בלשנות

בַּלְשָׁנוּת (לִינְגְּוִויסְטִיקָה) היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן או לשונאי.

עיינו גם בפורטל

פורטל בלשנות ושפות הוא שער לכל הנושאים הקשורים לחקר השפות. הפורטל מציג את תחומי השפה והבלשנות, בהם פונולוגיה, מורפולוגיה, כתב, אישים ועוד.

מקור המונח

המונחים "בַּלְשָן" ו"בַּלְשָנוּת" מקורם במדרש על השמות "מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן", המופיעים בין שמות האנשים ששבו מגלות בבל ליהודה בימי עזרא ונחמיה[1]. חז"ל קראו את המילים "מרדכי בִּלשן" כמתייחסות לאדם אחד ולא לשניים, וזיהו אותו עם מרדכי היהודי. בתלמוד הבבלי נדרש השם בִּלְשָׁן ככינוי למרדכי, ששלט בשפות רבות והשתמש בהשוואה בין לשונות להסקת פרשנות המילים:

דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן אלא דהוה בייל לישני ודריש (בולל ומערבב הלשונות, רש"י). והיינו דכתיב במרדכי בלשן[2].

בימינו מקובל המונח "בלשנות" כחלופה עברית למונח הלועזי לינגוויסטיקהאנגלית: Linguistics).

בלשנות מסורתית ובלשנות מודרנית

ההבחנה המרכזית היא בין בלשנות מסורתית לבלשנות מודרנית. הבלשנות המסורתית היא בעיקרה בלשנות דיאכרונית: היא עוסקת בחקר ההיסטוריה של השפה ובהתפתחותה לאורך זמן, תוך חיפוש קשרים "משפחתיים" בין שפות וחקר ההיסטוריה של מילים בשפות שונות. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, נוטה לגישה סינכרונית: היא מתמקדת בניתוח המערכת הלשונית בנקודת זמן נתונה. הגישה הסינכרונית יעילה במיוחד בחקר רכישת השפה על ידי ילדים - לילדים הרוכשים את שפת-אמם אין גישה להיסטוריה של השפה והם נאלצים להתמודד עם המערכת הלשונית כפי שהיא בזמן נתון.

הבלשנות המסורתית היא לעיתים קרובות נורמטיבית: היא שואפת להגדיר נורמות לשימוש נכון בשפה, בין השאר על סמך הידע ההיסטורי שנצבר במחקר הדיאכרוני. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, מניחה שאין זה מתפקידו של החוקר לקבוע נורמות - תפקיד הבלשן, כפי שתופשת אותו הבלשנות המודרנית, הוא לתאר ולהבין את התופעות הקיימות, כמו בתחומים רבים אחרים של המדע. כשם שפיזיקאים, למשל, אינם מנסים להכתיב חוקי פיזיקה אלא להבין את החוקים הקיימים, כך גם הבלשן מנסה להבין ולתאר את מצבה של השפה. לכן הבלשנות המודרנית היא דסקריפטיבית (תיאורית), ולא נורמטיבית.

הבלשנות המודרנית החלה להתפתח בתחילת המאה ה-20, תחילה בזרם הסטרוקטורליסטי, ואחר-כך בזרם הגנרטיבי. הבלשנות המודרנית צמחה במידה רבה מתוך מדעי החברה, כלומר מתוך חקר ההתנהגויות האנושיות. הוויכוח המפורסם בין נועם חומסקי לבין פרדריק סקינר שהוליד את הבלשנות הגנרטיבית, היה למעשה ויכוח בתחום הפסיכולוגיה, ובלשנים מסורתיים כמעט שלא היו מעורבים בו. אף על פי כן, ככל שהתקדם המחקר במסגרות החדשות, נעשה שימוש הולך וגובר במידע שנצבר במסגרת המסורתית ובמושגים שהתפתחו בה. הבלשנות המסורתית ממשיכה להתקיים גם במקביל לבלשנות המודרנית.

ענפי הבלשנות

בלשנים מחלקים את חקר השפה למספר תחומים נפרדים. חלוקה זו נובעת בחלקה ממסורת, ונועדה במידה רבה לאפשר התמחות של בלשנים בתחומים ממוקדים. חלוקות מסוימות משקפות בעיות אמיתיות במחקר הבלשני - למשל, הבלשנים מתקשים להסביר מדוע כללי יצירת המילים (מורפולוגיה) שונים במידה ניכרת מכללי יצירת המשפטים (תחביר). לא כל הבלשנים מסכימים על החלוקות האלה. רוב הבלשנים הקוגניטיביים, לדוגמה, יחשבו שהקטגוריות סמנטיקה ופרגמטיקה הן שרירותיות, וכמעט כל הבלשנים מסכימים שיש חפיפה נרחבת בין החלוקות. המורפולוגיה נחקרת כמעט תמיד מתוך זיקה לתחום אחר - תחביר, פונולוגיה או סמנטיקה, ואף מתפתח תחום ביניים - "מורפולוגיה פרוזודית" - שמשלב בין פונולוגיה למורפולוגיה. תחומי ביניים אחרים מתפתחים ככל שמתקדם המחקר הבלשני. המילה דקדוק (באנגלית: Grammar) מתייחסת בדרך-כלל לפונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר וסמנטיקה כאחד.

להלן רשימת התחומים המקובלת על רוב הבלשנים:

  • פונטיקה - חקר הצלילים השונים שמופיעים בשפות דיבור אנושיות, והאופן שבני האדם מפיקים אותם. דוגמה לפונטיקה היא תופעת נסוג אחור.
  • פונולוגיה - חקר חוקי השפה המגדירים מהם הצלילים (או בשפות סימנים - המחוות) האפשריים בשפה, כיצד הצלילים מקודדים משמעות, ומהם הכללים שלפיהם צלילים שונים מצטרפים זה לזה ליצירת מבעים.
  • מורפולוגיה - חקר המבנה הפנימי של מילים, האופן שבו מילים נוטות, והתכונות המסומנות באמצעות הנטייה וחקר צירופים קצרים של מילים, שאינם משפטים שלמים.
  • תחביר (Syntax) - חקר המבנה של משפטים, והכללים שלפיהם מילים מצטרפות ליצירת משפטים קבילים בשפה.
  • חקר השיח (Discourse Analysis) - חקר הכללים שלפיהם המשפטים משתלבים לטקסט ארוך בעל משמעות, חקר הכללים שבאמצעותם בני-אדם מנהלים דו-שיח והאופן שבו הפרת הכללים האלה יוצרת הומור, אירוניה וכדומה. נושא זה חוקר את הקוהרנטיות.
  • סמנטיקה - חקר המשמעות המילולית של מילים, ואיך הן משתלבות ליצירת המשמעות המילולית של משפטים (סמנטיקה לקסיקלית), או תיאור המשפטים בשפה ומשמעותם בכלים לוגיים (סמנטיקה פורמלית).
  • פרגמטיקה - חקר האופן שבו השפה משמשת לתקשורת בין בני אדם, וחקר הפער בין המשמעות המילולית של מילים, משפטים או מבעים בכלל, למשמעות שלהם בפועל כפי שמתפרשת על ידי המשתתפים בשיחה. לתחום זה זיקה הדוקה לסמנטיקה ולחקר השיח.
  • פסיכובלשנות (פסיכולינגוויסטיקה) - חקר התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים בשימוש בשפה אצל מבוגרים ואצל ילדים:
    • רכישת שפה - חקר האופן שבו ילדים לומדים לדבר בשפת אמם, תיאור התהליכים הטבעיים הבריאים בין ראשית הדיבור לשליטה מלאה בשפה, וכן תיאור שיבושים בתהליך הזה. תחום זה החל להתפתח לקראת סוף המאה ה-20.
    • רב-לשוניות - חקר התהליכים המיוחדים לאנשים הדוברים יותר משפה אחת, או חקר קהילות שבהן משמשת יותר משפה אחת.
    • תורת הסגנון - חקר השימוש במשלבים (registers) והעדפת צורות שונות של השפה בסיטואציות חברתיות שונות.
    • עיבוד והפקה - חקר התהליכים המעורבים בהבנת משפט ששומעים או קוראים ובהפקת משפטים.
  • נוירובלשנות - חקר עיבוד השפה במוח, הבנת ההשפעה של פגיעות מוחיות על כישורי שפה, וכדומה.
  • בלשנות גנרטיבית -
  • בלשנות חברתית - (נקראת גם סוציו-לינגוויסטיקה או סוציו-בלשנות, ובאנגלית: sociolinguistics) היא ענף מדעי העוסק בהשפעת גורמים חברתיים, כמו נורמות תרבותיות, ציפיות והקשר, על הדרך שבה משתמשים בשפה.
  • בלשנות היסטורית - חקר התפתחותן של שפות לאורך הדורות, שחזור שפות עתיקות או שחזור שלבים מוקדמים של שפות מדוברות, מיון השפות למשפחות על-פי מוצאן ותיאור התפצלותן משפת-מוצא אחת לשפות נפרדות, חקר הקשר בין ההיסטוריה של עמים להתפתחות שפותיהם לאורך הדורות.
  • בלשנות חישובית (אנגלית: Computational Linguistics) - היא ענף מחקר רב תחומי, המשלב רעיונות וכלי מחקר מתחום הבלשנות, מדעי המחשב ותחומים קרובים.
  • אטימולוגיה - חקר מקורן של המילים בשפה, האופן שבו משמעות המילים משתנה במהלך הדורות, האופן שבו מילים נשאלות משפה לשפה. לתחום זה זיקה הדוקה לבלשנות היסטורית.
  • אבולוציה של השפה - חקר ראשית השפה והתפתחות השימוש בה במין האנושי, מתוך הנחה שיש ליכולת להשתמש בשפה בסיס גנטי, ומתוך הנחה שהיא מקנה יתרון אבולוציוני. במשך רובה של המאה העשרים, הייתה הימנעות כמעט מוחלטת מעיסוק בנושא זה, דבר שהחל להשתנות בסוף המאה. תחום זה משתמש גם בתאוריות ושיטות עבודה מתחומי הביולוגיה, האנתרופולוגיה ותחומים אחרים שאינם בלשניים.

תחום שמקובל להכלילו במסגרת בלשנות, אך יש רבים הרואים בו תחום נפרד, שכן הוא עוסק בעיקר בטקסטים כתובים, ולא בשפה המדוברת הוא פילולוגיה - חקר של טקסטים כתובים, שחזור גרסאות קודמות שלהם, השוואות בין טקסטים מבחינה לשונית, תארוך טקסטים לפי השפה והסגנון הלשוני המשמשים בהם, חקר ההיסטוריה של טקסטים כתובים.

בנוסף לבלשנות הקלאסית, מתפתח בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] ענף הבלשנות החישובית (הנקרא לעיתים "עיבוד שפה טבעית" Natural Language Processing), המשתמש בכלים מתמטיים-סטטיסטיים ובאלגוריתמים ממדעי המחשב לטובת מחקר שפה, ולצורך פיתוח כלים ממוחשבים כגון תרגום אוטומטי, כלים לאחזור מידע וכדומה.

חלוקת שפות לפי משפחות

החלוקה המסורתית של שפות לפי משפחות לוקה בפשטנות מסוימת, כיוון שהיא מניחה שכל שפה היא גלגול ישיר של שפה קדומה אחת, וכן כיוון שהיא מניחה שקיימת הפרדה ברורה בין שפות. בפועל אין הדברים ברורים כל כך, ולעיתים רבות ההחלטה האם ניבים הם סגנונות שונים של אותה השפה או שתי שפות שונות היא קשה ומעוררת ויכוחים רבים (ראו למשל שפות סיניות). כמו כן ויכוחים רבים מתגלעים בין חוקרים לגבי שיוך של לשון זו או אחרת לשפה מסוימת, ואף לגבי הגדרת המשפחות עצמן. עם זאת מדובר בשיטה נוחה המאפשרת לראות בקלות קשרים בין שפות שונות.

באתר ethnologue ישנה רשימה מקיפה של לשונות העולם, שלפיה משפחות השפות הגדולות ביותר מבחינה כמותית, הן:[דרושה הבהרה]

כמו כן, קיימות עשרות משפחות שפות נוספות, קטנות יותר, וכן עשרות שפות מבודדות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר נחמיה, פרק ז', פסוק ז'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה, עמוד א'
אוקראינית

אוקראינית (Українська мова) היא שפה סלאבית מזרחית מתוך קבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וככזו דומה במידה רבה לרוסית ולבלארוסית. היא מדוברת בפי 51 מיליון איש, מהם 41 מיליון באוקראינה המהווים 83% מהאוכלוסייה.

אטימולוגיה

אֵטִימוֹלוֹגְיָה (בעברית: גִּזָּרוֹן, גיזרון) היא ענף בבלשנות החוקר את מקורותיהן של מילים, את תולדותיהן ואת התפתחותן. חוקרי הגיזָרון (אטימולוגים) – בעזרת טקסטים עתיקים וראיות מצויות, אם ישנם, בהשוואות בין-שפתיות ובכליהם המדעיים – מתחקים אחר שורשיהן של המילים, היחס שביניהן למילים דומות בשפות אחרות והשינויים שחלו במשמעויותיהן במרוצת השנים.

המחקר האטימולוגי מתבסס על שיטות עבודה של הבלשנות ההיסטורית, ובו מושוות מילים בין שפות קרובות. לאור הנחת סדירותם של מעתקי ההגאים, החוקרים מנסים לתאר במדויק את צורתן המשוערת הקדומה של המילים או הצורנים (מילת היסוד המוקדמת ביותר מכונה "אטימון") ואת גלגוליהן במהלך ההיסטוריה. באופן זה נמצאו שורשים של מילים, ובזכותם אפשר לעקוב אחר גלגוליהן מאז שחר ימי משפחת השפות שלהן. אטימולוגים מנסים גם לשחזר מידע על אודות שפות עתיקות (כגון כתובים).

המילה "אטימולוגיה" עצמה מגיעה מהמילים היווניות ήτυμος (אטימוס, "אמיתי") ו-λόγος (לוגוס, "חקר של"). "גיזרון של מילה" פירושו מוצאה.

בולגרית

בולגרית היא שפה סלאבית דרומית, מקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. מדוברת בעיקר בבולגריה, בה היא משמשת כשפה רשמית. זו הייתה השפה הסלאבית הראשונה שהופיעה בכתב: היא נכתבה באלפבית הגלגוליטי כבר במאה ה-9, שהוחלף בהדרגה באלפבית הקירילי.

הבולגרית מציגה מספר מאפיינים שייחודיים לה בין השפות הסלאביות: היעדר שמות פועל, שימוש במוספיות סופיות לציון יידוע, ואובדן מערכת היחסות, האופיינית לשפות הסלאביות.

הינדית

הִינְדִית (हिन्दी) היא שפה מקבוצת השפות ההודו-איראניות במשפחת השפות ההודו-אירופיות המדוברת בעיקר בצפון, מרכז ומערב הודו, והיא אחת מן השפות הרשמיות בה. ההינדית היא השפה המדוברת ביותר בהודו, ואחת מן השפות המדוברות ביותר בעולם. כ-250 מיליון איש בהודו מגדירים את השפה ההינדית כשפת אמם, אך קשה מאוד לאמוד מספר מדויק עקב הניבים הרבים והשונים. השפה התפתחה כפראקריט (ניב אזורי) של הסנסקריט מעורב בפרסי (שפה פרסית של ראשית ימי הביניים שהגיעה עם הכובשים המוסלמים).

הלחם בסיסים

הֶלְחֵם בסיסים (בספרות חז"ל נוטריקין) הוא דרך תצורה של מילים בשפה באמצעות חיבורן של שתי מילים (ובמקרים נדירים, במספר שפות, אף שלוש מילים. דוגמה בעברית: "שוקחתן" - הלחם של "שוק", "קח" ו-"תן") קיימות למילה אחת, בדרך כלל תוך השמטה של הגאים מאחת המילים או משתיהן. הלחם שבו שתי המילים נשארות שלמות מכונה "הלחם בסיסים מלא" בעוד הלחם בסיסים בו נשמטים הגאים מכונה "הלחם בסיסים חסר".

דרך תצורה זאת התפתחה מהתופעה הקדומה יותר של "הצמדת מילים" - אשר מופיעה כבר בתנ"ך (ראו להלן בפרק: הצמדת מילים). עם זאת, היא אינה אופיינית לעברית ולשפות שמיות, והיא רווחת בעברית בעיקר בתחום הרעיונאות, ופחות כדרך סטנדרטית ליצירת מילים. אנגלית, לעומת זאת, ועוד יותר מכך: גרמנית (וכן שפות אגלוטינטיביות כדוגמת טורקית), הן שפות פוריות ועשירות בהלחמים.

המושג "הלחם בסיסים" (במקור: Portmanteau) הומצא על ידי לואיס קרול כדי להסביר את שירו המפורסם "ג'ברווקי" ב"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", והשיר אכן משופע במילים כאלו.

טקסט

טקסט (מלטינית: Textum – במובן הפשוט "מארג" של מילים; בעברית: תמליל), הוא מונח שמקורו בתחום הבלשנות, המתאר רצף מילים, משפטים ופסקאות היוצרים יחד מכלול, שהוא הטקסט. מילות קישור משמשות לחיבור בין המשפטים.

המונח טקסט התרחב כדי להתאים לניתוח התנהגויות אנושיות במסגרת מדעי החברה.

במסגרת מדעי החברה התרחבה משמעות המושג לכדי תיאור של כל פעילות אנושית הניתנת לניתוח תרבותי, בין אם מדובר במוצר מוגמר (כמו ספר, ציור, או מבנה אדריכלי) ובין אם מדובר בפעילות מתפתחת ומשתנה (כמו טקס חברתי מכל סוג שהוא).

מילה (בלשנות)

מילה היא יחידה בסיסית בשפה המתאפיינת בכך שיש לה משמעות ייחודית וביטוי פונטי בשפה מדוברת (או מרחבי בשפת סימנים). לשפות בעלות מערכת כתב יש למילים גם ייצוג גרפי בכתיבה.

האטימולוגיה עוסקת בחקר מקורותיהן של המילים: מתי הופיעו בשפה, מאיזה מקור, וכיצד השתנתה צורתן ומשמעותן.

כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון.

משפט (בלשנות)

משפט הוא מבע שפתי המורכב ממילה אחת או יותר.

המבנה והמשמעות של המשפט קשורים זה בזה ויוצרים יחדיו את היחסים התחביריים שלו.

הסמנטיקה עוסקת בין היתר במשמעויות של המשפט וחלקיו השונים.

בכתב נהוג להפריד בין משפטים שונים בטקסט בעזרת סימני פיסוק מתאימים. לדוגמה: נקודה, סימן שאלה או סימן קריאה.

בדיבור ניתן לעיתים להבחין בגבולות המשפטים בעזרת ההנגנה שלהם, אם כי הבחנה זו נוטה להיות מטושטשת יותר.הפסוקית היא אחת מיחידות המשפט. יכולות להיות מספר פסוקיות בתוך משפט בודד.

ניב (סיווג שפה)

נִיב, דִּיאָלֵקְט או לַהַג הוא וריאציה נבדלת של השפה המשמשת קבוצה מסוימת באוכלוסייה.

נקודתיים

נקודתיים או ":" (בלשון הדיבור גם "נקודוֹתיים") הוא סימן פיסוק, המורכב משתי נקודות זו על גבי זו.

סרבית

סרבית היא שפה סלאבית דרומית המדוברת במספר מדינות יוגוסלביה לשעבר, בעיקר בסרביה ובבוסניה והרצגובינה וכמו כן במונטנגרו, קרואטיה ובקהילות סרביות ברחבי העולם. דובריה המגדירים עצמם כדוברי השפה הסרבית הם בעיקר סרבים - תושבי סרביה ותושבי רפובליקה סרפסקה. הסרבית מבוססת על ניב-אב המשותף גם לשפות הקרואטית והבוסנית, הנקרא סרבו-קרואטית.

סרבית היא אחת הדוגמאות הבודדות לשפה המשתמשת בשתי שיטות כתב בו-בזמן. שתי מערכות אלפבית, הלטיני והקירילי, משמשות לכתיבת השפה ונפוצות בסרביה בכל תחומי החיים, ורוב הסרבים שולטים בשתיהן.

הכתיב הסרבי עקבי מאד, ומבוסס על העיקרון של "אות לצליל", דהיינו, "כתוב כפי שהנך מדבר וקרא כשם שכתוב". העיקרון יושם על ידי ווק סטפנוביץ' קראג'יץ', בלשן סרבי והמוציא לפועל של רפורמת השפה הסרבית במאה ה-19.

במובנים רבים, סרבית היא ניב של השפה הסרבו-קרואטית, וזהה כמעט לגמרי לקרואטית ולבוסנית: הדקדוק זהה בכל גרסאות השפה, הן מבחינה מורפולוגית והן מבחינה תחבירית, והשוני מסתכם בחלק מאוצר המלים ובאיות.

פועל (בלשנות)

בדקדוק, הפֹּועַל (באנגלית: verb) הוא חלק הדיבר המביע בדרך כלל פעולות או התרחשויות. הפועל נחשב לרכיב המרכזי ביותר במשפט, המשמש כ"דבק" של המשפט, המחבר את כל הגורמים האחרים ומגדיר את היחסים ביניהם.

ברוב השפות הפועל מקיים נטיות שונות, למשל נטיית זמנים (כגון עבר, הווה ועתיד) ונטיית גופים (כגון אני, אתה, הוא). בשפות שמיות הנטייה באה לידי ביטוי בעזרת מורפולוגיה, קרי על ידי מוספיות שונות המצטרפות לאותיות השורש ומביעות את הזמנים והגופים השונים (כך, בעברית הסיומת -תי מציינת פועל בגוף ראשון ובזמן עבר).

במערכת הפועל קיימת גם צורת מקור, המהווה צורת יסוד נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית, יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

התאוריות התחביריות המובילות בתחום הבלשנות (ובראשן התאוריה של חומסקי) רואות בפועל את הציר המרכזי שסביבו נבנה המשפט כולו. לפי תאוריה זו, הפועל, הקרוי גם פרדיקט, הוא שקובע אילו צירופים שמניים (הקרויים גם ארגומנטים) יכולים או חייבים להימצא במשפט. במושגים של התאוריה, הפועל הוא ש"מעניק" תפקידים תימטיים (תפקידי תיטא) לצירופים השמניים השונים במשפט. לכל פועל יש תפקידים תימטיים שונים. למשל, לפועל "פיהק" יש רק תפקיד תימטי אחד, הקרוי Agent, ולכן המשפט הבא אינו דקדוקי:

"דן פיהק שולחן" - הסבר: הפועל "פיהק" מעניק את התפקיד התימטי הבודד שלו לנושא המשפט "דן" ולכן הצירוף השמני "שולחן" נותר ללא תפקיד, ובכך הופך מיותר.לעומת זאת, המשפט הבא אינו דקדוקי משום שיש תפקיד תימטי הכרחי שנותר ללא צירוף שמני ש"יקבל" אותו מהפועל:

"דן לבש" - הסבר: התכונות של הפועל "לבש" מחייבות מימוש של תפקיד תימטי נוסף הקרוי Theme, המוענק בדרך כלל למושא.בתורת התחביר העברי נקרא הפועל גם נשוא, וכשלומדים ניתוח משפטים בלשון, מתמקדים בראש ובראשונה בזיהוי הנשוא (הוא הפועל) ולאחר מכן בזיהוי מרכיבי המשפט האחרים על ידי שאלת שאלות על הנשוא - עדות נוספת למרכזיותו. למשל, במשפט: "דני אכל את התפוח", יש לזהות קודם כל את הנשוא, הפועל - "אכל", ולאחר מכן לשאול "מי אכל?" - שאלה שהתשובה עליה מגלה את נושא המשפט - "דני"; ו"את מה?" אכל - שאלה שהתשובה עליה חושפת את המושא.

פילולוגיה

פילולוגיה (ביוונית: פילוס - Φιλος שפירושה אוהב, ידיד ו-לוגוס - λογος שפירושה מילה) היא מחקר של טקסטים כתובים, בעיקר טקסטים עתיקים, תוך שימוש בכלים מתחום חקר השפה והספרות כדי להכריע בשאלות שקשורות להבנת הטקסט, קביעת הנוסח המקורי של טקסט, זיהוי מחברו, וכיוצא בזה.

במסורת האקדמית של מספר אומות, המונח פילולוגיה במובנו הרחב, מתאר את המחקר של השפה יחד עם הספרות, ההיסטוריה והרקע התרבותי שלה, שהם הכרחיים להבנת יצירות ספרות וטקסטים אחרים של התרבות. מכאן שבנוסף לניתוח הלשוני של הטקסט העיסוק בפילולוגיה נושק גם לעיסוק בהיסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות, רטוריקה, הצפנה, פילוסופיה.

לעיתים משתמשים במונח פילולוגיה כמונח נרדף לבלשנות, כלומר מחקר מערכות התקשורת האנושית, בעיקר כאשר המחקר מתבסס על טקסטים קדומים. במקרים אחרים משתמשים בו כדי לתאר את ענף הבלשנות ההיסטורית (דיאכרונית), שעוסקת בחקר מקורות השפות והקשרים העתיקים ביניהן, ענף שמאפשר, בין השאר, לפרש מילים בשפה אחת מתוך שפה אחרת, דרך זיהוי מקור משותף. זאת בניגוד לבלשנות הסינכרונית, העוסקת במבנה השפה כפי שהוא, שהיא עיקר עיסוקם של הבלשנים במאה ה-20.

קרואטית

קרואטית היא שפה סלאבית-דרומית המדוברת בעיקר בקרואטיה, בפי הקרואטים בבוסניה והרצגובינה ומיעוטים קרואטים בכמה מדינות שכנות, ובאזור האיטלקי מוליזה.

הקרואטית המודרנית היא התפתחות מתמשכת של יותר מ-900 שנות ספרות, הכתובה בתערובת שפה כנסייתית עם שפת המקום. הקרואטית הכנסייתית נזנחה מאמצע המאה ה -15, וקרואטית כתובה, בהתגלמות ספרות עממית קיימת כבר למעלה מ-500 שנה.

קרואטית היא בעצם סוג ניב של השפה הסרבו-קרואטית, והיא כמעט זהה לסרבית ולבוסנית (הדקדוק זהה בכל גרסאות השפה, הן מבחינה מורפולוגית והן מבחינה תחבירית והשוני הוא באוצר מילים ובאיות).

ראשי תיבות

ראשי תיבות (ר"ת; בלשון חז"ל: נוטריקון - מלטינית: "לכתוב", "לסמן באותיות") הם טכניקה לכתיב מקוצר, שבה נכתב ביטוי נפוץ רק באמצעות האות הראשונה של כל מילה. לעיתים נלקחת יותר מאות אחת לראשי התיבות. בעברית מסמנים ראשי תיבות בגרשיים לפני האות האחרונה שלהם (ובהטיה הם נשארים במקומם); בערבית ראשי התיבות נכתבים כמילה; בשפות גרמאניות, לטיניות, סלאביות/קיריליות וביוונית ראשי התיבות נכתבים באותיות קטנות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ברומנית) או באותיות גדולות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ביוונית), או באותיות גדולות ללא רווחים וללא תווים ביניהן (למשל ברוסית ובאנגלית). לעיתים ראשי תיבות הם דו-שלביים. ראשי התיבות 'פ"מ' פירושם פקודות מטכ"ל, ובפירוש זה 'מטכ"ל' פירושו "מטה כללי".

שפה

שפה היא דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות.

נהוג להבדיל בין הסמל השפתי המסמן לבין המושג או התוכן המסומן בו, אשר יכול להיות מציאותי או מופשט.

הבלשנות עוסקת בחקר השפה והשימוש בה.

סמנטיקה היא ענף הלשון המתמקד בחקר המשמעות של השפה.

מכלול אוצר המילים של שפה מסוימת מכונה לקסיקון. כלי לאיסוף וביאור של פרטים בלקסיקון מכונה מילון.

שפה רשמית

שפה רשמית היא שפה שמוכרזת ככזו על ידי מדינה או כל טריטוריה אחרת בעלת סמכויות שיפוטיות בצורה חוקתית.

בכל מדינה בעולם קיימת שפה רשמית אחת לפחות, המוכרת על ידי גופים מטעם מדינה זו, אשר אמונים ומפקחים על היותה "רשמית". בישראל, למשל, זוהי "האקדמיה ללשון העברית". שפה זו עשויה להיות מוכרת כשפה רשמית גם על ידי מדינות אחרות ו/או על ידי האומות המאוחדות. עם זאת, במדינות מסוימות בעולם דוברים יותר משפה אחת. השפות האחרות יכולות להיות מוכרות כרשמיות גם כן, או לא מוכרות- אך דְבוּרוֹת בפיהם של תושבי המדינה דה פקטו. דוגמה למדינה כזו היא ישראל: השפה הרשמית בה היא עברית, ומעמד מיוחד לערבית. אולם, קיימות בה אוכלוסיות הדוברות גם אנגלית, רוסית, צרפתית, אמהרית, יידיש ושפות רבות נוספות.

בדרך כלל, שפה רשמית של מדינה היא השפה המשמשת את מוסדות השלטון (כמו: הפרלמנט (הכנסת), בתי המשפט, מוסדות השלטון). שפות רשמיות במדינה או טריטוריה כלשהי אינן מייצגות בהכרח את השפות שבהן עושים שימוש רוב או אפילו חלק מתושבי המקום, אלא מתייחסות רק לשפות שבהן משתמש ופועל הממשל המקומי. לעיתים קרובות, קביעת שפה או שפות כרשמיות (או ההחלטה לקבוע שלא יהיו כלל שפות רשמיות) היא עניין שנתון במחלוקת.

תחביר

תחביר (מיוונית: σύνταξις) הוא מערכת הכללים של שפה, הקובעים איזה רצף מילים מהווה משפט תקין. לתחביר יש קשרים הדוקים עם סמנטיקה, מכיוון שמשמעות המשפט תלויה במבנה התחבירי.

לדוגמה: המשפט "דני אכל את התפוח" שונה משמעותית מהמשפט "התפוח אכל את דני". מיקום המילה "דני" במשפט זה הופך אותו לנושא המשפט; מכיוון שהפועל "אכל" הוא כזה שבו הנושא הוא מבצע הפעולה, נובע שבמשפט זה "דני" מתפרש כמבצע הפעולה. עם זאת, לא בכל משפט הנושא הוא מבצע הפעולה; במשפט סביל כמו "התפוח נאכל", הנושא הוא התפוח, שאינו מבצע הפעולה.

דוגמה נוספת: המשפט "יוסי נסע לאופיר מתל אביב" הוא משפט דו-משמעי תחבירית. אפשר להבין אותו בשתי דרכים:

יוסי נסע מתל אביב אל אופיר

יוסי נסע אל אופיר, הגר בתל אביבשתי משמעויות המשפט נובעות מהתחביר, וביתר דיוק, מהעובדה כי צירוף היחס, "מתל אביב", יכול להיחשב כמתאר הן את יוסי והן את אופיר.

משפטים דו-משמעיים מסוג זה מצביעים על כך שכללים תחביריים הם כללים היררכיים, ולא די לבחון את סדר המילים לבדו. במובן הראשון של המשפט, צירוף היחס "מתל אביב" היה כבול לצירוף הפועל "נסע...". במובן השני של המשפט, אותו צירוף יחס היה כבול לצירוף שם העצם "אופיר". טענה זו, וטענות אחרות, הובילו את נועם חומסקי לתקוף ניסיונות שרווחו עד שנות החמישים, לתאר תחביר באופן ליניארי ולא היררכי. התאוריה התחבירית שהציע חומסקי, הידועה בשם בלשנות גנרטיבית, שואפת לתאר באופן מדויק ושיטתי את המבנה ההיררכי ואת המגבלות האוניברסליות המגדירות מהו משפט אפשרי בשפה טבעית.

בעוד שהתחביר הוא הבסיס שממנו נגזרת הסמנטיקה של המשפט כולו, הסמנטיקה הלכסיקלית (כלומר, משמעותן של מילים בודדות) משפיעה על התחביר. לדוגמה: המשפט "גדי הפיל" ("הפיל" מהשורש נ.פ.ל.) אינו תקני בעברית, משום שהמילה "הפיל" (פועל יוצא) דורשת מושא. כדי שהמשפט יהא שלם עלינו לדעת את מי (או את מה) הפיל גדי.

ערכו של הניתוח התחבירי אינו רק תאורטי אלא גם מעשי. בתחום הבלשנות החישובית, ניתוח מבנה המשפט הוא אמצעי עזר יעיל, ולעיתים אף מהווה תנאי הכרחי לביצוע משימות דוגמת בדיקת דקדוק (במעבדי תמלילים), תרגום ממוחשב, אחזור מידע אוטומטי מטקסט בשפה טבעית, ממשק משתמש בשפה טבעית ועוד. בתחום הפסיכו-בלשנות אפשר להיעזר בידע תחבירי לאבחון בעיות הקשורות בשפה ולטיפול בהן, כמו דיסלקסיה ופגיעות מוחיות מסוימות.

תעתיק

תעתיק הוא מונח בבלשנות המתאר תהליך התאמת מלל בשפה אנושית לשיטת כתב שאינה שייכת לשפה, תוך שימוש בחוקים מסוימים, כך שניתן יהיה לשחזר את הגיית המלל מקריאת הכתוב.

סוג אחד של תעתיק הוא תעתיק אותיות, או טרנסליטרציה, שבו כל אות או סימן בכתב של שפת המקור מוחלפים באות או סימן תואמים קבועים בכתב היעד. ניתן לראות סוג זה של תעתיק כהתאמת שיטת כתיבה אחת לאחרת.

סוג שני של תעתיק הוא תעתיק הגאים, או טרנסקריפטציה, שבו המילה נכתבת בשפת היעד בהתאם לאופן ההגייה. תעתיק מסוג זה שואף לכך שקורא התעתיק יוכל לבטא את המילה המתועתקת בצורה שתהיה ככל האפשר דומה לצורת המקור.

בדרך כלל מועדף תעתיק הגאים, משום שתעתיק אותיות גורם להגייה הרחוקה לעיתים מהביטוי המקורי. בתרגומים הראשונים לעברית לספריו של הסופר מייקל קרייטון (Michael Crichton), תועתק שמו בטעות כ"מייקל קריצ'טון", וזו תוקנה בתרגומים מאוחרים יותר. הוא הדין באשר לסופר סטיבן קינג (Stephen King), ששמו תועתק בחלק מהספרים "סטפן קינג". פחות שפר גורלו של הסופר האיטלקי איטלו זבבו (Italo Svevo), שבתרגום הראשון לספרו, שנעשה מאנגלית (ולא משפת המקור, איטלקית), נכתב שמו "סבבו", וכך נכתב השם גם בכל תרגומיו הבאים.

לעיתים תעתיק האותיות הופך לדומיננטי. את שם משפחתו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן (Abraham Lincoln) מבטאים דוברי אנגלית "לינקן", אך דוברי עברית מבטאים זאת בהתאם לתעתיק האותיות, "לינקולֶן".

כיוון שלשיטות כתב שונות ולשפות שונות יש מאפיינים פונולוגיים שונים, במקרים רבים לא ניתן לבצע תעתיק "מושלם", דהיינו, כזה שיאפשר לקורא בשפת היעד לבטא את המילה המתועתקת כמו בשפת המקור. לכן, העוסקים בתיעתוק נאלצים "להתפשר" מדי פעם ולוותר על הדיוק הלשוני, במקרים שבהם דיוק זה גורם להגייה פחות קרובה למקור על ידי קורא בשפת היעד.

הפעלים גזורי השם תִּעְתֵּק וכן תֻּעְתַּק הם חידושיו של המילונאי ראובן אלקלעי, לפי הכתוב במילונו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.