במות

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה,[1] אתרים שכללו גם פסל ומצבה.[2] בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה[3] המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

High Place of Sacrifice Jebel al-Madbah Petra Jordan1432
במה – אחת מתוך עשרים – באזור העיר פטרה
Gezer-Stone-steles
במה ומצבות (אסטלה) בתל גזר.

משמעויות המילה במה

המילה "במות" מתארת מקום חניה של עם ישראל במדבר (כ"א, י"ט), המזוהה לפי החוקרים עם במות בעל ,[4] שביחס למיקומה יש דעות שונות.[5] למעשה ניתן לציין למקומות נוספים בהם המילים 'במה' או 'במות' אינן באות כתיאור מקום פולחן (כגון עמוס, ד', י"ג); מקרים אלו ייחודיים ולרוב משמעות המילה היא במובן של פולחן. ככל הנראה, מובנה הראשוני של המילה הוא מקום גבוה; בהמשך, בעקבות העובדה שהפולחן לעבודה זרה התקיים לרוב במקום גבוה,[6] קיבלה המילה במה את משמעותה החדשה: "מקום פולחני".[7] כאמור, תחילה היה זה כינוי למקום עבודה זרה, ולאחר מכן הורחב גם לבמה לקורבנות לשם ה'.[8]

איסור העלאת קורבנות מחוץ למשכן

על פי הכתוב בספר ויקרא,[9] מאז הקמת המשכן נאסר על בני ישראל להקריב קורבנות מחוצה לו,[10] וזאת כדי למנוע עבודה זרה.

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

האיסור מתייחס הן לשחיטת הקורבן מחוץ למשכן, והן להעלאתו על מזבח מחוצה לו. בספרות ההלכה האיסור נקרא שחוטי חוץ.

האיסור חוזר ונשנה בספר דברים לקראת הכניסה ארצה.[11]

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.[12] כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ... וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם – שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

על פי זה, לאחר שנקבע המשכן ב"מקום אשר יבחר ה'" – נאסר להקריב במזבחות פרטיים.

מן הכניסה לארץ ועד הקמת המקדש בירושלים

האיסור עמד במבחן ראשון מיד לאחר הקמת המשכן בשילה. בספר יהושע (פרק כ"ב) מסופר, שבני גד ובני ראובן ששבו מן המלחמה בארץ כנען אל נחלתם בעבר הירדן המזרחי הקימו מזבח על גדות הירדן. שאר שבטי ישראל התקהלו בשילה מתוך מחשבה לצאת למלחמה כנגדם, עד שבני גד ובני ראובן הבהירו שהתכוונו להקים מזבח ללא הקרבת קורבנות, כעין אנדרטת זיכרון בלבד[13]:

חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ.

בספר שמואל, המספר על תקופת השופטים ומלכות שאול ודוד, מסופר במקומות רבים על הקרבת קורבנות בבמה, גם על ידי שמואל הנביא או בהוראתו, והכתוב מתאר זאת באופן חיובי. הדבר מוסבר בתחילת ספר מלכים[14]:

רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם.

הדברים מעוגנים בכתוב בתורה, על תחילת האיסור החל מן ההגעה ל"מקום אשר יבחר ה'". בזמן מלכותם של שאול ודוד היה המשכן באופן זמני בנוב ובגבעון, ואילו ארון הברית הופרד ממנו, לאחר שנלקח בשבי הפלשתים. לפיכך, מקומות אלו לא נחשבו כ"מקום אשר יבחר ה'".

קושי מיוחד שפתרונו שנוי במחלוקת נוגע להקרבת הקורבנות בבמה בימי השופטים. בתקופה זו היה משכן שילה עומד על מכונו, ובכל זאת מתוארים בכמה מקומות קורבנות בבמה.[15] הקושי אינו בעצם העובדה שהוקרבו קורבנות כאלה, שכן אפשר שהיה זה בניגוד להלכה, כפי שמצאנו לרוב בספר מלכים (ראו להלן). הקושי נעוץ בכך שקורבנות אלה נעשו על ידי כל ישראל או על ידי שופט (גדעון) או בהוראת "מלאך ה'" (בקורבנו של מנוח), והמקרא אינו מביע כל הסתייגות מכך.

הדעה המקובלת בדברי חז"ל היא, שבתקופת שילה היה איסור להקריב קורבנות בבמה, כמשתמע ממעשה בני ראובן וגד האמור, ורק בזמן היות המשכן בנוב וגבעון הותרה ההקרבה בבמות. חז"ל מעגנים את התפיסה הזו בלשון הכתוב האוסר את ההקרבה: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" רומזים למצבי רגיעה של העם, מחד, ושל המשכן והארון, מאידך. משכן שילה, הקבוע באופן יחסי (משכן זה עמד למעלה מ-300 שנה, ונקרא גם "בית", ולא רק "אהל" כמו "אהל מועד" שבמדבר סיני), וארון הברית היה בו, נחשב כמקדש קבע, ואילו בזמן נוב וגבעון, בהיעדר ארון הברית, לא הייתה זו "מנוחה". כך מנסח זאת התלמוד הירושלמי[16]: "זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים – הבמות אסורות; יצא – הבמות מותרות". לשיטה זו, הקורבנות בבמה בזמן שילה היו חריגה מן הדין כ"הוראת שעה",[17] על פי סמכות מיוחדת שהוקנתה לנביא לסטות מן ההלכה לצורכי שעה,[18] או שהדבר הותר בשעה שהארון הוצא ממשכן שילה, כמקובל לעיתים בעת מלחמה.[19]

לדעה אחרת בדברי חז"ל,[20] של רבי שמעון בן יוחאי, גם בזמן שילה היה מותר להקריב בבמה. הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" מכוונים, לדעתו, על ירושלים בלבד.

קיימים הבדלים רבים בין הלכות הקורבן בבית המקדש לבין הלכותיו בבמה.[21] ההבדלים העיקריים הם, שבבמה אין להקריב חטאת או אשם, אלא רק את קורבנות הנדבה, עולה ושלמים, וההקרבה יכולה להתבצע גם על ידי מי שאיננו כהן.

לאחר הקמת בית המקדש הראשון

לאחר הקמת המקדש חל האיסור להקריב בבמות, אבל הכתובים מציינים שהאיסור הופר כמעט לכל אורך תקופת בית המקדש הראשון. הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", חוזר ונשנה בספר מלכים בפרשיות הסיכום של רוב מלכי יהודה, ומודגש בכתובים שמדובר בבמות להקרבת קורבנות לה', אלא שהוקמו מחוץ למקדש.[22]

הסיבה להפרת החוזרת ונשנית של האיסור הייתה מתוך הרגל, מן הימים שבהם היה הדבר מותר,[23] ותחושה של צורך עז בהקרבת קורבנות. יש מציינים גורם נוסף לדבר, ולהימנעותם של מלכים אחרים מאכיפת האיסור: מכיוון שהבמות הוקמו לשם ה' – אסור היה להרוס אותן.[24]

שני המלכים היחידים שעליהם נאמר שעסקו בהפסקת ההקרבה בבמות הם המלך חזקיהו[25] והמלך יאשיהו,[26] בשלהי ימי הבית הראשון. בדרום-מערב ירושלים מצויות תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים, המכונות רגמים.

בחפירה יסודית שבה הוסרה כל הערמה מאחד הרגמים, הם תוארכו לתקופת מלכי יהודה – המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בתחתית הרוגם נתגלה מבנה וסמוך לו שרידי שריפה. משערים שהרוגם הוא אתר קבורה וגניזה של במה, מימי יאשיהו.

חריגה בולטת מאיסור ההקרבה מחוץ למקדש מצויה במקרא במעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שבנה מזבח והעלה עליו קורבן, במסגרת ההתמודדות עם נביאי הבעל.[27] בדברי חז"ל מוסבר הדבר כ"הוראת שעה" מיוחדת, שבה הותר הדבר מכח שני נימוקים: האחד – התורה הסמיכה את הנביא להורות על ביטולה של מצווה מסוימת באופן זמני.[28] השני – כל הנהגה דתית מוסמכת להורות על ביטול זמני של מצווה ל"מגדר מילתא" (עברית: לגדור דבר), כלומר, כאשר קיים צורך מיוחד בדבר לשם החזרת העם בתשובה.[29]

עם זאת, אליהו מקפיד לבנות את המזבח בהר הכרמל מ"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב".[30] הקפדה זו באה לבטא את ההלכה שאסור לאדם להקים מזבח פרטי, ואף מזבח זה קשור לעם ישראל בכללו.[31]

חוקר המקרא הגרמני ולהאוזן העלה לראשונה את הסברה, שבמשך רוב ימי המקדש הראשון איסור הבמות לא היה ידוע כלל. לדעתו המהפכה שחולל המלך יאשיהו בריכוז הפולחן בבית המקדש נעוצה בגילויו של "ספר התורה" במקדש בימיו,[32] והכוונה, לדבריו, לספר דברים, בו כתוב איסור ההקרבה בבמות. מכאן הסיק שיש לאחר את זמן כתיבתו של ספר דברים לשלהי ימי בית המקדש הראשון. כנגד שיטה זו עומדת הטענה, שאיסור הבמות נאכף כבר על ידי המלך חזקיהו,[25] אבי-סבו של יאשיהו. ועוד: מספר דברי הימים (ב פרק לד) מתברר שיאשיהו החל לבצע את המהפכה המדוברת עוד בטרם מצא את ספר התורה. דיון זה חורג מן השאלה הספציפית של ההקרבה בבמות, ונוגע לשאלות היסוד של ביקורת המקרא.[33]

לאחר חורבן בית המקדש

על פי הדעה המקובלת בדברי חז"ל, חורבן בית המקדש לא החזיר לקדמותו את היתר הבמות, וכלשון המשנה[34]: "באו לירושלים – נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר".

בתלמוד הבבלי[35] מובאת דעה של האמורא רבי יצחק (המאה ה-3 לספירה) לפיה ההקרבה במקדש חוניו בימיו מותרת על פי ההלכה. התלמוד אומר שרבי יצחק חזר בו, בעקבות הכתוב במשנה.

קרבנות גוים

האיסור להקריב קורבן מחוץ למקדש נאמר לעם ישראל בלבד, וההלכה מתירה זאת לגוים. לפיכך, מותר גם לישראל להדריך אותם כיצד לעשות זאת, ובלבד שלא יהיה שותף בעשייה ממש. בתלמוד[36] מסופר על המלך הפרסי שבור ששלח קורבן לאמורא המפורסם רבא וביקש ממנו להקריב אותה, ורבא מסר לגוים הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ל'; ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ב
  2. ^ ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק נ"ח
  3. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ד'
  4. ^ במדבר, כ"ג, י"ד, שם, י"ח
  5. ^ 'במות בעל', אנציקלופדיה מקראית, עמ' 153.
  6. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ב', ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג, ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ח, ועוד.
  7. ^ אחרים (למשל, טור-סיני) מציעים הצעה מקורית, שמובנה הראשוני היה 'גופה' (ללא הראש), בהמשך שימשה המילה כתיאור קבר ובהמשך הפכה לתיאור זבחי מתים (שהיו לפי השערה זו השימוש הראשוני בפולחני הבמות).
  8. ^ גלגולה של מילה זו נרמז כבר בדברי ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ט, ראו פירוש רד"ק שם.
  9. ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'-ט'
  10. ^ האיסור מראשיתו נאמר על כלל הבהמות, שאין לשחוט שום בהמה לאכילה אלא בתור קורבן שלמים. עם הכניסה לארץ הותר לאכול "בשר תאוה"(דברים, י"ב, כ'), כלומר, לשחוט בהמה של חולין שאיננה קורבן ולאוכלה.
  11. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ח'-י"ד
  12. ^ מפסוק זה משתמע שעד אליו היו הבמות מותרות, בניגוד לאמור בספר ויקרא, ועל כך ראו ברש"י ורמב"ן במקום.
  13. ^ ספר יהושע, פרק כ"ב, פסוק כ"ט
  14. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ב'
  15. ^ בבוכים (ספר שופטים, פרק ב', פסוק ה'), גדעון (ספר שופטים, פרק ו', פסוק כ"ד), מנוח (ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק י"ט), ובית אל במעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק ד').
  16. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב
  17. ^ על קורבנו של מנוח: תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב על קורבנו של גדעון.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'
  19. ^ רבי מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, דברים, י"ב, ח'
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט, עמוד א'
  21. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה י'
  22. ^ לראשונה מוזכר הנושא באשר לתולדות המלך אסא (מלכים א', ט"ו, י"ד), שביער את העבודה זרה שבימי אבותיו, רחבעם ואבים, אך לא את הבמות לשם ה' (ראו במפרשים שם). לאחר מכן חוזר הפסוק ונשנה אצל כל מלכי יהודה שהיו עובדי ה', ולא באלו שעבדו עבודה זרה, שעליהם אין טעם לומר שהיו גם במות לשם ה'. על מנשה, שתחילה עבד עבודה זרה ולאחר מכן חזר בתשובה, מציין הכתוב (דברי הימים ב', ל"ג, י"ז): "אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת, רַק לַה' אֱלֹהֵיהֶם".
  23. ^ רש"י מלכים א', ט"ו, י"ד
  24. ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן לב.
  25. ^ 25.0 25.1 ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד' ושם פסוק כ"ב.
  26. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג
  27. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב', וראו רש"י על דברים, י"ב, י"ג, י"ח, כ"ב, ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב'. על היחס בין שני הנימוקים ראו תוספות בסנהדרין שם ד"ה אליהו.
  30. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"א
  31. ^ פירוש רד"ק שם
  32. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'
  33. ^ להרחבה בנושא זה, וראיות רבות כנגד שיטת ולהאוזן על איחורו של ספר דברים ואיסור ההקרבה בבמות, ראו אנציקלופדיה עברית ערך "דברים".
  34. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ח', וראו גם מסכת מגילה, פרק א', משנה י"א
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"א, עמוד א'
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קט"ז, עמוד ב'
אירוויזיון 1961

אירוויזיון 1961 היה הפעם השישית בה התקיימה תחרות הזמר ה"אירוויזיון" המשודרת באמצעות רשת ה"אירוויזיון" מטעם איגוד השידור האירופי.

התחרות התקיימה בצרפת ביום שבת, ה-18 במרץ 1961. רשות השידור "RTF" הפיקה את התחרות תחת ניהולו של מרסל קרבאן והנחייתה של ז'קלין ז'ובר, שהנחתה גם את התחרות בשנת 1959. לוקסמבורג הייתה המנצחת בתחרות עם השיר "Nous Les Amoureux" (אנחנו האוהבים) בביצועו של ז'אן-קלוד ווילאמינוט הצרפתי, המוכר כזמר תחת שם הבמה "ז'אן-קלוד פסקל". תזמורת התחרות הייתה של פרנק פורסל, ופורסל גם ניצח על כמה מהשירים, כפי שעשה באירוויזיון 1959.

זו הפעם הראשונה שהתחרות התקיימה ביום שבת, כאשר מתחרות אירוויזיון 1963 נקבע הדבר באופן רשמי והפך למסורת שנמשכת עד היום. זו הפעם השנייה שהתחרות התקיימה באותו אולם - שנתיים בלבד לאחר ש"היכל הפסטיבלים" אירח את התחרות בשנת 1959. אולם הבמה שופצה והוגדלה לקראת התחרות הנוכחית והייתה גדולה בהרבה מזו של שנת 1959 ובכלל מבמות התחרויות הקודמות. הבמה קושטה בפרחים, כביטוי לגישה החדשה שאימצו איגוד השידור האירופי והמדינות המארחות בהפקת במות גדולות ומרשימות. עם זאת, רק החל מאירוויזיון 1970 נעשה שימוש בתפאורה חדשנית ומשוכללת ובטכנולוגיה חדישה.

ביבר הזכוכית

בֵּיבָר הזכוכית (באנגלית: The Glass Menagerie) הוא אחד מהמחזות המוכרים של המחזאי האמריקאי טנסי ויליאמס. זהו המחזה השני שייצר ויליאמס, אשר הופק ועלה על במה. הפרמיירה הייתה בשיקגו בשנת 1944. שלא כקודמו, מלחמת המלאכים, המחזה המציג מבט נוסטלגי אל עבר תא משפחתי שביר, זיכה את כותבו בהצלחה עצומה. המחזה עדיין מוצג על במות שונות ברחבי העולם ומשמש מושא למחקר.

בית יורק

בית יורק (באנגלית: House of York) הוא בית מלוכה אנגלי, אשר שלט באנגליה בין 1461 ל-1485, להוציא תקופה קצרה בין 1470 ל-1471. בית יורק היה מעורב במלחמות השושנים שהתנהלו בינו ובין בית לנקסטר במאה ה-15.

בית יורק נוסד כתוצאה מחתונתם של ריצ'רד, הדוכס מקיימברידג', ואן מורטימר, שניהם צאצאיו של אדוארד השלישי מלך אנגליה. ילדם של הזוג ריצ'רד, דוכס יורק, אשר נולד בשנת 1411, היה בלידתו בעל התביעה הטבעית הטובה ביותר לכתר ממלכת אנגליה. הכתר הוחזק באותו הזמן על ידי המלך הנרי החמישי מבית לנקסטר, וזאת לאחר שאביו הנרי הרביעי הדיח את המלך המכהן, והשתלט בכח על בית המלוכה.

ריצ'רד דוכס יורק התגלה כבעל תכונות של אדמיניסטרטור מוצלח, ומושל כריזמטי ונבון. אל מול אלו עמדו הטירוף וחוסר המעש של המלך המכהן הנרי השישי, אשר במהלך כהונתו הפסידה אנגליה את רוב נחלותיה בצרפת.

על רקע זה נפתחה מלחמה בין תומכי ריצ'רד ובין תומכי המלך המכהן, מלחמה שארכה כעשרים שנה, בסדרה של מאבקים שושלתיים המכונים מלחמות השושנים. סמלם של תומכי ריצ'רד ובית יורק היה השושנה הלבנה, בעוד שסמלו של בית לנקסטר היה השושנה האדומה.

בקרב וייקפילד, בשנת 1460 נהרג ריצ'רד דוכס יורק, והותיר אחריו שלושה מילדיו, על מנת להמשיך את המאבק בבית לנקסטר. בנו הבכור, אדוארד, המשיך בצורה מוצלחת במלחמה, והוכתר כמלך תחת השם אדוארד הרביעי. לאחר מאבקים, שכללו את בגידת אחד הבנים, ג'ורג' דוכס קלרנס, והוצאתו להורג (לדברי ויליאם שייקספיר באמצעות הטבעה בחבית של יין) התבססה מלכות בית יורק בשנת 1471, לאחר מותם של הנרי השישי לבית לנקסטר ויורשו היחיד, הנער אדוארד.

אדוארד הרביעי נישא לאליזבת וודוויל, והיא הולידה לו כשש בנות וכשלושה בנים מתוכם מתו בתם השנייה, מרי, בגיל 15, ובנם ג'ורג' בגיל שנתיים. המפורסמים בילדיהם של אליזבת וודוויל ואדוארד הרביעי הם : בתם הבכורה, אליזבת מיורק, שהייתה אשתו של הנרי השביעי ואימו של הנרי השמיני, ואדוארד החמישי וריצ'רד הדוכס מיורק, שנודעו לימים כנסיכים במצודה שנעלמו ונטען שנרצחו בידי אחיו של אדוארד הרביעי, ריצ'רד השלישי. בשנת 1483 מת אדוארד הרביעי, כנראה מדלקת התוספתן.

אחיו, ריצ'רד, דוכס גלוסטר, ראה במות אדוארד הרביעי הזדמנות לזכות במלוכה. הוא הורה על מעצרם של הבנים הצעירים, שהיו בני 12 ו-9. על מנת לשלול מהם פורמלית את זכותם למלכות, העביר ריצ'רד חוק בפרלמנט שביטל את נישואי הוריהם והכריז על עצמו כמלך ריצ'רד השלישי. כאשר נעלמו השניים, נפל החשד ברצח על ריצ'רד.

בשל השמועות על רצח הילדים הנתעב ומעשים אכזריים אחרים איבד ריצ'רד את תמיכת הציבור. ב(1485) הנרי טיודור, שהיה בעל קרבת דם רחוקה לבית לנקסטר, קרא תיגר על מלכותו של ריצ'רד. בקרב בוסוורת' שנערך ביניהם הובס ריצ'רד ונהרג לאחר שכמה מתומכיו נטשו אותו ביום הקרב. הנרי הוכתר תחת השם הנרי השביעי. לאחר הכתרתו נשא הנרי את אליזבת מיורק, בתו הבכורה של אדוארד הרביעי, כדי לשלב את דמיהם של בית יורק ובית לנקסטר וליצור את בית המלוכה החדש, בית טיודור.

בכור

הבכור הוא הצאצא הראשון של אדם, בעל חיים, ואף צמח. בימי קדם, אך גם בימינו, זוכה הבכור למעמד מיוחד. בדרך כלל היה הבכור (ברוב התרבויות - הבן הזכר בלבד) יורש את מרבית נחלת האב ואת ראשות המשפחה המורחבת. נוהג זה השתרש בקרב בתי מלוכה, שבהם עובר השלטון, במות המונרך לבנו או בתו הבכורים. לעיתים מכונה הבכור, בעיקר בהקשר של בכור האדם או הבהמה, בשם "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא מרחמה של אישה או נקבת בעל חיים.

בלטינית מכונה זכותו של הבן הבכור לרשת את כל נכסיו ותאריו של אביו פרימוֹגֵנטוּרה.

המונח בכורה משמש באותו אופן כדי לציין את הפעם הראשונה שמשהו מתבצע. בדרך כלל משמש המושג כדי לתאר אירוע תרבות המתרחש בפעם הראשונה -של סרט קולנוע, ההופעה הפומבית הראשונה של מחזה, קונצרט או בלט. לעיתים משתמשים במונח טרום בכורה כדי לציין הופעה או הקרנה שמתרחשת לפני הבכורה, אבל אינה פתוחה לקהל הרחב, או שאינה ההופעה הראשונה ה"רשמית" והמפוארת.

בלט

בלט הוא צורת מחול שמקורה בבתי הרנסאנס האיטלקי של המאה ה-15, עברה לחצרה המלכותי של קטרינה דה מדיצ'י והתפתחה כמחול במות בצרפת ואחר כך ברוסיה. כמו כן, המילה "בלט" מתייחסת גם ליצירת מחול בסגנון הבלט (לדוגמה: הבלט אגם הברבורים) או ללהקת בלט (לדוגמה: הבלט הישראלי או בלט הבולשויי הרוסי). עם השנים הבלט התפתח בארצות שונות בעולם ובעיקר ברוסיה. כיום הבלט הרוסי נחשב לטוב ביותר בעולם.

רוב הופעות הבלט נערכות בלי מילים וכוללות שימוש רב בתלבושות ותפאורה. ההופעות מלוות על ידי תזמורת, שתפקידה להנעים לצופים את ההופעה. ההופעות נערכות בתאטרונים מכובדים, אליהם הנשים מגיעות בשמלות והגברים בחליפות. כיום לבלט כמה שימושים עיקריים: עיצוב וחיטוב הגוף, הנאה אישית, תחביב לאוהבי מחול וכן למופעים והצגות.

במות ומסך

במות ומסך הוא כתב עת לאמנויות הבמה, רבעון אקדמי שיצא לאור על ידי עמותת הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, האוניברסיטה העברית, הר הצופים, ירושלים. במות ומסך היווה המשך לכתב העת במה שנוסד על ידי חוג הבימה ב-1933, פסק מלהופיע בשנת 1948 והושב לתחייה מ-1959 עד 2004 על ידי ישראל גור שגם ערך אותו בין השנים 1959–1982. לאחר שינוי הקריטריונים על ידי מנהל התרבות לא הורשה הארכיון והמוזיאון להיות אכסניה ומו"ל של כתב-עת. לאחר שהחיפוש אחרי אכסניות אחרות לא צלח, פסק כתב העת מלהתקיים ב-2013.

ערכו את כתב העת פרופ' דבורה גילולה, עמוס יובל וליאורה הרציג, עורכת משנה ד"ר לאה גילולה, עיצוב גרפי והפקה: תחיה רוזנטל וליאת כהנא. מועצת המערכת כללה את: דן אלמגור בן-עמי פיינגולד ודורון תבורי. בשנות קיומו (2009 עד 2013) יצאו לאור 11 חוברות של כתב העת. בכל חוברת פורסמו מאמרי מחקר לתולדות התיאטרון הישראלי והתיאטרון בעולם, קטעים ממחזות מקוריים או מתורגמים, ריאיונות עם אמני במה, סקירה של הצגות חדשות בכל עונה, לוח של הצגות בכורה נבחרות בכל עונה, תוכן החוברת בלשון האנגלית.

כתב העת במות ומסך יצא לאור בסיוע מפעל הפיס, ומשרד התרבות והספורט מנהל התרבות.

בשנת 2016 החל לצאת לאור המשך לכתב העת, בהוצאת עמותת המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית. חוברת 12 יצאה לאור בשם והסמליל המקורי: במה, בעריכת מוטי סנדק

דניאל גד

דניאל גד (נולד ב-9 בדצמבר 1990) הוא שחקן ישראלי.

הבימה

הבימה הוא התיאטרון הלאומי של ישראל. הוא פועל ברציפות, מאז הקמתו הרשמית בשנת 1917, תחילה במוסקבה ואחר כך בארץ ישראל.

משנת 1945 משמש את התיאטרון בית הבימה בתל אביב. התיאטרון חבר ב"איחוד תיאטרוני אירופה".

למעשה, תחילתו של הבימה היא עוד בשנת 1909 בביאליסטוק כאשר העלו נחום צמח וקבוצת שחקנים שנקראו בשם "הבימה" את ההצגה "מוסר נער רע" בעברית.

וודוויל

ווֹדְווִיל (Vaudeville) היה סוג של מופע בידור שהיה פופולרי בעיקר בצפון אמריקה בין 1880 ל-1930 ובמידה רבה גם באירופה. מופעי הוודוויל הועלו על ידי להקות נודדות באולמות ועל במות מתחת לכיפת השמים בערים ובעיירות ברחבי אמריקה. מופע וודוויל כלל סדרה של מופעים קצרים שהתפרסו על פני מספר שעות וכללו ריקודים, תיאטרון (בעיקר קומדיות אך גם דרמות), מעין סטנד-אפ (שנקרא אז "קומדיה"), קסמים, לוליינות ולהטוטנות, נאומים בנושאים שונים, הקרנת קטעי פנס קסם או ראינוע, הצגת חידושים והמצאות, מכירת תרופות פלא תוך הצגת מקרי ריפוי מופלאים ועוד. חלק מאמני הוודוויל היו כוכבים שריכזו סביבם התעניינות בדומה לידוענים כיום, והם ניחנו בריבוי כישרונות כגון שירה, ריקוד, נגינה, פעלולנות, נשיאת נאומים ספונטניים מבדחים וכדומה.

וורפאת'

וורפאת' (באנגלית: Warpath) הוא דמות בדיונית של גיבור-על מוטאנט המופיעה בחוברות הקומיקס אקס-מן ביקום מארוול קומיקס. דמותו הופיעה לראשונה בחוברת New Mutants #16 מיוני 1984, ונוצרה על ידי הכותב כריס קלרמונט והמאייר סאל בוסימה.

וורפאת' הוא האלטר אגו של ג'יימס ג'ונתן פראודסטאר, אינדיאני יליד אמריקה משבט האפאצ'י ואחיו הצעיר של ג'ון פראודסטאר, שהיה ידוע בכינויו "ת'אנדרבירד". לג'יימס יש יכולות על-אנושיות כגון כוח, מהירות, סיבולת, רפלקסים וחושים מוגברים כמו לאחיו הבכור, אם כי רמות הכוח שלו גבוהות יותר. בתחילה, ג'יימס האשים את קבוצת האקס-מן במות אחיו והצטרף לקבוצת ההליונס כדי להשיג נקמה. מאוחר יותר הוא שקל מחדש את בחירתו והפך לחבר מייסד של קבוצת אקס פורס המיליטנטית.

את דמותו של וורפאת' בסרט הלייב אקשן "אקס-מן: העתיד שהיה" מגלם השחקן בובו סטיוארט.

ויליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564 – 23 באפריל גרגוריאני: 3 במאי 1616) היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. נחשב בעיני רבים לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד המחזאים הבולטים שפעלו אי פעם.

שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל־1616, אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת שלהם אינה ודאית. עבודותיו תורגמו לשפות רבות, והן ממשיכות להיות מוצגות על במות בכל העולם ונחשבות ליצירות מופת. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירותיו בשימוש יום יומי בכל שפות העולם. ביצירתו העניפה, שכללה אלפי תחדישים, תרם תרומה גדולה לשפה האנגלית.

פרטים רבים בנוגע לחייו של שייקספיר נותרו בגדר תעלומה, כמו שבע השנים בין 1585 ל-1592 בהן אין כל תיעוד למעשיו ובעיקר העובדה ששום כתב יד שלו לא שרד. במהלך השנים הועלו השערות מגוונות לגביו, ואף בנוגע לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו.

חגיגות הזמר העברי בערד

חגיגות הזמר העברי בערד הן פסטיבל מוזיקה בעיר ערד. החגיגות הפכו למסורת, המהווה מוקד משיכה לעשרות אלפי אנשים הפוקדים אותן.

הפסטיבל הראשון התקיים בחג סוכות 1982, כשאת ניהול הפסטיבל לקחו על עצמם זכריה לירז ונחומי הרציון, אנשי תרבות פעילים באזור הנגב. באירוע הראשון השתתפו זמרים ותיקים כמו טובה פירון וישראל יצחקי ואמנים כמו אלכסנדר יהלומי. לאחר מכן היווה הפסטיבל מוקד משיכה לחבורות זמר, שראו בהופעה בערד כאירוע מרכזי אליו יש להתכונן ימים רבים מראש.

אט אט צבר העניין תאוצה ונכנסו לתמונה אמרגנים שארגנו מופעי רוק המיועדים לקהל צעיר, עם אמנים בכירים כמו שלמה ארצי, יהודה פוליקר, מתי כספי, להקת משינה ואחרים. לאחר האסון שאירע בפסטיבל 1995, בו ניספו שלושה בני נוער, הוטל ספק בהמשך קיומו של הפסטיבל.

בסופו של דבר הפסטיבל המשיך להתקיים אך בשנים האחרונות נושא אופי שקט יותר. הוא חוזר למתכונת הישנה שלו המבוססת על חבורות זמר.

חגיגות הזמר בערד היוו במה של שילוב הרכבים שבדרך כלל לא פוגשים על במות במשך ימות השנה, והוא הפך לאירוע תרבות מרכזי בתחום הזמר העברי.

בחג סוכות בחודש אוקטובר 2009 חזר הפסטיבל למתכונת דומה למתכונת המקורית במסגרת ווליום ערד בחסות סלקום.

כנר

כנר הוא אדם המנגן בכינור, כמקצוע או כתחביב.

כנר יכול לבצע נגינת סולו. אך התופעה הנפוצה יותר היא קבוצת כנרים, היוצרת מיזוג של צלילי הכינור השונים למעין קול אחד. כמעט בכל התזמורות נוכחים כנרים, כמעין בסיס קולי לתזמורת בשלמותה. בכל קבוצת כנרים כזו יש כנר מוביל המכונה "כנר ראשון".

כנרים ידועים גם בערים גדולות כקבצני רחובות, אשר מנגנים כדי להנעים את זמנם של עוברי האורח, על-מנת לזכות בנדבה.

מנחם רהט

מנחם רהט הוא עיתונאי ישראלי. בעבר שימש בתפקיד הכתב הפוליטי של "מעריב", ומאז פרישתו לגמלאות ב-2006 כותב כעיתונאי עצמאי במגוון במות מקוונות ומודפסות.

מעגל הגיר הקווקזי

מעגל הגיר הקווקזי (בגרמנית: Der Kaukasische Kreidekreis) הוא מחזה מפורסם מאת ברטולט ברכט, שנכתב בזמן שבו ברכט חי בגלות בארצות הברית ב-1944.

המחזה נכתב בסגנון אפי, ונחשב למחזה קלאסי. במקור הוצג המחזה לראשונה במאי 1948 באנגלית (במכללה בשם קרלטון קולג' במינסוטה). ב-1949 פורסם לראשונה בשפת המקור - בגרמנית - במסגרת כתב עת ספרותי בשם Sinn und Form. רק ב-9 בנובמבר 1954 הוצג לראשונה על גבי במות גרמניות - ב-Theater am Schiffbauerdamm שבברלין. השחקנית הראשית בהפקה זו הייתה בת זוגו של ברכט, השחקנית הלנה וייגל.

הוא מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. הוא שואל האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

סטפנוולף (קומיקס)

סטפֵּנוולף (באנגלית: Steppenwolf, מגרמנית: שטפֵּנוולף, "זאב ערבה") הוא דמות בדיונית של נבל-על המופיע בחוברות הקומיקס ביקום DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת New Gods #7 ממרץ 1972, והיא נוצרה על ידי ג'ק קירבי.

סטפנוולף הוא אחד מהאלים החדשים מאפוקוליפס, אחיה של הגרה מלכת אפוקוליפס ודודו של אוקסאס, הנודע בשם דארקסייד. סטפנוולף חבר באליטה של דארקסייד, וגנרל צבאות אפוקוליפס. סטפנוולף יצא עם דארקסייד הצעיר למסעות שונים, ביניהם אחד שהסתיים במאבק נגד דומסדיי עצמו. בהופעתו הראשונה בתור הארד של הקומיקס, סטפנוולף נשלח בידי דארקסייד להתנקש ביריבו, האב העליון שליט ניו ג'נסיס, אך נכשל וגרם למותה של אשתו של האב העליון, אוויה. ההתנקשות בחייה של אוויה גרמה למלחמה וליריבות בין אפוקוליפס לניו ג'נסיס, שהסתיימה במותו של סטפנוולף. הוא הוחיה זמן קצר לאחר מכן בידי דסאד, וחזר לשמש כגנרל כוחות אפוקוליפס. נוסף לכוחותיו כבן אפוקוליפס, סטפנוולף נושא עמו גרזן אלקטרוני, ורוכב על כלי רכב מעופף הדומה לזה של אוריון.

מבין תפקידיו, היה סטפנוולף האחראי על המשמר האישי של דארקסייד, שבחר באופן אישי את הלוחמים המשרתים בו. כאשר סקוט פרי/מיסטר מיראקל זכה לכוח השליטה בחיים והמוות, סטפנוולף התגרה בו על תפקידו במות עמו, ועונה קשות בידי מיראקל. במקום להורגו, מיראקל ריפא את סטפנוולף ושלח אותו לחופשי עם כוחותיו. במשימה להחזרת פריט אפוקליפטי שהגיע לידיו של בארט אלן/הפלאש, הגיע סטפנוולף למאבק עם ליגת הצדק. במסגרת האירועים המובילים למשבר האחרון, סטפנוולף נראה כחבר במועדון הצד האפל של דארקסייד על פני כדור הארץ, ונהרג בידי מלך השעונים בניסיון השתלטות על המועדון.

בהמשכיות יקום DC המאותחל שלאחר אירועי "פלאשפוינט", סטפנוולף הוצג מחדש בתפקידו, ולקח חלק בפלישת כוחותיו של דארקסייד לכדור הארץ. לאחר שעינו את סופרמן על אפוקוליפס, סייבורג הפעיל קופסת אם ולכד את דארקסייד, דסאד, סטפנוולף ושארית כוח הפלישה בארץ-2. כוחותיו של דארקסייד החליטו לפלוש לארץ-2, ולאחר שהרגו בין היתר את סופרמן ו-וונדר וומן ממציאות זו, באטמן מארץ-2 ביצע פיגוע התאבדות כדי להביא לניצחון "צבא העולם". סטפנוולף ירד למחתרת והשתלט על אומת דריין, כשלצידו עומדת "זעם", בתו של סטפנוולף המציגה את עצמה בשם דונה, והיא ככל הנראה בתה של וונדר וומן כתוצאה מאונס. סטפנוולף, זעם וכוחותיהם יצאו למתקפה על צבא העולם, וידם הייתה על העליונה עד שסטפנוולף נהרג בידי ברוטאל, שיבוט של סופרמן המכריז על עצמו כשליחו של דארקסייד. מאוחר יותר, סטפנוולף נראה בחיים במהלך מתקפתו של דארקסייד על האנטי-מוניטור.

את דמותו של סטפנוולף בסרט הלייב אקשן "ליגת הצדק" מגלם באמצעות לכידת תנועה ודיבוב השחקן קירן היינדס. דמותו הופיעה כדמות עשוית CGI בסצנה שנמחקה בעריכת הסרט "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק".

פסטיבל

פסטיבל (בלועזית: Festival. לפי האקדמיה ללשון העברית: תְּחִגָּה) הוא חגיגת אירועים אמנותיים או בידוריים בהיקף גדול מהרגיל. אירועי ותכני הפסטיבל הם על פי רוב בעלי מכנה משותף, כמו נושא או צורה אומנותית. רבים מהפסטיבלים מתקיימים באופן סדיר פעם בשנה.

קילר פרוסט

קילר פרוסט (באנגלית: Killer Frost) היא דמות בדיונית של נבלת-על המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום DC של DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Firestorm #3 מיוני 1978 ונוצרה על ידי הכותב ג'רי קונוויי והמאייר אל מילגרום. הדמות משמשת כיריבתו של גיבור-העל פיירסטורם.

קילר פרוסט הוא האלטר אגו אותו חלקו שלוש דמויות - קריסטל פרוסט, לואיז לינקולן וקייטלין סנואו. דמות נוספת בשם לורן פרונטיר הוצגה לאחר אירועי פלאשפוינט וכללה את אותם מאפיינים של קילר פרוסט. קריסטל פרוסט הייתה תלמידתו של פרופסור מרטין שטיין, שהתאהבה בו אך בשל העובדה שהוא לא שעה לחיזוריה היא נעלה את עצמה בטעות בתא הקפאה תרמי בזמן שעבדה באזור הארקטי. היא שרדה וגילתה שהיא יכולה לספוג אנרגיית חום מאחרים ולהקרין קור וקרח. היא נטלה את הזהות "קילר פרוסט" ויצאה למסע צלב רצחני נגד גברים ונלחמה נגד פיירסטורם במקרים רבים. פרוסט נהרגה לבסוף כאשר ספגה מפיירסטורם יותר מדי אנרגיה. במהלך הלילה האפל ביותר של שנים 2009-‏2010, דמותה הוחייאה מחדש כחברת חיל הפקחים השחורים.

לואיז לינקולן הייתה חברה ללימודים של פרוסט, שלאחר מותה שיחזרה את התאונה שהעניקה לפרוסט את כוחותיה מתוך הוקרה לחברות ביניהן. עד מהרה היא הפכה לחסרת רחמים כמותה ופתחה בנקמת דם נגד פיירסטורם, אותו האשימה במות חברתה.

לאחר אירועי פלאשפוינט, בו יקום DC אותחל מחדש, ההיסטוריה הפרסומית של פיירסטורם שוכתבה מחדש ובה רוני ריימונד וג'ייסון ראש הם שני תלמידי תיכון שמקבלים את כוחותיהם בו זמנית. תא טרוריסטי תוקף את בית ספרם וטרוריסטית בשם לורן פרונטיר רודפת אחרי השניים בתקווה להרוג אותם ולקחת מהם את מטריצת פיירסטורם. בדיוק כשהיא מתכוונת ללחוץ על ההדק, ג'ייסון חושף את המטריצה והופך אותו ואת רוני לפיירסטורם, אך גם פוצע אנושות את לורן. כשחבריה לתא הטרור מנסים לחלץ אותה מהחורבות, הם נחרדים לגלות שצבע העור שלה הפך לכחול וככל הנראה הוא קר באופן בלתי אנושי - מה שמדמה את מראהּ החיצוני לשתיים הקודמות שנטלו את זהות קילר פרוסט.

במהלך חודש הנבלים Forever Evil בספטמבר 2013 הוצגה דמות נוספת שנטלה את זהות קילר פרוסט: ד"ר קייטלין סנואו, מדענית מעבדות סטאר אשר הוצבה באזור הארקטי ועבדה על מנוע תרמו-דינאמי שיוצרו התאבד. סוכני H.I.V.E הסתננו למקום וניסו להרוג אותה כשהיא שהתה בתוך המנוע. קייטלין קרעה בטעות את מערכת ההקפאה של המנוע וגופה התמזג עם קרח.

את דמותה של קייטלין סנואו מגלמת השחקנית דניאל פאנאבייקר בסדרת הטלוויזיה "הפלאש". בגרסה זו, קייטלין היא מדענית העובדת במעבדות סטאר יחד עם סיסקו ראמון וחברה בצוות פלאש המסייע לבארי אלן בלחימה בפשע בסנטרל סיטי. במהלך עונתה השנייה של הסדרה, בארי אלן, סיסקו ראמון והאריסון ולס מארץ-2 נוסעים לארץ-2, שם הם נתקלים בכפילתה של קייטלין שהפכה לנבלית העל קילר פרוסט. בעונה השלישית, בציר הזמן שלאחר פלאשפוינט, כוחות הקפאה מתעוררים בהדרגה אצל קייטלין סנואו, והיא מתוודעת לאישיות נוספת שחבויה בה - קילר פרוסט.

רומן רומנטי

רומן רומנטי מוגדר על ידי ארגון ה-RWA (איגוד מחברי הרומן הרומנטי בארצות הברית) כספר אשר עוסק בשני אנשים אשר מתפתחת ביניהם אהבה רומנטית ואשר מנסים לבנות מערכת יחסים יחדיו. מערכת היחסים בין הגיבור והגיבורה תהיה הציר העיקרי של העלילה. תיאור של יחסים אלו במקביל לאירועים היסטוריים או ביחס למערכות יחסים אחרות יכול להתקיים, כל עוד אלו לא יהוו את מוקד העלילה. מערכת היחסים הרומנטית בין גיבורי הספר תסתיים באופן טוב או לפחות אופטימי - בדרך כלל חתונה. ספר אשר עוסק בתיאור אהבתם של שני אנשים אך מסתיים בפרידה, במות אחד הגיבורים או בחוסר בהירות בנוגע לעתידם המשותף לא יסווג בדרך כלל כרומן רומנטי.

הז'אנר מחולק לרוב לספרים היוצאים בסדרות (קטגוריות) של מוציאים לאור, ובהם מגבלות לגבי אופי העלילה ומספר המילים, לצד ספרים העומדים בפני עצמם ואשר בהם הכתיבה חופשית יותר. בנוסף מחולק הז'אנר לקטגוריות משנה הקשורות באופי העלילה ומקום או זמן התרחשותה, ביניהן רומן רומנטי היסטורי, רומן רומנטי עתידני, רומן אירוטי, רומן רומנטי עם עלילת מתח, ורומן רומנטי מבוסס פנטזיה אשר יכלול מרכיבים על-טבעיים או שבין דמיותיו יהיו יצורים כגון ערפדים או אנשי זאב.

אחת הנוסחאות הוותיקות ברומן רומנטי מציגה כגיבורה צעירה הגונה, מוכשרת, נבונה וטובת לב, ולרוב גם יפה. הגיבור יהיה לרוב מבוגר ממנה, בעל אמצעים, אשר אינו נותן אמון באנשים עד אשר הוא פוגש את הגיבורה. לעיתים קרובות יתחילו היחסים ביניהם על רגל שמאל, אך עם הזמן הם יתאהבו. ברקע היחסים יופיעו דמויות משנה אוהדות לשני הצדדים, שישתדלו לרפד את דרכם אל האושר, לצד דמויות מרושעות אשר ינסו לחבל באהבתם הגוברת. יצוין כי עלילה זו נפוצה אך ודאי אינה היחידה בז'אנר.

בקרב חוקריו מחוץ לארץ נקראים הספרים בז'אנר Romance Novels. לעיתים קרובות ישנה התייחסות מפורשת לז'אנר כמזוהה עם הוצאות הספרים Harlequin הקנדית ו- Mills & Boon הבריטית. שתי הוצאות ספרים אלו חולשות על רוב ההוצאה לאור של ספרות זו בעולם.

השם 'רומן רומנטי' ניתן בישראל לסדרה מתורגמת של ספרי כיס אשר ראו אור מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. השם רומן רומנטי נטבע בתודעת הציבור, והפך כינוי לספרות מלודרמטית בעלת ערך אסתטי מועט.

הרומן הרומנטי התפתח בנישת ספרי הכיס, אלו בעלי הכריכה הצבעונית הרכה אשר מכילים כ-150 עמודים ו-50,000 מילים. הפורמט האחיד נבע משיקולי ייצור, שיווק והפצה אך גם ממסורת, והוא הפך סימן זיהוי ובסיס לציפיות בלב הקורא. בהוצאה הישראלית היו במשך שנים שני פורמטים קבועים - מצומצם ומורחב - והמתרגמות התבקשו לקצץ בעלילה או להוסיף לה על פי דרישות ההוצאה, שלא היה להן דבר וחצי דבר עם תוכנו המסוים של ספר זה או אחר.

הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח SheepInhaelavalley
קורבנות ציבור קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, חגיגת ארבעה עשר, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, קרבן מצורע, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו, ריכוז הפולחן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.