'יק השתתף בכתב העת השדה, היה מעורכיו ופרסם בו מאמרים. מראשית שנות העשרים החל בהוצאת ספרי חקלאות: "אגדות צמחיאל", "צמחי הדלועים בארץ ישראל בעבר ובהווה". הוא יזם את מפעל "אוצר הצמחים"; בו הגדרת צמחי ארץ ישראל וערך מחקר היסטורי מקיף ופרשנות של זיהוי צמחים המוזכרים בתנ"ך, ומתן שמות עבריים לצמחים שונים. על מפעל זה שקד 18 שנים עד לפטירתו.

נפטר ב-1955, בגיל 70. נקבר בבית הקברות בהרצליה. הותיר אחריו את רעייתו, שרה, ושני ילדים משותפים - אמנון ונעמי צ'יז'יק-אילון.

ביתו בהרצליה נתרם לעירייה והוא משמש כיום מוזיאון בשם "בית ראשונים".

פרסים

בשנת תרצ"ח 1938 הוענקו לו פרס ביאליק ופרס ע"ש יוסף אהרונוביץ'.

כתביו

  • צמחיאל: אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל,‫ תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, תר"ץ.
    • מהדורה מחודשת: צמחיאל: אגדה ורקמה; בעט: ברוך צ'יז'יק; במחט: נעמי צ'יז'יק-אילון; צילומים: אברהם חי, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ג 2003.
  • צמחי הדלועים בארץ ישראל בעבר ובהווה,‫ תל אביב: הוצאת המחבר, תרצ"ז.
  • אוצר הצמחים: (אנציקלופדיה): מכלל ליגבות וגננות, 33 חוברות, תל אביב: (דפוס הנקדן), תרצ"ח–1948. ‬(חוברת ה הופיע בסיוע פרס ביאליק לשנת תרצ"ח; חוברת כב–לג: דפוס גוטנברג; חוברת כח: דפוס לוריא.)
  • אוצר הצמחים: (בצרוף נושאים אקולוגיים ומשקיים); סֻגנן על ידי שרה אטקס-צ'יזיק ונֻקד על ידי אהרן פישקין, הרצליה: ב. צ'יזיק, תשי"ב 1952.

לקריאה נוספת

  • שרה צ'יז'יק,‫ ברוך בנתיבותיו: במחיצתו של ברוך צ'יז'יק; ערוך בידי י"מ מרגלית, תל אביב: ספריית השדה, תשכ"ו 1965.[1] (כולל כתביו ומאמרים עליו)
  • דן יהב, 'האיש שהביא ארזים מלבנון', עת-מול יא, 6 (1986), 14–15.
  • יהורם לשם. "אוצר הצמחים" - פגישה מאוחרת. גיליונות ספרני היהדות כז (תשע"ד 2014).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביקורת: יוסף פ., ממדף הספרים: "ברוך בנתיבותיו", דבר, 14 בספטמבר 1966.
אהוד יערי

אהוד יערי (נולד ב-1 במרץ 1945) הוא עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי, מבכירי הפרשנים הישראליים לענייני המזרח התיכון, האסלאם והערבים. משמש כיום כפרשן הבכיר של חברת החדשות (לשעבר חדשות ערוץ 2) לענייני ערבים. חתן פרס סוקולוב ופרס רשות השידור.

השדה (כתב עת)

השדה: ירחון שמושי ומדעי למשק החקלאי המעורב היה כתב עת בנושאי חקלאות, כלכלה, אחזקת משק בית והיבטים שונים בחיי היומיום של החקלאים היהודים בארץ ישראל, אליהם נלוו מעת לעת מאמרים על ענייני דיומא שהנחילו לקוראים תפיסת העולם ציונית.

בשנת 1917 נוסד על ידי "הפועל הצעיר" גלגולו הראשון של כתב העת, "גן ירק", בעריכת אליעזר יפה.

בשנת 1920 ייסדו אנשי מפלגת "הפועל הצעיר" ו"הסתדרות הפועלים החקלאיים" את כתב-העת "השדה", והוא ראה אור עד שנת 1999. משנות העשרים הוא הופץ למינויים ביישובים החקלאים ברחבי הארץ לסוגיהם: מושבות, מושבים וקיבוצים. עד ראשית שנות הארבעים, ערך אותו אליעזר יפה יחד עם עורכים נוספים, ובהם חוקר החקלאות ברוך צ'יזיק, האגרונום אוריה פלדמן ושמעון דוד יפה (אחיו של אליעזר). בשנת 1950 הצטרף למערכת העיתון יוסף מנחם מרגלית. ב-1958, עם פטירתו של ש"ד יפה, התמנה מרגלית לעורך הראשי, ונשא בתפקיד זה עד פרישתו לגמלאות ב-1996.עד 1990 שימש העיתון ביטאונו של המרכז החקלאי.

הירחון מהווה כיום מקור היסטורי להבנת ההתפתחות הכלכלית-החקלאית במשק היהודי בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה.

חיים דב בלינקוב

חיים דב בלינקוב (1890 הומל, רוסיה הלבנה - 17 באפריל 1946 הרצליה) איש העלייה השנייה. חבר בארגון השומר ובמחתרת ניל"י. ממקימי הרצליה.

יצחק וולקני-אלעזרי

יצחק-אביגדור אלעזרי-וולקני (וילקַנְסקי) (28 בינואר 1880 – 24 במאי 1955), שנודע גם בשמות העט א. ציוני ו-בן אבויה, היה סופר, אגרונום ובוטנאי, איש העלייה השנייה, חלוץ המחקר החקלאי בארץ ישראל ומהוגי רעיון מושב העובדים. על שמו מכון וולקני, המוסד הגדול ביותר בישראל העוסק במחקר חקלאי.

יצחק יהלום שעוני

יצחק יהלום שעוני (1 באוקטובר 1887 - 25 במאי 1974) היה מאנשי העלייה השנייה. עבד במושבות יהודה ובגליל עד שהתיישב במטולה שם עסק בחקלאות ובפעילות ציבורית וכיהן כראש המועצה.

עצים עתיקים בארץ ישראל

לגבי מרבית מיני העצים בארץ ישראל, עצים עתיקים בארץ ישראל הם עצים בני למעלה ממאה שנים. קביעת העתיקות תלויה גם במין העץ: אקליפטוס בן מאה בישראל נחשב עתיק, ואילו שקמה וחרוב בני מאה אינם נחשבים עתיקים במיוחד.

עצים אינם שורדים שנים רבות בגלל סיבות ביולוגיות (תוחלת החיים של המין, חשיפה למזיקים שונים, תחרות עם מינים פולשים, שינויים אקלימיים, זיהום אוויר וכדומה) ובגלל כריתתם על ידי האדם, לצורך שימוש כחומר בעירה ולצורך הרחבת שטחים לבנייה ולחקלאות. הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית ושלוחותיה בארץ ישראל במאה ה-19 הביאה לעקירת רוב שטחי היער שהשתרע בשרון ובשומרון.

האמונה שעצים הצומחים במקום קדוש קשורים בקדושת המקום, ואף נחשבים לעצים קדושים, הביאה לכך שרבים מהעצים העתיקים שהשתמרו צומחים סמוך למתחמים מקודשים ("מקאמים" כגון מסגדים, קברי שייח'ים וקברי צדיקים). איסור הכריתה מאפשר לעצים לצמוח פרא ובאין מפריע. עצים בודדים שרדו גם בשטחי מרעה, בהם ביקשו רועי צאן ליצור אתר כינוס מוצל בלב שטח פתוח עבור העדר.

בדרך כלל ניתן ללמוד מה גילו של עץ רק אחרי גדיעתו ובחינת טבעות הגידול שלו. שיטות תיארוך אחרות נסמכות על קוטר הגזע, על כמות החוטרים והנצרים סביבו, על מידת הפיצול של הענפים מן הגזע הראשי, ועוד. תיאורי ואיורי נוסעים יכולים לשמש עדות מהימנה לעתיקותו של עץ, אם ניתן לוודא את מיקומו המדויק של העץ המתואר. בחלק גדול מהעצים העתיקים בישראל אין טבעות שנתיות, ולכן קשה לאמוד באופן מדויק את גיליהם; בהיעדר מידע אמין, פעמים רבות מצטטים אמונות מסורתיות, שעלולות להפריז מאוד בגילאי העצים. העצים העתיקים ביותר באזור ארץ ישראל שניתן לאמוד את גילם באופן מדויק על ידי ספירת טבעות שנתיות, הם עצי ערער הגדלים בדרום סיני, שגילם כ-400 שנה.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

צ'יזיק

האם התכוונתם ל...

רקמה (מלאכת יד)

רקמה היא מלאכת יד שבה יוצרים קישוט על-גבי בד באמצעות העברת חוט בתוכו באמצעות מחט.

אופי הקישוט במראה כולל תלוי בתכים - שיטות הרקמה שנבחרו. לתכים שונים מטרות שונות. בדרך כלל תכים המשמשים לתפירה אינם משמשים לרקמה, ולהפך. יופייה של הרקמה תלוי באחידות התכים (גודלם ומתיחותם) הרבה יותר מאשר בתפירה, בה בדרך כלל התכים עצמם נסתרים, ורק הבדים נראים לעין.

לעיתים משולבת הרקמה בחריזה. אומנות הרקמה נחשבת למלאכת יד מהעתיקות בעולם ועם זאת יש לה שימוש ורלוונטיות גם כיום. בתקופות ימי הביניים והרנסאנס כאשר מלכים לבשו בגדים רקומים בזהב, זה היה מקצוע גברי. נשים התחילו לרקום מאוחר יותר ובתחילה נחשבו לא מתאימות לצייר דוגמאות, ואי לכך הורשו לרקום רק על דוגמאות שגברים ציירו עבורן. ידיעת הרקמה עברה מאם לבת במשך אלפי דורות, נערות החלו ללמוד לרקום כבר בגיל צעיר, וגם גברים עסקו ברקמה.

שרה צ'יזיק

שרה צ'יזיק (כונתה גם שרה החורפית, "צ'יזיק" פירושו ציפור בשם "חורפי"; י"ד בחשוון תרנ"ח, 9 באוקטובר 1897 - י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920) הייתה אחת הלוחמים לצדו של יוסף טרומפלדור בהגנת תל חי ודמות מייצגת של אירועי תל חי בתודעה הציבורית.

תכלת וארגמן בעולם העתיק

התכלת והארגמן הם טקסטילים צבועים, שתפסו מקום נכבד בין מוצרי היוקרה של העולם העתיק. במקרא הם מוזכרים במלאכת המשכן, בבניין בית המקדש, בבגדי כהונה ובמצוות ציצית; וכן בין פרטי לבוש מלכותי ובמרכולתה של העיר צור. בתעודות קדומות כגון תעודות חתיות, אשוריות ואחרות, הם מופיעים ברשימות המס והשלל וכן ברשימות מסחריות בשמם האכדי "תַּכִּילְתּוּ ואַרְגַמַנוּ" או כלוגוגרם. ZA.GIN.GE6 לתכלת ו- ZA.GIN.SA5 לארגמן.

מקורם של התכלת והארגמן לא פורט במקרא. פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס מעידים בספריהם שהארגמן הופק ממקור ימי. הפקתו של התכלת ממקור ימי נשנית במשנת חז"ל.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.