בני ימין

בני ימין (בִּנִי יַמַינַ - Bini Yamina) היו קבוצה של שבטים נודדים (לפחות ארבעה) מהמאה ה-18 לפנה"ס בצפון מסופוטמיה באזור נהר הפרת התיכון ליד נהר הבליח.[1] בני ימין הוזכרו תכופות בתעודות שנמצאו בגנזך המלכותי של מארי עיר ממלכה עתיקה שנחרבה במאה ה-18 לפנה"ס על ידי חמורבי.

היסטוריה

בני ימין היו נודדים למחצה שגידלו עדרי צאן גדולים והגיעו במסגרת נדודיהם עד למרכז סוריה. חלק מהשבטים התיישב באזור בבל, אך מרכזם היה בחרן שם נהגו להתכנס לטקס ברית ראשי "בני ימין" במקדש אלוהי הירח. זקני השבטים נקראו סיבוטו (sibutu) והיו מתכנסים להתיעצויות. מנהיגי בני ימין היו שרים ונסיכים שנקראו סוגאגו (sugagu).

שמו של אחד מהשבטים נקרא "יריחום". בני ימין מופיעים בטקסטים ממארי לצידם של שבטים נודדים אחרים שנקראו סותו ו"רַבּוּ" שישבו על הגדה המערבית של הפרת, ועל פי הטקסטים נקראו אחים של בני ימין. הטקסט מזכיר גם קבוצה שנקראת "בני שמאל" (בִּנִי שִׂמַל), בני הצפון, יושבי המחוזות שמצפון מערב לממלכת מארי. שם המעיד על קרבה לבני ימין.

יש הסוברים שזכר בני שמאל נשמר בממלכת שמאל שנקראה "יאדי", המוזכרת בתעודות מהמחצית הראשונה של האלף ה-1 לפנה"ס.[2] השמות: בני ימין ו-בני שמל הם שמות שמיים-מערביים (אמוריים).[3]

על פי תעודות מארי, בני ימין התנפלו מדי פעם על חבלי הארץ שנמצאו בין מארי, תִרְקַה ושַגַרַתֻם. הם עסקו בביזת התושבים ועדרי צאנם, ולעיתים גם התיישבו בתוכם. מלכה של מארי זמרי-לים נלחם בהם, תפש את מלכיהם והרג את שר צבאם שתוארו היה דַוִידֻם. ניצחונו זה היה כה חשוב, עד שנקראו לפחות שתי שנות מלכות של זמרי-לים על שם הניצחון.[4]

השערת החוקרים היא שההתנגשויות של בני ימין עם מלכי מארי הם חלק מגל ההתפשטות האחרון של העמים השמיים-מערביים למזרח ולצפון מזרח. התפשטות זאת נבלמה במאה ה-18 לפנה"ס בעקבות התפשטות השבטים החורים (שמקורם בהרי הקווקז) דרומה לאזורים סביב מארי.

הקשר בין בנימין לבני ימין

קיימת תאוריה במחקר הגורסת שיש זהות בין בני ימין לבנימין המקראי. זיהוי זה נתמך במסורת המקראית לפיה מוצא האבות הוא מצפון מסופוטמיה בארם נהריים ובקשר בין חרן שהייתה עיר האבות ומקום כינוסם של שבטי בני ימין. קשר נוסף נמצא בין שמו של אחד השבטים "יריחום" לשמה של העיר יריחו באזור שבט בנימין בישראל. למרות עתיקותה של העיר, היא אינה מוזכרת במכתבי אל עמרנה ולא ברשימות המצריות של ערי כנען, והתאוריה גורסת שהשם יריחו ניתן לה בעקבות כיבוש בני ימין שהביאו את השם עימם מהעיר חרן. תאוריה זאת של שינוי שם נתמכת בשינוי שמות הערים שנמצא במקרא כגון שינוי השם "לוז" לבית אל, "קריית ספר" לדביר, "ליש" לדן ועוד.[2]

תאוריה זו סותרת את המסורת המקראית, לפיה בנימין נולד בכנען,[5] כשהוא היחיד מבני יעקב שלא נולד במסופוטמיה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק מייטלס, לחפור את התנ"ך : על מחקר וארכאולוגיה, הוצאת ירושלים, 2008, עמ' 60
  2. ^ 2.0 2.1 מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, (תרגום והערות: מ' ויינפילד), ירושלים: [חמו"ל], 1971, עמ' 5–6.
  3. ^ שמואל ייבין, הערך: בנימין, אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק, כרך 2, עמ' 265.
  4. ^ ייבין, הערך: בנימין, אנציקלופדיה מקראית, עמ' 264.
  5. ^ בראשית לה, טז
בליח

נהר בליח (בערבית: البليخ) הוא נהר איתן ויובל של נהר פרת. מקורות הנהר הם במעיין עין אל-ערוס (عين العروس Ayn al-Arus) ליד העיר תל אבייד במחוז א-רקה בסוריה. הנהר זורם דרומה ומצטרף לפרת ליד העיר המודרנית א-רקה. הבליח הוא היובל השני הגדול לפרת על אדמת סוריה. הראשון הוא החבור. הוא מקור מים חשוב ובמסגרת הפיתוח של מקורות המים נבנו תעלות המובילות מים מהנהר. אורכו של הנהר 160 ק"מ, 80 ק"מ בטורקיה ו-80 ק"מ בסוריה. אגן הניקוז שלו משתרע על שטח של 4,000 קמ"ר.

בנימין

בתנ"ך, בִּנְיָמִין הוא הבן הצעיר ביותר של יעקב ורחל. השם בנימין משמעו "בן היד החזקה" או "בן הדרום". על פי המקרא, צאצאיו של בנימין הפכו לשבט בנימין.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

זימרילים

זימרילים (נכתב גם זימרי-לים או זִמרִלִם) היה מלך מארי בערך בין השנים 1761-1775 לפני הספירה.

חרן

חָרָן (Harran) היא עיר קדוּמה מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, כמרכזם של שבטים נודדים בשם בני ימין. כיום זהו אתר ארכאולוגי הנמצא בטורקיה ליד הגבול הסורי, סמוך לנהר הפרת, ופוקדים אותה תיירים אשר רוצים להתרשם מצורת החיים הקדומה ומבתי הבוץ.

ימחד

יַמְחַד (גם ימח'ד) הייתה ממלכה שמית עתיקה, שמרכזה שכן בעיר חַלַבּ, כיום בשטחה של סוריה. היא צמחה בסוף המאה ה-19 לפנה"ס ונשלטה על ידי מלכי שושלת בית ימחד, שהתבססו על צבא ודיפלומטיה כדי להרחיב את ממלכתם. מתחילת הקמתה, הייתה הממלכה נתונה למאבקים עם שכניה: מארי, קטנה, ואשור. פעולותיו של מלכה השני, ירים-לים הראשון, הפכו את הממלכה לכוח החזק ביותר במרחב הסורי באותה עת. באמצע המאה ה-18 לפנה"ס, נשלט רוב שטחה של סוריה, למעט דרומה, על ידי ממלכת ימחד, אם בשליטה ישירה או דרך ממלכות וסאליות. הממלכה שלטה על מערבה, צפונה ומזרחה של סוריה במשך קרוב למאה חמישים שנה. הייתה לימחד גם השפעה על ממלכות קטנות במסופוטמיה, על גבול ממלכת עילם. הממלכה נכבשה על ידי החתים, שהרסו את חלב. בהמשך שוקמה ימחד בחלקה, ובמאה ה-16 לפנה"ס סופחה לממלכת מיתני.אוכלוסייתה של ימחד הייתה בעיקרה אמורית, והייתה בעלת תרבות האופיינית לתקופת הברונזה בסוריה. הממלכה כללה גם אוכלוסייה חורית, שהתיישבה בה והשפיעה על תרבותה. הממלכה שלטה על נתיבי מסחר בינלאומיים רבים שפעלו בין אזור איראן של היום ממזרח, ואזור התרבויות האגאיות במערב. בימחד התקיים פולחן לאלים מהמיתולוגיה השמית הצפון-מערבית. הבירה חלב נחשבה לעיר קדושה גם בערים אחרות בסוריה, והייתה מרכז לפולחן האל הדד, שנחשב לאל הראשי בצפון סוריה.

ישמח-אדד

יַשמַח-אדד (גם יַשמַח-אדו; יסמחאדו) היה מלך מארי בין השנים 1792–1776 לפנה"ס, בנו הצעיר של המלך האמורי שמשי-אדד הראשון, שמלך על צפון מסופוטמיה. הוא הומלך על מארי על ידי אביו, לאחר שזה כבש את מארי בשנת 1792 לפנה"ס. ישמח-אדד היה אחראי על חלקה הדרומי-מערבי של הממלכה, שמארי הייתה עיר בירתה. הוא היה אחראי על שטח שכלל גם את אזורי נהרות הבליח, החבור והפרת. הממלכה גבלה עם ממלכת ימחד, ששכנה ממערבה. אביו שלט ישירות על השטח הצפוני של הממלכה מתוך עיר הבירה שובת-אנליל. אחיו הבכור אשמי-דגן הראשון שלט על האזור הדרומי-מזרחי מבירתו אכלתום. שלטונו על האזור הסתיים לאחר מותו של אביו, שבעקבותיו כבש את העיר בשנת 1776 לפנה"ס זימרילים, יורש לבית המלוכה הקודם של מארי. השם "אדד" בשמו הוא על שם אל הסערה אדד.

סומו-אפוח

סוּמוּ-אֶפּוּח (מלך בין השנים 1780-1810 לפנה"ס לערך על פי הכרונולוגיה התיכונה) היה על פי התיעוד ההיסטורי, המלך הראשון של ממלכת ימחד, שמרכזה היה בעיר חלב. הוא הקים את שושלת בית ימחד, שושלת ממוצא שמי ששלטה בצפון סוריה בין המאות ה-18 וה-17 לפנה"ס והתקיימה גם במאה ה-16 לפנה"ס.

סותו

סוּתוּ (Sutu) היו שבטים נוודים שחיו במסופוטמיה. הם מוזכרים לראשונה במחצית השנייה של המאה ה-18 לפנה"ס בעת הופעתם בגבולות בבל בתקופתו של חמורבי. הסותו מוזכרים בתעודות מארי ביחד עם בני ימין. הם חיו בתקופתם של החבירו. לעיתים שימש השם סותים ככינוי כללי לנוודים או לשכירי חרב ממוצא נוודי.הסותו מופיעים גם בכתובתו של אד-רימי מלך אללח' המופיעה על פסלו. על פי הכתובת הסותו שכנו במדבר באזור סוריה הצפונית.

במכתבי אל עמרנה הסותו מוזכרים שש פעמים. על פי מכתבים אלה הסותו סיכנו את הדרכים שבין אשור למצרים. במכתב 169 מתלונן בן עזירו מלך ממלכת אמורו על הנזק לממלכה בעקבות מעצרו של אביו במצרים בכותבו " וכל הארצות וכל חיילי הסותו אמרו כך,

"עזירו איננו יוצא מארץ מצרים". ועתה הסותו עוזבים את הארצות ומודיעים לי שוב ושוב אביך יושב במצרים, ואנחנו נצא אליך למלחמה".במכתב 292 מתלונן מושל גזר 'פחי' על אנשי הסותו בכותבו "הייתי לכלי נחושת בגלל אנשי הסותו".

הסותו מופיעים גם במכתבים נוספים המזכירים אותם ואת החבירו גם יחד, במכתב 195 פוקד "ביריאווזה" (בריוז) מושל מקומי מכֻּמִדֻ/דמשק שבאזור סוריה את צבאו והוא מתייחס ל״חבירו שלי״ וה״סותו שלי״. מושל אחר בשם "דַגַנתַכַּלַ" פונה במכתב 318 למלך מצרים ומבקש "הצילני מהאויבים העזים מידי החבירו השודדים, ומידי הסותו הצילני, המלך הגדול אדוני".במכתב מס' 16 פונה אשורבלט מלך אשור לאמנחותפ הרביעי ובין היתר כותב " [אתה תוהה] ששליחיך התמהמהו אליך, הסותו מדריכיהם מתו. עד שכתבתי ועד שהובאו אלי סותו - מדריכים (אחרים), [עיכב]תי אותם"במכתבים 123-122 מתלונן רִבּהַדַּ מושל גבל למלך מצרים על פּחֻרַ נציב מצרי ששלח את הסותו והם הרגו את השִרדַנֻ.הידיעה האחרונה על הסותו מופיעה במאה ה-8 לפנה"ס בתקופתו של סרגון מלך אשור.

שבט בנימין

שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והוא מצאצאי האם הרביעית, רחל.

בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".

שסו

שסו (במצרית קדומה או שוסו, באכדית שותו או סותו[דרוש מקור]) היו קבוצה אתנית שהתקיימה, על פי מקורות מצריים ואכדיים במזרח הקדום החל מתקופת הברונזה המאוחרת באמצע האלף השני עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס בתקופת הברזל. זהותם האתנית של השסו אינה ברורה, אך יש המזהים אותם עם שבטי העברים ובכללם עם ישראל.

תרקה

תִרְקַה הוא שמה של עיר עתיקה שהתגלתה בתל עשארה על גדתו המערבית של נהר הפרת בחלקו האמצעי. התל שוכן במחוז דיר א-זור בסוריה במרחק 80 ק"מ מגבול עיראק. בתקופה הנאו-אשורית שמה של העיר היה סירכו. תקופת הפריחה של העיר הייתה באמצע האלף השני לפנה"ס. באותה עת תרקה הייתה מרכז עירוני גדול וכנראה גם עיר הבירה של ממלכת חנה . בתקופת הפריחה, אוכלוסייתה הייתה בעיקרה אמורית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.