בן-ציון דינור

בן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), ממייסדי "יד ושם" ויו"ר ההנהלה הראשון שלו (1953- 1959), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. על שמו מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל.

בן-ציון דינור
בן ציון דינור
Ben-Zion Dinur
בן-ציון דינור, 1951
לידה 2 בינואר 1884
חורול, האימפריה הרוסית
פטירה 8 ביולי 1973 (בגיל 89)
ירושלים, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
תאריך עלייה 1921
מקום קבורה הר המנוחות, ירושלים
השכלה אוניברסיטת ברלין, אוניברסיטת סנקט פטרבורג
שר החינוך ה־3
8 באוקטובר 19513 בנובמבר 1955
(4 שנים)
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו-26 שבועות)
כנסות 1
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

חייו בגולה

בן-ציון דינור נולד בשנת 1884 בעיירה חורול (Хорол) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בדרום תחום המושב היהודי (אוקראינה), למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בילדותו למד בחדר מתוקן שייסד דודו, ובגיל 10 עבר ללמוד בישיבת הומל. בהמשך למד בישיבות קרמנצ'וג וקורסון, בה החל את דרכו כציוני נלהב. בשנים 18961898 למד בישיבת טלז אצל הרב שמעון שקופ, ממנו שאב את דרך לימודו המיוחד. בעקבות שיחות של ראש הישיבה, הרב אליעזר גורדון, בהן התפלמס עם המשכילים, התעורר בו הרצון לקרוא את דברי המשכילים. בטלז התעוררה תשוקתו לעלות לארץ ישראל ביתר שאת, ולכל חבריו הודיע שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל כשיהיה גדול. בגיל 14 עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, בה הצליח בגיל 14 לסכל תוכנית של הלשכה השחורה לפרסם גילוי דעת נגד הציונות. בתחילת שנת 1900 הגיע לווילנה, בה הוסמך לרבנות בשנת 1902.[1] בחורף תרס"ב היה בעיירה לוּבָּבִיץ' ולמד שם בישיבת תומכי תמימים. בין השנים 1902–1911 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. למד תקופה גם בישיבת איישישוק.

בשנת 1910 נישא לבלהה פיינגולד, מורה שעבדה אתו בבית ספר מקצועי לבנות בפולטבה. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנם הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה אצל החוקרים בעלי השם מיכאיל רוסטובצף (Rostovtzeff) ואויגן טויבלר, שהיה מורהו הגדול. שנתיים נוספות למד באוניברסיטת ברן. ולאחר מכן החל בעבודת הדיסרטציה שלו, שעסקה בארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בזמן הקיסרות הרומית, תחת הנחייתו של רוסטובצב. מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ברוסיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת הדוקטור שהגיעה לו, עקב מהפכת אוקטובר.

עלייה לארץ ישראל וקריירה אקדמית

Flickr - Government Press Office (GPO) - DAVID BEN GURION WITH HABIMA ACTORS
מימין לשמאל דוד בן-גוריון, חנה רובינא ובן ציון דינור

ב־1921 עלה לארץ ישראל והיה למורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. יזם את הקמתו של כתב העת "ציון", שיצא לראשונה באוקטובר 1935 ואותו ערך יחד עם חברו הטוב יצחק בער.

מבין המנהיגים הפוליטיים העריך במיוחד את הרצל ומההיסטוריונים את אויגן טויבלר ושמעון דובנוב.

חבר כנסת ושר חינוך

בכנסת הראשונה שימש דינור כחבר הכנסת מטעם מפא"י, במשבצת שיועדה לאנשי הרוח שמזדהים עם המפלגה. בראשית ימי הכנסת השנייה (1951) מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד 3 בנובמבר 1955, בלי שהיה חבר הכנסת.

יזם את חקיקתם של מספר חוקים: ב-12 במאי 1953 (כ"ו באייר תשי"ג) יזם דינור את "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם". בתמוז אותה שנה הביא לפני הכנסת חוק שני: חוק חינוך ממלכתי, שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבוטלו הזרמים בחינוך - החלוקה של החינוך הישראלי לזרמים מפלגתיים. כמו כן יזם את מפעל חלוקת פרס ישראל.

תפקידים שונים

בשנת 1938 הקים דינור את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל", שנהפך להיות ב-1968 למוסד ממלכתי בשם "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי", ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו.

היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית.

החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.

הוקרה ופרסים

זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

הגותו ויצירתו

בן-ציון דינור כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים המספרים על חייו על רקע התקופה בה חי. "בעולם ששקע" ו"בימי מלחמה ומהפכה".

דינור צידד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. ספריו החשובים ביותר הם "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה". דינור דגל בשיטת המקורות, והוא הביא בספריו את המקורות כלשונם, ארגנם, והוסיף מבואות, ואת הערותיו.

שאלת ארץ ישראל

וכך חשב דינור אודות שאלת המאבק על ארץ ישראל:

"עם פלסטיני לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה, אם כך אין לבוא בטענות של זכות אבות או זכות היסטורית".[דרוש מקור] "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל."[דרוש מקור]

ספרים שכתב

  • דברים על מטרות ותכנים בן-ציון דינור; ליקט יוסף יונאי. ירושלים: מחלקת הפרסומים, משרד החינוך והתרבות, תשנ"א 1991.
  • דורות ורשומות: מחקרים ועיונים בהיסטוריוגרפיה הישראלית בבעיותיה ובתולדותיה בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך רביעי). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1978.
  • במקרא ובדורותיו: מחקרים ועיונים להבנת המקרא ותולדות ישראל בתקופתו בן-ציון דינור (כתבים היסטוריים: בן ציון דינור; ג). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז 1977.
  • במאבק דורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; חלק שני). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ה 1975.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות בן-ציון דינור. מהדורה שנייה מתוקנת (תולדות ישראל: מסופרות על ידי מקורות ותעודות מראשית ישראל עד ימינו אלה. סדרה ב', כרך ה'). תל אביב: דביר, תשי"ט-תשל"ג 1972.
  • מסכת אבות מפורשת ומבוארת מתוך עיון במבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם בצירוף מבוא מאת בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ג 1972.
  • גלויות וחורבנן בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד.
  • בני-דורי: ציונים וקווים לדמויות חכמים ומחנכים, אנשי ציבור ו"עומדים בשער" בן-ציון דינור. תל אביב: תשכ"ג.
  • ספר הציונות בן ציון דינור. מהדורה שנייה. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א.
  • בימי מלחמה ומהפכה: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרע"ד-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960.
  • זכור: דברים על השואה ועל לקחה בן-ציון דינור. ירושלים: יד ושם, תשי"ח 1958.
  • בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ"ד-תרע"ד) בן-ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח 1958.
  • ערכים ודרכים: בעיות חינוך ותרבות בישראל בן-ציון דינור. תל אביב: אורים, תשי"ח.
  • במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך ראשון). ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו 1955.
  • א. ה"אני מאשים" של אמיל זולא ומשמעותו ההיסטורית. ב. כרוניקה קצרה של "עניין דריפוס" בן-ציון דינבורג (סדרת האנתולוגיות במדעי הרוח; ספר אחד). ירושלים: תש"ו.
  • "הגיטו החדש" של הרצל ומשמעותו ההיסטורית בן ציון דינבורג. תל אביב: תש"ו.
  • מפלסי דרך: דמויות לתולדות עיצובה של תנועת שיבת ציון ותחית ישראל בן ציון דינבורג: תל אביב: בטרם, תש"ו.
  • ישראל בארצו: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות: כרך ראשון, מימי ראשית ישראל עד גלות בבל (תולדות ישראל מראשית ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות; כרך א') בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"ח 1938.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת באורים והערות בן-ציון דינבורג. (תולדות ישראל: מראשית ימי ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות. סדרה ב'; כרך ה-ו). תל אביב: דביר, תרפ"ו.
  • חבת ציון בן ציון דינבורג. תל אביב: חברה, תרצ"ב-תרצ"ד.
  • ארץ ישראל בשנת תרפ"ג: תעודות, עובדות וצרופי מעשים בן ציון דינבורג. ירושלים: משנה לשנה, תרפ"ד 1924.
  • תולדות ישראל: (כריסטומטיה היסטורית) מקורות ותעודות ערוכים בסדר כרונולוגי וסיסטמטי עם ביאורים והארות מראשית ישראל עד ימינו אלה. ספר עזר למורים, תלמידים ומתלמדים בן-ציון דינבורג. קיוב: חברת "מפיצי השכלה בישראל", פטרוגרד, תרע"ט.

ספרים שערך

  • ספר תולדות ההגנה בעריכת שאול אביגור ואחרים; העורך הראשי בן ציון דינור; מזכיר המערכת: גרשון ריבלין. ירושלים: הספרייה הציונית, מערכות, תשט"ו 1954-תשל"ב 1972.
  • מכתבי אברהם מאפו כונסו בצירוף הערות ונספחים על ידי בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל 1970.
  • כלל ישראל: פרקים בסוציולוגיה של העם היהודי בעריכת בנציון דינור, אריה טרטקובר, יעקב לשצ'ינסקי. ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.
  • ספר הציונות: מבחר הספרות הציונית ורשומי התנועה ומפעליה בגילוייהם ובהשתלשלותם ההיסטורית, ערוך ומסודר לפי הזמנים והעניינים. תל אביב: מוסד ביאליק על ידי דביר, תרצ"ט-תש"ד.
  • רבינו משה בן מימון: חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו, מקורות ותעודות בתוספת ביאורים והארות ערוכים וסדורים בידי בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"א 1935.
  • כתבים ציוניים צבי (הרמן) שפירא; נאספו ונסדרו בידי בן ציון דינבורג. ירושלים: הלשכה הראשית של הקק"ל, תרפ"ה.

לקריאה נוספת

  • ציון, שנה סח, ד' תשס"ג, חוברת המוקדשת לבן ציון דינור בשנת ה-30 לפטירתו.
  • יצחק בער, 'לזכר בן ציון דינור, ההיסטוריון היהודי', ציון לז (תשל"ב 1972), 217–221.
  • צבי צמרת, 'בן-ציון דינור: אינטלקטואל בונה מדינה', הציונות כא (תשנ"ח 1998), 321–332.
  • צבי צמרת, 'בן-ציון דינור בין ’ממלכתיות’ ל’תנועתיות’', בתוך: מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט 1999, עמ' 45–61.
  • צבי צמרת, 'בן-ציון דינור: אינטלקטואל כאדריכל חינוכי', מחקרים בספרות ישראל (תשס"ג 2003), 183–198.
  • אריאל ריין, היסטוריון בבינוי אומה: צמיחתו של בן ציון דינור ומפעלו ביישוב (1884–1948), דיסרטציה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א 2000.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ אם התאריך נכון, היה זה אחרי חזרתו מלובביץ'.
2 בינואר

2 בינואר הוא היום השני בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 363 ימים (364 בשנה מעוברת).

8 ביולי

8 ביולי הוא היום ה-189 בשנה (190 בשנה מעוברת), בשבוע ה-27 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 176 ימים.

אברהם מאפו

אברהם מַאפּוּ (ג' בטבת ה'תקס"ח, 3 בינואר 1808, סְלובּודְקָה, קובנה, פלך קובנה, האימפריה הרוסית – י' בתשרי (יום הכיפורים) ה'תרכ"ח, 9 באוקטובר 1867, קניגסברג, פרוסיה) היה סופר עברי בן תנועת ההשכלה, אשר ספריו שימשו כבסיס רעיוני לתנועת הציונות; מחבר הרומן הראשון בשפה העברית – אהבת ציון.

ג' בטבת

ג' בטבת הוא היום השלישי בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בג' טבת הוא

ברב השנים פרשת ויגש. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת מקץ.

דאוגבפילס

דַאוּגַּבְפִּילְס (בלטבית: Daugavpils, בליטאית: Daugpilis, שמה ההיסטורי בגרמנית: Dünaburg) היא העיר השנייה בגודלה בלטביה, בירת חבל לטגלֶה. העיר נמצאת 230 ק"מ דרומית-מזרחית לריגה על גדות הנהר דאוגבה. אוכלוסיית העיר מונה 105,000 נפשות (2009) - זאת לעומת 129 אלף תושבים בשנת 1989. הרוסים מהווים כ-52% מאוכלוסיית העיר, הלטבים - 18%, והפולנים - 15%. בנוסף מתגוררים בעיר גם בלארוסים, אסטונים וקיימת בעיר קהילה יהודית קטנה (כ-492 אנשים).

ה'תשל"ג

ה'תשל"ג (5733) או בקיצור תשל"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-9 בספטמבר 1972, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 26 בספטמבר 1973. שנה מסוג זחג, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנת שמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשל"ג 25 שנות עצמאות.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי הוא ארכיון כללי לתולדות עם ישראל הנמצא בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים (במבנים בהם שכנו בעבר מעונות "שיכוני האלף"). הארכיון שואף ליצור מסד מידע מרכזי של כל החומר הארכיוני הקיים לתולדות היהודים. רעיון כינון המוסד עלה בשנת תרצ"ח 1938, והוא הוקם בירושלים כשנה לאחר מכן, על ידי קבוצת היסטוריונים ואישי ציבור, ובראשם ההיסטוריון בן ציון דינור.

יעדי הארכיון הם שימור המורשת ההיסטורית של העם היהודי, וכן הצלה, שיחזור ושימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד העת החדשה, וימינו.

היסטוריוגרפיה ישראלית

היסטוריוגרפיה ישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם (היסטוריוגרפיה) של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו.

שורשיה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית במפעלי החקר של ההיסטוריה היהודית על ידי משכילים יהודים במתכונת המדעית המודרנית, שראשיתם בשלהי מאה ה-18. מפעל מחקר, אשר המשיך ושגשג במאה ה-19, ה-20 וה-21 בחיבוריהם של יהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם. תחילתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשלהי המאה ה-19; במאה ה-20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, הוא התפתח ושגשג על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור.

בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית.

בראשית מאה העשרים והעשרים ואחת היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

היסטוריון

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.

ח' בתמוז

ח' בתמוז הוא היום השמיני בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

יהודה החסיד (ירושלים)

רבי יהודה חסיד לבית משפחת סג"ל, נולד בדוּבְּנוֹ (דובנא) שבפולין בשנת ה'ת"כ (1660), כאחת-עשרה שנים לאחר גזירות ת"ח ות"ט, שבהן טבחו ביהודים בערי דרום אוקראינה. הוא פעל כדרשן בעיירה שידלוב שבליטא, והתפרסם בחסידותו.

כרם התימנים

כרם התימנים היא שכונה הממוקמת בדרום-מרכז תל אביב, בין הרחובות אלנבי, גאולה, הכובשים והכרמל. בבתיה הראשונים אשר נבנו מצפון לעיר יפו בשלהי המאה ה-19 התיישבו יהודים שהגיעו לארץ מתימן בגלי עליית אעלה בתמר (1881-1882). השכונה היא מאחת־עשרה שכונות מגורים נפרדות שנבנו לפני "אחוזת בית - תל אביב" "בין השנים 1903 ו-1909". ב-11 במאי 1923 הצטרפה השכונה, בפועל, עם שכונות יהודיות נוספות, לתחום העיר תל אביב, כאשר הפקודה להפרדתן של שכונות תל אביב מיפו התקבלה על ידי שלטונות המנדט כבר שנתיים קודם לכן ב-11 במאי 1921.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

ממשלת ישראל השישית

ממשלת ישראל השישית, בראשותו של משה שרת פעלה מה-29 ביוני 1955 עד ה-3 בנובמבר 1955, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

ממשלת ישראל השלישית

ממשלת ישראל השלישית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-8 באוקטובר 1951 עד 24 בדצמבר 1952, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

ספר תולדות ההגנה

ספר תולדות ההגנה הוא גוף ידע מקיף שראה אור בשלושה חלקים (ובשמונה כרכים), בהוצאת "מערכות" של צה"ל והוצאות נוספות כגון דבר, בשנות החמישים והשבעים של המאה ה-20. כתבו אותו, על סמך מחקריהם וידיעותיהם, היסטוריונים ישראלים בשנות ה-50 של המאה ה-20. עורכו הראשי היה ההיסטוריון בן ציון דינור.

צבי צמרת

ד"ר צבי צמרת (נולד בנתניה בשנת 1945) הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי והיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך בשנים 2010–2011.

ציון (כתב עת)

כתב-העת ציון, היוצא לאור בירושלים מאז שנת תרצ"ו 1935, בהוצאת החברה ההיסטורית הישראלית ומרכז שזר. לפני כן הופיעו ששה כרכים של "ציון" בראשית שנות העשרים (מהדורה מחודשת של ששת הכרכים הללו ראתה אור הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית בשנות השבעים).

עוסק בתולדות עם ישראל, למן תקופת המקרא ועד לעת החדשה. מייסדיו היו ההיסטוריונים פרופ' בן-ציון דינור ופרופ' יצחק בער.

כתב העת רואה אור 4 פעמים בשנה. עורכיו כיום הם הפרופסורים מיכאל טוך, נדב נאמן וורד נעם. בעבר ערכו את כתב העת הפרופסורים אהרן אופנהיימר, עמנואל אטקס, אלברט באומגרטן, ג'רמי כהן ואחרים.

שרי החינוך בממשלות ישראל
זלמן שזרדוד רמזדוד בן-גוריון • בן-ציון דינור • זלמן ארןאבא אבןיגאל אלוןאהרן ידליןזבולון המריצחק נבוןיצחק שמירזבולון המרשולמית אלונייצחק רביןאמנון רובינשטייןיצחק לוייוסי שרידאהוד ברקלימור לבנתמאיר שטריתיולי תמירגדעון סערשי פירוןבנימין נתניהונפתלי בנטבנימין נתניהורפי פרץ סמל מדינת ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.