בן סורר ומורה

בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה, שבו נער מתנהג בדפוס קבוע גם לאחר שהוזהר, בהתנהגות של נהנתנות מופרזת בזלילת מזון והשתכרות, תוך זלזול בהוריו ואי ציות להם. על פי התורה דינו הוצאה להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו מזקני העיר היושבים בדין.

חז"ל מבארים בדרשת הפסוקים שהמדובר הוא בנער בן 13, ושבנהנתנותו הוא גם גונב מהוריו את הבשר והיין שאותם הוא 'זולל וסובא'. כמו כן חז"ל מבארים שהסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד.

על פי ההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר. יש שטענו שהוא מעולם לא קרה ולא עתיד לקרות.

בן סורר ומורה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים י"ח-כ"א
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ח, עמוד ב' - דף ע"ב, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ז'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם - לא תעשה קצ"ה, ספר החינוך - מצווה רמ"ח

מקור הדין

דינו של בן סורר ומורה מופיע בתורה:

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה- אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא!" וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

במשנה ובתלמוד נידונים דיניו של בן סורר ומורה בפרק השמיני של מסכת סנהדרין. ספר החינוך מביא את כל דיני בן סורר ומורה במצווה רמ"ח - "איסור לאכול כדרך זולל וסובא", כשהוא מציין[1] שהאזהרה לבן סורר ומורה נלמדת מהפסוק "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ב) - "לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה", כלומר, קיים איסור לאכול אכילה שבגינה האדם יתחייב מיתה.

משמעות הביטוי

במילון[2] ואצל הפרשנים המתייחסים לביטוי מבחינה לשונית[3], אנו מוצאים שני אלמנטים: לסור מן הדרך, עקשנות ומרדנות. כוונת הביטוי "סורר" היא לסור מדרך הטוב. הרב עובדיה ספורנו מוסיף שהמילה "סורר" מבטאת גם הסרת תקווה שאי פעם יחזור מדרכו הרעה. המילה "מורה" משמעותה עקשנות ומרי.

לפי הספרי, הביטוי מבטא גם את הכלליות במרידה, על פריקת כל עול:

...סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו. סורר על דברי תורה, ומורה על דברי הנביאים. סורר על דברי עדים, ומורה על דברי הדיינים.

ספרי דברים, פרק כ"א פסוק י"ח

תהליך הפיכה לבן סורר ומורה

לפי חז"ל, על מנת שבן יוגדר כסורר ומורה, עליו לעמוד בתנאים רבים ומדויקים ולבצע את חטאיו בנסיבות מדויקות. מסיבה זו היו שאמרו שמקרה כזה מעולם לא קרה בפועל[4].

גילו של בן סורר ומורה

על פי המשנה[5], בן סורר ומורה אינו יכול להיות מתחת לגיל מצוות, משום שכדי להתחייב מיתה הוא צריך להיות בגיל שבו הוא מחויב לא לעבור עבירות. גיל זה מוגדר בלשון המשנה - "משיביא שתי שערות", שעל פי חזקה דרבא זה קורה בגיל 13 שנה.

את גילו המקסימלי מגדירה המשנה: "עד שיקיף זקן- התחתון ולא העליון". דין זה נלמד מהפסוק: "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה"- "בן ולא איש"- כלומר, שעדיין אינו נחשב בוגר. הגמרא[6] מוסיפה שאם עברו לבן שלושה חודשים מאז שהביא שתי שערות, אף על פי שעוד לא הקיף זקן- אינו יכול להיעשות בן סורר ומורה, משום שכתוב- ""בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה"- בן ולא הראוי להיות אב"- והיות ואם היה נשוי- אשתו הייתה יכולה להרות, ובגיל שלושה חדשים העובר ניכר במעי אמו, הוא נחשב כבר אבא וכבר אינו בגדר "בן".

יוצא אם כן שהאפשרות להיות בן סורר ומורה מתפרסת בסך הכל על פני שלושה חודשים במהלך החיים: מגיל 13 ועד גיל 13 ושלושה חודשים.

מין

בת אינה יכולה להיות בן סורר ומורה. בתוספתא סנהדרין תחילת פרק י"א כתוב:

בן סורר ומורה... ר' שמעון בן לעזר או': בדין הוא הבת ולא הבן, אלא גזירת מלך הוא

. הגמרא אף מוסיפה:

תניא, אמר רבי שמעון: "בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה, שהכל מצויין אצלה בעבירה. אלא גזירת הכתוב היא, "בן"- ולא בת:

.

גם להלכה נפסק כך:

גזירת הכתוב הוא שיסקל בן סורר ומורה, אבל הבת אינה נידונית בדין זה שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש, שנאמר בן ולא בת ולא טומטום ואנדרוגינוס.

משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ז', הלכה י"א

הגדרת "זולל וסובא"

בן סורר ומורה מתואר בתורה כבן מרדן שאינו שומע בקול הוריו, זולל וסובא. חז"ל[7] הגדירו על פי הפסוק: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן, בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (ספר משלי, פרק כ"ג, פסוק ב') שחטאו מתבטא בהפרזה באכילת בשר (זולל) ובשתיית יין לשכרה (סובא). על פי המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ב', יש מחלוקת תנאים מתי נכנס הבן לחיוב כבן סורר ומורה. לפי דעת אחת, אכילת בשר המחייבת בעונש היא תרטימר בשר (לפי הגמרא מדובר על חצי מנה. משקל זה שווה לכ-213 או 240 גרם תלוי בדעות האחרונים) וחצי לוג יין (כ-300 סמ"ק). לפי הדעה השנייה, המובאת בשם ר' יוסי, הבן מתחייב רק לאחר אכילת מנה בשר ושתיית לוג יין.

לפי המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ג',על הבן לגנוב את הבשר והיין מרשות אביו ולאכלם ברשות אחרים. הסיבה לכך שצריך לגנוב מאביו ולאכול ברשות אחרים היא שצריך שיהיה דבר המצוי ובלי חשש שיתפס כי העונש הוא מניעתי, שלא יעשה זאת בעתיד, ובמקרים שהאוכל אינו מצוי או שקיים חשש בסבירות גבוהה שהוא ייתפס - קיים חשש קטן יותר שימשיך לעשות זאת בעתיד[8].

על פי משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ב', אכילתו צריכה להיות אכילה מופרזת, שלא לשם מצווה ושלא כחלק מעבירה. אם יאכל בסעודת מצווה, או שיאכל דברים שמצווה לאכלם, כגון מעשר שני - אינו מתחייב בהריגה. חז"ל[9] אף למדו מהכתוב: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק כ'), שאם יאכל דברים האסורים באכילה, כגון בשר נבלה, גם כן אינו מתחייב- "בְּקֹלֵנוּ - ולא בקולו של מקום".

מאפייני ההורים

במשנה[10] מבואר, שעל ההורים להיות שלמים בגופם ולא להיות חסרים אבר אחד. דין זה נלמד מהפסוקים, כפי שמפרטת המשנה: ""וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ"- ולא גדמין. "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ"- ולא חגרין. "וְאָמְרוּ"- ולא אלמין. "בְּנֵנוּ זֶה"- ולא סומין. "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ"- ולא חרשין."

לדעת רבי יהודה[8], על ההורים להיות דומים זה לזו בקול, במראה ובגובה, משום שנראה מהפסוקים שהם יוצרים השוואה מוחלטת ביניהם[11], הב"ח בהגהותיו כותב שלפי זה לא ייתכן בן סורר ומורה במציאות כיון שבמקרה כשל רבי יהודה צריך האב להיות סריס, או שהאם איילונית.

שלבים נוספים קודם ההוצאה להורג

על פי ההלכה, הורי הבן צריכים להביאו לפני זקני העיר כדי שהם יחליטו אם להוציאו להורג. אם אחד ההורים אינו מסכים להרוג את הבן, אין הורגים אותו[8]. יש הסבורים[12] כי חוק זה נועד להגן על הבן, מכיוון שבתקופת המקרא לאב המשפחה היה שלטון יחיד בבני משפחתו, ובסמכותו היה להוציא את בנו להורג ללא פניה לערכאה אחרת. אחרים סוברים שאין לטענה זו שום ביסוס היסטורי או ביסוס במקרא עצמו.

על פי הגמרא[13] בפעם הראשונה שהיה הבן גונב ואוכל כמתואר לעיל, בית הדין היו רק מלקים אותו. דין זה נלמד מהפסוק "וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ" (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"ח). רק לאחר מכן, אם הבן היה שונה באיולתו, אז היה מוצא להורג.

הסברים להוצאתו להורג

בן סורר ומורה נהרג משום שהוא גנב מהוריו כסף. דבר זה מעלה תמיהה, שכן בדרך כלל עונשו של גנב אינו מיתה אלא תשלומי כפל. המשנה מתייחסת לעניין זה ואומרת שבן סורר ומורה נידון "על שם סופו" והגמרא מפרטת:

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מְגַמֵּר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה- ימות זכאי ואל ימות חייב...

כלומר, היות שהמצב העכשווי מראה על מצב עתידי בעייתי, אנו מעדיפים להורגו עכשיו, כדי למנוע דברים גרועים יותר בעתיד. המשנה[14] מביאה שגם בא במחתרת נידון על שם סופו, על פי אותו עיקרון- הואיל וסופו להרוג את בעל הבית, התירה התורה להורגו.

היו שהשוו בין הסבר זה לבין הדטרמיניזם[15] דבר שגרם לקשיים בהבנה מדוע התורה לא נותנת אפשרות לתקן ולחנך את הילד. התשובה שניתנה היא שהתורה מתארת את האידיאל, בעוד חזרה בתשובה היא אופציה שניתנה ממידת החסד.

ספר החינוך[16] מסביר, שהסימן שאנו מזהים בעזרתו קלקול רוחני הוא אכילה ושתייה, משום שהם הדברים המחזקים את הגוף, בעוד התבוננות במושכלות מחזקת את הנפש. והיות והגוף והנפש הם הפכים גמורים, התחזקות החומר מביאה להחלשות הנפש- קלקול רוחני. והציווי ניתן דווקא בגיל צעיר, משום שמספיק שבתחילת בחרותו של אדם הוא יפנים את עניין ההתרחקות מהחומר כדי שיקח מזה מוסר לכל ימיו.

גישה מעט שונה נמצאת בירושלמי, שם מבואר שכל דינו של בן סורר ומורה הוא ללא טעם המובן לשכל אנוש, אלא הכל גזרת הכתוב:

אמר רבי יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין תני (כל אלו הדברים- של בן סורר ומורה- אינם מסתברים, היה ראוי להיות הפוך). תדע לך שהוא כן,

מי היה בדין שיהא חייב, הבן או הבת? הוי אומר- הבת! ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן.

מי היה בדין שיהא חייב, קטן או גדול? הוי אומר- גדול! פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן.

מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר- הגונב משל אחרים! פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו.

ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.

יש המשווים בין הדילמה הפילוסופית והרעיונית של בן סורר ומורה ה"נידון על שם סופו", ובין דמויות היסטוריות שגרמו עוולות רבות, לדוגמה היטלר וסטלין ועוד. אם הייתה אפשרות להורגם בעודם קטנים כאשר רק ניצני מעשיהם ניכרים - האם היה ראוי לעשות כן, או שמא באותה תקופה עדיין לא חטאו ולכן אין לגעת בהם?

היתכנות המקרה במציאות

התלמוד[8] מציין, שלדעת רבי יהודה, האומר שההורים צריכים להיות דומים זה לזו בקול, מראה וגובה, אין במציאות אפשרות לקיום מקרה זה. לדעה זו, כל פרשה זו נכתבה רק כ"דְּרוֹש וקבל שכר". כלומר, התורה מתארת לנו את המצב האידיאלי, אף על פי שבפועל אינו יכול להתממש[15].

לעומת זאת, לדעת רבי יונתן, יכול לקרות מקרה כזה במציאות, והוא אף מציין שהוא ראה בעיניו מקרה של בן סורר ומורה והוא אף ישב על קברו.

מחלוקת דומה קיימת גם בעיר הנידחת ובית המנוגע.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשנ"ט, עמ' 46–67.
  • מאמר "בן סורר ומורה" בספר יסודות החינוך של הרש"ר הירש העוסק במשמעות החינוכית של פרשת בן סורר ומורה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ג, עמוד א'.
  2. ^ אבן שושן ערך "סורר".
  3. ^ רש"י, רשב"ם וספורנו על ספר דברים, פרק כ"א, פסוק י"ח.
  4. ^ ראו להלן
  5. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה א'.
  6. ^ מסכת סנהדרין, דף ס"ט, עמוד א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד א'.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"א, עמוד א'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד ב'.
  10. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ד'.
  11. ^ "בקלנו"- קול אחד, ועוד.
  12. ^ ראו במאמר של ד"ר דבורה אושפיזאי- אתר דעת.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"א, עמוד ב'.
  14. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ו'.
  15. ^ 15.0 15.1 גיליון נקודה טובה לפרשת כי תצא
  16. ^ מצווה רמ"ח.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

אין שמחה אלא בבשר ויין

"אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא דין הלכתי המוזכר בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון בשלוש הרגלים, חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם.

דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה.

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (בעברית: הסקת השמועה לפי ההלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי הלימוד של התורה שבעל פה. בשיטה זו, נלמדת הסוגיה מתוך התפיסה שמטרת הלימוד היא להגיע לפסיקת הלכה למעשה, ולא להסתפק בלימוד תאורטי בלבד. מקור הביטוי הוא במספר מקומות בתלמוד, אך על פי פירוש רש"י לתלמוד המשמעות המקורית של הביטוי היא אמירה של דין אשר מתקבל הלכה למעשה על ידי פוסקים אחרים.

ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

אשת יפת תואר

אשת יפת תואר הוא מונח הלכתי לאישה מאויבי ישראל שנלקחה בשבי בעת מלחמה וחייל מישראל חושק בה. התורה מצווה על שורה של תנאים ומגבלות לפני שיוכל הלוחם לממש את רצונו. מצוות אלו נועדו בין היתר להגן על האישה ולעדן את יחסם של הלוחמים כלפי נשות האויב, שלרוב היה כרוך בתקיפה מינית ואפילו אונס בעת העתיקה.

גזרת הכתוב

גזרת הכתוב הוא מונח הלכתי נפוץ, המתאר הלכה או דין מהתורה, שאין מאחריו היגיון ברור (ולעיתים הוא נראה אף כמנוגד לו), ותוקפו מבוסס אך ורק על ציווי מפורש במקרא. מונח זה מהווה ביטוי לעקרון יסודי בתפיסה היהודית-אורתודוקסית, לפיו ציוויים מקראיים מחייבים באופן אפריורי, בין אם הם מובנים להגיון האנושי ובין אם לא, ואף אם הם עומדים בניגוד להיגיון האנושי.

פעמים שגזרת הכתוב באה לידי ביטוי בדברים העומדים בניגוד להיגיון האנושי; פעמים שהיא באה לידי ביטוי בניגוד לדינים אחרים הכתובים במקרא; ופעמים שהוא אף עומד בסתירה לפרטים שונים באותו נושא הלכתי עצמו.

ההתייחסות לגזרת הכתוב ועל החיוב במצוות התורה מצד עצמם ולא מצד ההגיון שבהם קדום ומופיע כבר במדרש.

זקן ממרא

זקן ממרא הוא תלמיד חכם סמוך, שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין כשהיא במקום מושבה שבלשכת הגזית, ובהרכבה המלא. הזקן מתחייב במיתה אך ורק אם הורה כך הלכה למעשה, ובתלמוד מובא עקביא בן מהללאל כדוגמה לתנא שחלק על הסנהדרין, אך לא הורה כן הלכה למעשה. ולכן לא דנו אתו כזקן ממרא אלא גזרו עליו נידוי.

התורה החמירה בדינו של הזקן, והוא מתחייב מיתה בחנק. הזקן הממרא הוא אחד מתוך ארבעה מקרים ש"צריכים הכרזה", וההלכה רואה חשיבות רבה לפרסום המקרה למען יראו וייראו. כחלק מגישה זו העונש היה מבוצע בירושלים, בחג העלייה לרגל הסמוך לגזר דינו, כדי לפרסם את העניין בקרב כל העולים לרגל. בדומה לכך, נאסר על חכמי הסנהדרין למחול על כבודם ולוותר לזקן הממרא, כדי "שלא ירבו מחלוקות בישראל".

חיים קניבסקי

הרב שמריהו יוסף חיים קַניֶבסקִי (נולד בט"ו בטבת ה'תרפ"ח, 8 בינואר 1928) הוא מנהיג רוחני בולט בציבור החרדי-ליטאי, פוסק הלכה ומחבר ספרים רבים במגוון מקצועות תורניים.

לאחר פטירת הרב אלישיב ב-2012 עמד הרב קניבסקי לצד הרב שטינמן בהנהגת רובו של הציבור החרדי-ליטאי, הקשור במפלגת דגל התורה וגיבה את הנהגת הרב שטינמן. מאז פטירת הרב שטינמן ב-2017 הוא מעורב יותר בהנהגת הציבור החרדי. רבים מגיעים לקבל את ברכתו ועצתו.

הרב קניבסקי חיבר ספרים רבים. הבולט שבהם הוא דרך אמונה, בתחום המצוות התלויות בארץ ישראל.

טומאת קבר

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת קבר היא אחת מאבות הטומאה הנגרמות על ידי מת, ומהותה - טומאה הנגרמת על ידי קבירת מת במקום סגור מכל צדדיו. כל היקף המקום יחד עם דפנותיו מבחוץ נחשב לקבר, והוא מטמא בטומאה חמורה את הנוגע בו או המאהיל עליו. מקור טומאה זו מפורש בתורה: "או כי יגע ... או בקבר".

כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם היא מצוות עשה דאורייתא, הדיבר החמישי בעשרת הדיברות.

מצוות כיבוד אב ואם היא מאותן מקצת מצוות שהתורה פירטה בהן את שכרו של המקיים מצווה זו כפי המופיע בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך".

באחרונים חקרו בגדר מצווה זו האם היא מצווה שבין אדם למקום או מצווה שבין אדם לחברו.

לאו שבכללות

לאו שבכללות הוא מושג הלכתי המאפיין איסור, אשר ממנו ניתן ללמוד הרבה איסורים. לפי הכלל ההלכתי אין לוקים על לאו שבכללות.

מאכל בן דרוסאי

מאכל בן דרוסאי הוא מאכל שלא התבשל די צורכו. ישנה מחלוקת האם שיעור בישולו הוא שליש או חצי.

מורא אב ואם

מורא אב ואם היא מצוות עשה מהתורה שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאם ולא לעבור על דבריהם.

מסירות נפש ביהדות

ביהדות, מסירות נפש היא הנכונות להקרבת החיים למען קיום מצוות התורה. הקרבת החיים באופן שכזה מהווה קיום מצוות קידוש השם ומכונה מוות על קידוש השם, ולעיתים מכונה קידוש השם סתם, בעיקר בהקשר של מסעות הצלב.

אמנם, היהדות היא דת מקדשת חיים, וההלכה מתירה ואף מחייבת כל יהודי להפר את המצוות, אם עליו לעשות זאת על מנת להציל את חייו. אף-על-פי-כן, ישנם שלושה איסורים אשר אותם חייב, על פי הדת, כל יהודי לקיים, גם במחיר הקרבת החיים. אלו הם איסורי ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; הגדרה זו מורחבת בזמן המתואר כ'שעת השמד' - כלומר במקרה של גזרות מיוחדות שתכליתן העברה על הדת: במקרה שכזה מקובל כי יש למסור את הנפש אף על הקל שבמנהגים ('ערקתא דמסאנא'). במהלך ההיסטוריה יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש השם, במיוחד בתקופות בהן היו ניסיונות להמרת דת המונית כפויה של היהודים, רבים בחרו למות ולא לחלל את השם בעבודה זרה.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

עיר הנידחת

בהלכה, עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה נדחו מהדרך ופנו לעבוד עבודה זרה. האדם שמסית תושבי עיר לעבודה זרה עד הפיכתה לעיר הנידחת נקרא "מדיח".

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק י' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק י"ט.

לפי מוני המצוות, פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה.

רבי יוסי הגלילי

רבי יוסי הגלילי היה מחשובי התנאים בדור השלישי (תחילת המאה השנייה), ביבנה. לאחר מותו של רבי אליעזר הגדול נותרו ביבנה ארבעה תלמידי חכמים חשובים, רבי יוסי הגלילי ושלושה מחבריו: רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון.

שער העיר

שער העיר הוא שער מבוצר בחומת עיר, אשר שימש, עד תחילתה של העת החדשה, כפתח הכניסה המוגן אליה. מבנה השער בוצר בדרך כלל במגדלי שמירה, שערים או שערים מתרוממים, והתאפיין פעמים רבות באלמנטים הגנתיים נוספים, כמו פיתולים ופניות וגשרים מתרוממים.

עד סוף המאה ה-18 היה לשער העיר תפקיד צבאי והגנתי בלבד, ובימי שלום הוא שימש כאמצעי לבקר ולשלוט בזרימת בני אדם וסחורה אל העיר וממנה. החל בתחילת המאה ה-19 החלו מוקמים שערים ללא מטרה צבאית, ואלה שימשו כעמדה לאיסוף מכסים או שהיו מבנים ייצוגיים בלבד. לשער העיר נודעה חשיבות בחיי היום-יום בעיר, והוא שימש פעמים רבות כמקום כינוס לפעילות מסחרית, פוליטית או משפטית. בין היתר נמסרו במקום הודעות והוקראו טקסטים שונים, ונערכו משפטים והוצאות להורג.

כיום נודעת לשער העיר בערים רבות חשיבות ייצוגית ותיירותית, וחלקם הפכו לסמל הערים בהן הם ניצבים.

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.