בצלאל בר כוכבא

בצלאל בר כוכבא (נולד ב-1 בינואר 1941) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס הומבולדט לשנת 2014.[1]

Professor Bezalel Bar-Kochva
בצלאל בר כוכבא

חייו ופועלו

בצלאל בר-כוכבא הוא יליד תל אביב, בן למשפחה שהשתייכה על הפלג הדתי של התנועה הרוויזיוניסטית, נקרא על-שמו של סבו, בצלאל דיין-פרידנריך שכיהן כרב ראשי רשמי של העיר לודז' בראשית המאה העשרים (בצד הרב מייזל הידוע שהודח על ידי השלטונות הרוסיים). לשם משפחתו אין קשר לעיסוקיו האקדמיים: השם אומץ על ידי אביו עם עלייתו מרוסיה בשנת 1914. הוא למד 12 שנים בבתי ספר דתיים, מהן שמונה שנים ב"כיתה תורנית", שבה למדו גמרא 5-4 שעות ביום. בצה"ל שרת בתפקידים שונים, בין השאר במשך למעלה משנה כקצין ידיעת הארץ של פיקוד המרכז.

את התואר הראשון סיים באוניברסיטה העברית בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ומקרא. הוא למד לתואר שני, תחילה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית ולאחר מכן בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. את הדוקטורט קבל בפקולטה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, שם למד בשנים 1972-1969. נושא עבודת הדוקטור היה: "The Organisation and Social Structure of the Seleucid Army" בהדרכת גאי תומפסון גריפית. בין הבוחנים של העבודה נמנה סר מוזס פינלי, מגדולי ההיסטוריונים החברתיים במאה העשרים. העבודה הומלצה על ידי הבוחנים לפרסום ב"קיימברידג' יוניברסיטי פרס".

בשנת 1973 התמנה כמרצה באוניברסיטת תל אביב[2] בחוגים להיסטוריה של עם ישראל (תקופת הבית השני), היסטוריה כללית ולימודים קלאסיים (היסטוריה וספרות של יוון הקלאסית ושל התקופה ההלניסטית). בשנת 1976 התמנה כמרצה בכיר ועבר ללמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל בלבד. בשנת 1980 התמנה כפרופסור מן המניין (בדילוג על דרגת פרופסור חבר). בשנת 2002 הופקד על הקתדרה החדשה על שם יעקב מ. אלקוב להיסטוריה של היהודים בעולם העתיק. בר כוכבא יצא לגמלאות בשלהי שנת 2010.

בשנים 1983-1980 שהה בגרמניה כעמית מחקר של מוסד אלכסנדר פון הומבולדט ושל מכון מקס פלאנק. בשנת 1989 נתמנה פרופסור להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת קונסטנץ. ארבעת ספריו ראו אור בשתים מהוצאות היוקרה האקדמיות ("קיימברידג' יוניברסיטי פרס", אנגליה, ו"יוניברסיטי אוף קליפורניה פרס", ברקלי). כמו כן פרסם למעלה מ-60 מאמרים, רובם בעברית, בעיקר בכתבי העת "תרביץ" ו"ציון". ספרו The Image of the Jews in Greek Literature, נבחר כ"אחד הספרים הבולטים (outstanding) של שנת 2010 (בכל המדעים) על ידי "Choise", המגזין של הספריות האקדמיות בארצות הברית, שליד איגוד המכללות ואוניברסיטאות המחקר האמריקניות, וכאחד משני הספרים הבולטים ביותר בלמודים הקלאסיים.

בצלאל בר כוכבא מתמחה בחקר ההיסטוריה של ארץ-ישראל ושל יהודי התפוצות בימי הבית השני, וכן בחקר העולם היווני-הלניסטי. בנוסף לכך פרסם מספר מחקרים על תקופת המשנה והתלמוד. מחקריו עוסקים במגוון רחב של נושאים, החל מהיסטוריה מדינית צבאית וחברתית, גאוגרפיה היסטורית, דמוגרפיה, אפיגרפיה ונומיסמטיקה, וכלה בהיסטוריה אינטלקטואלית, פילוסופיה, היסטוריוגרפיה ואתנוגרפיה. כמו כן הרבה לעסוק בשאלות מתודולוגיות של חקר ארץ ישראל ומדעי היהדות. בסך הכל פרסם חמישה ספרים וכשמונים מאמרים.

בשנות ה-80 של המאה ה-20, הציע על סמך הטקסטים ההיסטוריים, למפות את מיקומה של מצודת החקרא בעיר דוד. ב-2015 נתגלו שרידי המצודה בחפירות הארכאולוגיות בחניון גבעתי שבעיר דוד.

בצלאל בר כוכבא נשוי לבינה לבית שוובל, ואב לשתי בנות.

ספריו

הצבא הסלאוּקי

מחקר מקיף על הצבא של האימפריה ההלניסטית הגדולה (312–63 לפני הספירה) שהשתרעה בשיאה מגבולות הודו ועד הים האגאי. הספר, שהוא הראשון שהוקדש לנושא, נכתב למעשה כהכנה לקראת כתיבת ספר מקיף על מלחמות החשמונאים, בהנחה כי אין אפשרות להבין כהלכה מאבקים צבאיים ומדיניים מבלי להכיר תחילה את שני הצדדים המתמודדים. חלקו הראשון של הספר משחזר את ארגונו של הצבא הסלאוקי, ההרכב הלאומי של היחידות השונות, ההתיישבות הצבאית, ההרכב החברתי של יחידות העילית ודרך גיוסן, החיילות השכירים, הוואסאלים ובעלי הברית, ההרכב הטקטי והחימוש, מערכת וסולם הפיקוד, ושיטות אימון ומשמעת. הפרק המרכזי, המבוסס על עבודת הדוקטורט של בר-כוכבא, מוקדש להתיישבות הצבאית בממלכה הסלאוקית: מינוח, ראשיתן של המושבות, ריכוזן הגאוגרפי, עיסוקם הקודם של המתיישבים, מוצא אתני ושאלת מוצאם האתני של "המוקדונים", אמנוֹת היסוד של המושבות והחוזים של המתיישבים עם השלטונות המרכזיים, הבעלות על הקרקע וסדרי ההורשה, נאמנות בני המושבות לבני השושלת הלגיטימית, המחויבות הצבאית, שמירת הכושר הצבאי, וההגנה המרחבית. הניתוח של שיטת הגיוס של "המשמר המלכותי" מקרב הבנים המוכשרים של המתיישבים הצבאים, והסבתם, עם הפרישה משירות במשמר המלכותי, לחיילי מילואים שמהם הורכבו יחידות הפלנקס, משמש בידי בר-כוכבא להסברת היתרון הצבאי של האימפריה הסלאוקית על פני המעצמות ההלניסטיות האחרות, בעיקר על בית תלמי שפעל במצרים, ונאלץ לגייס מצרים ילידים לכוחות הפלנקס, וכך הביא עליו את התנוונותו ותבוסותיו בשדה הקרב (וגם מלחמות אזרחים שנמשכו פעמיים כימי דור).

החלק השני של הספר מנתח את האסטרטגיה והטקטיקה של המצביאים הסלאוקים כפי שהם מתגלים בקרבות הגדולים שנערכו באסיה הקטנה, בסוריה, בלבנון, בפרס וביוון (כגון באפסוס, בקרסטיקה, בפורפיריון, במעבר האלבורז, בתרמופולי ובמגנסיה), וכן בארץ ישראל (ברפיח ובפניאון-בניאס). בין השאר משחזר המחבר בפירוט רב את קרב רפיח (שנת 217 לפנה"ס) וקרב פניאון (שנת 200 לפנה"ס), שניים מן הקרבות הגדולים בתולדות ארץ-ישראל שהכריעו את גורל ארצות האגן המזרחי של הים התיכון. כל אלה משמשים בידי המחבר להבנת הרקע והסיבות ליתרון של הצבא הרומי על פני צבא בית סלאוקוס ולהשתלטות הרומית על המזרח.

יהודה המקבי

הספר משלב את מחקר הצבאות ההלניסטיים בכלל, וצבא בית סלאוקוס בפרט, את חקר ארץ ישראל, הטופוגרפיה של אתרי הקרבות והמסעות הצבאיים, וניתוח המקורות הארץ-ישראליים, היהודים הלניסטיים, והיוונים-רומיים, למחקר המערכות שהתנהלו בהר יהודה ובסביבתו. כולם גם יחד מעמידים בפרספקטיבה היסטורית-צבאית חדשה את המאבק הצבאי שניהל יהודה המקבי נגד חיילות המשלוח הממלכתיים שהגיעו מאנטיוכיה הבירה והכוחות המקומיים שסופחו אליהן (167-160 לפני הספירה).

חלקו הראשון של הספר מנתח את מקורות כוח האדם היהודי; סדר גודל הכוח, ההרכב הטקטי וחימושו של צבא יהודה המקבי בשני שלבי הלחימה (לפני ואחרי טיהור המקדש ב-164 לפסה"נ), בכללן שילוב פרשים וארטילריה בצבא היהודי (בשלב השני); את העוצמה המספרית, החימוש וההערכות הטקטית של הכוח הסלאוקי שהוצב ביהודה ושפלש אליה; יכולת הלחימה שגילה הצבא הסלאוקי בשטחים הרריים, גבעיים, ומישוריים שבארץ יהודה; הרכבם האתני של החיילות שנלחמו בארץ ישראל – יחידות העילית של בני המושבות הצבאיות, "המוקדונים" של הפאלנקס, חיל המצב הקפריסאי, השכירים התראקים והמיסיים, יחד עם יחידות נוספות של חיילות עזר מקומיים; המבנה המיוחד של שדות הקרב והשפעתם על מהלכי הקרבות; וכן את המוטיבציה, רוח הלחימה ורמת המשמעת של שני הצדדים. לאור כל אלה מעריך המחבר את מידת ההצלחה הטקטית והאסטרטגית של הכוחות היהודים בשלבים השונים, ואת ההשפעה שהייתה לפעילותו הצבאית של יהודה המקבי על השגת העצמאות היהודית (142 לפסה"נ), שמונה עשרה שנים לאחר נפילתו בשדה הקרב (שנת 160 לפסה"נ).

חלקו השני של הספר עניינו במקורות עצמם. הוא פותח בעיון מקיף על חקר המקורות של ספרי המקבים הראשון והשני (זמן, לשון, מחבר, אסכולות ספרותיות והיסטוריוגרפיות, ומטרות לאומיות ודתיות). עיקרו של חלק זה: פירוש מפורט לתיאורי הקרבות בספר מקבים א' ושיחזור מהלכי הקרבות המרכזיים (כגון בית חורון, אמאוס, בית צור, בית זכריה, חדשה ואלעשה). לספר מצורפים נספחים רבים המהווים מאמרים מקיפים בפני עצמם, כגון: ההסבה בחימוש, מבנה וטקטיקה שעבר המשמר המלכותי הסלאווקי לפני קרב בית זכריה; שאלת מיקומה של החקרא אשר בירושלים; המגעים הראשונים והמשא ומתן הדיפלומטי בין הסלאוקים, הרומאים והיהודים; מלחמה בשבת בימי הבית השני; והטקסים הדתיים ערב היציאה לקרב ופרק "משוח מלחמה" במסכת סוטה.

פסאודו-הקטאיוס, "על היהודים"; הלגיטימציה של יהדות הגולה

הקטאיוס איש אבדרה, שחי בסוף המאה הרביעית לפסה"נ, היה גדול האתנוגרפים היוונים ואבי האתנוגרפיה המדעית. ייחסו לו ספר בשם "על היהודים" ממנו הגיעו אלינו רק פרגמנטים ועדויות. במשך 1900 שנים, מאז ימי פילון איש גבל, ניטש ויכוח על מידת האותנטיות של החיבור. בר כוכבא מעלה בספרו כתריסר ראיות (כמה מהן חדשות) המראות כי החיבור הוא זיוף יהודי, וכן קובע את מקום מוצאו של המחבר האמיתי, שיוכו הקהילתי והשקפותיו בענייני דת ולאום, וכך פותח צוהר להכרת המאבק על הזהות הלאומית והדתית של יהודי מצרים.

הספר פותח בדיונים מקיפים על הקטאיוס איש אבדירה וחיבורו הגדול על ארץ מצרים ועמה, ועל הז'אנר האתנוגרפי בכללותו – המבנה האופייני של היצירות האתנוגרפיות ותכונותיהן האחרות, ותרומתו של הקטאיוס לז'אנר שהפכה אותו לאבי האתנוגרפיה המדעית. הדיונים אינם בבחינת סיכומים של המחקר הקיים, כי אם מחקרים לעצמם. כל אלה, יחד עם ניתוח פרטני של האנכרוניזמים ההיסטוריים והגאוגרפיים-היסטוריים שבחיבור (לרבות תיאורים אנכרוניסטיים רחבי ידיעה של ארץ-ישראל וירושלים), משמשים בידו כדי להוכיח כי החיבור "על היהודים" לא נכתב על ידי הקטאיוס איש אבדירה, וכן לקביעת הזמן האמיתי של החיבור הפסאודונימי.

חלקו השני של הספר עניינו בשחזור המבנה המקורי של החיבור ותכניו; זהותו של כותב החיבור המזויף; לאומיותו, מקומו, זמנו, השתייכותו הקהילתית, ובעיקר: מטרותיו ומסריו לבני זמנו. מתוך ניתוח ההתפלגות הפנימית של יהודי מצרים והמסרים הגלויים והסמויים של החיבור "על היהודים", מגיע בר-כוכבא למסקנה כי החיבור נכתב במצרים בסוף המאה הראשונה לפני הספירה (100-107 לפסה"נ), כלומר כמאתיים שנה לאחר זמנו של הקטאיוס, על ידי יהודי שנמנה עם הזרם "האורתודוקסי המתון". המחבר ניסה לשוות באמצעותו לגיטימיות לישיבתם של יהודים במצרים (דבר שנאסר למעשה על ידי התורה), וגם לתת טעם להמשך ההתיישבות היהודית בד בבד עם ייסודה והתפתחותה של המדינה החשמונאית בארץ ישראל. ההנמקה של המחבר: יש צורך בקיומה של קהילה יהודית חזקה ומשגשגת באלכסנדריה שתוכל להפעיל את השפעתה בחצר המלכות התלמית למען יהודי ארץ ישראל. בר-כוכבא מצביע על כך שהנמקה זו לא הייתה תלושה מן המציאות: לא אחת הצילה השדולה היהודית באלכסנדריה את המדינה היהודית מכיבוש זר, לרבות בראשית ימי אלכסנדר ינאי, זמן כתיבת החיבור. לדעת בר-כוכבא ניתן לראות בחיבור מעין "מניפסטו" של הזרם "האורתודוקסי המתון" שבקרב יהודי מצרים, ובו משתקפות לא מעט מתפיסותיו הדתיות (כגון: ההתנכרות המוחלטת ללימוד פילוסופיה; הלימוד הסלקטיבי של הלשון והספרות היוונית; השימוש בלשון העברית בלבד בבית הכנסת); היחס העוין לאמונות ולמנטיקה של העולם ההלניסטי; ההערצה של המקדש בירושלים וההתעניינות הרבה בו (כפי שהם עולים מן ההיכרות המדוקדקת של המחבר עם סדרי הפולחן שהיו נהוגים בירושלים); ההתנגדות למקדש חוניו במצרים, ועוד. בין הנספחים לספר: מחקר על מטבעות חזקיה, המפתח להבנת טיבה של האוטונומיה היהודית בסוף התקופה הפרסית, וכן מאמר על זמן חיבורה של איגרת אריסטאס.

התדמית של היהודים בספרות היוונית: התקופה ההלניסטית

הספרות הקלאסית מזכירה את היהודים רק החל מסוף המאה הרביעית לפני הספירה, דהיינו מראשית התקופה ההלניסטית. הספר מכיל ניתוח מקיף של האזכורים והתיאורים של היהודים וארצם בכתביהם של סופרים יווניים בני התקופה, היסטוריונים, אתנוגרפים, פילוסופים ונואמים, ביניהם כמה מן הדמויות המרכזיות בחיי הרוח של התקופה, כגון: תאופרסטוס, יורשו של אריסטו כראש האסכולה הפריפטטית; הקטאיוס איש אבדירה, אבי "האתנוגרפיה המדעית"; אגתרכידס איש קנידוס, גדול ההיסטוריונים שפעלו באלכסנדריה; פוסידוניוס איש אפאמיאה, הדמות האינטלקטואלית הדומיננטית בעולם היווני והרומי במאה השנייה והראשונה לפני הספירה; וכן אפולוניוס מולון, גדול הרטורים של העולם ההלניסטי. סופרים אלה, ועוד שבעה אחרים, נבחנים בקפידה לאור יצירתו הכוללת של כל סופר וסופר, הרקע האישי המיוחד לו, השקפותיו בענייני דת, חברה ומדינה, דרכו ההיסטוריוגרפית והספרותית ומטרותיו הדידקטיות, הז'אנר שבו כתב ומאפייניו של אותו ז'אנר בספרות התקופה, וכן לאור הסטראוטיפים האתנוגרפיים שרווחו בתקופתו.

על אלה נוספים חקר המקורות יחד עם ביקורת נוסח הטקסט. גישה מקיפה זו, שטרם ננקטה בחקר הסופרים הקלאסיים שכתבו על היהודים (למעט מספר חריגים), זורה אור על יחסם האמיתי של אותם סופרים לעם היהודי לטוב ולרע. בין השאר סבור בר-כוכבא כי בחלק מן המקורות היהודים משמשים רק כ"דגם" להמחשת רעיונות פילוסופיים, ולעיתים הם משרתים את מטרות מחברים במסגרת המאבק המר שניהלו ביניהן אסכולות ספרותיות, רטוריות ופילוסופיות, וגם במסגרת מאבקים פנימיים בין אנשי אותה אסכולה. היהודים אף משמשים לא אחת בידי פילוסופים סטואיים וניאו פלטוניים לא יותר מאשר "מסווה" לשם מתיחת ביקורת – שסכנות בצידה – על הסדרים הפוליטיים והחברתיים הקיימים, ובייחוד על האמונות והפולחנות הדתיים הרשמיים של העולם ההלניסטי והרומי.

משום כך מיוחסים ליהודים השקפות ומנהגים שאינם תואמים את המידע שבידינו על יהדות התקופה. מסקנה זו כוחה יפה גם לכמה מן התיאורים הגאוגרפיים של ירושלים וארץ ישראל, הרחוקים מאד מן הריאליה. בר-כוכבא דן גם בשאלה האם אכן סופרים יוונים שקדמו לתקופה ההלניסטית. כגון פיתגורס ואריסטו, הזכירו את היהודים ושבחו אותם (כפי שהיו סבורים סופרים יהודים הלניסטיים, אבות הכנסייה, וגם לא מעט חוקרים מודרניים), ומה מקורו של המיתוס על ראשית החכמה היוונית בתורת היהודים.

במסגרת הדיון על הסופרים היוונים שגילו יחס עוין היהודים, מוקדש מקום רחב גם לעיון בשלוש העלילות המרכזיות נגד היהודים: עלילת המצורעים, "עלילת הדם" העתיקה ועלילת החמור. הספר משחזר את שתי הגרסאות של "עלילת הדם" ההלניסטית, וחושף את מקורותיהם המצריים של שתי הגרסאות ואת גלגוליהן במשך השנים. כן משחזר הספר את הגלגולים המורכבים של העלילה בדבר מציאותו של פסל חמור (או ראש חמור) ב"קודש הקודשים" אשר במקדש ירושלים.

רשימת פרסומים

ספרים שכתב

1. The Seleucid Army, Cambridge University Press, Cambridge 1976, 306pp. (10 impressions; second impression, 1979, emended).

2. Judas Maccabaeus: The Jewish Struggle Against the Seleucids, Cambridge University Press, Cambridge 1989 (paperback edition, Cambridge 2002), 688pp.

ראשיתו בספר העברי: מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, הוצאת יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון, ירושלים תשמ"א, 429 עמ'. הספר נכתב מחדש באנגלית ונוסף לו חומר רב; הנוסח האנגלי כפול למעשה בהיקפו מן הספר העברי. זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1982.

3. Pseudo-Hecataeus "On the Jews": Legitimizing the Jewish Diaspora, University of California Press, Berkeley 1996, 396pp. (paperback edition - 2010)

4. The Image of the Jews in Greek Literature; The Hellenic Period. University of California Press, Berkeley 2010, 620pp.

עריכה מדעית

מאמרים נבחרים

  • מעמדו ומוצאו של חיל המצב בחקרה אשר בירושלים ערב הטלת גזירות הדת", ציון לט (תשל"ג), עמ' 47-32.
  • "On the Sources and Chronology of Antiochus I's Battle Against the Galatians", Proceedings of the Cambridge Philological Society 119 N.S. 19 (1973), pp. 1-10.
  • "Notes on the Fortresses of Josephus in Galilee", Israel Exploration Journal 24 (1974), pp. 108-116.
  • "Menas' Inscription and Curupedion", Scripta Classica Israelica I (1974), pp. 14-23.
  • "Manpower, Economics and Internal Strife in the Hasmonean Kingdom", in: H. van Effenterre (ed.), Armées et fiscalité dans le monde antique", Centre national de la recherche scientifique, Paris 1977, pp. 167-197
  • "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגרפיה", תרביץ סב (תשנ"ג), עמ' 132-115.
  • "יהדות ויוונות - בין מדע לפובליציסטיקה", תרביץ סג (תשנ"ד), עמ' 480-450.
  • "משולם היהודי, המנטיקה היוונית והקטאיוס איש אבדירה", היהודים בעולם ההלניסטי והרומי, ספר הזיכרון לפרופ' מנחם שטרן (ירושלים תשנ"ו), עמ' 334-313.
  • "אנטיוכוס 'החסיד' והורקנוס הטיראן - פרק בהיסטוריוגראפיה של מדינת החשמונאים", ציון סא (תשנ"ו), עמ' 44-7.
  • "על חג הפורים ומקצת ממנהגי הסוכות בתקופת הבית השני ולאחריו", ציון סב (תשנ"ז), עמ' 407-387.
  • "חג הפורים ומקומה של 'אסיה' בתקופת המשנה והתלמוד: 'גישה היסטורית' ו'היסטוריה אורתודוקסית'", סיני קכא (תשנ"ח), עמ' 85-35.
  • "התיישבות בני חוניו במצרים - הערות פילולוגיות", ציון סד (תשנ"ט), עמ' 229-221.
  • הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי בבקעת הירדן ושאלת זמנה של מגילת מלחמת בני אור, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 56-7
  • "חכמה יוונית - למחצה, לשליש ולרביע", סיני קכה (תש"ס), עמ' קיח-קלה.
  • מחקר תקופת הבית השני – הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 164-121
  • "'על אברהם והמצרים': חיבור יווני-הלניסטי או יהודי-הלניסטי?", תרביץ ע' (תשס"א), עמ' 352-327.
  • "לכל אחד גדליהו אלון שלו", מדעי היהדות 41 (תשס"א), עמ' 34-24.
  • "כיבוש העיר שומרון על ידי יוחנן הורקנוס - העילה למצור, ראשית היישוב היהודי בחבל עקרבא, והטופוגרפיה של מעשה הריסת העיר", קתדרה 106 (תשס"ג), עמ' 35-7.
  • על דוֹריס – אשתו הראשונה של הורדוס, קתדרה 110, טבת תשס"ד, עמ' 18-5
  • "תלמי מקרון - המליץ על היהודים בחצר באנטיוכיה", מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מוגשים לאוריאל רפפורט, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ו, עמ' 56-41.
  • "המלחמות הסוריות - מלחמת מאה השנים בין המעצמות הגדולות על גורלה של דרום סוריה וארץ ישראל: רקע, נסיבות ומהלכים", אריה שמואלביץ (עורך), זירת קרב: קרבות ההכרעה בארץ ישראל, תל אביב, תשס"ז, עמ' 85-59.
  • ירושלים וסביבותיה במונוגרפיה סלאוקית מראשית ימי המדינה החשמונאית?, קתדרה 128, תשס"ח, עמ' 5-22
  • "פיתגורס, הרמיפוס והיהודים; לשאלת ראשיתו של המיתוס בדבר מקור הפילוסופיה היוונית בתורת היהודים", ציון ע"ג (תשס"ח), עמ' 451-407.
  • "אישיותו של הורדוס: היסטוריה ופסיכיאטריה", ציון עז ב (תשע"ב), עמ' 277-255.

ספרים בכתיבה

1. The Jewish People and its History in the Writings of Greek and Latin Augustan Authors.

2. The Hasmonaean State: History, Sources and Studies.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרס הומבולדט לפרופ' בצלאל בר-כוכבא על חקר ההיסטוריה היהודית העתיקה, באתר אוניברבסיטת תל אביב
  2. ^ מינויים והעלאות בדרגה באוניברסיטת תל-אביב, דבר, 24 באפריל 1973
אלעזר החורני

אלעזר החורני (בנוסח המקור היווני: אלעזר אֲוָרָן, ידוע גם כאלעזר המכבי; ? — 162 לפנה"ס) היה בנו של מתתיהו החשמונאי ואחיו של יהודה המכבי. נודע בגלל מותו ההרואי בקרב בית זכריה במבצע התאבדות לחיסול פיל שחשב שעליו נמצא מנהיג האויב.

מעט מאוד ידוע על אלעזר, מלבד סיפור מותו ההרואי. על פי מגילת אנטיוכוס, מתתיהו הכהן ראה בו את הקנאי שבאחים, דוגמת פנחס בן אלעזר הכהן. בספר חשמונאים ב' (פרק ח, 23) מסופר שאלעזר קרא לפני החיילים מספר הקודש לפני היציאה לקרב.

הוא נקרא ה"חורני" מכיוון שמקום מגוריו היה בית חורון.[דרוש מקור]

בקכידס

בקכידס (או בכחידס; ביוונית: Βακχίδης) היה מושל ומצביא בכיר של הממלכה הסלאוקית, שהגיע לארץ יהודה בשנת 161 לפנה"ס, כדי למנות את אליקים לכהן גדול ולנשיא. בקכידס ששהה ביהודה מספר שנים, להשגיח מקרוב על מרד החשמונאים, ניהל ביהודה מספר קרבות, שהמוצלח שבהם היה קרב אלעשה.

בר כוכבא (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

דיודורוס סיקולוס

דיודורוס סיקולוס (ביוונית: דיודורוס סיקליוטס, Διόδωρος Σικελιώτης; בלטינית: Diodorus Siculus; ‏90 – 21 לפנה"ס לערך) היה היסטוריון יווני מאגיריום (אגירה) שבסיציליה.

יברוד

יברוד (בערבית: يبرود) הוא כפר ערבי ברשות הפלסטינית השייך לנפת רמאללה ואל-בירה. בכפר כ-644 תושבים, כולם מוסלמים. רוב התושבים מתפרנסים מחקלאות, מסיק זיתים ומרעה צאן.

הכפר שוכן כ 13 ק"מ צפונית לרמאללה בסמוך לכביש 60, מערבית לעיירה סילואד ומעט צפונית ליישוב היהודי עפרה ולעיירה הערבית עין יברוד.

יברוד שוכן על חורבה שהייתה מיושבת ברציפות מן התקופה הישראלית ועד לימי הביניים. בכפר שרידים קדומים רבים כמו: במה עתיקה הבנויה מאבני שחק ובמרכזה מיש קדוש, קברי שיח'ים הבנויים על מבנים עתיקים, בית בד קדום ומצודה הרוסה מתקופת מרד הפלחים בה נמצאו כתובות מהמאה התשיעית.

על פי מסורת מקומית מקור השם יברוד נגזר מהמילה ברד (=קר) ומציין את האקלים הקר השורר בכפר בשל מיקומו הגבוה.. יהושע מאיר גרינץ וזאב וילנאי הציעו לזהות את הכפר עם "ארבל" המוזכרת בספר חשמונאים א, אולם בצלאל בר כוכבא וחוקרים נוספים זיהו אותה בגליל.כיום קיימת שכונת יאברוד ליד דמשק (ממנה נשיא ארגנטינה לשעבר קרלוס מנם), על שם הכפר יאברוד שהיה קיים במקום. בשכונה זו נמצא מקדש ליופיטר, ויש הטוענים כי השם יאברוד הוא שיבוש ערבי לשם זה, שהיה לכפר בתקופה הרומית.

יהודה המכבי

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית.

כתב יד (העתק)

עותק של יצירה שנכתב ביד נקרא כתב יד. במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתיבה ידנית הייתה הטכניקה ליצירת עותקים נוספים של יצירה כתובה לשם הפצתה. אך גם לאחר המצאת הדפוס, המשיכו להיכתב כתבי יד, אף כאלו שהועתקו מספרים מודפסים, בגלל חוסר זמינות הדפוס במקומות נדחים, עלויות גבוהות של ספרים, סיבות דתיות, רדיפות של השלטון וסיבות אחרות.

ממלכת החשמונאים

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

מעטים מול רבים (חנוכה)

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית ובסיסו תאולוגי לאור אזכורים מספר בתנ"ך של מלחמות עם ישראל בהן נטו יחסי הכוחות לטובת האויב, בהקשר של סיפור חג החנוכה, מלחמת העצמאות ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, לפיו יהודה המכבי וצבא המורדים עליו פיקד, אשר סבל מנחיתות מספרית וממחסור בנשק ובחימוש, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במסגרת מאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

לתפיסת "מעטים מול רבים" בהקשר של חג החנוכה ומרד החשמונאים, יש בסיס היסטורי. מהמחקר ההיסטורי העוסק במרד החשמונאים עולה כי ברוב הקרבות שנערכו במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, היו קרבות בהם יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים היו שווים, ועל פי הערכות חלק מהחוקרים, במספר קרבות (קרב אמאוס וקרב חדשה) צבא המורדים היהודים אף נהנה מעדיפות מספרית על הצבא הסלאוקי.

מרד החשמונאים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

עלילת קורבן האדם

עלילת קורבן האדם הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה היהודים מקריבים קורבנות אדם, ובפרט בבית המקדש שלהם, ונוהגים בקניבליזם.

העלילה נחשבת בעיני החוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו נגד היהודים בעת העתיקה (שתי האחרות היו עלילת החמור ועלילת המצורעים). המקורות הידועים לעלילה זו הם אפיון ודמוקריטוס.

קרב אלעשה

קרב אלעשה היה הקרב השמיני במרד החשמונאים והתרחש באפריל 160 לפנה"ס בין כוחות החשמונאים לכוחות סלאוקיים באזור רמאללה. בקרב נחלו החשמונאים תבוסה קשה ומצביאם יהודה המכבי נהרג. אף על פי כן, המשיכו אחיו של יהודה, יונתן ושמעון, להנהיג את המורדים, לשמור על בניין הכוח הצבאי ולשנות אופי המרד ללוחמת גרילה ממדבר יהודה. על אף רדיפותיו העיקשות של מפקד הצבא הסלאוקי בקכידס, מעמדם של החשמונאים רק הלך והתעצם, ותוך עשר שנים מונה יונתן למושל, עד שבשנת 142 לפנה"ס הצליחו החשמונאים להשיג עצמאות ליהודה.

קרב אמאוס

קרב אמאוס הוא הקרב השלישי בסדרת הקרבות בין החשמונאים לממלכה הסלאוקית במסגרת מרד החשמונאים שהתרחש בסתיו של שנת 165 לפנה"ס ליד אמאוס. לאחר שתי מפלות של הצבא הסלאוקי, יצאו ניקנור בן פטרוקלוס וגורגיאס, בראש צבא גדול וכוח עזר רב למבצע לדיכוי המרד, נגד יהודה ואנשיו. קרב אסטרטגי מזהיר זה גילה כישורים צבאיים מעולים אצל החשמונאים, והסתיים בניצחון מובהק של יהודה המקבי ואנשיו, שנשק ושלל רב נפל בחלקם.

קרב בית זכריה

קרב בית זכריה הוא הקרב החמישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שהתחולל ככל הנראה בשנת 162 לפנה"ס בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. עילת הקרב היה המצור של יהודה על מצודת החקרא. הקרב שהסתיים בתבוסת המורדים, היה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים.

הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות. במלחמת השחרור נערך באזור זה קרב ג' בשבט (ב-14.1.48).

קרב בית חורון (166 לפנה"ס)

קרב בית חורון שנערך בשנת 166 לפנה"ס, במעלה בית חורון על אחת השלוחות הצפון-מערביות של הר יהודה, בין סירון והחיילים הסלאוקים לבין יהודה ואנשיו. היה זה הניסיון השני של האימפריה הסלאוקית לדכא את מרד החשמונאים. אך ניסיון זה כשל. הצבא הסלאוקי נפל למארב של המורדים בדרך הררית, קשה למעבר, הובס ונרדף.

קרב בית צור

קרב בית צור, הקרב הרביעי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שנערך בשנת 164 לפנה"ס, הוא העימות הישיר הראשון בין המורדים לדרג מדיני בכיר של האימפריה הסלאוקית. התערבות זו של הדרג הבכיר נבעה מכישלון המושלים המקומיים לדכא את המרד ולהחזיר את השקט ליהודה. הקרב הסתיים בניצחון החשמונאים, טיהור וחנוכת בית המקדש, והסכמה סלאוקית לתת ליהודים חופש דת.

קרב חדשה

קרב חדשה ("אדסה") הקרב השביעי במרד החשמונאים, התנהל ב-161 לפנה"ס בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי מצפון לירושלים, והסתיים בניצחון המכבים ובנפילת המצביא הסלווקי.

קרב כפר שלמא

קרב כפר שלמא הקרב השישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, התרחש בשנת 162 לפנה"ס בין יהודה המכבי ואנשיו לכוח צבא סלאוקי בפיקודו של ניקנור, מצפון ירושלים, בגבעה מול גבעון בין קלנדיה לגבעת זאב, והסתיים בניצחון המורדים ונסיגה של ניקנור לירושלים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.