בעלי הנפש

בעלי הנפש הוא ספר בן שבעה פרקים שכתב הראב"ד במאה ה-12 ועוסק בהלכות נידה. על דברי הספר הסתמכו בחיבוריהם התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, המאירי, בעל ההגהות מימוניות, רבי יוסף קארו בספרו הבית יוסף, ועוד. רבי זרחיה הלוי[1], חיבר כנגד הספר השגות בשם "סלע המחלוקת".

מיום הופעתו בכתב יד ועד ימינו, נדפס הספר במהדורות רבות. אך בין הציטוטים מתוך הספר, אותם מביאים הראשונים בחיבוריהם, לבין המופיע במהדורות המודפסות, קיימים שינויים גדולים ובעלי משמעות. הרב יוסף קאפח, חיפש פתרונות לסתירות אלו, ומצא אותם בכתבי יד מהספרייה הלאומית בירושלים, ומספריית אוקספורד. כתוצאה מתגליותיו אלה, התפרסמה מהדורה חדשה ומוגהת של הספר בהוצאת מוסד הרב קוק.

בעלי הנפש ברלין תקכב
שער בעלי הנפש דפוס ברלין תקכב

תוכן הספר

הספר מחולק לשבעה שערים, ששת הראשונים עוסקים בהלכות נדה, ואילו השביעי עוסק בענייני קדושת הזיווג. בתחילת הספר הקדמה.

הקדמה

בהקדמה מסביר המחבר מה הביאו לקרוא לספר בשם "בעלי הנפש". לדבריו על מנת לקיים מערכת יחסים בין אדם לאשתו, בהתאם לחוקים ולזמנים שקבעה התורה, על האדם להיות מהמושלים בנפשם, ולא מאלו שהנפש מושלת בהם, אנשים אלו נקראים "בעלי הנפש". בהמשך מפרט המחבר את ההבדל בין שאר בהמות וחיות, שנבראו זכר ונקבה, לבין האישה שנבראה מצלעו של האדם, ועל כן האדם הוא יצור מונוגמי בניגוד לרוב שאר בעלי החיים. עובדה זאת מחייבת את האדם לאהוב את אשתו ולכבדה כאילו היא אחד מאבריו, וכן להפך.

המחבר משתף את הקורא בסיבה אשר הביאה אותו לכתוב הספר, והיא המורכבות של דיני טהרת המשפחה, ורצונו לרכזם ולהבהירם, כדי למנוע מבני אדם לחטוא בשגגה בנושאים אלה.

שער ראשון - שער הפרישה

בשער זה מפרט הראב"ד 9 מקרים שונים, מן הקל אל הכבד, בהם אדם פורש מאשתו, ואסור לו להתייחד עימה. המדובר במקרים בהם הפרישה היא לפרק זמן מסוים, שלא כמו במקרים בהם הפרישה היא לצמיתות, והוא אכן חייב לגרשה.

  • פרישה מקומית - איסור תשמיש המיטה דווקא במקום הספציפי בו נמצאים בני הזוג, אך הם מותרים במקום אחר.
  • האכסנאי - מי שמתאכסן בבית מלון אינו רשאי לשמש עם אשתו. (הבהרה: המדובר באכסניות של פעם, בהם ישנו מספר אנשים בחדר אחד. אך אם לבעל ואשתו הוקצה חדר לעצמם, אינו צריך לפרוש ממנה).
  • בפני כל חי - איסור תשמיש המיטה בפני בני ביתו ועבדיו.
  • תשמיש היום - לאור היום (כשאחרים יכולים לראות אותו).
  • לאור הנר - כנ"ל.
  • בית שיש בו ספרי תורה וכתבי קודש, או תפילין, עד שיהיו מכוסים בכיסוי כפול.
  • פרישה בימי רעבון - איסור לקיים יחסים בימי הרעב, בכל המדינה.
המקור לאיסור לתשמיש המיטה בימי רעב, הוא התלמוד במסכת תענית: "אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון" שנאמר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב"[2][3]
  • פרישה עצמית - פרישה בעקבות נדר. המדיר את עצמו מן התשמיש, אסור בקיום יחסים בכל מקום בעולם, עד שיתיר את נדרו, וכן פרישת יום הווסתות - פרישה סמוך לווסת היא האיסור לקיים יחסי אישות, במועד הצפוי על פי ההלכה של וסת האישה. האיסור קיים בכל מקום בעולם, ובכל זמן עד לגיל הבלות.
  • פרישת חמשת העינויים - האיסור לקיים יחסים הוא אחד מחמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים ובתשעה באב. איסור זה אין לו היתר לעולם, והוא נוהג תמיד.
  • פרישת האבל בתוך שבעת ימי חופתו - חתן שמת לו אחד משבעת קרובים, בועל בעילת מצווה, ולאחר מכן פורש מאשתו לשבעת ימי המשתה, ולאחריהן עוד שבעת ימי האבל. במקרה זה לא די בהרחקה רגילה, אלא שהוא ישן עם האנשים, והיא ישנה עם הנשים, אך הפרישה היא רק מייחוד לילה, ולא משאר דברים.
  • פרישת הנידה - אישה בפרק הזמן בו היא מדממת את דם הווסת, נעשית טמאה ונקראת נידה. בימי הנידה (ימי הדימום בתוספת ימים נוספים על פי ההלכה), בעלה פורש ממנה, ואין זאת רק פרישה מתשמיש, אלא גם מחיבוק, נישוק, שיחה בטלה[4], מזיגת כוס, הצעת המיטה, רחיצת פניו ידיו וגליו, אכילה בשולחן אחד, ועוד, אך אין כאן איסור ייחוד.
  • פרישת הנידה ביום חופתו - כלה, ביום החופה, שטרם נבעלה ונמצאה נידה, כיוון שהיא כבר אשתו והייצר גדול, יש בה את כל איסורי הנידה בתוספת איסור ייחוד לילה, והוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.
  • פרישת אשת ישראל שקינא לה ונסתרה - אשת ישראל שקינא לה ונסתרה, היא אישה שבעלה התרה בה, בפני עדים, לבל תתיחד במקום סתר עם גבר זר מסוים, ולאחר הקינוי היא נסתרת עם אותו גבר זר, הרי היא נעשית סוטה ואסורה להתייחד עם בעלה, ביום ובלילה, עד שתיבדק בשתיית 'המים המרים'.
  • פרישת אשת כהן שנשבתה - אשת כהן שנשבתה נחשבת כמי שנאנסה בשוגג, והיא נאסרת לבעלה בכל איסורי הנידה, ואין לה היתר לעולם.

שער שני - שער הווסתות

שער זה עוסק במועדים שבהם חובה על אישה לפרוש מבעלה, ולא משום שראתה דימום, אלא בגלל שאלו מועדים שראתה בהם דימום, בעונות קודמות. בשער זה מובאים ההבדלים בדינה של אישה שאורכו המחזור החודשי שלה זהה בכל פעם, לבין אישה שאורך המחזור שלה שונה מפעם לפעם. כמו כן מובאים הכללים כיצד נקבעים מועדי הווסת.

דוגמאות אחדות לכללים המפורטים בשער:

  • וסת קבוע - וסת שכבר היה באותו מועד 3 פעמים, צריך 3 פעמים רצופות שיקרה במועד אחר כדי לבטלו, בעוד שווסת שאינו קבוע, מתבטל בפעם אחת.
  • וסת קבוע שהתבטל - וסת שהתטבל אך לא השתנה ליום קבוע אחר, אם היא חוזרת לראות באותו יום אפילו פעם אחת, צריכה שוב 3 פעמים רצופות שיקרה במועד אחר כדי לבטלו, מה שאין כן בווסת שאינו קבוע.
  • וסת בימי זיבה או נידה - לא ניתן לקבוע מועד ווסת, כך שיחול בתוך ימי הנידה, או בימי הזיבה.
  • וסת שאינו קבוע - אישה שהשתנה יום הווסת שלה, חוששת בחודש הבא גם למועד הקבוע, וגם למועד החדש, עד שימלאו 3 פעמים למועד החדש.
  • וסת הקפיצות - אישה המקבלת וסת בגלל גירוי חיצוני, כגון מאכל חריף, או פעולה גופנית חריגה (קפיצה). המועד יהפוך לקבוע בתנאי שבמשך 3 פעמים רצופות, תבוא הווסת בגלל אותו גירוי חיצוני.

שער שלישי - שער הכתמים

כתם - הוא מראה של דם, שאישה מצאה על אחד מבגדיה או מצעיה. חז"ל תיקנו כי במקרה שכזה אין האישה יכולה להיטהר לבעלה עד שתקיים את כל דיני הטהרה כאישה נידה. בפועל ישנן הקלות רבות בדיני הכתמים. ובסופו של דבר רק מעט מאוד כתמים אכן יטמאו את האישה.

בשער זה מפרט הראב"ד את דיני הכתמים, צבעם, מיקומם, ושיעורם. כן מתייחס לאפשרות שניתן לתלות את הדם בגורם אחר, כגון שעברה בשוק של קצבים, ואולי הדם ניתז עליה, או שאר דברים העלולים ליצור כתם זהה לכתם של דם. לסיכום השער מביא המחבר 9 סוגי כתמים ודיניהם.

שער רביעי - שער הספירה והבדיקה

שבעה נקיים - בשער זה מפורטים הדינים לאחר שפסקה יציאת הדם, ונעשתה בדיקת הפסק טהרה, שיש לספור שבעה נקיים כמו אצל אישה זבה. ממתי מתחילה האישה לספור, ואת הלכות הבדיקה בזמן ימי הספירה. כן מפורטים, סוגי הבדיקות שיש קלה יותר, ויש חמורה יותר.

שער חמישי - שער הטבילה

טבילה - אישה נשואה, לאחר שחלפו ימי נידתה (הפסיקה לראות דם, וספרה שבעה ימים), כדי שתותר לבעלה עליה לטבול במקווה[5].

בשער זה מפרט המחבר את דיני הטבילה, החפיפה, והחציצה.

שער שישי - שער המים

מקווה - שער זה עוסק בהלכות מקווה.

שער שביעי - שער הקדושה

שער זה מתבסס על מאמר חז"ל: "אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש, הויין לו בנים זכרים, שנאמר: (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע, רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: (ויקרא י) להבדיל...ולהורות."[6]

בסיום פרשת שמיני מצוּוִים בני אהרן הכהנים, להבדיל בין הטמא לטהור..., ולהורות לבני ישראל. כן הם מצוּוִים לשמור על קדושת עצמם. כל זה מופיע בסמיכות לפרשה הבאה אישה כי תזריע. מסמיכות הדברים מלמדים חז"ל את הכלל שמי שמקפיד על קדושה בשעת תשמיש המיטה[7] נולדים לו בנים הראויים להוראה.

בשער זה, מפרט המחבר כללים ותקנות כיצד על האדם להתנהג בעת תשמיש מיטתו. כן, הוא כולל בשער, כוונות ומחשבות אותן צריך האדם לחשוב בשעת המעשה. כל אלו על מנת שהמעשה יהיה מתוך קדושה, ועל כן נקרא השער, שער הקדושה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרז"ה מגירונדי, מחשובי חכמי פרובנס במאה ה-12. מוכר כ"בעל המאור" על שם ספר השגות על הרי"ף, בשם זה שחיבר
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"א, עמוד א'
  3. ^ ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק נ'.
  4. ^ שיחה בטילה = שיחה שלא לצורך מיוחד
  5. ^ רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ח, עמוד ב'
  7. ^ על פי חז"ל, אל לו לאדם לשמש את מיטתו לשם תאווה, ועל כך אומר הרמב"ם: שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ד', הלכה ד'
אברהם בן דוד מפושקירה

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120 לערך - 1198), היה רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר, שבחבל פרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" "הראב"ד מקרית יערים" ו"בעל ההשגות", על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב"ם. היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

בינאריה מגדרית

בינאריה מגדרית (מאנגלית: Gender Binary) היא סיווג של מין ושל מגדר לשני ערכים נפרדים, מנוגדים ומנותקים, אחד גברי ואחד נשי. כמערך חברתי, הבינאריה המגדרית מציבה גבולות ברורים אותם אין לחצות או לטשטש, באמצעות מעבר בין ביטויים מגדריים שונים או באמצעות הזדהות עם יותר או פחות מאחד מהם.

תחת המודל הבינארי, מין ביולוגי, מגדר ונטייה מינית נתפשים ומובנים כמתואמים ביניהם. לדוגמה, כשנולד תינוק זכר, הוא יצופה לחזות, להתנהגות ולאופי גבריים, כמו גם למשיכה מינית הטרוסקסואלית לנשים בלבד.

הדרכת חתנים וכלות

הדרכת חתנים וכלות היא הדרכה הניתנת לחתנים וכלות טרם נישואיהם. ההדרכה כוללת את עיקרי הלכות טהרת המשפחה ולעיתים גם הדרכה ביחס לקיום יחסי האישות, היחס לחיי הנישואים בראי היהדות והדרכה זוגית. על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכה טרם נישואיהן על ידי רבנית או מדריכה מוסמכת. חובה זו חלה על הכלות ומחייבת הדרכת כלות לפני האישור לנשואים ברבנות ועל חתנים היא לא חלה, אך בציבור הדתי גם רוב החתנים פונים למדריכים.

וסת השבוע

וסת השבוע הוא אחד מהווסתות האוסרים את הבעל והאישה בתשמיש המיטה, מחשש שמא תראה האישה באותו הזמן דם נידה, ותטמא.

הגדרת וסת השבוע היא כאשר האישה ראתה שיצא ממנה דם-וסת שלוש פעמים באופן סדרתי באותו יום בשבוע; לדוגמה, ביום ראשון בשבוע, ולאחר שלושה שבועות ראתה שוב ביום ראשון, ולאחר שלושה שבועות נוספים ראתה פעם שלישית ביום ראשון, שמאותה הפעם השלישית היא ובעלה אסורים בתשמיש המיטה בימי ראשון הבאים שבהמשך הפרש של שלושה שבועות.

זרחיה הלוי

רבי זרחיה הלוי מגירונה (רז"ה), מן הראשונים, למדן, פרשן, פוסק ומשורר, מחשובי חכמי פרובנס במאה ה-12. מחבר "ספר המאור", ספר השגות על הרי"ף, ועל כן נקרא בפי כל: בעל המאור.

מלבד בקיאותו הרבה והמקיפה בתורה, נודע הרז"ה גם בידיעותיו בתחומים אחרים, כמו אסטרונומיה ופילוסופיה, וכן בספרות.

כמו כן, מפורסם הרז"ה בפיוטיו ושיריו. כמה מפיוטיו, סליחותיו וקינותיו נכנסו לסידור התפילה.

יוסף קאפח

הרב יוסף קאפח (י"ב בכסלו ה'תרע"ח - י"ח בתמוז ה'תש"ס; 27 בנובמבר 1917 - 21 ביולי 2000) היה פוסק תימני-ישראלי, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. מתרגם, מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם ועשרות ספרים של ראשוני ספרד ותימן, בעל השפעה רבה על קהילות יהודי תימן בארץ ישראל. זוכה פרס ישראל, פרס הרב קוק, פרס ביאליק ופרס כץ, וכן בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.

יחסי אישות (הלכה)

יחסי אישות (או בלשון חז"ל: תשמיש המיטה) הם יחסי מין בעגה יהודית הלכתית. בהלכה ישנה הדרכה מפורטת לגבי האופן שבו יש לקיים יחסי אישות, כולל התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.

איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידה שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, היו פוסקים שהתנגדו להפרזה ביחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

יחסה של היהדות למין קשור באופן מהותי ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. הרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא, כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו".

יקהת רוזן

יקהת רוזן (נולד ד' אלול תשכ"ט, 17 באוגוסט 1969) הוא סופר ילדים ישראלי.

כתב יד (העתק)

עותק של יצירה שנכתב ביד נקרא כתב יד. במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתיבה ידנית הייתה הטכניקה ליצירת עותקים נוספים של יצירה כתובה לשם הפצתה. אך גם לאחר המצאת הדפוס, המשיכו להיכתב כתבי יד, אף כאלו שהועתקו מספרים מודפסים, בגלל חוסר זמינות הדפוס במקומות נדחים, עלויות גבוהות של ספרים, סיבות דתיות, רדיפות של השלטון וסיבות אחרות.

מוסד הרב קוק

מוסד הרב קוק הוא מוסד הוצאה לאור, הממוקם בכניסה לעיר ירושלים בשכונת קריית משה.

המוסד הוקם בשנת 1936 על ידי הרב יהודה לייב מימון, ממנהיגי המזרחי ולימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.

מנורת המאור (אבוהב)

מנורת המאור הוא ספר מוסר אשר חיבר רבי יצחק אבוהב.

הספר מכיל לקט מאמרי אגדה מהתלמודים והמדרשים העוסקים בענייני מוסר ודרך ארץ, הכולל דברים שמקורם בספרות הגאונים, הראשונים וכן פילוסופים יוונים כדוגמת אריסטו ואפלטון. הספר כולל שלוש הקדמות ומחולק לשבעה חלקים כמנין נרות המנורה, ובעקבות כך קרא המחבר לכל חלק 'נר'.

ספר מנורת המאור נתקבל באהדה על ידי קהילות ישראל. בפרט, יהודי תימן נוהגים ללמוד בקביעות בכל שבת ובחגים, פרק במנורת המאור, אחרי תפילת מוסף.

נתן סאה ונטל סאה

נתן סאה ונטל סאה הוא מושג בהלכות מקוואות העוסק באדם שלקח מי גשמים ממקווה כשר ונתן במקומם נוזל אחר, שפסול למקווה, כמו מי פירות (לפי רוב השיטות), או מים שאובים (לפי שיטה אחת).

רואה מחמת תשמיש

בהלכה, רואה מחמת תשמיש הוא השם שניתן לתופעה של אשה המדממת מהנרתיק או מהרחם במהלך או מעט לאחר קיום יחסי אישות. במידה שמקור הדימום ברחם והדימום נובע מתהליך הורמונלי, הופך הדימום את האשה לנדה (או זבה) האסורה באיסור כרת בקיום יחסי אישות עם בעלה. באם הדבר קורה תוך כדי יחסי האישות באופן קבוע, האשה נאסרת על בעלה משום שעל פי ההלכה הקובעת שיש לפרוש מקיום יחסי אישות סמוך להופעת הווסת, לא ניתן לקיים יחסי אישות במצב זה כלל, וממילא זו עילה לגירושין.

כאשר קיום יחסי אישות גורם ליציאת דם מהנרתיק, מתעוררת השאלה האם מקור הדם הוא ברחם (דבר ההופך את האשה לנדה או זבה) או בנרתיק (דימום חסר משמעות הלכתית), והאם מדובר באירוע תמידי או חד-פעמי. לשם בדיקת הדבר ניתן לעשות שימוש בשפופרת המוחדרת לנרתיק ומדמה יחסי אישות, ובאמצעות בדיקה זו ניתן לאמוד אם הדימום הוא כתוצאה מיציאת דם מהרחם או פצע כלשהו בנרתיק, ועל פי זה לקבוע את מעמדה ההלכתי של האשה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.