בנימין תמוז

בנימין תמוז (11 ביולי 1919 - 19 ביולי 1989) היה סופר ומתרגם, עיתונאי, עורך ומבקר, צייר ופסל ישראלי.

בנימין תמוז
Binyamin tamuz
Abaelhananitamuz
אנדרטת הטייסים שפרינצק וסוקניק (ידין), פסלו של תמוז, בגן העצמאות (תל אביב)
Memorial plaque on the writer Benjamin Tamuz
לוחית זיכרון על ביתו של בנימין תמוז ברח' לוי יצחק 13 בתל אביב

ביוגרפיה

בנימין תמוז נולד בחרקוב (כיום באוקראינה). בגיל חמש עלה עם הוריו לארץ ישראל ולמד בבית הספר "תחכמוני" ובגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. אביו מת כשהיה בן שמונה, ותחושותיו הקשות בעקבות מותו התבטאו בהמשך ביצירותיו של תמוז.

כבר מגיל צעיר הרבה לעסוק בכתיבה, בפיסול ובציור. בהמשך למד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת סורבון בפריז.

בצעירותו היה חבר במחתרת הקומוניסטית, ובנעוריו הצטרף לתנועה הכנענית והושפע רבות ממורהו וידידו האמן יצחק דנציגר. התנועה הכנענית פסלה סממנים יהודיים בארץ וטענה כי קיימת אומה עברית שהיא יורשת העברים הקדמונים ששלטו בעבר במרחב שבין אסיה הקטנה למצרים. לגבי הערבים טען תמוז כי הם שרידים של עמים עבריים שהתרבות הערבית נכפתה עליהם, ומתפקידה של התנועה להחזירם לאומה העברית. תורה זו השפיעה על צעירים, משוררים וסופרים שתמוז הצליח להפגיש, והתאימה על רקע מלחמת העולם השנייה בה התנגשו גישות כמו הקומוניזם, הפשיזם והסוציאליזם. עם זאת, ברבות הימים התרחק תמוז מתורה זו.

תמוז היה אחד היוצרים הבולטים בארץ בשנות הארבעים, תקופה בה צמחה "תרבות עברית חדשה", שדעכה עם קום המדינה.

בשנת 1948 הצטרף תמוז למערכת העיתון "הארץ". תחילה כתב בעיתון את המדור הפופולרי "עוזי ושות'", ולאחר מכן ערך את עיתון הילדים "הארץ שלנו". החל מ-1965 ערך בעיתון הארץ את מוסף התרבות והספרות, והיה מבקר האמנות בו.

בנימין תמוז עסק בכתיבה, בפיסול ובציור. היה ידוע בכתיבה המהירה של ספריו. חשיבות רבה נודעה לספרים שערך בתחום האמנות. במבוא לספר "אמנות ישראל" בהוצאת מסדה ב-1966, כתב: "חדר העבודה של האמן – ולא ביקורת האמנות, הוא המקום שבו נחתך גורל האמנות, תוכנה הרוחני, רמתה הטכנית והיקף הישגיה. אלא שחדר-עבודה זה איננו חלל סגור ואטום. כתליו שקופים ופרוצים למרחקי זמן ומקום.” בשנת 1980 הוציא לאור ספר נוסף, מעין המשך, גם הוא בהוצאת מסדה "סיפורה של אמנות ישראל", בשיתוף עם דורית לויטה וגדעון עפרת. במבוא לספר הוא כתב: "לפני 19 שנה ערכתי ספר על אמנות ישראל, שהיה ניסיון ראשון לסקור את מכלול האמנויות החזותיות בארץ זו.... הפעם ביקשתי לעצב ספר שלא יובעו בו שום דעות ולא תושמע בו כל ביקורות. ביקשתי שיסופר בו סיפור - ותו לא; סיפורה של אמנות ישראל, מיום שנוסד בית הספר "בצלאל" בירושלים ב-1906 ועד ימינו[1]".

בשנים 1971-1975 כיהן כיועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. בשנים 1979-1984 הוזמן כסופר-אורח לאוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה.

מאשתו מרים נולדו לו שני בנים, און הבכור ויונתן הצעיר. בנו יונתן הוא במאי-קולנוע שאף עיבד את אחד מספרי אביו "מינוטאור" לסרט. הזוג התגרש ב-1958. בחמש השנים האחרונות לחייו התגורר עם בת זוגו, הציירת אסנת הר, גרושתו של העורך והמשורר ישראל הר.

בשנת 1989 נפטר בנימין תמוז בתל אביב. הוא נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.

בדצמבר 2007, החלה הוצאת "ידיעות אחרונות" להוציא את כתביו מחדש בסדרת "קראתי", בעריכת חיים פסח. הכרך הראשון שכבר יצא לאור בסדרה, כולל שלוש נובלות: "הפרדס", "משלי בקבוקים" ו"פונדקו של ירמיהו", אחת מיצירות הדיסטופיה המרשימות בעברית.

מספריו

  • אופק, 1946
  • סבון, 1988
  • ריחו המר של הגרניום, תל אביב 1980.
  • לילה על הגדה המערבית, מחברות לספרות, תל אביב 1961.
  • גן נעול, סיפורים, ירושלים 1957.
  • דעתו של עוזי - מבחר עוזי ושות', 1950.
  • אמנות ישראל, 1961.
  • סיפורה של אומנות ישראל, 1980.
  • חולות הזהב, תשעה פרקי סיפור, תל אביב 1950.
  • סיפור אנטון הארמני, וסיפורים אחרים, 1964.
  • חיי אליקום - טרילוגיית ספרים: "חיי אליקום", "בסוף מערב" ו"אליקום: ספר ההזיות", 1965-1969.
  • יעקב, כתר, ירושלים 1994.
  • רקויאם לנעמן, כרוניקה של נאומים משפחתיים, 1978.
  • מינוטאור, רומן, 1980.
  • הפרדס, 1972.
  • משלי בקבוקים, 1975.
  • פונדקו של ירמיהו, 1984.
  • הזיקית והזמיר, כתר, ירושלים 1989.
  • איך נוצרו הכוכבים, לילדים, ציירה רות צרפתי, 1983.
  • חיי הכלב ריזי, לילדים, ציירה רות צרפתי, 1971. זוכה פרס זאב לספרות ילדים ונוער.
  • דוגית מפליגה אל הים, לנוער, דן חסכן, עם עובד, 1970.
  • מה יותר כדאי לקחת או לתת?, לילדים, הציורים מעשה ידי דני קרמן, תל אביב 1980.
  • המלך והגיטרה הבלתי חשמלית, לילדים, הציורים מעשה ידי דני קרמן, תל אביב, 1980.
  • המלך ישן ארבע פעמים ביום, מאגדות-העם של ארץ איפכאמסתבריא הצפונית השוכנת מעבר להרי-גמדינם, מערבה לנהר הלאבלימים, לילדים, ציורים ועטיפה - דני קרמן, עם עובד, תל אביב, 1978.
  • הנשמה השנייה, אייר דני קרמן, תל אביב 1981.
  • אופק
  • כת של כלבים, מחזה בשתי מערכות, עובד להצגה בשיתוף עם אלכס הדרי, ירושלים תשכ"ט.

מתרגומיו

מחזות:

תרגומים נוספים:

  • גיבורי הספרים הנפלאים, מאת נואל ברון וליאונל סקנטייה, ציורים - ליז מריין וז’ן סטיין. תל אביב 1965.
  • זאמביה בת-חורין: אוטוביוגרפיה, מאת קנת קאונדה, תל אביב 1964.
  • לאונרדו דא וינצ’י, ביוגרפיה מאת אליזבט ריפלי, ירושלים 1963.
  • רמברנדט, ביוגרפיה מאת אליזבט ריפלי, ירושלים 1963.‬

לקריאה נוספת

  • גרשון שקד, רומאנטיקאים מאוכזבים וסיוטים גרוטסקיים, מחקרים בספרות ישראל תשס'ג 2003.
  • יצחק ברזילי, מכנעניות לקוסמופוליטיות, על יצירתו של בנימין תמוז, הדאר, 61, ט'ז תשמ'ב 1982.
  • יוסף אורן, העיקר הוא הסיפור, על יצירתו הסיפורית של בנימין תמוז, מעריב נובמבר 1978.
  • חיים זכאי, "חיי אליקום" של בנימין תמוז, מבית ומחוץ, תשנ'ו 1996.
  • נורית גוברין, במבוך, על הספר המינוטאור, מאזנים, נ'ב, 3, 2002.
  • יוסף אורן, המינוטאור כמשל למצב הישראלי, בנימין תמוז, מינוטאור, רומאן, 1980, ידיעות אחרונות, ספטמבר 1980.
  • אורציון ברתנא, "מינוטאור" - איפה הראש? איפה הגוף?, בנימין תמוז, מינוטאור - רומאן, תש"ם, דבר, אוקטובר 1980.
  • הלל ויס, הגווע בזירה, מעריב, אוקטובר 1980.
  • בני ציפר, ארבע מסיכות מחפשות אהבה, הארץ, אוגוסט 1980.
  • יצחק בן-יוסף, בנימין תמוז, "רקויאם לנעמן", טורים לחינוך ולהוראה ט/י, תשלט 1979.
  • ישראל ברמה, סאגה-של-כיס והיסטוריוסופיה בגרוש : רקויאם לטעם הטוב, עכשיו 40, 1979.
  • נפתלי הרץ טוקר, על מעגל החזרות בוואריאציות, מאזנים, מ'ח, 3, 1979.
  • יפעה חפץ, על סיפורו של בנימין תמוז "תחרות שחיה", עלי-שיח 8, תש'ם 1980.
  • רות ירדני, שערים לגן נעול, בנימין תמוז - תמורות ביצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
  • "אי אפשר למנוע כתיבת דברי איוולת אבל אפשר למנוע את הבאתם לדפוס, וזהו אחד התפקידים הראשיים של העורך" – בנימין תמוז ומנחם ברינקר בשיחה על עריכת מוסף ספרותי (תמלול הקלטה מ-1969), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בנימין תמוז (ערך והקדים מבוא), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980
11 ביולי

11 ביולי הוא היום ה-192 בשנה (193 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 173 ימים.

19 ביולי

19 ביולי הוא היום ה-200 בשנה (201 בשנה מעוברת), בשבוע ה-29 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 165 ימים.

אלף (כתב עת)

אלף, כתב עת של תנועת "העברים הצעירים", המוכרת גם בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי", שזכתה לכינוי "הכנענים". כתב העת "אלף" החל את הופעתו כגיליון חד פעמי ואנונימי, בעריכתו של אהרון אמיר, שיצא לאור בסוף שנת 1948. המאמר הראשי בגיליון הראשון נכתב בידי אוריאל שלח, הוא יונתן רטוש.

בין משתתפי כתב העת נמנו, נוסף על אמיר ועל רטוש, אנשי התנועה ומקורבים אליה, כמו עדיה חורון (ע.ג. חורון), עוזי אורנן, עמוס קינן, בנימין תמוז ואחרים. כתב העת נתן ביטוי ייחודי ל"השקפתם העברית" של משתתפיו. ביניהם היו קיצוניים לדעה, מקורבי ויוצאי הלח"י, ומתונים. כתב העת עורר עליו התנגדות קשה של עיתונות תנועת העבודה וגם של העיתונות האזרחית.

אלף הופיע באורח בלתי סדיר, בין השנים 1948–1953. ומשתתפיו, אנשי רוח מוכרים בתחומים שונים, התפזרו לתחומי האקדמיה, העיתונות, המחקר, האמנות והפוליטיקה.

בית באר

בית באר או ביארה (בערבית: بيارة) הוא כינוי לסוג מבנים שהוקמו בארץ ישראל במאה ה-19 סביב בארות מים, בעיקר בסמוך לפרדסים.

בית החולים דנציגר

בית החולים דנציגר היה בית חולים קטן שפעל בתל אביב בין השנים 1929 – 1976. נקרא על שם מייסדו ומנהלו ד"ר פליקס דנציגר.

דיסטופיה

דיסטופיה (באנגלית: Dystopia) היא ניגודה של האוטופיה, כלומר, מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים. בספרות ובקולנוע, חברות דיסטופיות מאופיינות בדרך כלל בעריצות או בדיקטטורה שלטונית וניצול האנשים.

ברוב היצירות הדיסטופיות, הממשל מושחת ויוצר או משמר איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעיתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת או אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד, אך לעיתים קרובות משלבות בתוכן (באופן מודע) מגמות חברתיות קיימות מוקצנות.

יצירות דיסטופיות רבות נכתבו כאזהרה או כסאטירה המראה איך מגמות חברתיות נוכחיות מתפתחות עד לתוצאה המבעיתה ובכך מהוות קריאה לשנות כיוון (בהתנהגות פוליטית, התפתחות טכנולוגית ועוד). רבות מהיצירות הדיסטופיות מתארות חברות דיסטופיות היפותטיות החיות בעתיד בו תנאי החיים גרועים במיוחד כתוצאה מדיכוי, טרור, אנרכיה או חוסר במשאבים.

במדע בדיוני, במיוחד במדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי ובסייברפאנק, ניתן למצוא דיסוטפיות רבות.

הארץ שלנו

הארץ שלנו היה שבועון לילדים שהתפרסם בישראל מ־31 בינואר 1951 ועד 1985. הוא נוסד לבקשתו של הילד עמוס שוקן מאביו גרשום שוקן, מו"ל ועורך "הארץ".

הוצאת ש. פרידמן

הוצאת ש. פרידמן בע"מ היא הוצאת ספרים ישראלית אשר הוקמה בשנת 1949 על ידי שמואל פרידמן (1916-1991).

שמואל פרידמן נולד ב-1916 בליטא ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1920. אביו, משה, היה רוויזיוניסט, הוא דחה את החברות בהסתדרות העובדים הכללית וכתב מאמרים נגד הממסד. במלחמת השפות כתב משה מאמר ביידיש 'אמת על ארץ ישראל'. ששת בניו היו חברים באצ"ל.שמואל החל לפרסם חוברות וספרים פוליטיים אולם לאחר תקופה קצרה הבין שישתלם לו יותר להדפיס ז'אנרים פופולרים. מרבית הספרים היו תרגומים מאנגלית ומקצתם מצרפתית. ההוצאה פרסמה מספר גדול של רבי מכר אמריקאים: ענבי זעם, קדמת עדן, ספריה של איין ראנד, ויקי באום, ודיימון ראניון. מתחרתה העיקרית של ההוצאה הייתה מ. מזרחי.שמואל איתר נישות נוספות להוצאה לאור. הוא ייסד את מגזין עולם הקולנוע, אשר זכה למכירות נאות, וגם פרסם את הטורים הראשונים של עוזי ושות'. הוא היה מיודד עם הכנענים בנימין תמוז ויונתן רטוש וכך פרסם את ספריהם והם תרגמו עבורו. שמואל השתמש בשם העט 'הדב', כשם בנו דב, על מנת לפרסם ספרים שלא רצה להיות מזוהה עימם. ההוצאה לא הצליחה לקבל סובסידיה להוצאת ספרי לימוד, בשנות החמישים והשישים, בשל השתייכותה הפוליטית ועל כן נאלצה לוותר על כך.לאחר מותו של שמואל בשנת 1991 ירשו ילדיו, מלכה פרידמן-שפיר ודב פרידמן, את ההוצאה. מאוחר יותר נרכשה ההוצאה על ידי הוצאת אופוס.

בין מפעלי ההוצאה:

תרגום כל משלי לה פונטן על ידי יונתן רטוש.

עולם הקולנוע - שבועון שעסק בבידור, והופיע בין שנות ה-50 לשנות ה-70.

טרקלין - ירחון לענייני חברה, כלכלה ותרבות בו הופיעו הטורים הראשונים של עוזי ושות'.

אנציקלופדיית אופקים חדשים

עלילות גלגמש, תרגום: שמואל פרידמן.

הכנענים

"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה למתוח קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

יוסף מילוא

יוסף ("פפו") מילוא (פסובסקי) (29 במאי 1916–2 בפברואר 1997) היה שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי, ממייסדי תיאטרון הקאמרי. חתן פרס ישראל בתחום תיאטרון לשנת 1968.

מחברות לספרות (הוצאת ספרים)

מחברות לספרות היא הוצאת ספרים שפעלה ביישוב ובישראל בשנים 1940–1973, ושבה לפעול בשנת 1988 במסגרת הוצאת זמורה-ביתן.

מינוטאור (ספר)

מינוטאור הוא רומן שכתב בנימין תמוז. הספר יצא לאור בישראל בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1980.

מינוטאורוס

המִינוֹטַאוּרוס (וכן המינטאור; ביוונית: Μῑνώταυρος) הוא מפלצת מן המיתולוגיה היוונית המתוארת כיצור כלאיים שחציו אדם וחציו שור. הוא שכן בלבירינת - מבוך נרחב ומשוכלל שנבנה עבור מינוס, מלך כרתים על ידי הממציא דדלוס, במטרה לכלוא את המפלצת. מִנְחה של שבעה עלמים ועלמות תשלח למינוטאורוס כל תשע שנים (או לפי גרסה אחרת, כל שנה) בצו המלך מינוס. המינוטאורוס הומת, בסופו של דבר, על ידי הגיבור היווני תסאוס.

מרדכי גומפל

מרדכי גומפל (1912 - 7 ביוני 2009) היה צייר ופסל יליד גרמניה. את הכשרתו קיבל גומפל בפרנקפורט מן הצייר היהודי הרמן ליסמן. במהלך תקופה זו זכה במלגה מקרן רוטשילד. בשנת 1937 הצטרף להכשרה חקלאית בדנמרק במסגרת תנועת החלוץ, ושנה לאחר מכן עלה לישראל והצטרף כחבר לקיבוץ שדה נחום. במקביל לעבודתו בקיבוץ כגנן, רועה צאן ורפתן, המשיך ליצור ויצר קשרי חברות אמיצים עם הצייר חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות עין חרוד.

בין השנים 1939–1945 השלים גומפל את הכשרתו כאמן אצל יצחק דנציגר ועסק בעיקר בפיסול באבן. בעקבותיו של דנציגר אימץ גומפל מוטיבים ארכאיים שהיוו באותן שנים מקור השראה ליצירתו הפיסולית. בחוגו של דנציגר התיידד והושפע מהאמנים יוצאי גרמניה שלום סבא ורודי להמן, והפסל והסופר בנימין תמוז. בשנת 1949 עזב את הקיבוץ בעקבות נישואיו לרעייתו הראשונה, מרים (נולדה 1926), שהייתה שותפה לעבודתו בפסיפס, ופנה לפעילות חינוכית. החל מ-1953 החל לעסוק במוזאיקות, לאחר שעבר הכשרה בנושא באיטליה והוא יצר קירות פסיפס במספר מקומות ברחבי הארץ. כן יצר מספר יצירות קיר במוסדות ישראליים בלונדון ובפריז. בנוסף לפיסול ולמוזאיקות, יצר גומפל בטכניקות אומנות נוספות: חיתוכי עץ, קולאז'ים, יציקות ואקום ותבליטים. כמו כן, עיצב מדליות, בעיקר בהזמנת החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

בשנת 2002 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של יצירות מרדכי גומפל בבית האמנים בירושלים, באצירתם של גליה בר אור וירגן שפלר. באביב 2005 הציג עבודות חדשות בטכניקת הקולאז' בגלריה טל-אסתר בתל אביב.

גומפל התגורר ארבעים שנה במבשרת ציון והכיר שם את תרבות יהודי כורדיסטן. הדבר התבטא במספר יצירות שלו.

גומפל נקבר בחלקה הכורדית בהר המנוחות בירושלים.

נפתלי בזם

נפתלי בֶּזֶם (Bezem;‏ 27 בנובמבר 1924 – 2 באוקטובר 2018) היה צייר, מאייר ופסל ישראלי, חתן פרס דיזנגוף לציור.

ספריית תרמיל

ספריית תרמיל הייתה סדרת ספרי כיס בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור ו"פרסומי קצין חינוך ראשי - ענף השכלה". הסדרה העמידה כמטרה להוציא ספרונים ממיטב הקלאסיקה העולמית והעברית, בפורמט קטן (שיכול להיכנס בקלות לכיסו של החייל) ובמחיר זול. קהל היעד של הסדרה היה חיילים, בדומה לסדרות דומות בארצות הברית ובבריטניה, שמטרתן הקניית תרבות ללא זיקה צבאית או ביטחונית. כ-200 ספרי הסדרה יצאו בין 1964 ל-1991 בעריכת ישראל הר. עם הספרים שיצאו ב"תרמיל" נמנים "השטן ודניאל ובסטר", מוות בוונציה", "בן איים" של ג'ק לונדון, "מיכאל קולהאס", "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי וסיפורים מאת אלבר קאמי, בלזק, וולטר, ז'ורז' סימנון, שטפן צווייג, טולסטוי, צ'כוב, גי דה מופסאן וסופרים עבריים מקוריים כמשה שמיר, אהוד בן עזר, אהרון מגד, בנימין תמוז, נסים אלוני ופנחס שדה וקלאסיים כיוסף חיים ברנר, דבורה בארון, י"ד ברקוביץ', נחום גוטמן ואחרים.

כל כותר הודפס במהדורה גדולה בת 10,000 עותקים. הספרים שווקו במחירי עלות לחיילים במסגרת השק"ם וכן לשוטרים ולמוסדות כגון בתי סוהר, בתי חולים ממשלתיים, פנימיות וספריות ציבוריות. עם השקת הסדרה נמכר ספרון בחצי לירה לחייל ובלירה לאזרח (כוח הקנייה של לירה אחת באותה עת היה חפיסת סיגריות "טיים" בשק"ם).

הכריכה הקדמית עטרה בציור, לרוב מאת הציירת אודרי ברגנר. בן זוגה, האמן יוסל ברגנר, הוא שהציע את השם "תרמיל". על כל כריכה אחורית הודפסה, בגודל אות זעיר, ביוגרפיה של הסופר וסקירה של הסיפור מאת ישראל הר. בחלק העליון של הכריכה הודפסה הססמה:

ארבעת הספרים הראשונים שהופיעו בספריית תרמיל היו מהדורות שניות. הספר שנבחר לחנוך את הסדרה היה "קולומבה" מאת פרוספר מרימה בתרגום שאול גורדון; אחריו הופיעו "פרשיות נעלמות שטרם פורסמו" שעיבד וכתב ישעיהו לביא (ביחד עם "בים, בדרך המחתרת; פרשיה נעלמת מימי ההעפלה" מאת אריה אליאב), "לונה; אדם: שני סיפורי אהבה מיוחדים" מאת יהודה בורלא ו"היהלום של הרג'ה" מאת רוברט לואיס סטיבנסון בתרגום משה בן-אליעזר. אחריהם ראו אור "הזר" מאת אלבר קאמי בתרגומו של אהרן אמיר (התרגום העברי הראשון ליצירה זו), "סיפורי סניגור" מאת אהרן חטר-ישי, "קולונל שאבר" מאת אונורה דה באלזאק בתרגום יצחק שנהר, "אמוק: סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא" מאת שטפן צווייג בתרגום שמעון הלקין, "המזל שיחק לי: הרפתקאות, מיסתורין, אהבה" מאת ג'וזף קונרד בתרגום משה בן-אליעזר ושני סיפורים יפניים בתרגום אהרן אמיר: "רובה ציד" ליאסושי אינואה ו"האידיוטית" לאנגו סקגוצ'י .

בהמשך ראו אור תרגומים נוספים מן הספרות הכללית (ספרות מופת וספרות קלה) והספרות היהודית, לרבות ספרות יידיש, וכן כותרים מן הספרות העברית.

בשנת תשל"ט 1978 הופיע הקובץ "מאה שירים לחיל" שבחרו מנחם ברינקר, חיים גורי ועזרא פליישר.בשנת 1970 יצא עיתון "דבר" במבצע להחתמת אזרחים על מנוי עבור חיילים לגיליון יום שישי של העיתון ולספר של "תרמיל" מדי חודש, והחתים אלפי מנויים.

לאחר שנות שיא בשנות השישים והשבעים, חוסר התאמה לטעם הקהל המשתנה, שינוי מבנה שוק הספרים בישראל ועיצובם המיושן של הספרונים הביאו לירידה ניכרת במכירות.

בין השנים 1982 ל-1984 יצאה סדרה של שישה קובצי סיפורים תחת השם "תרמיל קלסיקה". כרך א': צ'כוב, אוסקר ויילד, הנרי ג'יימס; כרך ב': גוגול, פְלוֹבֵּר, ג'ק לונדון; כרך ג': דוסטויבסקי, פלובר, ג'וזף קונרד; כרך ד': רוברט לואיס סטיבנסון, פון קלייסט, פושקין; כרך ה': ויליאם פוקנר, קסנופון, גי דה מופסן, תיאודור רוזוולט, ליוויוס, רודיארד קיפלינג; כרך ו': ויקטור הוגו, סטנדל, יוליוס קיסר, ת"א לורנס, ורגיליוס, צ'רצ'יל. ב-1991 הפסיקה ההוצאה להוציא ספרים בעצמה. ב-1993 נעשה ניסיון אחרון להתמקד ברכישת זכויות הפצה של ספרות קלאסית, שכבר יצאה לאור בהוצאות ספרים אחרות. במסגרת זו יצאו שבעה ספרים, בהם "כרוניקה של מוות ידוע מראש" לגבריאל גרסיה מרקס, "מיכאל שלי" לעמוס עוז, "תעתועון" ליצחק בן נר ו"הזהו אדם" לפרימו לוי, בפורמט זול לחיילים בסיסמה "מיטב הספרות העכשווית במחיר שווה לכל חייל וחיילת". לאחר כישלון סדרה זו, הופסקה פעילות הספרייה.

בשנת 2002 חדשה הוצאת בבל את הוצאת הספרונים (חלקם מקטלוג "תרמיל" הוותיק וחלקם יוזמות חדשות), בעריכת חיים פסח,: בסדרה המחודשת הופיעו כ 30 ספרונים, מקור ותרגום, חלקם חידושים של ספרונים קודמים בתרגום מחודש למשל, סבסטופול של לב טולסטוי בתרגומו הקלאסי של יעקב שטיינברג, תרגומים יזומים חדשים, למשל, הפרקליט זכוכית מאת מיגל דה סרוואנטס בתרגומה של פביאנה חפץ, קלסיקה עברית שלא ראתה אור בתרמיל הישנה, למשל עד מוות של עמוס עוז או ספרי מקור חדשים, למשל, חיבוק דב של שולמית לפיד. אולם ההוצאה לא הצליחה לתמחר את הספרונים במחיר שיהיה נמוך מספיק על מנת להצדיק רכישת ספרון דקיק על ידי הציבור, והסדרה לא האריכה ימים.

עוזי ושות'

עוזי ושות' הוא טור סאטירי יומי שנכתב בתחילה בשם 'דעתו של עוזי' על ידי בנימין תמוז בעיתון הערב של הארץ "יום יום" מ-1948 עד 1949 והמשיך אותו עמוס קינן ב"הארץ" מ-1949 עד 1952 בשם 'עוזי ושות.

לאחר קינן הפסיק לכתוב את הטור (בעקבות פרשת הנחת פצצה בביתו של שר התחבורה) כתב את הטור אריה זיו מ-1952 עד 1954. הטור נכתב מנקודת מבטו של ילד (רעיון שנלקח מהעיתון הסאטירי הגרמני "זימפליציסימוס") והיה יוצא דופן בתקופתו בשימוש בשפה צברית צעירה.

גיבורי הטור, בנוסף לעוזי, היו ירחמיאל המפא"יניק (ממנו נוצרה כנראה מילת הגנאי 'ירחמיאליות'), אל. גאוני ממפ"ם, זרח קלונימוס הכהן ממאה שערים, ד"ר יור. פרידריך וילהלם בראונשוויגר הציוני-גרמני, נביא החורבן מחירות ועוד.

בטור הייתה בקורת רבה כלפי שלטון מפא"י ותופעות שונות בחברה הישראלית, כגון שחיתות, רדידות תרבותית ופערים חברתיים.

שתי אסופות שיצאו של הטור:

דעתו של עוזי (1949) מבחר מטוריו של תמוז.

בשוטים ועקרבים (1952) מבחר מטוריו של קינן.

שבזיה

"שבזיה" הוא פסל ראש אישה מאת הפסל הישראלי יצחק דנציגר. הפסל, אשר נוצר בשנת 1939, עשוי אבן חול וגובהו 56 ס"מ. הפסל מצוי כיום באוסף "הפניקס חברה לביטוח".

הפסל מציג ראש של אשה בעלת מראה "מזרחי", עיניה בולטות וכך גם עצמות-לחיה. שיערה ארוך וראשה מוטה מעט. בנימין תמוז מספר במאמרו "בין עדן לאופיר" (1988) כי האבן ממנה נוצר הפסל הייתה בתחילה טורסו של אישה, עליה עבד תמוז בסטודיו של דנציגר ברחוב גרוזנברג בתל אביב. דנציגר ביקש להחליף עמו גוש אבן בתמורה לגוש אבן חלופי. הפסל נוצר לאחר יצירת פסלו של דנציגר נמרוד, ונחשב בעיני רבים כבן זוגו הרעיוני של פסל זה.

על פי נורית רכס, בתו של דנציגר, מקור שמו והשראתו של הפסל הוא ב"נשים של שכונת שבזי, היפיפיות התימניות שסימלו בעיניו את האווירה של שכונת שבזי".חיים גמזו תיאר את הפסל כבעל אקספרסיביות עזה "שהייתה אופינית למסכות-יון הקדומות".

תחרות שחייה

תחרות שחיה הוא סיפור קצר מאת בנימין תמוז, שפורסם בראשית שנות השישים. הסיפור נחשב כאחת מיצירותיו החשובות של תמוז, והוא חלק מחומר הלימוד לבחינות הבגרות בספרות בישראל.

הסיפור הוא בן שלושה חלקים. הוא עוסק בקונפליקט, או בפגם, שבין יחסי היהודים והערבים ובשוני בין מציאות החיים שהייתה בארץ ישראל הערבית בעבר, לבין ארץ ישראל היהודית המתחדשת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.