בצלאל

בצלאל היא מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

ממוקם בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
BezalelLogo
בניין האקדמיה הלאומית הישראלית לאומנויות ועיצוב "בצלאל" בקמפוס האוניברסיטה העברית - הר הצופים
מוטו האקדמיה הלאומית הישראלית לאומנויות ועיצוב
תאריך ההקמה 1906
סוג מכללה אקדמית
סטודנטים לתואר ראשון 1,911[1]
סטודנטים לתואר שני 205[1]
סטודנטים מתוקצבים 2077[2]
מיקום ירושלים, ישראלישראל
קואורדינטות 31°47′35″N 35°14′50″E / 31.79306°N 35.24722°E
http://www.bezalel.ac.il
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2
 
בצלאל
בצלאל

בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות, 1906–1929

Lilien, efraim moses sketch for a carpet
"חתונה אלגורית" (1906) מתווה לשטיח מאת אפרים משה ליליאן. צבעי-שמן, פחם ועיפרון על בד, 185x305.5 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
Bezalel 2011
הבניין ההיסטורי של האקדמיה בצלאל במרכז ירושלים
Bezalel
בניין האקדמיה בצלאל על רקע ים המלח, 2009

הקמת בצלאל 1903–1907

Taytu Betul House Adler Street 01
בניין בצלאל הראשון 19061908 ברח' שאול אדלר 7 – בית הקיסרית טאיתו, שנבנה כאכסניה לצליינים אתיופיים, על ידי מנליק השני, קיסר אתיופיה
Bezalel, 1913
בניין בצלאל בשנת 1913 ברחוב שמואל הנגיד 12
Migdal david008
ביתן בצלאל בשער יפו 1911
דואר היום 3 באוקטובר 1919
פרסומת לתוצרת בצלאל שנמכרה בביתן בית הספר בשער יפו
חצר בצלאל
חזית בניין בצלאל ההיסטורי המשמש כיום את המחלקה לאדריכלות
Bezalel Academy stamp 1957
בול דואר ישראל לכבוד יובל בצלאל, 1957
Bezalel tiles, 1920s
אריחי קרמיקה מתוצרת בצלאל, שנות ה-20
Schatz house Jerusalem
קרמיקה מקורית בכניסה לבית שץ מאחורי בי"ס בצלאל במרכז העיר

היוזמה להקמת בית הספר לאומנות בצלאל הייתה של הפרופסור בוריס שץ. שץ, יליד קובנה אשר בליטא, פרש בגיל צעיר מלימודיו בישיבה כדי ללמוד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. הוא זכה לפרסום רב בזכות פסלו "מתתיהו החשמונאי", ועקב כך קיבל הזמנה מפרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית הבולגרית לאמנות.

בראשית שנת 1903 נפגש בוריס שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. בפגישה ביקש שץ לקדם את רעיונו להקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל.[3] השם שבחר שץ עבור בית הספר היה מחווה לבצלאל בן אורי, האמן המקראי המוזכר בספר שמות כמי שאחראי להורות את האמנים כיצד לבנות את המשכן וכליו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

עד אותה עת גיבש לעצמו שץ תודעה לאומית-יהודית שהושפעה ממגמות לאומיות ואתנוגרפיות שנחשף אליהן במסעותיו בעולם. תודעתו זו הלכה וגדלה ובהמשך קיבלה משנה חשיבות בעקבות השתתפותו ב"תערוכה העולמית", שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904.[4]

עם מותו של הרצל בשנת 1904 החל שץ בניסיון לגייס תומכים ותורמים נוספים לרעיון הקמת בית הספר. בשנת 1905 שהה שץ בברלין במטרה לצקת כמה מפסליו.[5] בעת שהותו שם נפגש שץ עם עסקנים ציוניים ובייחוד עם אוטו ורבורג ופרנץ אופנהיימר, שפעלו להגשמת חזונו. בינואר החליטה הנהגת התנועה הציונית בגרמניה, שנשלטה בידי תומכי "הציונות המעשית", לתמוך ברעיון של שץ ואף להקים ועד מייסד להקמת בית מדרש לאמנות בירושלים. בנוסף החלה בגיוס מעשי של תרומות לשם הקמת בית הספר. עוד באותו החודש חיבר ועד ההקמה של בית הספר מסמך שפורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנויילנד" (1906), ועליו היו חתומים שץ, אפרים משה ליליאן, הרמן שטרוק, הירש הילדסהיימר, וארבורג, אופנהיימר וזליג סוסקין. המסמך הציג את התפיסה הציונית שראתה ביישוב א"י ובעידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האומנות – משימה עליונה. דרך זו נועדה לשחרר את היישוב היהודי מכספי "החלוקה" לטובת דרך של יצרנות ועצמאות כלכלית. וארבורג הציג את התוכנית במסגרת "הקונגרס הציוני העולמי" השביעי שנערך בבזל וזכה לתמיכה רחבה בתוכנית. ב-8 באוקטובר 1905 נרשם "בצלאל" כאגודה שיתופית גרמנית[6] שמטרתה הייתה "קידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות".[7]

בסופה של שנת 1905 היה שץ עסוק בגיוס תרומות נוספות לבית הספר, אולם נתקל בקשיים רבים לאחר שמרבית המוסדות היהודיים היו עסוקים בשיקום הקהילות היהודיות לאחר "פרעות הטירונים" ופרעות "המאות השחורות" ברוסיה. בנוסף עסק שץ בבחירת תלמידים לבית הספר וברכישת חומרי עבודה ועזר ובבחירתו של מורה נוסף לציור, רישום ואמנות שימושית שהיה עתיד להצטרף אליו ואל ליליאן כסגל ההוראה של בית הספר.

בדצמבר[8] הגיע לארץ ישראל יוליוס רוטשילד - המורה הנבחר - בספינת קיטור מגרמניה ואילו שץ וליליאן הגיעו לירושלים ב-17 בינואר 1906 דרך קונסטנטינופול ובירות.[9] בואם היווה אירוע משמעותי בחיי העיר. ב-19 בינואר, לדוגמה, מופיעה על בואם בעיתון "השקפה". ב-18 בינואר קיבל שץ, על פי "השקפה", 40 תלמידות מתוך כ-400 מועמדות, שביקשו להתקבל למחלקת השטיחים בבצלאל.

הקמת בצלאל התבססה על ניסיונו של שץ בניהול האקדמיה הבולגרית לאומנות במשך עשור. בחזונו ראה שץ את בצלאל כמקור פרנסה לכאלף משפחות,[10] תהליך שהתרחש באקדמיה לאומנות בסופיה. בית הספר כלל בתחילה שתי מחלקות,[11] מחלקה לאומנות ומחלקה למלאכה. התלמידים הראשונים של בית הספר היו ברובם יהודים מאירופה אשר נבחרו בקפידה על מנת שישמשו מנהיגים ומובילים בבצלאל בשנים הבאות. המחלקה למלאכה כללה בית חרושת לשטיחים, וכן שיעורי ערב לפועלים. לשם כך הזמין שץ מרחבי הארץ פועלים לירושלים על מנת להשתלם במלאכת הסתתות. פועלים אלו למדו את מלאכתם מסתתים תימנים במשך היום ובערבים השתלמו באומנות בבצלאל.

בתחילת פעילותו שכן בית הספר בבית הקיסרית טאיתו בשכונת החבשים. אחת המשימות הראשונות שהוטלו על בית הספר ומוריו הייתה לעצב דגמי שטיחים שייוצרו בבית המלאכה הראשון שהוקם בצלאל. המתווה של ליליאן "חתונה אלגורית" (1906), שנועד לשמש כמתנה לדוד וולפסון, ראש הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, שיקף את רוחו המתגבשת של בית הספר בכל הקשור להשפעת האר נובו האירופי בשימוש בדגמים עיטורים "מזרחיים" ובהשפעה של אמנות עתיקה מן המזרח הקרוב. מתווה זה לא נארג לבסוף וגם המתווים הנוספים שליליאן אמור היה ליצור לא הושלמו בשל סכסוך בין ליליאן לשץ.[12]

לאחר שעזב ליליאן את בית הספר הוטל על רוטשילד להשלים את תכנון מתווי השטיחים עבור בית הספר, אולם אף הוא לא סיים את המלאכה. בשנת 1907 פוטר רוטשילד ממשרתו משום שקבוצת סטודנטים התלוננה על רמתו המקצועית. גדעון עפרת מציין בעניין זה את קרבתו המשפחתית של רוטשילד אל אפרים כהן רייס, מנהל חברת "עזרה" והמפקח על הוצאות שץ ובצלאל בפני הוועד בברלין, קרבה שהשפיעה כנראה על יחסו השלילי של שץ אליו.[13]

1908–1912

דרך הפעולה של "בצלאל", שהתוו שץ והוועד הגרמני של בית הספר, כללה הפרדה בין מלאכת התכנון ועיצוב פריטי האמנות, שנעשתה על ידי מורי בית הספר ותלמידיו, ובין סדנאות העבודה שהכשירו אומנים. החפצים שיוצרו בבתי המלאכה נמכרו בתערוכות שונות שארגן שץ באירופה ובארצות הברית. כמו כן הוקם בשנת 1912 "ביתן בצלאל" ליד שער יפו והוא כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל. עד לשנת 1911 הגיע מספר עובדי הסדנאות לכ-259. בין עובדים אלו הייתה קבוצה של כ-70 ילדים מתחת לגיל 12 שהועסקו בסדנאות כפועלים.

עיצובן הרוחני של סדנאות אלו הושפע מאוד מתנועות אומנות אירופיות, כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" של ויליאם מוריס, מהגותו של ג'ון ראסקין ואחרים. יצירות האומנות של בצלאל נשענו על עבודה ידנית עמלנית. אחד הביטויים להשפעות אלו הייתה הקמתה של "מושבת בצלאל" בבן שמן, שהוקמה בשנת 1910 ובה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה. את המושבה ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.[14]

בשנת 1908 נפטר שמואל הירשנברג, שהגיע לבית הספר כמורה לציור במקומו של רוטשילד בשנת 1907. מותו הותיר את שץ כמורה היחיד לאמנות בבית הספר.[15]בשנים לאחר מותו היווה הניסיון לאיוש משרה זו כר למאבקים בין שץ לוועד המפקח בגרמניה.[16] נוסף על כך, תקופת שהותו הקצרה של הירשנברג, שאמנותו התמקדה בתיאור ריאליסטי-אקדמי ובנושאים מהווי היהודים בגולה, לא הצליחה להשאיר את חותמה על האמנות שהתהוותה בבצלאל של אותה עת.[17] מבחינה סגנונית הכילו העבודות את השפעה של ה-"אר נובו" וה-"יוגנדסטיל" בעיצוב הקומפוזיציות, בנטייה לדקורטיביות ובשימוש בדגמים עיטוריים. אולם עיצוב הדמויות והנוף הושפע דווקא מן האמנות הקלאסית והנאו-קלאסית. מבחינה איקונוגרפית הציגו העבודות גם את השאיפה ליצירתה של אמנות "מזרחית" המעוצבת בקווים אירופיים.

אחד האמנים שהשפיעו יותר מכל על תוצרת בצלאל היה זאב רבן, שהגיע לבצלאל בשנת 1912 ולימד במחלקות המִּקְשָה (ריקוע ותבליט), הפיסול והרישום. עד שנות העשרים הפך רבן למעצב העיקרי של בית הספר, והיה אחראי על עיצוב דגמים למחלקות בית הספר השונות. בין העבודות הידועות שעיצב רבן היו אריחי הקרמיקה המעטרים בתים רבים בתל אביב, כיסא אליהו (19161925) וארון הקודש שהוצג ב-1921 בתערוכה הראשונה במגדל דוד. חלק מיצירותיו של רבן ובצלאל יוצרו בסדנאות חיצוניות לבצלאל כגון בית המלאכה "מנורה" שהקים רבן עם מאיר גור אריה ובית המלאכה "שרא"ר" ועל ידי אמנים כגון הצורף יחיא ימיני.[18] למעשה בשם "בצלאל" הופיעו מבחר גדול של חפצי אמנות שימושית של בתי מלאכה שונים, חלקם של אנשי בית הספר לשעבר, שניצלו את השם לשם קידום מוצריהם.[19]

אבל פן, שהגיע ל"בצלאל" בשנת 1913, הביא אל האמנות הבצלאלית גישה שונה לרוח הלאומית-סמלית של שץ ורבן. יצירתו האיורית של רבן הושפעה מרומנטיקה אירופית ותפיסות אוריינטליות.

עם המורים הנוספים בבית הספר נמנו מספר גדול יחסית של אמנים, זאת בשל התחלופה הגדולה של מורי בית הספר ובשל התרחבותו. עד שנת 1912 צמח מספר התלמידים בבית הספר ל-380 ומספר הסדנאות גדל במידה רבה ונפתחו סדנאות גילוף בעץ, סדנת צילום, מחלקת תחרים ועוד.[20] בין המורים ניתן לציין אמנים כגון אהרון לחובסקי, מאיר גור אריה, שמואל בן-דוד, אלכסנדר פן, אהרן שאול שור, אריך גולדברג, אדולף ברמן, שמואל לוי, אברהם בר-אדון ואחרים.

במסגרת בצלאל הקים שץ מוזיאון ('בית נכות' בלשון התקופה) שמטרתו העיקרית הייתה לשמש מקור לימוד והשראה לתלמידי בית ספרו. המוזיאון כלל חפצי אומנות אשר נתרמו מפעילים ציוניים ואומנים יהודים מאירופה, עתיקות שנמצאו בארץ ונתרמו לבצלאל, וכן אוסף זואולוגי אשר נוהל על ידי ישראל אהרוני. אהרוני, המכונה ה'זואולוג העברי הראשון', הגיע לירושלים במטרה להיות מורה לעברית בבצלאל, אך בעקבות הצלחתו כזואולוג תרם למוזיאון בצלאל פוחלצים של חיות ואוסף ציפורים. חלקם הושגו על ידי יחזקאל חנקין שעבד כצייד עבור אהרוני.

בצלאל שימש כמרכז תרבות בירושלים, ובמסגרתו ניתנו הרצאות פופולריות לקהל הרחב בנושאים שונים, נערכו תערוכות של עבודות התלמידים וכן נשפים.

בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה

מראשית קיומו היה "בצלאל" נתון בקשיים כספיים תמידיים. נוסף על כך, בוריס שץ ניהל סביב בית הספר מאבקים שונים. מן הצד האחד הם היו שקועים במאבקים משפטיים כנגד סוחרים ובעלי בתי מלאכה על השימוש המסחרי בשם "בצלאל", ומן הצד האחר נאבקו שץ ותומכיו עם הוועד בברלין על השליטה האמנותית והמנהלתית בבית הספר.[21] פריצת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הקשתה עוד יותר על בית הספר בשל הניתוק מברלין והקושי הגובר בגיוס תרומות ותלמידים לבית הספר. בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 אף נשלחו תלמידי בית הספר לשירות צבאי במסגרת הצבא העות'מאני, בעוד תלמידים אחרים שהיו תושבי מדינות נייטרליות עבדו במושבות שונות בשרון בחקלאות, ביקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון או במחנות עבודה כגון מחנה "עֵמֵלִיה" בבאר שבע. חלק משכרם של אותם תלמידים נועד למימון פעילותו של בית הספר.[22] שיאו של משבר זה היה ב-1917, אז נסגר בית הספר לכמה חודשים ושץ עצמו הוגלה לדמשק ואחר כך ישב בטבריה ובצפת.

עם סיומה של המלחמה ותחילת המנדט הבריטי חזר בית הספר לפעילות גם ללא שץ, שחזר לבית הספר ב-1919. התגייסותם של חלק מן התלמידים ל"גדודים העבריים" הקשתה על פעילותו הסדירה של בית הספר.[23]

גדעון עפרת טען בחיבורו אודות בית הספר כי אמני בצלאל המירו את הריאליזם האקדמי האירופי ב"ריאליזם של מקומות קדושים".[24] ואכן, באיקונוגרפיה של יצירות בצלאל ניתן למצוא התייחסות רבה לטופוגרפיה ולמונומנטים הדתיים של ארץ-הקודש, כמו גם לדמויות מן המקורות היהודיים. בכך ניתן למצוא דמיון לאמנות הדתית היהודית שהתקיימה בא"י במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. עם זאת, ניתן לתפוס אמנות זו כבעלת מאפיינים אוטופיים המבטאים את רוח הציונות. יגאל צלמונה הצביע על התפיסה הסנטימנטלית של התיאורים, המשקפים חזון אוטופי סמלי.[25]

בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, 1935–1955

לאחר סגירת "בצלאל" בראשותו של בוריס שץ, בשנת 1929, עמדו חלקים מן המבנים בשיממונם. אחרים שימשו כסדנאות עבודה לאמנים שהמשיכו לפעול בשמו של בית הספר. בשנת 1934 החלה לפעול המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית במטרה להקים מחדש את המוסד הציוני. פעילותם הציונית נועדה בראש ובראשנה לעזור בקליטתם של עולים מגרמניה, שרבים מהם הגיעו ב"עלייה החמישית" לארץ ישראל.[26]

בשונה מבצלאל ה"ישן", הלימודים בבצלאל ה"חדש" היו חפים מאסתטיקה מזרחית. גם האווירה הפרועה של נשפי בצלאל וההווי המיוחד נעלמו לטובת השפעות מודרניסטיות, בייחוד של ערכי הבאוהאוס הגרמני בכל הקשור לפונקציונליות של הצורה. בנאום שנשא בודקו בשנת 1936 הביע את השאיפה כי "...בזמן מן הזמנים תתגלה ביצירותיכם צורה הנובעת מתוך התעמקות והתמזגות בהווי של הארץ, שבבניינה אנו עוסקים [...] אם במקצוע הגרפיקה השימושית או במקצועות עבודות המתכת, יכילו התרשימים קווים ושטחים שיהא בהם משום ביטוי לצורותיה המהותיות של הארץ"[27] כמו בצלאל הישן, גם זה החדש העמיד במרכזו את האמנות השימושית ואת פיתוח התעשייה כמשימה ציונית ואמנותית גם יחד; אולם הוא התבדל מבצלאל ה"ישן" בשאיפה שבוגריו ישתלבו במערכת המסחרית הארץ ישראלית, במקום לפתח סדנאות עבודה פנים-מוסדיות. לשם כך הוכשרו התלמידים גם בתהליכי הדפסה מכניים ובתהליכי ייצור תעשייתם שונים.

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

לחצו כדי להקטין חזרה
הר הצופיםהפקולטה למדעי החברההפקולטה למדעי החברה"הפורום" ובניין הסנאט"הפורום" ובניין הסנאטהספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)הספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)בית הכנסת ע"ש הכטבית הכנסת ע"ש הכטאולם העצמאותהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למשפטיםהפקולטה למשפטיםבית דוד וולפסון (ספריית משפטים)בית מאירסדורףבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לחינוךבית הספר לחינוךהספרייה לחינוך ולעבודה סוציאליתמכון מגידמכון מגידהמכינה הקדם-אקדמית וחדרו של מרטין בוברהחוג לארכאולוגיההחוג לארכאולוגיהמכון טרומןמכון טרומןבית הללבית הללאגודת הסטודנטיםקפיטריית פרנק סינטרה ואנדרטה לזכר הפיגוע בהבית הספר לתלמידי חו"לבית הספר לתלמידי חו"לבצלאלמגדל המיםאולמות טבעאולמות טבעהאמפיתיאטרוןהמכון ליהדות זמננוהמכון ליהדות זמננומכון מנדל למדעי היהדותמכון מנדל למדעי היהדותמערת ניקנורהגן הבוטני הלאומיעיסאוויהביה"ח הדסהבית הקברות הצבאי הבריטימעונות רזניקמעונות רזניקמרכז הספורט לרנרמלון דן ירושליםמעונות אידלסוןכפר הסטודנטיםהגבעה הצרפתיתואדי אל-ג'וזהגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניקמנהרת הר הצופים ע"ש נעמי שמרעמק צוריםבית אורותאוניברסיטת בריגהם יאנגמתחם אוגוסטה ויקטוריההר הזיתיםMap scopus.png

בשנת 1950, הוקם סניף של בצלאל בהר ציון, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית.[28] בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961.[29] הסניף פעל עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

בשנת 2006 נחגג בבצלאל יום השנה המאה של המוסד. המוסד ממוקם כיום במתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים ולומדים בו מעל ל-2,300 תלמידים במחלקות הלימודים הבאות: אמנות, אדריכלות, עיצוב קרמי, עיצוב תעשייתי, צורפות ואופנה, צילום, תקשורת חזותית, אמנויות המסך הכוללות הנפשה, ווידאו והמחלקה להיסטוריה ותאוריה. המחלקה לאדריכלות ממוקמת במרכז ירושלים, בבניין בצלאל ההיסטורי אשר ברחוב שמואל הנגיד.

המוסד מכיל כיום לימודים לתואר ראשון B.F.A באמנות, תואר ראשון B.Arch באדריכלות, תואר ראשון B.Des בעיצוב, תוכנית לתואר שני M.F.A באמנויות וכן שלוש תוכניות שונות לתואר שני M.Des בעיצוב אורבני, תקשורת חזותית ובעיצוב תעשייתי.

לקראת ההרשמה לשנת תשע"ב 2012 יצאה האקדמיה "בצלאל" במסע פרסום המפרסם את עבודות הסטודנטים שלה: כל סטודנט זכה להציג עבודה אחת על גבי שלט חוצות.

משנת 2005 בצלאל מפרסם כתב עת אקדמי לאמנות בשם "היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים".

מדי שנה נערכת בבצלאל תערוכת בוגרים בה מוצגות פרויקטי גמר של סטודנטים בשנה ד' בכלל המחלקות, כמו כן מוצגות עבודות נבחרות של סטודנטים מכלל המחלקות והשנים. התערוכה מתחדשת מדי שנה באופיה ובעיצובה.

בשנת 2010 יצאה לראשונה האקדמיה את גבולות ירושלים עם העברתה של התוכנית לתואר שני באמנויות לרחוב שלמה בת"א.

שכר הלימוד במוסד (בלימודים לתואר אקדמי) הוא כמקובל באוניברסיטאות ובמכללות ציבוריות בישראל. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה)[30].

קמפוס בצלאל החדש

בשנת 2009 הוחלט להעביר את המוסד למרכז ירושלים, לבניין חדש אשר ייבנה במגרש הרוסים כחלק מתוכניתה של עיריית ירושלים להחייאת מרכז העיר. התכנון הוטל על האדריכלים היפנים קזויו סג'ימה וריוני שיזאווה מסטודיו SANAA, לאחר שתחרות לתכנון הקמפוס בוטלה.[31]

בית הנסן

בשנת 2013 הועברו למתחם "בית הנסן" בירושלים התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי (ששכנה קודם לכן בקמפוס הר הצופים), היחידה ללימודי חוץ וכן התוכניות לתארים שניים בעיצוב אורבני ובמדיניות ותאוריה של האומנויות (ששכנו קודם לכן בבניין הדואר המרכזי ברחוב יפו).

מנהלי בית הספר

בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Dalia Manor, 'Orientalism and Jewish National Art: The Case of Bezalel', in Orientalism and the Jews, edited by I. D. Kalmar and D. J. Penslar, Brandeis University Press, 2005, pp. 142-161.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 לפי טבלה 8 - סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה באתר המועצה להשכלה גבוהה, נכון לשנת הלימודים ה'תשע"ד (2013-2014)
  2. ^ התקציב הרגיל של ות"ת לשנת הלימודים תשע"א נספח 4
  3. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 33.
  4. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34.
  5. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 74.
  6. ^ 'בצלאל', הזמן, 1 במאי 1905.
  7. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34-36.
  8. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 632.
  9. ^ על פי מכתב של ליליאן מתאריך 25 בינואר 1906. ראו: אופק, רותי, א.מ. ליליאן, האמן הציוני הראשון, מוזיאון הפתוח, תפן, גן התעשייה תפן, 1997, עמ' 22-26.
  10. ^ 'בצלאל - כי מציון יצא יופי ואמנות מירושלים', השקפה, 26 במאי 1907
  11. ^ 'בצלאל', הזמן, 26 בדצמבר 1905
  12. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 27-31.
  13. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 631-635.
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מושבת האמנים בבן שמן, 1910-1913", קתדרה, מס' 20. ראו קובץ דיגיטלי מאתר יד יצחק בן צבי
  15. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 84.
  16. ^ ראו: עפרת, גדעון, "אבל פן עולה לארץ-ישראל", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 233.
  17. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מותו של הירשנברג בירושלים", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 213-226.
  18. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן, סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 67-81.
  19. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 235.
  20. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 55, 68.
  21. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 96-99.
  22. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 89.
  23. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 90-94.
  24. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 26.
  25. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 34.
  26. ^ ראו: גדעון עפרת, "שטרוק ובצלאל החדש", בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 272-273.
  27. ^ מצוטט בתוך: עפרת גדעון; טרקובר, דוד (עורכים), בצלאל 100, ספר שני, 1935-1965, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 2006, עמ' 74-77.
  28. ^ סניף בי"ס בצלאל על הר ציון, חרות, 16 ביולי 1950
  29. ^ משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
  30. ^ הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה, באתר הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים
  31. ^ פרסום ראשון: כך ייראה הקמפוס החדש של "בצלאל" במגרש הרוסים
אדריכל

אַדְרִיכָל או אַרְכִיטֵקְט עוסק באדריכלות, כלומר בתכנון מבנים, אך גם מתמחה לעיתים בתכנון עירוני, אדריכלות נוף ועיצוב פנים.

מקור השם אדריכל, המופיע במקורות העבריים (ראו להלן), הוא בשפה האכדית: הלחמת המילים ארדו-אקלי

(משרת-היכל), למילה "ארדכלוטו". בלעז פירושו ארכי-טקט (רב בנאי או בונה הלוחות מלשון טקטוניקה). בעבר, האדריכל אכן היה הבנאי הראשי והאחראי הבלעדי לתכנון ובניית הבניין. מאז המאה ה-19 עוסקים האדריכלים בעיקר בתכנון ולא בבנייה וגם תכנון הקונסטרוקציה עבר עם השנים לאחריותם של המהנדסים. כיום, עוסק האדריכל בתכנון ובעיצוב הבניין כאשר מהנדס אזרחי אחראי על תכנון הקונסטרוקציה ובדרך כלל אדם שלישי הוא מנהל הבנייה בפועל.

במקצוע הבנייה מעורבים גורמים ומומחים רבים לכל תחום כשתפקידו של האדריכל הוא להוביל את מלאכת הבניה. על האדריכל להכין תכנון אשר מקשר בין דרישותיהם וצרכיהם של המזמין והמשתמשים, נתוני השטח והאקלים וסביבתו של המבנה תוך הענקת תשומת לב להיבטים של הנדסה, חוק ותקינה. במקביל, כוללת עבודתו של האדריכל, העוסק גם באסתטיקה של הבניין ובהשפעתו על החברה גם מרכיב אומנותי נרחב כך שהאדריכל הוא אמן.

תחומים נוספים בהם עוסקים אדריכלים הם:

תכנון עירוני - תחום זה עוסק בעיצובם של יישובים וערים, החל מהגדרת ייעודם של אזורים בחוק ועד עריכת תוכניות בינוי מפורטות למבנה השכונה, הרחוב ואף הנחיות לעיצוב הבית.עיצוב פנים - תחום העוסק בתכנון ובשינוי חללים פנימיים במבנים והוא חלק מהכשרתו של האדריכל. במבנים רבים, בפרט במבני ציבור, מעצב האדריכל את כל מרכיבי המבנה כולל את כל מרכיבי חללי הפנים. לעיתים, אדריכל מתמחה בתחום זה ועוסק רק בו ולעיתים פועלים בתחום זה מעצבי פנים שזו הכשרתם. טעות נפוצה היא השימוש במושג "אדריכלי פנים", הוא יציר כלאיים של שני בעלי מקצוע אלו.

אדריכלות נוף - תחום שעוסק בתכנון של שטחים פתוחים כגון גנים, כיכרות, טיילות וכדומה. תחום זה, אשר בו עוסקים בעיקר אדריכלי נוף שהוכשרו למקצוע זה, כולל תכנון ועיצוב של חללים פתוחים ולא של מבנים.כיום נעשה שימוש בהשאלה בשם "אדריכל" לביטוי תפקיד מוביל בנושאי תכנה ואסטרטגיה עסקית ומדינית. דוגמאות ביטויים וכינויים בהם נעשה שימוש במושג אדריכל הם "אדריכלי הסכם אוסלו", "אדריכל התוכנה הראשי" (שם תפקידו של ביל גייטס במיקרוסופט) ועוד.

אמרגן

אמרגן (בלועזית, לפי האיטלקית: Impresario, גם בעברית נקרא כך עד שנות השישים, עת חידש אורי סלע את המילה "אמרגן", במקום המילה "אימפּרֶסָריו" שהייתה מקובלת עד אז), הוא אדם בתעשיית הבידור המהווה מתווך, יזם ומפיק אירועים בתחום המוזיקה (בעיקר הופעות חיות), התיאטרון והספורט (בדרך כלל בתחומי ראווה כגון תחרויות ומופעי רודיאו ואיגרוף). במאות קודמות היו אמרגנים אחראים על העלאת מופעי אופרה ובלט וייצגו להקות נודדות (למשל עמנואל שיקאנדר, אמרגנו של מוצארט).

האמרגן אחראי על התחום הביצועי של המופע, על גיוס כוח אדם, על ארגון אולמות להופעות, דרכי תחבורה, מימון וכדומה ולעיתים אף על גילוי אמנים ודחיפתם. בין האמרגנים המפורסמים במאה ה-20 ניתן למנות את אמרגן מופעי הוודוויל פלורנץ זיגפלד, את אמרגן הבלט הנודע סרגיי דיאגילב ואת אמרגן הקרקס פי. טי. ברנום.

בישראל נודעו האמרגנים גיורא גודיק שהפיק מחזות זמר רבים והקים את קולנוע אלהמברה בו הציג מחזות אלה ואברהם דשא (פשנל) אשר הקים את שלישיית הגשש החיוור.

קיימים גם אמרגנים שהתפרסמו בזכות קשריהם עם אמן אחד למשל בריאן אפשטיין, אמרגן להקת הביטלס או בצלאל אלוני אמרגנה של עופרה חזה.

בוריס שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 1867 – 23 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

בית האמנים בירושלים

בית האמנים בשכונת רחביה בירושלים הוא ביתה של אגודת הציירים והפסלים של ירושלים.

בית הנכות בצלאל

בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906‏-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.

בצלאל אשכנזי

רבי בצלאל אשכנזי (1520–1594 לערך) היה שד"ר, מגדולי חכמי ורבני ירושלים ומצרים בתקופתו, מחבר השיטה מקובצת, ומן האחרונים.

בצלאל בן אורי

על פי המתואר בתנ"ך, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה.

בצלאל סמוטריץ'

בצלאל יואל סְמוֹטְרִיץ' (נולד ב-27 בפברואר 1980, י' באדר ה'תש"מ) הוא שר התחבורה, יושב ראש מפלגת האיחוד הלאומי - תקומה וחבר הכנסת העשרים ואחת מטעם סיעת ימינה. היה חבר הכנסת מטעם האיחוד הלאומי גם בכנסת העשרים, כחלק מסיעת הבית היהודי.

בעבר שימש מנהל הפעילות של תנועת רגבים ומנהל ישיבת קדומים. עורך דין בהכשרתו.

גדעון עפרת

גדעון עפרת (נולד ב-1945) הוא מבקר אמנות ישראלי, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית. אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים רבים, בעיקר בתחום אמנות ישראל בהם ספרי אמנות, תאוריה של האסתטיקה ופילוסופיה כללית.

הר הצופים

הר הצופים הוא הר בתחום ירושלים הצופה על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. גובהו 826 מטרים מעל פני הים, כ־100 מטרים מעל העיר העתיקה, וכ־1,240 מטרים מעל פני ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר "סקופוס" הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-מושריף راس المشرف (בתרגום לעברית: ראש הנשקף). שם נוסף בערבית הוא ג'בל סקובוס جبل سكوبس, הנגזר משמו הלטיני של ההר.

חכם באשי

החכם באשי (בטורקית: hahambaşı,‏ תעתיק טורקי: הָהָמְבָּשִׁי; baş ראש או מנהיג; "ראש החכמים", בטורקית-עות'מאנית: حاخامباشی‎) היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

להוציא חריג אחד, בדמותה של קהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שהשלטונות אשרו את מינויו, עד המאה ה-19.[דרושה הבהרה] החריג לכך היא משרת החכם באשי ביאשי החל משנת 1719‏. במשרה זו אחזו רבנים בני אותה משפחה: הרב נפתלי הכהן, הרב ישעיהו הכהן והרב בצלאל הכהן. המשרה התבטלה בשנת 1834.

מהר"ל מפראג

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה"), היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים).

מהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וכראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, ניקלשבורג (ניקולסבורג; כיום מיקוּלוב) שבמוראביה ופראג שבבוהמיה (שתי האחרונות חלק מכתר בוהמיה, ומצויות בצ'כיה של ימינו).

מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו, ספריו נלמדים כיום בכל ישיבה, והם נחשבים כבסיס (תפארת ישראל, נצח ישראל) שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הנגלה שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על מעשיו למען יהודי פראג כגון זו על הגולם שיצר.

מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים במזרח התיכון. במוזיאון רשומים כחצי מיליון חפצי אמנות המשקפים את תרבויות העולם; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.

מרדכי ארדון

מרדכי ארדון (13 ביולי 1896- 18 ביוני 1992) היה מגדולי הציירים הישראלים ובעל שם עולמי. יצירותיו משקפות ממד מטאפיזי השואב את השראתו מעולם התרבות היהודי, תוך שימוש בשפה סמלית וברוח האמנות המופשטת והסוריאליסטית האירופית. בתערוכת הביאנלה של ונציה בשנת 1954 זכה ארדון בפרס אונסק"ו ובשנת 1963 זכה בפרס ישראל לציור.

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים הוא המשרד האחראי מטעם הממשלה על ניהול התשתית התחבורתית במדינה, ביבשה באוויר ובים, כולל המלחמה בתאונות הדרכים. כיום עומד בראש המשרד השר בצלאל סמוטריץ'.

המשרד מנוהל בעזרת אגפים, רשויות וחברות ממשלתיות ומופקד על: ניהול התחבורה היבשתית מתבצע באמצעות מינהל היבשה הכולל את המפקחים על התעבורה, אגף תשתיות ופיתוח, אגף התחבורה הציבורית, אגף תכנון תחבורתי; אגף תנועה הכולל אחריות על תקינת הרכבים, רישוי נהגים ורכבים, יצוא ויבוא כלי רכב; רשות התעופה האזרחית מפקחת ומסדירה את תחום התעופה האווירית בישראל ואילו רשות הספנות והנמלים אחראית של חברות הספנות ופיקוח על נמלי הים, שלאחר רפורמה שנערכה בשנת 2004 מנוהלים על ידי חברות ממשלתיות; למשרד מסונפים גם השירות המטאורולוגי הישראלי, המספק שירותי חיזוי של מזג האוויר; ואגף הביטחון.

למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים יחידות מטה אשר מספקות מידע ועבודות מטה עבור שר התחבורה ומנכ"ל המשרד, בין השאר, אגף לייעוץ משפטי, אגף לתכנון כלכלי, אגף ביקורת ומינהל משאבי אנוש.

על תחום הבטיחות בדרכים אחראית משנת 1997 הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עד אז הפעילות בתחום זה נעשתה במסגרת המינהל לבטיחות בדרכים שהיווה אגף במשרד. כיום מנוהלת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים כרשות עצמאית סטטוטורית הכפופה ישירות לשר התחבורה והבטיחות בדרכים ומהווה זרועה מקבילה למשרד בתחום הבטיחות בדרכים.

ב-5 בינואר 2012 החליטה ממשלת ישראל לשנות את שם המשרד למשרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים על מנת לתת ביטוי הולם לאחריות המשרד בתכנון וביצוע תשתיות התחבורה בישראל. בספטמבר 2013 שונה שם המשרד למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים.משרד התחבורה שוכן בבניין ג'נרי בקריית הממשלה בירושלים ביחד עם משרד הכלכלה ומשרד התיירות.

למשרד התחבורה תאגידים וחברות ממשלתיות הכפופות לו מקצועית ומיניסטריאלית, כגון:

רשות שדות התעופה (רש"ת)

רשות התעופה האזרחית (רת"א)

הרשות הארצית לתחבורה ציבורית

רשות הספנות והנמלים (רספ"ן)

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (רלב"ד)

נמלים: חברת נמלי ישראל, נמל אשדוד, נמל חיפה, נמל אילת

רכבת ישראל

נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה

חברת כביש חוצה ישראל (הרשות הממונה על הקמת כביש 6)

אוצר מפעלי ים (נמל תל אביב)

חברת נתיבי איילון

נ.ת.ע - נתיבי תחבורה עירוניים (הקמת מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב)

חברת מוריה

חברת יפה נוף

החברה לחינוך ימי

הרשות לחינוך והכשרה ימיים

נחלת אחים

נחלת אחים היא שכונה בירושלים, במרכז העיר החדשה, והיא מהמאוחרות שבשכונות הנחלאות. כיום היא כוללת גם שתי שכונות היסטוריות שנבנו בסמוך אליה בשנים שמיד לאחר הקמתה ומהוות הרחבה של שטחה: "נחלת יעקב" (1927) ו"זיכרון אחים" (1929). בצפונה גובלת השכונה המורחבת ברחוב בצלאל, במערבה ברחובות כפר ברעם ושדרות בן-צבי, בדרומה ברחוב נרקיס ובמזרחה ברחוב אוסישקין. נחלת אחים נמצאת בגובה כ-790 מטרים מעל פני הים, וסמוכות אליה השכונות נחלת ציון, נחלת צדוק, נווה בצלאל, שערי רחמים ושערי חסד.

השכונה נוסדה בשנת 1924 על ידי התימנים שעלו לירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-20 על אדמת טרשים בשיפולים המערביים של קו פרשת המים. שמה מסמל את שאיפת בוניה לחיי אחווה בנחלה זו. בין התורמים העיקריים לייסוד השכונה היה הרב נסים אלישר, שתרם חלקת אדמה שהייתה ברשותו כדי להנציח את בנו שנפטר בגיל צעיר, והיוזם העיקרי של השכונה היה הרב חיים שלמה עראקי, החתום על ייסוד השכונה יחד עם יעיש נדאף.

רוב רחובות השכונה, כרוב רחובות הנחלאות, נקראים על שם ערים ברחבי ישראל כגון צפת, ציפורי וטבריה.

רוב תושבי השכונה בשנותיה הראשונות היו אורפלים, יהודים יוצאי העיר אורפה שבמזרח טורקיה, יוצאי תימן וכורדיסטן. על כך מעידים בתי הכנסת של יוצאי אותן גלויות אשר פזורים ברחבי השכונה. בית הכנסת אור זרוע - לעדת המערבים, נחלת אחים. הוקם בשנת תרפ"ז (1926) על ידי הרב עמרם אבורביע, שכיהן כרב של נחלאות עד לשנת 1951. עיריית ירושלים הכריזה על בניין בית הכנסת אור זרוע כאתר מורשת לשימור.

כיום, אוכלוסיית השכונה מעורבת ומורכבת גם מעולים חדשים מארצות המערב. בין התושבים שגדלו ברחובות השכונה ניתן למנות את הרב יוסף קאפח ואשתו הרבנית ברכה קאפח, יהודה עמיחי, האלוף עוזי נרקיס, הרב שאר ישוב כהן, אחותו הרבנית צפיה גורן, עוזי ברעם, חיים ברעם, יאיר צבן, שמוליק קראוס, והקריין יצחק איתן.

פעמים

'פעמים' הוא רבעון בין-תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, היוצא לאור מטעם יד יצחק בן-צבי החל משנת 1979. המאמרים ב'פעמים' עוסקים בנושאים מגוונים הקשורים לקהילות היהודיות בספרד, באגן הים התיכון ובמזרח. בחלק מן הגיליונות המאמרים מוקדשים לנושא מרכזי אחד. עד היום (חורף תשע"ט) התפרסמו 155 גיליונות. מייסד כתב העת ועורכו הראשון היה יצחק בצלאל (1994-1979). אחריו ערכו את כתב העת שלום רצבי, דוד מלכיאל ואבריאל בר-לבב. מזכיר המערכת הראשון ואחר כך עורך המשנה היה מיכאל גלצר (2013-1979). כיום עורך את כתב העת יאיר עדיאל.

שער יפו

שער יפו (בערבית: باب الخليل, תעתיק: "באב אל ח'ליל", תרגום: שער חברון) הוא אחד משמונת שערי ירושלים בחומת העיר העתיקה.

בתקופה הצלבנית הוא נקרא גם 'שער דוד', על שם המצודה הקרויה מגדל דוד הסמוכה לו. השער קבוע באמצע החומה המערבית של העיר העתיקה בירושלים, ונקרא על שם הדרך העתיקה המוליכה ממנו מערבה אל העיר יפו (היום - רחוב יפו) ונמל יפו, שהיה הנמל הראשי של ארץ ישראל עד לתקופת המנדט הבריטי. שם השער בערבית מתייחס לדרך חברון העתיקה, היוצאת משער יפו דרומה ומוליכה אל הערים בית לחם וחברון. שתי דרכים עתיקות אלו מהוות גם כיום עורקי תחבורה ראשיים בירושלים.

שערי חסד

שכונת שערי חסד היא שכונה ותיקה במערבה של ירושלים, בין השכונות נחלאות, רחביה וקריית וולפסון. גבולותיה הם: בצפון - רחוב הגר"א; במזרח - רחוב אוסישקין; בדרום - רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב - רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת תרס"ט (1909) על שטח של כ-40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.