בעל (אל)

במיתולוגיה הכנענית, בעל - או בעל הדד - הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה. בעל מתואר כלוחם רב עוצמה וכוח הלוחם בכוחות הרעים שמנסים לכלות את העולם ולהשמידו. הוא בנו של אל, אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. משמעות שמו אדון, והוא מתואר כאדון העולם.

בעל מתואר כלוחם גיבור, עשוי ללא חת, שאוחז בידו האחת אלה, בידו השנייה חזיז ברק, דורך על העננים, לראשו קרניים כאות לפריון, ומרעים בקולו ברעם, ושוכן בהר צפון המיתי, הוא ג'בל אל ארקה, שגשמי זעף כבדים יורדים בו מדי שנה. פולחנו היה גם נהוג בקרתגו, שם שימש כאחד האלים הראשיים. עדות לכך אפשר למצוא בשם המצביא המפורסם חניבעל ובשם אחיו עזרובעל.

בעל
Baal Ugarit Louvre AO17330
צלמית ברונזה של הבעל מהמאות ה-14 עד ה-12 לפנה"ס. נמצאה בחפירות ב"ראס שמרה", היא אוגרית
אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה
תרבות מיתולוגיה כנענית
אלים מקבילים זאוס (יוון), יופיטר (רומא)
אב אל
אם אשרה
אחים ענת
ים
מות
שחר
שלם
Hadad
צלמית של האל הכנעני בעל הדד, 1900 לפנה"ס בקירוב
Louvre-Egyptien-10
מצבה מאבן גיר ובה נראה האל בעל מחזיק אלה וברק, מהמאות ה1513 לפנה"ס. נמצאה באקרופוליס של אוגרית. כיום בלובר

שמותיו, כוחותיו ופעולותיו

כינויים נוספים של הבעל הם "זבול בעל ארץ" (=נשיא אדון הארץ), "רכב ערפת" (=רוכב ערבות, במובן של עננים[1]), "אלאין" (=האדיר), "אלאי קרדם" (=אדיר הגיבורים). בעל נחשב לאלוהי החיים, כפי שהוא מצהיר "אני הוא הזן אלים ואנשים" שמתאים לתוארו "בן דגן", ולכן באחריותו לדאוג לקיומו של העולם. (יש הסוברים כי דגן היה כינוי של אל ויש הסוברים כי היה אחיו של אל). הכנענים קראו על שמו את גדול כוכבי הלכת במערכת השמש, צדק,[2] בדומה לאלים ראשיים אחרים דוגמת זאוס ויופיטר.

בתקופה הקדומה שמות אלים מקומיים בכנען הורכבו מהשם "בעל" + שם המקום, בהוראה של אדון המקום, לציין שהם אדוני ופטרוני המקום, כגון בעל צפון, בעל חצור, בעל קרניים, בעל כרמל, בעל גד, בעל מעון, בעל תמר, בעל זבוב, בעל פעור ורבים נוספים. "בעל הדד", האל המקומי של אוגרית, בצפון סוריה של היום, חרג ממקומו והיה לאל הראשי של צידון, ומשם הפך להיות האל המרכזי של ארץ כנען כולה, ושמו התקצר לבעל.

בארץ כנען השחונה, בעל תפס מקום מרכזי בשל ההזדקקות לגשם, והוא מתואר כמי שהצליח לנצח בעזרת אחותו, האלה הלוחמת ענת, את האלים ים, אל הים והנהרות, ומות, אל השאול והמוות שממנו העקרות והבצורת, ולחזור להרוות את פני האדמה. משמו נגזר המושג חקלאות בעל – שהיא חקלאות התלויה בגשמים, לעומת חקלאות שלחין, שהיא חקלאות שבה תעלות מים שמקורן בנהר משקות את השדות.

על פי המתואר בכתבי אוגרית, שלטונו של האל הזקן אל נחלש, וים דורש ממנו את השלטון. בעל יוצא למלחמת חורמה בים, ולאחר ניצחונו על אל הים ומפלצותיו הוא מבקש לבנות לו ארמון שיבסס את מלכותו על האלים ובני האדם. לצורך כך הוא שולח את משרתיו גפן ואגר לאלה אשרה, אם האלים, שתשכנע את בן זוגה, אל, לתת הוראה לאל האומנות כתר-וחסס לבנות לו ארמון. כתר-וחסס בונה לו את הארמון. זמן לא רב לאחר שביסס בעל את שלטונו, קם עליו מות אל המוות ומאיים עליו שינסה להורגו. בעל נבהל ונכנע, ובלב כבד יורד אל השאול להסגיר את עצמו למות. לאחר מותו של בעל פוקדים את הארץ בצורת ורעב. אל, האבל מצר על מות בנו, קורע את בגדיו ומפזר עפר על ראשו. האלה ענת, אחותו של בעל, זועמת על מותו ומביסה את מות בקרב, ומקימה לתחיה את בעל. למרות שהובס על ידי ענת בקרב, אין באפשרות בעל וענת להרוג את מות לצמיתות כמו שאין להביס את המוות עצמו. על מות נגזר להכיר במלכותו של בעל כאל השולט, מלבד בעונת הקיץ אז יורד בעל לשאול וחוזר לחיים בסתיו.

בנותיו-נשותיו של בעל הן האלות אלת הערפל פדרי בת אור, אלת הטל טלי בת רב (=טלי בת גשם), ואלת העפר ארצי בת יעבדר.

לבעל שבעה נערים עוזרים שהחשוב בהם הוא גפן-ואוגר (=גפן ושדה).

פולחן הבעל במקרא

פולחן הבעל היה החזק והקשה ביותר שאיתו התמודדו מנהיגי הדת בעם ישראל בתקופת המקרא. לעיתים הוא חדר וגרם ליצירת פולחן כפול שבו עבדו לאלוהי ישראל ולבעל כאחד, או שאף מיזגו ביניהם, כמקובל בעולם העתיק. גדעון יצא למלחמה כנגד כהני הבעל בעירו, ולאחר ניצחונו של גדעון שונה שמו ל"ירו-בעל" כדי להורות שיריב עמו הבעל. אחד מבניו של שאול המלך נקרא "איש-בעל" וגם בניו של יהונתן בנו נקראים בשמות המעידים, לדעת חלק ממבקרי מקרא, על הפופולריות הרבה של פולחן הבעל בקרב העם: "מריב-בעל" ו"מרי-בעל", כמו כן אחד מבניו של דוד המלך נקרא בשם "בעל-ידע". מאידך, פרשנים מסורתיים כתבו שלפני שהתפשטה בישראל עבודת הבעל הכנעני, שימש שמו שמשמעו 'אדון' גם כתואר לאלוהי ישראל, ועל שמו נקראו צאצאי שאול ודוד.[3] במקומות רבים במקרא שונה הרכיב התיאופורי "בעל" לשם "בושת", כמו "ירובשת" ו"איש בשת", דבר המעיד על האידאולוגיה המאוחרת של כותבי המקרא או עורכיו נגד פולחן הבעל, כפי שפירשו רש"י ורד"ק. דוגמה לשם זה שנותרה בסיפורי דוד מופיעה בסיפור מלחמתו בפלשתים: "וַיֹּאמֶר פָּרַץ ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים"[4].

בתקופתו של המלך אחאב חדר פולחן הבעל באופן ניכר. המלכה איזבל, שהייתה נסיכה צידונית, עודדה את פולחנו באופן אלים, ורדפה את נביאי ה'. אחד משיאי המאבק הנבואי בפולחן הבעל התרחש בימי אליהו הנביא, שערך מעמד לאומי בהר הכרמל לאחר תקופת בצורת, והתעמת עם נביאי הבעל במטרה להוכיח את אפסותו של הבעל, אל הגשמים. לאחר כישלונם של נביאיו להוריד אש ולקבל את קרבנם, והצלחתו של אליהו בכך, חוסלו נביאי הבעל בסיוע העם.

בעקבות פולחן הבעל נידון בית אחאב להשמדה, ובימי בנו יורם מרד יהוא בתמיכת הנביאים, והשמיד את פולחן הבעל מממלכת ישראל.

על פי המקרא, בפולחן הבעל הייתה לעיתים גם התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית ובמקרים קיצוניים גם קורבנות אדם. בכתובת עתיקה בשפה האוגריתית נמצאה הנחיה בשעת מצור על עיר, להקריב בן בכור לבעל, על מנת לגרום לאויב להפסיד או לעזוב את העיר.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כינוי זה משמש גם את יהוה, ראו ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק ה'
  2. ^ Robert R Steiglitz, The Hebrew Names of the Seven Planets, 1981
  3. ^ יהודה קיל, פירוש דעת מקרא על ספר דברי הימים א', פרק ח', פסוק ל"ג
  4. ^ שמואל ב, ה כ
אנומה אליש

אֶנוּמָה אֶלִישׁ (מבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה, בכתב יתדות אכדית: 𒂊𒉡𒈠𒂊𒇺) הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

אתאיזם

אַתֶאִיזְם הוא דחיית האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות. במובן צר יותר, אתאיזם הוא העמדה או האמונה הספציפית לפיה אין ישויות אלוהיות. בהגדרה על דרך השלילה אתאיזם הוא היעדר אמונה בקיום אלוהים או ישויות אלוהיות כל שהן. באופן המילולי אתאיזם הוא היעדר תאיזם, ולכן מנוגד בדרך כלל, לתאיזם. לעומתם, גישה שמתמקדת בהיעדר היכולת לדעת אם אלוהים קיים או לא ולכן מסרבת להאמין בקיומו או באי-קיומו אינה מכונה לרוב אתאיזם אלא אגנוסטיציזם.

בארלטה

בארלטה (באיטלקית: Barletta) היא עיר בנפת בארלטה-אנדריה-טראני בצפון מחוז פוליה שבדרום איטליה. בשנת 2011 מנתה אוכלוסיית העיר 94,322 תושבים. בארלטה מפורסמת בזכות הקולוסוס של בארלטה, פסל ארד בדמותו של אחד מקיסרי רומא (ככל הנראה תאודוסיוס השני). פסל זה, שבפי תושבי העיר קרוי "ארקליו" (Eraclio), הוא פסל בגובה של כ-4 מטרים והוא הפסל הגדול ביותר מכל חלקי האימפריה הרומית ששרד עד היום. על פי אגדה מקומית, ארקליו הציל את העיר מהתקפה של סרצנים. בראותו את הספינות של הסרצנים מתקרבות לחופי העיר, המתין להם ארקליו על חוף הים. כאן העמיד ארקליו פנים כאילו הוא בוכה, וכששאלו אותו הסרצנים לפשר הבכי, הוא השיב להם כי הוא הקטן ביותר מבין תושבי העיר השמים אותו ללעג. תשובתו גרמה לסרצנים לחשוב שכל תושבי בארלטה הם ענקים ועזבו את החוף מפחד תושבי העיר.

ב-1503 הייתה בארלטה מקום התרחשותו של קרב בין אבירים איטלקים לבין אבירים צרפתים שהיו בכוחות שקולים. באותה תקופה הייתה העיר תחת מצור צרפתי ונכבשה על ידי הצבא הספרדי.

בארלטה שוכנת פחות או יותר על מיקומה של עיר קאנאי, (המקום בו ניטש קרב קאנאי בין במסגרת המלחמה הפונית השנייה) ששגשגה בתקופה הרומית ולאחר התקפות חוזרות ונשנות של הסרצנים, הוחרבה סופית על ידי הנורמנים ונותרה נטושה במשך תקופת ראשית ימי הביניים.

תושבי בארלטה זכו באותות כבוד על ההתנגדות שגילו בפני הצנחנים הגרמנים שהרסו את הנמל של העיר כדי למנוע את נפילתו בידיהם של כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

בעל

האם התכוונתם ל...

חג'ר אל-חטים

חג'ר אל-חטים (ערבית: الحجر الحطيم , שפירושו: "האבן המנותצת"), המכונה גם חג'ר אסמאעיל (حجر إسماعيل "אבן ישמעאל") היא אבן שבורה המהווה את היסוד של הכעבה. על פי מסורת האסלאם, היא הוצבה במקום על ידי ישמעאל כאשר בנה את הכעבה עם אביו אברהם. בשלב מאוחר יותר נבנה סביב האבן מבנה דתי חצי-מעוגל שגובהו נע בין 1.3 ל-2.3 מטר וקוטרו המרבי בין צד לצד הוא שמונה מטרים.

למרות המסורת המוסלמית, מקום זה נחשב לשריד של מבנים דתיים ערביים פגאניים מתקופת קדם-האסלאם, שנבנו סמוך לאתר העלייה לרגל המרכזי של השבטים הערביים - הכעבה. על כן, קיימות מסורות על פיהן אל-חטים הוא הבור המצוי ליד הכעבה, בו הונחו מתנות ומנחות לאל הקדום הובל. כמו כן, מסורות רבות מזכירות כי השבטים הערביים נהגו לקיים את שבועת האמונים באל-חטים בשל קדושתו לאחר עריכת הסכמים שבטיים.

חכמי הדת בימיו הראשונים של האסלאם סברו כי שמירת אל-חטים כמקום קדוש גם באסלאם תעודד שבטים ערביים פגאניים להצטרף לדת החדשה, ותצמצם את מידת התנגדותם לאסלאם. עם זאת, לאורך הדורות היה ניסיון מצד חכמי ההלכה להעניק ייחוד אסלאמי למקום, ולאסור על עריכתם של מנהגים פגאניים שנראו כסותרים לחלוטין את האסלאם. אחת הסיבות לניסיון לאסור על הטקסים הייתה כדי לעמוד בפולמוס הדתי והפילוסופי שנערך בין זרם המועתזילה הרציונלי לבין הזרמים השיעיים והסוניים האדוקים. המועתזילה, שנקבע כזרם העיקרי של האסלאם בתקופת הח'ליף העבאסי אל-מאמון, והיה זרם דומיננטי בתקופת התגבשות האסלאם, טען כי אין צורך בקידוש המקום בשל עברו הפגאני ובגלל אי אזכורו בקוראן. טענות אלה הובילו הן את הסונים והן את השיעים לפרש פסוקים מתוך הקוראן שנגעו לישמעאל בצורה שקשרה את הפסוקים האלה עם אל-חטים, ובכך לטעון כי המקום נזכר בקוראן.

כיום, התפילה ליד אל-חטים היא אחד הטקסים במסגרת העלייה לרגל לכעבה. מאמינים שמרנים מקפידים בעת התפילה במקום לצטט את הפסוקים הקושרים את בניית הכעבה עם ישמעאל ואברהם. כמו כן, מרבים מאמינים רבים לבקש בקשות אישיות שנוגעות לשיפור מצבם החומרי לצד בקשות מחילה והודאה.

חורים

החורים הם עם שחי בצפון מסופוטמיה החל משנת 2500 לפנה"ס לערך בתקופת הברונזה הקדומה. היעלמם של החורים התרחש בסוף תקופת הברונזה המאוחרת בסוף המאה ה-13 לפנה"ס לערך. ההערכה הרווחת היא שמקור העם הוא בקווקז. מרכזם היה באזור שנקרא סורבטו באזור צפון החידקל ובאזור נהר החבור. לאחר מכן הקימו החורים מספר ממלכות קטנות בצפון מסופוטמיה וסוריה. הממלכה הידועה ביותר שלהם נקראה ממלכת מיתני. החורים נזכרים בתעודות אכדיות, תעודות שנמצאו באל-עמארנה, באוגרית, בחתושש ובתל תענך שבעמק בית שאן, בתעודות שנכתבו בחורית במארי, וכן במקרא.

יגאל בן-נון

יגאל בן-נון (נולד ב-1950) הוא חוקר מקרא, היסטוריון, פעיל חברתי ואמן רב-תחומי ישראלי יליד מרוקו.

מוות

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה.

העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

מוסטפא כאמל

מוסטפא כאמל או מוסטפא כאמל פאשה (בערבית: مصطفى كامل باشا - תעתיק מדויק לעברית: מצטפא כאמל באשא); 14 באוגוסט 1874 – 10 בפברואר 1908) עורך דין, עיתונאי ומהפכן מצרי, אשר נחשב על-פי רוב לאחד מאבותיה ומבשריה של התנועה הלאומית המצרית.

מיתולוגיה כנענית

המיתולוגיה הכנענית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי העמים השונים באזור ארץ כנען. באמונות הכנענים ניכרת השפעה תרבותית מגוונת ויש דמיון רב בין סיפורי עמי כנען לבין סיפורים מהתנ"ך.

סת-בעל

סת-בעל הוא דמות המופיעה באמנות כנענית ומצרית בתקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל המוקדמת ומשלבת לאחת את דמות אל הסערות המצרי סת' ואל הסערות הכנעני בעל. סת-בעל אינו אל בפני עצמו, אלא שם המופיע במחקר שבא לציין את הדמות המשלבת מאפיינים איקונוגרפיים של שני האלים.

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

עלילות בעל וענת

עלילות בעל וענת (ידועות גם בשמות עלילות בעל וכן עלילות בעל ומות) הן אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית ונחשב למיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת). העלילה שופכת אור על אמונותיהם ותפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ועל מחשבותיהם ומנהגיהם של אנשי ארץ כנען.

השירה, שהתגלתה בספריית הכהן הגדול בעיר אוגרית, כתובה על שישה לוחות (ועוד כמה שברים) ברמות שימור שונות. הלוחות מקוטלגים באותיות KTU.1.2 עד KTU.1.11.‏הדמויות המרכזיות בשירה זו הן: אל – ראש פנתאון האלים הכנענים המתואר בצלמיותיו כדמות מלך היושב על כיסא; בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות; אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד, שמסייעת לו; האל ים – אל הימים והנהרות; מוֹת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים על שליטה ומלוכה בארץ. האלים בעל וענת אחותו נאבקים באלים ים ומות. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון, וכאשר גוברים ים ומות, שהם כוחות שליליים חזקים, סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות ונחשולי מים, וממוות. ים נתפס בשירה כאל דמוני במיוחד, שעוזריו הן מפלצות ים נוראות.

ענת

ענת היא אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון העתיק, ממסופוטמיה ועד כנען ומצרים העתיקה. ענת מתוארת כנערה בתולה יפה, עזת נפש ובעלת תושייה. היא המקבילה הכנענית לאיזיס המצרית, והשפיעה כנראה רבות על עיצוב דמותה של האלה היוונית אתנה.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

שפש

שפש (מוכרת גם בשם שַפּשוּ, או בשם שמש, מ ו-פ מתחלפות) היא אלת השמש במיתולוגיה הכנענית. בשל חשיבותה הרבה היא מכונה "מאור האלים". בתם של אל ואשרה, שעזרה לבעל לייבש את האדמה שהציף האל ים. ישובה בכנען היה בית שמש.

לפי המיתולוגיה הכנענית, בניגוד לנשמות בני האדם, היו האלים נכנסים לממלכתו של האל מות - "בית החופשית", ויוצאים ממנה באופן סדיר. שפש אלת השמש השוכנת בשמים במשך היום, מגיעה לעולם התחתון כל יום אחרי שקיעתה של השמש בערב. "קבר שפשו" הוא אחד מן הכינויים שמופיעים בלוחות אוגרית עבור עולם המתים. בדומה האל מות מכריז כי כוחו כה גדול, עד כי שפש צחורת השמים נעצרת בקנה לועו (בלילה).

בכתבי אוגרית היא מופיעה בעיקר כצופה וכמגיבה.

בעלילות בעל וענת היא מתוארת כמי שמכריזה כי אל מצדד בים. בעקבות מותו של בעל היא עוזרת לענת לקבור את בעל, מבכה אותו, ומפסיקה להאיר, ובעקבות חלומו של אל אודות תחייתו של בעל, אל פונה לענת, ומבקש ממנה שתשכנע את השמש לחזור ולהאיר, והשמש מסכימה, אך מודיעה שהיא תמשיך לחפש את בעל.

במלחמה בין מות לבעל, שבה מנסה מות לנשל את בעל ממלכותו, היא מתערבת ומאיימת עליו שאל יהפוך את כיסא מלכותו וישבור את שרביט ממשלתו, איום שמפסיק את הקרב.

במקרא פולחנה של השמש מוקע ודינו של אדם שעבד לה היה סקילה. בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה. בפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. כפי שכתוב בספר דברי הימים ב', (פרק ל"ד ד') "וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ." כמו כן, פולחנה היה קשור למרכבות שמש. בספר מלכים מסופר על המלך יאשיהו שביטל בין יתר הפולחנים את פולחן השמש: "וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ." (מלכים ב' כ"ג י"א).

בניגוד למיתולוגיה המצרית שם אל השמש רע הוא דמות זכרית ויש לו מעמד בכיר מאוד, במיתולוגיה הכנענית היא דמות נשית, בעלת מעמד חשוב אבל משני לאלים רבים.

תור (אל)

תור (נורדית עתיקה: ᚦᚢᚱ Þórr; שוודית: Tor; אנגלית: Thor) הוא אל הרעם במיתולוגיה הנורדית, בנו של אודין אבי האלים. תור מתואר כבעל שיער וזקן אדום ונושא את מקבת הרעם האגדית מיולניר. נאמר כי בזמן הראגנארוק, תור והנחש יורמנגנד יהרגו אחד את השני בקרב אלים ומפואר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.