בעיר ההרגה

בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"גתשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.

בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.
וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים
וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,
בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,
מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,
וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים
אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,
וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים
שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,
כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;
וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בית הראשון מתוך "בעיר ההרגה"
תמוז–תשרי, תרס"ד.

פרעות קישינב

ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם שהאשימה יהודים ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. בקישינב הופיעו בריונים, שקראו "מוות ליהודים" והפיצו כרוזים בהם נכתב כי הצאר ניקולאי השני התיר לפגוע ביהודים לכבוד חג הפסחא. הפרעות נמשכו יומיים, בימים 68 באפריל (לפי הלוח היוליאני; 1921 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני), והשתתפו בהם תושבים מכל מגזרי הציבור. 49 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. הפורעים התעללו ביהודים בסאדיזם רב. הם אנסו, השחיתו גופות והתעללו בהן. כאשר היהודים ניסו להגן על עצמם, עצרה המשטרה את המתגוננים, ונקטה בצעדים שונים שסייעו לפורעים באופן אקטיבי.[1]

פרסום הפואמה

כאשר נודעו תוצאות הפרעות, קבוצת סופרים עבריים, תחת השם "אחים", הוציאה כרוז ובו קראו ליהודים להגנה עצמית. חברי הקבוצה הקימו ועדה ועל חיים נחמן ביאליק הוטל לבקר בבית המשפט בעת חקירת הפרעות, להכין רשימה של החללים, לתעד עדויות על יחס השלטונות ולראיין קורבנות אונס, לאסוף מידע, תצלומים ותעודות, לדווח על נזקים ברכוש.

בטרם צאתו לקישינב כתב את השיר "על השחיטה". בעקבות שהות בת חמישה שבועות בקישינב כתב את 'בעיר ההרגה'. רשמי ביקורו וחקירותיו בקישינב הועלו על הכתב ופורסמו במועד מאוחר יותר.

הפואמה נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב"[2] בעיתון "הזמן" שבעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום הפואמה. הפואמה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לידיעת הקהל הרחב, כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית.[3]

פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, הביא להד בהתארגנות היהודית והטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם.

הפואמה

הפואמה היא נבואת זעם המורכבת משנים עשר[4] בתים העוסקים במסע בן 24 שעות. כל אחד מהבתים מתמקד בתחנה שונה בפרעות קישינב.

הבית הראשון מתחיל מציווי של הדובר אל הנמען, "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה", המהווה ארמז לציווי המקראי של אלוהים אל אברהם ""לֶךְ-לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ" (בראשית י"ב א) המרמז על הפתרון - עלייה לארץ ישראל, ולאחריו תיאור פלסטי המתייחס למצב העיר לאחר הפרעות בה נותרו "הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְ..הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים", הבית מתאר את ההרס הרב ברחבי עיר ההריגה, בה הקירות מדומים לפצעים פתוחים. אל מול התיאורים הצבעוניים, הבית מסתיים בחזרה מפליאה לשגרה של הטבע והאדם: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

הבית השני מזמין את הנמען להתוודע לעליות הגג בהן התבצעו מעשי רצח אכזריים, בהם של אם ותינוקה, ובחושך מופיעות עיניים השואלות למה? ונועצות בו את מבטיהן. אך גם בסופו "וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה".

הבית השלישי לוקח את הנמען אל מרתפי הבתים שם נאנסו הנשים, בזמן שהגברים הסתתרו והתפללו שלא יאונה להם רע. תיאור מעשיהם מהווה ביקורת על מעשי האי-גבורה של הגברים, דבר המתעצם לאור שיוכם ל"בְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים", כך בניגוד למכבים הידועים בגבורה והתאגדות ללחימה משותפת על קידוש השם, צאצאיהם רחוקים מהם מאוד. גם בסוף בית זה "הַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה".

הבית הרביעי מתאר את המקומות אליהם ברחו היהודים, אך לא הצליחו להנצל. "בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים", הבורחים נטבחו במקומות משפילים ובאופן מזוויע "וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ", כך מי שאינו עומד להלחם סופו למות כמו כלב.

הבית החמישי בו הנמען הולך אל גן ירק ושם מוצא זוועות ואיברים מרוסקים, משם הוא עובר לאורווה בה הוצאו היהודים להורג ושם גם מתרכז כל הצער והפחד של העולם. השכינה היא "עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ" ומתוארת כחלשה ובוכייה, ומהווה דימוי למצבה של היהדות והיהודים.

הבית השישי בו הנמען מגיע אל בית הקברות הנמצא מחוץ לעיר והדובר מזדהה כאלוהים "סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם", המונע מהדובר לבכות, אך הוא אל חלש וחסר אונים בבושתו, בדיוק כמו מאמיניו.

הבית השביעי בבית זה הנמען מתעכב על חלקת דשא ואלוהים מצווה עליו לתלוש מהעשבים, בדומה לעם התלוש חסר השורשים. משם הוא עובר אל בית התפילה בו מתפללים ניצולי הפרעות, אולם אלוהים רוצה שיימחו ויזעקו על חורבן גדול שכזה וימרדו כנגדו. אך "לִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם", והם אינם מקללים, רק מבכים את גורלם ואינם יוצאים כנגד אל שלא סייע להם.

הבית השמיני: אלוהים - הדובר פונה אל הנמען שיכבוש את צערו ויכיר בשליחותו. שיהיה סבלני לרגשות הנפגעים ויפעל למענם ויסייע להם לעמוד איתנים לנוכח ההרס והחורבן.

הבית התשיעי: מתוארים הניצולים ש"מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם", הם מקיימים את מצוותיהם באופן חיצוני, אך אין בהם אמונה פנימית. רוחם מתה והאל עזבם.

הבית העשירי מתאר את הניצול שעושים היהודים שנפצעו "מַכְרִיזִים בְּפֻמְבֵּי עַל-פִּצְעֵיהֶם כְּרוֹכֵל עַל-מַרְכֹּלֶת" לשם איסוף תרומות ושנור של כסף מיהודים אמידים שלא נפגעו.

הבית האחד עשר בו מתואר הניצול באופן חזק עוד יותר "לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם, וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם". הניצולים מגיעים לבתי הקברות כדי לחפור בקברי אחיהם עבור חפצים שיוכלו לסחור בהם.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.

הבית האחרון מתוך "בעיר ההרגה"
תמוז–תשרי, תרס"ד.

הבית השנים עשר הבית המסיים ובו הדובר קורא לנמען "קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה" שם יוכל לפרוק את יגונו להתרחק מהעם. ייתכן שהאמירה מרמזת גם על עלייה לארץ ישראל ולמעשה מהווה סגירה למשפט הפתיחה "לך לך" המרמז על אותו הפתרון.

פרשנות

מטרת הפואמה היא לעודד עשייה, אולם היא מסתיימת בהיעדר סיכוי לעשייה. מצבו של האל משתקף ממצבו של העם; חלש, חסר אונים ומאכזב.

הדובר המייצג את האלוהות, הוא דרכו של ביאליק להביע את הגינוי והזעם, מעם שאינו מסוגל לעשות זאת עבור עצמו. ולכן אלוהיו - מייצגיו עושים זאת במקומו, ולא רק בתחושות של חמלה, חולשה וכאב. אל מולו הנמען - שליח האל (המשורר הנביא) הנשלח לראות את האסון בעיר ההריגה, אך זעקותיו מצוות לידום על ידי האל. האלוהות מטילה את אחריות העם לגורלו. לעצבו במדבר, הרחק מהקרקע בה טובחים בו. ניתנות לעם ולניצולים שתי אפשרויות, להיוותר בבושתו כקבצן, או לעזוב אל המדבר וליצוק תוכן לחייו.

המוטיבים החוזרים במהלך העלילה, בהם הסיפורים המקראיים, השגרה המרמזת כי לא נלמד אף לקח ממעשי הפרעות. וכי הקהילה היהודית לא השכילה להפנים את המעשים ולחפש פתרונות קונקרטיים. תיאורי האכזריות הרבים של איברים מרוסקים המנוגדים להתקוממות החלושה אל נוכח הזוועה. כל אלה מהווים פואמה נוקבת שמטרתה להעביר את המסר כי על העם ללמוד להגן על עצמו.

תרגום

הפואמה זכתה במהלך השנים למספר תרגומים. בשנת 1904, בסמוך לפרסום הפואמה, היא תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי אף כתב שיר משלו כהקדמה לתרגומו[5]. בשנת 1920 תרגם אברהם שבדרון את "בעיר ההרגה" לגרמנית שנדפס תחילה ב"ירובעל" והוצא לאחר מכן בחוברת מיוחדת. התרגום הראשון לשירי ביאליק ביידיש נעשה כנראה על ידי י. ל. פרץ שהדפיס בשנת 1903 ב"דער וועג" את תרגומו ל"בעיר ההרגה" - אולם התרגום לא היה לטעמו של ביאליק, עד שתרגם בעצמו את שירו בשם "אין שחיטה שטאדט" (בעיר השחיטה).

בשנת 1988 תורגמה הפואמה לספרדית בשם "La ciudad del exterminio", ובשנת 1990 תורגמה לגרמנית ויידיש על ידי המתרגם והעיתונאי הגרמני, ריכרד חיים שניידר (Richard Chaim Schneider).

תיאטרון

בשנת 2011 עלתה הצגת יחיד של זהר וקסלר בעקבות הפואמה והסיפור המשפחתי האישי שלו[6]. ההצגה העמידה במרכזה את הזהות האישית כחלק ממהלך ההיסטוריה שמקורה בפוגרום קישינב ובפואמה. במהלכה עוברים מארכיוני בית ביאליק לרחובות קישינב.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ח. שורר, י. קורן, ד. ויניצקי (עורכים), הפוגרום בקישינוב במלאת 60 שנה, תל אביב: הוצאת האיגוד העולמי של יהודי באסרביה, תשכ"ג 1963.
  2. ^ עמוד השער, הסבר על תוכנו של העיתון, הזמן, 27 בנובמבר 1903
  3. ^ בספרו של דן מירון אפשר למצוא את שני נוסחי השיר והשוואה ביניהם.
  4. ^ בספירות שונות מייחסים לפואמה בין אחד-עשר לשלושה-שער בתים
  5. ^ זאב ז'בוטינסקי, "הקדמה לתרגום הרוסי של 'משא נמירוב'", תרגם מרוסית חנניה רייכמן, בתוך: זאב ז'בוטינסקי, שירים, תש"ז, עמ' רכט-רלד
  6. ^ הצגת יחיד בעקבות ביאליק: קישינב 1903, באתר "הבמה"
זאב ז'בוטינסקי

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי (בכתיב יידי: זשאַבאָטינסקי; בכתב רוסי: Владимир (Зеэв) Евгеньевич Жаботинский, ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי; י"ב בחשוון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880, אודסה, האימפריה הרוסית – כ"ט בתמוז ת"ש, 3 באוגוסט 1940, האנטר, ניו יורק) היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מנהיג האצ"ל ונשיא הצה"ר; מההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה.

חיים נחמן ביאליק

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873 – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

הסופר הרוסי מקסים גורקי כתב:

ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים של ביאליק, כתב על ביאליק:

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.

חנן חבר

חנן חֶבר (נולד ב-14 בינואר 1953) הוא מופקד הקתדרה ע"ש יעקב והילדה בלאושטיין ללשון וספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטת ייל ופרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

מיכאל גלוזמן

מיכאל גלוזמן (נולד ב-2 באפריל 1962) הוא פרופסור חבר בחוג לספרות שבאוניברסיטת תל אביב.

משורר לאומי

משורר לאומי הוא משורר הנחשב באופן מסורתי ועל פי דעת הציבור כמשורר ששירתו מייצגת את רוח העם, את הזהות הלאומית, האמונות והעקרונות של תרבות לאומית מסוימת. המשורר הלאומי כגיבור תרבות הוא סמל המתקיים בתודעת הציבור לטווח ארוך, להבדיל ממשוררים שמונו על ידי הממסד למשרת משורר חצר (כגון משרת משורר הקונגרס בארצות הברית ומשורר החצר של בית המלוכה האנגלי).

ישנן תרבויות בהן כמה כותבים נחשבים משוררים לאומיים. משורר לאומי אינו בהכרח מיוחס למדינה ריבונית או ארץ, זאת משום שלאום כמונח תרבותי אינו בהכרח שם נרדף לארץ (מונח גאוגרפי) או למדינה (מונח פוליטי).

מרבית המשוררים הלאומיים הם דמויות היסטוריות, אם כי כותבים בודדים בני זמננו הפעילים בתרבויות לאומיות צעירות יחסית או מתחדשות נחשבים אף הם "משורר לאומי".

חיים נחמן ביאליק נחשב המשורר הלאומי העברי.

בין המשוררים הלאומיים המפורסמים: יוהאן וולפגנג פון גתה (גרמנית), ויליאם שייקספיר (אנגליה), רוברט ברנס (סקוטלנד), דנטה אליגיירי (איטלקית), אלכסנדר פושקין (רוסיה), אדם מיצקביץ' (פולין), מיגל דה סרוואנטס (ספרדית), אלכסנדר דיומא האב (צרפתית), חריסטו בוטיוב (בולגריה), לואיש דה קמואש (פורטוגזית).

שורשי מושג המשורר הלאומי הם במאה ה-18, כתוצר של תנועת הרומנטיקה, שהייתה מהגורמים של התעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19. נקודת המבט של הרומנטיקה שימשה לעיתים להערכה מחדש של משוררים. כך למשל שייקספיר לא נחשב בעיני בני תקופתו למשורר העילאי של תקופתו. הוא נכלל בכמה רשימות מזמנו של משוררים מובילים, אך לא נחשב כמי שכתב ברמתם של אדמונד ספנסר או פיליפ סידני. אולם במאה ה-18 המבקרים הרומנטיים כסמואל טיילור קולרידג', העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה.

רבים מהמשוררים הלאומיים הטביעו את חותמם בתקופות מעבר תרבותיות והובילו שינוי תרבותי בעל השפעות עצומות. כך למשל מיגל דה סרוואנטס, אשר יצירתו דון קישוט נחשבת לרומן המודרני הראשון. השפעתו הייתה כה רבה, שיש המכנים את הספרדית (בספרדית ובצרפתית) "לשונו של סרוואנטס". "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית. אלכסנדר פושקין הוא ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית.

כתביו של ביאליק שיקפו את מעורבותו ופעילותו בענייני העם היהודי בתקופתו, והשפיעו עמוקות על הלך הרוחות וחיי הציבור. הוא היה ציוני נלהב, השתתף בשני קונגרסים ציוניים והיה ידיד אישי של מנהיגי התקופה. בין השאר כתב שירת תוכחה וביקורת נגד אוזלת ידם של היהודים בגלות (למשל "אכן חציר העם", "בעיר ההרגה") ושירת עידוד רעיונית ומעשית לפעילות הציונית (למשל "למתנדבים בעם", "מתי מדבר האחרונים"). ביאליק השפיע רבות על התפתחות התרבות היהודית המודרנית והיה ממחדשי השפה העברית - אף הם רכיבים מהותיים באתוס הציוני. ביאליק הקדיש חלק נכבד מזמנו לענייני הציבור, עד כדי שנטבע הביטוי "כל ישראל יש להם חלק בביאליק", ראה בכך חלק מתפקידו ואף גינה אנשי רוח המסתגרים במגדל השן.

על השחיטה

על השחיטה היא פואמה שנכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב.

עלילות דם בהיסטוריה הרומנית

עלילות דם נגד היהודים הופיעו בהיסטוריה הרומנית עם ריבוי האוכלוסייה היהודית במחוזות בהם חיו הרומנים.

עלילות הדם נגד היהודים בעולם הנוצרי התחילו כבר במאה ה-12 (המקרה הקדום ביותר הוא מאנגליה, משנת 1144) והתפשטו על פני אירופה במקביל לגלי ההגירה של היהודים. לראשונה מוזכרת בכתובים עלילת דם במחוזות הרומניים בשנת 1710, בטרגו ניאמץ.

בתקופת הפנרים היו עלילות דם רבות בארצות הרומניות ועל כך כתב בשנת 1898 ההיסטוריון הרומני פומפיליו אליאדה שחקר את התקופה: "הבריות מייחסים ליהודים כל מיני דברים משונים: בשבוע הפסח ובשבוע הפסחא האנשים מחזיקים את ילדיהם סגורים בבית מפחד שהיהודים יגנבו אותם כדי למצוץ את דמם בשביל לשים אותו במצות שלהם; ואם קורה שילד נעלם, כל האוכלוסייה דורשת בתוקף שכל היהודים יעונו (לגילוי הילד)".

פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

רות בקי-קולודני

רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי היא סופרת וחוקרת תולדות היישוב. רוב ספריה הם רומנים היסטוריים וביוגרפיות, ובעיקר ביוגרפיות של דמויות בולטות בתולדות היישוב. כמו כן עבדה כעיתונאית ושדרנית ב"קול ישראל". כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת תש"ס (1999).

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפךעל השחיטה • בעיר ההרגה • לא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף"התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליקבית ביאליקגבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליקמוסד ביאליקרחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎אירה יאןמרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.