בראשית רבה

בראשית רבה הוא מדרש אגדה אמוראי על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל ונערך או במאה הרביעית[1] או במאה החמישית[2] או במאה השישית[3]. נקרא גם "אגדת ארץ ישראל". לפי החוקרת ע. רייזל מדרש זה הוא החשוב שבמדרשי האמוראים.[4] סופו של המדרש הוא כנראה תוספת מאוחרת שנאגדה עם מדרש רבה המקורי בסביבות המאה האחת עשרה או השתים עשרה[5].

שם המדרש

לשמו של המדרש כמה מקורות אפשריים. החוקר י.ל. צונץ הביא את האפשרויות כי שמו נבע תחילה מהפרשייה הראשונה בספר: "רבי הושעיה רבה פתח", ובהמשך שם זה קוצר לבראשית רבה. לאחר מכן מציע צונץ כי נשכח הדבר, ונוצרה נורמה בציבור כי שמו של המדרש בא לבטא את היותו פירוש גדול של החומש המקראי 'בראשית'[6]. א.ה. וייס וכן ח. מאק שיערו כי השם נוצר על מנת להבדיל את מדרש רבה ממדרש אחר, קדום יותר שהיה מצומצם יותר בהיקיפו[4].

מאפיינים

מבנה ותוכן

מדרש בראשית רבה מחולק למאה פרשיות. רוב הפרשיות מותאמות לפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה המצויה בידינו, לכן ההשערה הרווחת היא כי מקור החלוקה הוא בחלוקת הפרשיות שבתורה. זאת על אף שאין לתורה של ימינו לכידות של מאה אחוזים עם החלוקה בבראשית רבה. מבחינה מבנית כל פרשיה מכילה לרוב סט של פתיחתאות, לאחריהן דרשות על רצף הפסוקים ולפעמים ישנו גם דבר סיום בסוף הפרשה. רוב הפרשיות בנויות משתיים שלוש פתיחתאות, אך ישנן מעט פרשיות המתחילות ללא פתיחתא[3]. הסיום יכול להתבטא בכמה צורות אך לרוב יכיל או דברי פורענות או דבר טוב. לעיתים במקום להכיל דבר סיום הפרשייה תסתיים בפסוק המתחיל את הפרשה הבאה. מאפיין נוסף של בראשית רבה הוא תופעת הכפולים. תופעה זו הייתה נפוצה בתלמודים ובמדרשים התנאיים, ובמסגרתה ניתן למצוא יחידות דרשנית החוזרות בשניים - שלושה מקומות שונים בטקסט. כמו כן היחידות מועתקות במלואם אף אם רק חלק מהדרשה מתאים למקום החדש. לעיתים ניתן למצוא דרשות מוכפלות במקום אשר לא מתאים להן מבחינה רעיונית, והמקור להכפלה מסוג זה עדיין אינו ברור דיו לחוקרים. משום כך מהוות הדרשות המוכפלות גם כיום מושא למחקר.

הפתיחתאות

המדרש נוהג לפתוח את הפרשיות במבנה הנקרא פתיחתא- מבנה סגור מבחינה ספרותית העומד בפני עצמו. בפתיחתא הקלאסית מקשרים בין פסוק רחוק לפסוק אותו מפרשים בפרשיה. הפסוק הרחוק לרוב ילקח מספר תהילים או משאר ספרות הכתובים, ורק במקרים בודדים ניתן למצוא פתיחתאות המתחילות בפסוק מהתורה אשר לא שייך לפרשייה אותה המדרש מפרש[7]. את הקישור עצמו מבצע הדרשן באמצעות היקישים, משחקים מילוליים ומשלים תוך חיזוק דבריו מפסוקים מהתנך. הפתיחתא לפעמים מתחילה במונחים ישירים כמו: " ר' פתח.... פתח ואמר" "כתיב" או "הדא הוא דכתיב", ולעיתים היא תתחיל ישירות מהשוואת הפסוקים. מלבד הפתיחתאות הקלאסיות ניתן לזהות מעט דרשות מעגליות בחיבור. דרשות אלה בסוף הקישור בין הפסוקים חוזרות לפסוק הרחוק הפותח, ולא מסתיימות בפסוק השייך לפרשייה הנידונה.

בבראשית רבה הפתיחתא עצמה לוקחת חלק קטן מהדרשה, וברוב הפעמים היא תהיה אנונימיות. אי לכך לרוב הפתיחתא תתחיל ישר מהשוואת הפסוקים[8][9]. לדעת רוב החוקרים בדרך כלל אין מקור הפתיחתאות בבית המדרש או בית הכנסת אלה הם מומצאות על ידי הכותב[8], אך ישנה הסכמה כי חלק מהן כן היו דרשות אותנטיות של החכמים הנזכרים, אשר נאמרו בשלל נסיבות[1]. לעומתם החוקר י. היינמן טוען כי הפתיחתאות כל הפתיחתאות נוצרו משיח בין הדרשן לקהילה, וכהוכחה לכך הוא מציג את הפיתולים אשר מאולץ הדרשן לעשות כדי לחבר בין הפסוקים אשר אינם קשורים בעליל. לטענתו לו היו הפתיחתאות מומצאות, לא היה בוחר הדרשן בפסוקים אשר קשרם כה חלש.

דוגמה לפתיחתא מייצגת:

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים" (בראשית ב, ז), כְּתִיב (משלי כט, ד): "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וגו' ", מֶלֶךְ זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". (משלי כט, ד): "וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה", זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְנִקְרֵאת חַלָּה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם וגו' ", אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּה, כָּאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁהִיא מְשַׁקְשֶׁקֶת עִסָּתָהּ בַּמַּיִם וְהַגְבָּהַת חַלָּתָה מִבֵּנְתַיִם, כָּךְ בַּתְּחִלָּה וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וגו', וְאַחַר כָּךְ "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים וגו' ".

בראשית רבה יא א

פתיחתה זו מהווה חטיבה עצמאית מבחינה ספרותית, ניתן לראות את דחיסותה הרבה, וכן שאין דורש הפתיחתא מצוין. כמו כן, ניתן לראות את הפסוק בבראשית בתחילת הפרשיה, לאחר מכן מילת הקישור 'כתיב', ואז את הפסוק ממשלי. הדרשן פותח בהליך הקישור, ראשית הוא מראה שבמשלי אין מדובר על מלך בשר ודם אחרת היה יכול לכתוב "דבר במשפט יעמיד ארץ", לאחר המסקנה הזאת ניתן לומר שה' ברא את העולם במשפט כלומר בכוח הדין. כוח הדין זה לשון קשה והשם המותאם לה לרוב בספרות חז"ל יהיה שם אלוקות והוא מוכיח מפסוק מבראשית שאכן בבריאה היה כתוב שם אלוהים המסמל לשון תקיפה. לאחר מכן מקשר הדרשן לאדם הראשון בכך שהוא נענש בתקיפות כיוון שהיה הקצה של החלה של עולם דהיינו חלקו המשובח של העולם. ומכאן שקודם שייצר ה' את האדם היה זה בתהליך של כמו אפיית חלה, של ערבוב אד העולה מן הארץ עם האדמה[10]. לאחר הבנת תהליך הקישור ניתן לראות את הפיתולים שעובר הדרשן במהלך הדרשה על מנת לקשר בין הפסוקים.

מדרש פרשני

מדרש בראשית רבה הוא מדרש פרשני כלומר הוא מגולל את פירושו של כל פסוק אחד אחרי השני ומבנהו דחוס בדומה למדרשי ההלכה התנאיים, אך בניגוד להם הוא כמעט ואינו מכיל הלכות. אין הפירוש בעל לכידות תמטית ויכול להיות פירושים לפסוקים שונים הסותרים זה את זה, ואף פתיחתאות שונות הסותרות זו את זו. לדוגמה:

"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ" (בראשית ג, ב), וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אַבָּא בַּר קוֹרְיָיה אָמַר נִתְעַסֵּק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְיָשַׁן לוֹ. רַבָּנָן אַמְרֵי נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ כָּאן בֵּית נֶטַע, כָּאן בֵּית זֶרַע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ב, ו): בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, לֹא יָשַׁב אָדָם הָרִאשׁוֹן שָׁם. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן וגו' וְלֹא תִגְעוּ בּוֹ (בראשית ג, ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ל, ו): אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא שֶׁלֹא תַעֲשֶׂה אֶת הַגָּדֵר יוֹתֵר מִן הָעִקָּר שֶׁלֹא יִפֹּל וְיִקְצֹץ הַנְּטִיעוֹת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ב, יז): "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ וגו'", וְהִיא לֹא אָמְרָה כֵּן, אֶלָא (בראשית ג, ג): אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת לִפְנֵי הָעֵץ נְטָלָהּ וּדְחָפָהּ עָלָיו, אָמַר לָהּ הָא לָא מִיתַת, כְּמָה דְּלָא מִיתַת בְּמִקְרְבֵיהּ, כֵּן לָא מִיתַת בְּמֵיכְלֵיהּ, אֶלָּא (בראשית ג, ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם וגו'".

בראשית רבה פרשה פרשה יט, ג.

בדרשה זו ניתן לראות כי המבנה דחוס ואינו מכיל הלכות כלל, פירושם של אבא בר קורייה ושל רבנן סותרים זה את זה, אך הן ניצבים זה לצד זה. ניתן לראות בסיום הדרשה פסוק הבא לחזק את הנאמר. ומיד אחר כך בא הפירוש לפסוק הבא, תוך הבאת סימוכין לפירושו מפסוק במשלי כמו כן ניתן לראות שילוב של מילים ארמיות בלשון העברית.

לשון

הלשון שבה כתוב מדרש בראשית רבה היא עברית מעורבת בארמית גלילית ומשולבות בו גם מילים ביווניות[3]. לשונו דומה ללשון ויקרא רבה, ללשון התלמוד הירושלמי וללשון פרקי דרבי אליעזר. הלשון היא מאוד תמציתית.

תיארוך

החוקרים מתארכים את בראשית רבה כמדרש הנע בין המאה הרביעית לשישית. מבחינת החכמים המופיעים בו ניתן לראות אמוראים ארץ ישראלים המתוארכים לסוף המאה הרביעית, ומעט אמוראים בבלים מהמאה השלישית. לכן מוסכם על החוקרים כי המדרש הוא ארץ ישראלי. כמו כן אישוש נוסף לקביעה מגיע מהשפה בה הוא כתוב עברית מעורבת עם ארמית גלילית, המכילה הרבה ביטויים יווניים. המדרש כנראה שאב חלק ממקורותיו מן התלמוד הירושלמי ומתוארים בו אירועים שיכלו להתרחש רק בימי הקיסר יוליאנוס, וגם עליהן מעיד המחבר כי הם כתובים מפרספקטיבה של זמן מהמאורע. נוסף על כל אלה ישנן עדויות כי המחבר היה מודע לאבות דרבי נתן - וכן את סדר אליהו.[3] כמו כן מלבד שישה מקומות וכמה הגהות מציין צונץ כי אין תוספות מאוחרות[9].

בראשית רבה על פרשת ויחי

כל הנאמר לעיל תקף לרוב הספר מלבד לחמש הפרשיות האחרונות אשר ככל הנראה נלקחו מספר אחר ואחודו עם בראשית רבה המקורי. זאת על סמך כמה מאפיינים המבדילים בין הפרשיות הללו לשאר הפרשיות במדרש. ראשית ההתחלות של הפרשיות שונות והביטויים המאפיינים את המדרש משתנים. לדוג': פרשיה צ"ז פותחת במילים: "יראו את ה' קדושיו א"ר עזריה בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף. .." ביטויים כמו אמרו חכמים[11], אמרו רבותינו[12] וכן ריבוי של הביטוי 'דבר אחר'[13]. הקבלות רבות של תוכן המתאים לתנחומא, הופעה מרובה של נוסחות כפולים תוך סימון בלישנא אחרינא[14][15], כמו כן כמעט כל פרשה צח היא ליקוט מתוך פרשה צ"ט. לכן החוקר י.ל. צונץ קובע את תיארוך חמש הפרשיות האחרונות למאות האחת עשרה והשתים עשרה[5].

מהדורות

כתב היד הקדום ביותר של מדרש בראשית רבה, שאפשרי כי נוצר במאה העשירית, נמצא בספריית הוותיקן.[16]

לבראשית רבה חוברו מהדורות שונות. באחדות מופיעים פרשנים שונים, ואחרות ללא פירוש. המהדורות הנפוצות הן:

  • מהדורת וילנא תרל"ח, ומהדורות צילום שלה.
  • מהדורת ברלין תרס"ג, ומהדורות צילום שלה.
  • יהודה תיאודור, חנוך אלבק, בראשית רבה, א-ג, ירושלים, 1936.
  • מדרש רבה המבואר, הרב אברהם צבי שטינברגר

פירוש המיוחס לרש"י

לדעת החוקרים "פירוש רש"י" לבראשית רבה לא נכתב על ידי רש"י, אלא על ידי חכם שחי כנראה קרוב לזמנו של רש"י בדרום איטליה. מסקנתם זו מתבססת על כמה ראיות. ראשית, מחברים שונים בימי הביניים מביאים קטעים מהפירוש אך לא מייחסים אותו לרש"י. שנית, שום חכם מימי הביניים לא מזכיר פירוש שכתב רש"י למדרש. בנוסף, מחבר הפירוש הביא כמה אזכורים מספרים שנראה שרש"י לא הכיר, וכן נראה ששלט ביוונית ואיטלקית, לשונות שרש"י לא השתמש בהם אף פעם וכנראה לא הכירן.[17]

לקריאה נוספת

מאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 65.
  2. ^ י.ל. צונץ הדרשות בישראל ביאליק 1974 הערה 50 לפרק עשירי עמוד 338.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 י.ל. צונץ הדרשות בישראל ביאליק 1974 עמוד 77.
  4. ^ 4.0 4.1 ע. רייזל, מבוא למדרשים ,עמוד 105, תשע"א.
  5. ^ 5.0 5.1 י.ל. צונץ הדרשות בישראל ביאליק 1974 עמוד 123-124.
  6. ^ י.ל. צונץ הדרשות בישראל ביאליק 1974 עמוד 78.
  7. ^ ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 66.
  8. ^ 8.0 8.1 ע. רייזל, מבוא למדרשים ,עמוד 109, תשע"א.
  9. ^ 9.0 9.1 י.ל. צונץ הדרשות בישראל ביאליק 1974 עמוד 78.
  10. ^ עץ יוסף על המדרש
  11. ^ בראשית רבה פרשה צ"ו, ד.
  12. ^ בראשית רבה פרשה צ"ו, ה.
  13. ^ בראשית רבה פרשה צ"ו.
  14. ^ בראשית רבה פרשה ק', יב.
  15. ^ בראשית רבה פרשה צ"ט, ה.
  16. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 211.
  17. ^ יונה פרנקל, מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך 3, עמ' 904.
  18. ^ ביקורת: יצחק לאורמה היה לפני הראשית, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2011
  19. ^ ביקורת: שולמית ולר, המדרש – ספרות על ספרות, עתון 77, מס' 19, 1988, עמ' 107-106.
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

אדם (דמות מקראית)

אדם הוא דמות מקראית והאדם הראשון עלי אדמות, אבי האנושות כולה לפי סיפור בריאת העולם בספר בראשית. אדם נברא על ידי אלוהים והושם על ידו בגן עדן, הוא היה בן זוגה של חוה, האישה הראשונה, ואחר חטא עץ הדעת גורש עימה מגן עדן.

אדם נפטר בן תשע מאות ושלשים שנה, בשנת תתק"ל לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית.

אדם וחוה

על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. אדם מכונה גם אדם הראשון.

ויקרא רבה

ויקרא רבה או הגדת ויקרא או הגדה של ויקרא הוא מדרש אגדה דרשני על ספר ויקרא, שנכתב בארץ ישראל במאה החמישית או במאה השישית או באמצע המאה השביעית, ההשערה הרווחת היא כי המונח 'רבה' ניתן לו בעת קיבוצו עם שאר ההגדות על התורה והמגילות בידי המעתיקים, כיוון שהיו אחר הספר בראשית רבה, וששמו הקדום יותר היה הגדת ויקרא.

חוה

חַוָּה, היא האישה והאם הראשונה לפי ספר בראשית. מסופר עליה כי נבראה בצלם אלוהים. חוה היא אשת אדם הראשון ואמם של קין, הבל ושת, ובנים ובנות אשר שמם לא ידוע. שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'. השם חַוָּה מופיע פעמיים במקרא. חוה היא האם היחידה בתנ"ך שניתן לה הסבר לשם.

חושים (דמות מקראית)

חוּשִׁים בֶּן דָּן הוא דמות מקראית, בנו היחיד של דן, בן יעקב אבינו. בתורה הוא מוזכר "וּבְנֵי דָן חֻשִׁים" (ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק כ"ג). בתלמוד הובאו סיבות שונות מדוע נכתב בלשון רבים "ובני". בפרשת פינחס הוא מוזכר בשם "שוחם".

מסופר במדרש שבזמן העימות בין יוסף שליט מצרים ואחיו שלא הכירוהו, נתן יהודה צעקה שנשמעה עד ארץ ישראל וחושים ששמע את הצעקה הצטרף לעזרתם של בני יעקב.([בראשית רבה],צג, ז)

עוד מסופר כי בעת קבורתו של יעקב אבינו בא עשיו אחיו וערער על הזכות לקבור את יעקב במערת המכפלה, בעוד שאר בני יעקב טורחים בחיפוש שטר הקנין בו מכר עשיו את חלקו במערה ליעקב, ניגש חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, ולא הבין על מה המהומה ומדוע מתעכבת קבורת יעקב והוא מוטל בבזיון, וערף את ראשו של עשיו: "חושים, בריה דדן, תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו 'מאי האי?', ואמרו ליה 'קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים'. אמר להו 'ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?!', שקל קולפא, מחייה ארישיה" (בבלי סוטה יג.).

מבני בניו הידועים אנו מוצאים את אהליאב בן אחיסמך שיחד עם בצלאל בן אורי בן חור הקימו את המשכן, וכן את שמשון הגיבור שהיה משבט דן.

חשוון

חשוון או מרחשוון הוא חודש בלוח העברי, החודש השמיני לפי המסורת המקראית והשני לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסתיו.

למך בן מתושאל

לָמֶך, בנו של מתושאל, הוא דמות מקראית הנזכרת בספר בראשית, פרק ד' בסדר הדורות של שושלת קין.

יש הגורסים כי מקור שמו במילה האכדית Lumakku, המציינת סוג של כהן או פרח כהונה.למך בן מתושאל נשא שתי נשים, עָדָה וצִלָּה. בניו של למך: מאשתו עדה נולדו יָבָל ויוּבָל, ומאשתו צלה נולדו תּוּבַל-קַיִן ונַעֲמָה.

רש"י, בעקבות בראשית רבה, מסביר מדוע היו ללמך שתי נשים:

רש"י מוסיף שעדה היא של פריה ורבייה וצלה היא של תשמיש. בפירוש זה יש קושי, שהרי צלה ילדה בן ובת. הפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מנסה ליישב קושי זה על פי הכתוב "וְצִלָּה גַם-הִוא יָלְדָה" (בראשית, ד', כ"ב), ודבריו:

בדרך דומה אך הפוכה נוקט התלמוד הירושלמי: "עדה – שהיה מתעדן בגופה; צילה – שהיה יושב בצילה של בנים".

מדרש רבה

מדרש רבה (רבה בארמית פירושו גדול) הוא שם כולל לעשרה חיבורים של מדרשי אגדה שנוצרו בתקופת האמוראים והועלו על הכתב בזמנים שונים, ובסגנונות מגוונים - בעיקר בארץ ישראל. השם מתייחס למדרשים על חמשת חומשי תורה ועל חמש המגילות.

בראשית רבה, ויקרא רבה ורוב המגילות, הם החיבורים המוקדמים ביותר, ונערכו במתכונתם הנוכחית במאה השישית בערך. שמות רבה, במדבר רבה, דברים רבה ואסתר רבה נחשבים מאוחרים יחסית[דרושה הבהרה], וחלקם נערכו במתכונתם הנוכחית אחרי שנת 1000 לספירה[דרוש מקור]. הפורמט שהכניס את כל עשרת הספרים תחת הכותרת של "מדרש רבה" נוצר במאה השש עשרה, ונדפס לראשונה בוונציה בשנת ש"ה (1545).

מדרשים אלו הם בדרך כלל רחבי ההיקף מבין החיבורים המדרשיים לחומשים ולמגילות, והדפסתם גרמה לדומיננטיות כמעט מוחלטת שלהם ב'שוק' ספרות האגדה הארץ-ישראלית; סדרת המדרשים הגדולה הנוספת, הנקראת מדרש תנחומא לתורה, נדפסו, נפוצו ונתפרשו פחות. רק במאתיים השנים האחרונות נדפסו קבצים מדרשיים אחרים - פסיקתאות ומדרשים קצרים אחרים.

למדרש רבה נתחברו פירושים רבים, בהם פירוש "מתנות כהונה", "יפה תואר", "פירוש מהרז"ו", "עץ יוסף" ו"ענף יוסף", "תפארת ציון", "פירוש רד"ל" ואחרים. סקירה של הפירושים מובאת בספרו של יונה פרנקל על ספרות האגדה.

מעשה הדודאים

מעשה הדודאים הוא מאורע מקראי שאירע בעיר חרן בארם נהריים, בעת שבתו של יעקב בבית חמיו לבן הארמי ומסופר בספר בראשית פרק ל' פסוקים י"ד-ט"ז.

נחש הקדמוני

נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש סופרו מדרשים רבים.

פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:

רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.

בהמשך הפרק גוזר אלוהים את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:

רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל".

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי אלוהים "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו".

על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו.

עוד מספר המדרש שהקב"ה נזהר מערמומיותו של הנחש. המדרש שם לב שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: "עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו".התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):

ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: "רבי יצחק אמר: דא יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש".על פי הסבר של הרב יעקב מדן, לפי מיתולוגיה היהודית הנחש אף שכב עם חוה וקין הוא בנם, וזאת אף על פי שנכתב בתורה "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן".

נעמה

נַעֲמָה, בתו של למך בן מתושאל מצלה אשתו, היא דמות הנזכרת בספר בראשית (פרק ד', פסוק כ"ב) בסדר הדורות שבין אדם לנח. אחיה היה תובל-קין.

לפי חז"ל, שמה של אשתו של נח בונה התיבה היה נעמה (רש"י בראשית ד,כב), אך נחלקו האם מדובר בנעמה בת למך, או שהיא הייתה אישה אחרת שאיננה מצאצאי קין. בספר היובלים אשתו של נח איננה נקראת נעמה, אלא אמזרה בת רקיעאל.

במדרש בראשית רבה נאמר: "אמר רבי אבא בר כהנא: נעמה אשתו של נח הייתה, למה היו קורין אותה נעמה? שהיו מעשיה נעימים.

ורבנן אמרו: נעמה אחרת היתה, ולמה היו קורין אותה נעמה? שהייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים". (בראשית רבה, פרשה כ"ג, פסקה ג').

עבר (דמות מקראית)

עֵבֶר, על פי המקרא, היה בנו של שלח ואביהם של פלג ויקטן. על פי לוח העמים הוא אביהם הקדמון של עמים רבים, בהם עם ישראל.

הוא נולד בשנת א'תשכ"ג לבריאת העולם (2038 לפנה"ס) ולפי הכתוב בספר בראשית, פרק י"א ט"ז-יז, נולד לו פלג בהיותו בגיל 34 והוא חי לאחר מכן עוד 430 שנה, כך שמת בשנת ב'קפ"ז (1574 לפנה"ס), בהיותו בגיל 464 שנה. לפי תרגום השבעים של בראשית עבר (הנקרא חבר) חי 404 שנה. לעבר היו בנים ובנות נוספים, מלבד פלג ויקטן.

עדה (דמות מקראית)

עָדָה היא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית, פרק ד', אשתו של למך בן מתושאל ואמם של יבל ויובל.

למך שר לנשותיו, עדה וצִלָּה: "עדה וצלה שמען קולי, נשי למך, האזנה אמרתי: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך, שבעים ושבעה" (ספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"ג).

רש"י, בעקבות בראשית רבה, מסביר מדוע היו ללמך שתי נשים: "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה". על עדה מוסיף רש"י: "היא של פריה ורבייה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה".

עם זאת, גם לצלה נולדו שני ילדים, תובל קין ונעמה.

פנאנתאיזם

פנאנתאיזם (מיוונית: πᾶν "הכול"; ἐν "ב־"; ו־Θεός "אל") היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו.

הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.

בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפנאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.

מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה" (ארמית: "אין מקום הריק ממנו [מאלוהים]"), ו"שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו." (בראשית רבה ס"ח, ט'), לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק, בפרט על פי תלמידו הגדול הרב דוד כהן ("הנזיר") בספרו קול הנבואה. אך יש חוקרים שרואים את משנתם אלו כאקוסמיזם, לפיו היקום כפי שהוא נראה אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

כמו כן מצויה תפיסה זו גם בפלגים שונים של רוב ככל הדתות: נצרות, הינדואיזם, סיקיזם, אסלאם, גנוסיס ובודהיזם.

בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלהות אימננטית ועם זאת בהיות האל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים:

זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכל אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכל לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל.

הזרם האחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עמו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם - הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, והפנאנתאיזם מכיר במציאות שמעבר לטבע גם כן ולכן מזהה גם עמה את האל.

פסיקתא דרב כהנא

פסיקתא דרב כהנא היא מדרש ארץ ישראלי קדום על הקריאות בתורה ובהפטרות במועדים ובשבתות מיוחדות, כגון שבת של פסח וסוכות, שבת חנוכה ועוד.

מדרש זה קדום יחסית, והוא מתוארך לשלהי העת העתיקה בארץ ישראל, תקופתם של המדרשים הקדומים בראשית רבה וויקרא רבה.

צלה (דמות מקראית)

צִלָּה, אשתו השנייה של למך בן מתושאל, היא דמות מקראית הנזכרת בספר בראשית (פרק ד') בסדר הדורות שבין אדם לנח. שמות בניה: תובל-קין ונעמה.

למך שר לנשותיו, עדה וצלה: "עדה וצלה שמען קולי, נשי למך, האזנה אמרתי: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך, שבעים ושבעה".

רש"י, בעקבות בראשית רבה, מסביר מדוע היו ללמך שתי נשים: "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה". על צלה מוסיף רש"י "היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו". בפירוש זה יש קושי, שהרי צלה ילדה בן ובת. הפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מנסה ליישב קושי זה על פי הכתוב "וגם צלה ילדה", ודבריו: "דלהכי כתיב גם, כלומר אף צלה שנבחרה לתשמיש ילדה, ולא הועיל לה כוס של עקרין".

קהלת רבה

קהלת רבה (ידוע גם בשם: מדרש חזיתָ על שם הפסוק הפותח: 'חזיתָ איש מהיר במלאכתו') הוא מדרש אגדה על קהלת.

המדרש מחולק לארבעה חלקים וחלקים ממנו נמצאים במדרש רות רבה. מקורותיו הם מיצירות ארץ ישראל הקדומות ומהתלמוד הירושלמי ומהתלמוד הבבלי. עורכו הסתמך על כמה מסכתות מהתלמוד ומכאן יש חוקרים, אשר מתארכים את זמן חיבורו לתקופת הגאונים. המדרש עוסק במגילת קוהלת, שעורכו שואב ממדרשים אחרים כגון בראשית רבה, ויקרא רבה, שיר השירים רבה ופסיקתא דרב כהנא.

רבי חייא

רבי חייא (נקרא גם רבי חייא הגדול או חייא רובא) היה חכם מפורסם, שחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, בסוף המאה השנייה לספירה. היה בנו של אבא כרסלא מכפרי שבבבל.

ספרות המדרשים
מדרשי הלכה תנאיים

(200 לספירה עד 400 לספירה לערך)

מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספרי במדברספרי זוטאספרי דבריםמכילתא דברים
מדרשי האגדה הקלסיים

(400 לספירה עד 600 לספירה לערך)

בראשית רבה • איכה רבהפסיקתא דרב כהנאויקרא רבהאסתר רבה (פרשיות א-ו)
מדרשי תקופת הביניים

(600 לספירה עד 750 לספירה לערך)

שיר השירים רבהקהלת רבהרות רבהדברים רבהמדרשי התנחומאשמות רבה (פרשיות יב-מ) • מדרש שוחר טוב
המדרש המאוחר והילקוטים

(750 לספירה והלאה)

תנא דבי אליהופרקי דרבי אליעזרבמדבר רבהילקוט שמעוניפסיקתא זוטרתאמדרש הגדול • הגדות התלמוד (ילקוט) • עין יעקב

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.