בלומינגטון (אינדיאנה)

בְּלוּמִינְגְטוֹןאנגלית: Bloomington) היא עיר במדינת אינדיאנה המשמשת מושב מחוז של מחוז מונרו והעיר הגדולה ביותר בו. העיר נוסדה בשנת 1818 על ידי מתיישבים מקנטאקי, טנסי, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית והדרומית. מספר תושבי העיר היה 80,405 במפקד האוכלוסין של ארצות הברית לשנת 2010. הערכת האוכלוסייה לשנת 2014 היא 83,565. שטח המטרופולין של העיר מתפרש על פני שלושה מחוזות, ואוכלוסייתו הכוללת היא 175,506 איש. בלומינגטון היא ביתה של הקמפוס הראשי של אוניברסיטת אינדיאנה. בקמפוס זה לומדים 42,630 סטודנטים נכון לספטמבר 2014.

שטח העיר הוא 60.5 קמ"ר, מתוכם 0.52 ק"מ מים (0.86%). העיר היא השישית בגודלה מבין ערי אינדיאנה.

בלומינגטון שוכנת בשטח קרסט שמאופיין בשקעים, גאיות, בקעים ומערות.

בלומינגטון
Bloomington
Bloomington IN Kirkwood
שדרות קירקווד בבלומינגטון
מדינה ארצות הברית  ארצות הברית
מדינה אינדיאנה  אינדיאנה
מחוז מונרו
ראש העיר מארק קרוזאן
תאריך ייסוד 1818
שטח 60.50 קמ"ר
 ‑ שטח ואחוז מים 0.52 קמ"ר 0.86
גובה 235 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 80,405 (2010)
 ‑ במטרופולין 175,506
קואורדינטות 39°09′44″N 86°31′45″W / 39.162222222222°N 86.529166666667°W 
אזור זמן אזור זמן מזרחי
http://bloomington.in.gov/

דמוגרפיה

על פי מפקד האוכלוסין 2010, ישנם 80,405 תושבים, 31,425 משקי בית ו-11,267 בעיר. צפיפות האוכלוסין בעיר היא 1,340.4 נפש לקמ"ר. להלן ההתפלגות האתנית בעיר:

להלן התפלגות הגילאים בעיר (הגיל החציוני הוא 23.3 שנים):

  • 18-: 11.4%
  • 18-24: 44.5%
  • 25-44: 23%
  • 45-64: 13.3%
  • 65+: 7.8%

ולהלן התפלגות המינים בעיר:

אקלים

אקלים בבלומינגטון
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 3.8 5.7 11.7 18.3 11.4 28.4 30.7 29.9 26.5 20.2 12.2 5.3 18.1
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -6 -4.9 0.1 5.9 23.9 16.3 18.4 17.4 13.5 7.1 1.5 -4.1 6.4
משקעים ממוצעים (מ"מ) 67.6 68.8 93 109 130 103.4 109.7 101.3 91.9 79.8 100.3 85.9 1,140.7
מקור: http://www.weatherbase.com/weather/weather.php3?s=487021&refer=&cityname=Bloomington--Indiana-University-Indiana-United-States-of-America

ערים תאומות

בלומינגטון היא עיר תאומה של הערים:

אוניברסיטת אינדיאנה

אוניברסיטת אינדיאנה (באנגלית: Indiana University) היא אוניברסיטה ציבורית הפרושה בתשעה קמפוסים במדינת אינדיאנה. האוניברסיטה נוסדה ב-1820 כ"סמינר מדינת אינדיאנה", בשנת 1846 שונה שמה ל"קולג' אינדיאנה".

הקמפוס המרכזי של האוניברסיטה שוכן בבלומינגטון (בשנת 2009 למדו בו 42,347 סטודנטים מתוך 107,160 בכל קמפוסי האוניברסיטה) ונקרא בקיצור IUB. קמפוס זה דורג ב-2009 במקום ה-93 בין 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם.

בעיר אינדיאנפוליס שוכן קמפוס משותף לאוניברסיטת אינדיאנה ולאוניברסיטת פרדו (Indiana University–Purdue University Indianapolis (IUPUI), בו למדו ב-2009 ‏30,383 מתלמידי האוניברסיטה. בקמפוס זה נמצא בית הספר לרפואה של האוניברסיטה ובית הספר למשפטים.

קמפוסים נוספים הם:

אינדיאנה מזרח בריצ'מונד שבאינדיאנה

קוקומו

אינדיאנה צפון-מזרח בגריי שבאינדיאנה

סאות בנד, בה נמצא בית ספר לרפואה משותף לאוניברסיטת אינדיאנה ולאוניברסיטת נוטרה דאם

ניו אולבני

פורט ויין, קמפוס משותף עם אוניברסיטת פרדו

אלפרד קינסי

אלפרד צ'ארלס קִינְסִי (באנגלית: Alfred Charles Kinsey, נהגה קִינְזִי; 23 ביוני 1894 – 25 באוגוסט 1956) היה ביולוג אמריקאי שנחשב למייסד ענף הסקסולוגיה במדעי האדם. הכשרתו המקורית הייתה בתחומי הזואולוגיה והאנטומולוגיה (חקר החרקים), והוא אף כיהן כפרופסור בתחומים האלה.

אסכולת נוטרדאם

אסכולת נוטרדאם (בצרפתית: Notre Dame school או "האסכולה הפוליפונית של נוטרדאם") הוא כינויה של קבוצת מלחינים, שעבדה בקתדרלת נוטרדאם בפריז או בשכנותה, מ-1160 בקירוב עד 1250. הכינוי מתייחס גם למוזיקה שחיברה קבוצה זו.

המלחינים היחידים ששמם עבר במשך הדורות והגיע עד ימינו הם לאונין ופרוטין. שניהם נזכרו בכתבי סטודנט אנגלי אלמוני,

הידוע בשם "אנונימוס IV", שעבד או למד בנוטרדאם בהמשך המאה ה-13. נוסף לכך שנקב בשמות שני המלחינים ותיאר אותם כ"מלחיני האורגנום הטובים ביותר", והוסיף וציין, כי ערכו את ספר האורגנום הגדול, הידוע בשם "מגנוס ליבר אורגני", הוא מביא אי-אילו פיסות מידע מעוררות סקרנות על המוזיקה והעקרונות שהיו כרוכים בחיבור האורגנום. פרוטין הוא המלחין הראשון של "אורגנום קוודרופלום" - פוליפוניה בארבעה קולות - או לפחות הראשון, שהמוזיקה שלו שרדה, שכן הסיכויים למצוא כתבי יד שלמים של מוזיקה כתובה בתווים מתקופה זו קלושים, במקרה הטוב.לאונין, פרוטין ועוד מלחינים אלמונים, שהמוזיקה שלהם שרדה עד ימינו, מייצגים את התקופה הידועה בתולדות המוזיקה האירופאית כארס אנטיקווה. המוטט פותח לראשונה במהלך תקופה זו מן הקלאוזולה, שהיא מטיפוסי היצירה השכיחים ביותר ב"מגנוס ליבר אורגני".

מוזיקה בכתב תווים שרדה בכמויות ניכרות, אך פרשנות למוזיקה זו, בייחוד בכל הנוגע למקצב, עודנה נתונה במחלוקת. שלושה תאורטיקאים של מוזיקה מתארים את נוהל התקופה: יוהאנס דה גרלנדיה, פרנקו מקולון ואנונימוס IV; עם זאת, כולם כתבו שני דורות ויותר אחרי חיבור המוזיקה, וייתכן שכפו את הנוהל של זמנם, שהלך והתפתח במהירות, על מוזיקה שהובנה אחרת. בחלק גדול מן המוזיקה של אסכולת נוטרדאם הקולות התחתונים שרים ערכי תווים ארוכים בעוד שהקול או הקולות העליונים שרים קווים עתירי קישוטים, המרבים להשתמש בתבניות חוזרות של תווים ארוכים וקצרים, הידועים בשם "מודוסים ריתמיים". בכך צויינה ראשיתו של כתב תווים, המסוגל להציג משכי זמן יחסיים של תווים בתפקידי קולות וביניהם (הופין 1978, עמ' 221).

מלחינים בני ימינו, כמו סטיב רייך וארוו פרט, מציינים את המוזיקה של אסכולת נוטרדאם כהשפעה על יצירתם.

ארס אנטיקווה

ארס אנטיקווה (בלטינית: Ars antiqua), הנקראת גם "ארס וטרום" או "ארס וטוס", מתייחסת למוזיקה של אירופה בשלהי ימי הביניים, בין 1170 ל-1310 בקירוב, התקופה של אסכולת נוטרדאם הפוליפונית והשנים הבאות, שהיו עדות להתפתחות המוקדמת של המוטט.

המונח מוגבל בדרך כלל למוזיקת קודש ואיננו כולל את השיר החילוני של הטרובדור והטרובר; עם זאת, לפעמים משתמשים במונח באופן חופשי יותר, החל על כל המוזיקה האירופאית של המאה ה-13 וקצת לפניה. המונח ארס אנטיקווה עומד בניגוד למונח ארס נובה, המתייחס לתקופת הפעילות המוזיקלית בין 1310 ל-1375 בקירוב.

כמעט כל מלחיני הארס אנטיקווה הם אנונימיים. בין המעטים שנודעו בשמם נמנים הילדגרד מבינגן, אם מנזר, משוררת ומלחינה שפעלה בגרמניה במאה ה-12, לאונין (פעל בשלהי המאה ה-12) ופרוטין (פעל בשנים 1180 בקירוב עד 1220 בקירוב), שני מלחינים שנודעו בשמם מאסכולת נוטרדאם; בתקופה שאחריה, פטרוס דה קרוצ'ה, מלחין מוטטים, הוא אחד המעטים ששמם נשמר.

ב-תאוריית המוזיקה, הארס אנטיקווה הייתה תקופה של תופעות קדמה בנהלים קיימים, רובן בהבנה ובתיווי של ריתמוס. תאורטיקאי המוזיקה המפורסם ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-13, יוהנס דה גרלנדיה, היה מחברה של "מנזוראבילי מוזיקה" (בסביבות 1240), מסה שהגדירה והבהירה אפנונים ריתמיים באופן המלא והשלם ביותר. תאורטיקאי גרמני מתקופה מאוחרת יותר במקצת, פרנקו מקולון, היה הראשון שתיאר את שיטת התיווי, שבה תווים בצורות שונות נושאים ערכים ריתמיים שונים לגמרי (ב"ארס קנטוס מנזוראביליס" משנת 1260 בקירוב), חידוש שהייתה לו השפעה כבירה על תולדות המוזיקה האירופאית מאז ואילך. רוב המוזיקה ששרדה בכתב תווים מן המאה ה-13 עושה שימוש באפנונים ריתמיים כפי שהגדיר אותם גרלנדיה.

הארס אנטיקווה מתחלקת לעיתים לשתי תקופות לא-מדויקות, הידועות כגותית המוקדמת והגותית העיקרית. התקופה הגותית המוקדמת כוללת את המוזיקה הצרפתית, שחוברה באסכולת נוטרדאם עד 1260 בקירוב, והתקופה הגותית העיקרית כוללת את כל המוזיקה שחוברה מאז ועד 1310 או 1320, המועד שמקובל לראות בו את ראשית הארס נובה. צורות האורגנום והקונדוקטוס הגיעו לשיא התפתחותם בגותית המוקדמת והחלו לדעוך בגותית העיקרית, כאשר החליף אותן המוטט.

אף כי סגנון הארס אנטיקווה יצא מן האופנה באופן פתאומי למדי, בשני העשורים הראשונים של המאה ה-14, הרי להגנתו נחלץ במועד מאוחר ז'אק מליאז' (או יאקוב מליאז'), שיצא בהתקפה משתלחת על הארס נובה "מחללת הקודש והמושחתת" ב"ספקולום מוזיקה" שלו (1320 בקירוב) והגן בשצף קצף על הסגנון הישן במילים, שהזכירו מבקרי מוזיקה שונים מאז ימי הביניים ועד ימיו. בעיני ז'אק, הארס אנטיקווה הייתה musica modesta (מוזיקה צנועה) ואילו הארס נובה הייתה musica lasciva (מוזיקה תאוותנית) - מוזיקה שאותה פירש כעונה על סיפוק יצרים, גחמנות, חוסר צניעות וחושניות (אנדרסון ורוזנר, 2001).

בלומינגטון

האם התכוונתם ל...

האסכולה הבורגונדית

האסכולה הבורגונדית הוא מונח המשמש לציון קבוצת מלחינים, שהיו פעילים במאה ה-15 באזור השייך כיום לצפון ומזרח צרפת, בלגיה והולנד ושבמרכזו הייתה חצר דוכסות בורגונדיה. השמות העיקרים הקשורים באסכולה זו הם גיום דופאי, ז'יל בנשואה, אנטואן בינואה וכן, (באנגליה ובאימפריה שהייתה לה אותו זמן בצרפת) ג'ון דאנסטפל. האסכולה הבורגונדית הייתה שלב הפעילות הראשון של האסכולה הפרנקו-פלמית במוזיקה, מרכז העשייה המוזיקלית של תקופת הרנסאנס באירופה.

האסכולה הוונציאנית

בתולדות המוזיקה, המונח "האסכולה הוונציאנית" (באיטלקית: Scuola veneziana) משמש להגדרת המלחינים שפעלו בוונציה משנת 1550 בערך עד סביבות 1610, והמוזיקה שחיברו. היצירות הפוליכוראליות הוונציאניות משלהי המאה ה-16 היו בין האירועים המוזיקליים החשובים ביותר באירופה, והשפעתן על מקצוע המוזיקה בארצות אחרות הייתה עצומה. החידושים שהביאה האסכולה הוונציאנית, בד בבד עם התפתחות המונודיה והאופרה שחלה אותו זמן בפירנצה, מציינים את סיום תקופת הרנסאנס ואת ראשיתה של תקופת הבארוק במוזיקה.

כמה גורמים עיקריים חברו יחדיו ליצירת האסכולה הוונציאנית. הראשון היה פוליטי: אחרי מות האפיפיור לאו העשירי בשנת 1521 והביזה ברומא בשנת 1527, חל ליקוי מאורות בממסד המוזיקלי ברומא, ששלט בכיפה במשך שנים רבות בתרבות אירופה. מוזיקאים רבים עברו למקומות אחרים או נמנעו ממעבר לרומא, ובין אותם מקומות, שהאווירה בהם עודדה יצירתיות, הייתה גם ונציה.

עוד גורם, אולי החשוב מכולם, היה קיומה של בזיליקת סן מרקו המפוארת של ונציה, על חללה הפנימי היחיד במינו ביציעי המקהלה שלו, המוצבים זה מול זה. האדריכלות המרווחת של הבזיליקה חייבה פיתוח סגנון מוזיקלי, שינצל את אפקט ההד בצורה הטובה ביתר, במקום לחפש דרכים לבטל אותו. כך פותח סגנון הפוליכוראליות הוונציאני, הסגנון האנטיפונאלי המפואר, המציב קבוצות זמרים ונגנים להשמיע את תפקידיהם לפעמים אלה מול אלה ולפעמים יחדיו, מאוחדים בצליל העוגב. המלחין הראשון שפרסם אפקט זה היה אדריאן וילארט, שהתמנה למאסטרו די קאפלה בסן מרקו בשנת 1527 ונשאר בתפקיד זה עד מותו בשנת 1562. ג'וזפו צארלינו, אחד הכותבים רבי ההשפעה בעולם המוזיקה של דורו, כינה את וילארט "פיתגורס החדש", והשפעתו של וילארט חדרה לעומק, לא רק כמלחין אלא גם כמורה, הואיל ורוב הוונציאנים שבאו אחריו היו תלמידיו.

גורם נוסף שקידם את תקופת הזוהר ביצירה המוזיקלית היה הדפוס. בראשית המאה ה-16 נעשתה ונציה, המשגשגת והיציבה, למרכז חשוב להוצאה לאור של מוזיקה; מלחינים באו מכל קצות אירופה להפיק תועלת מן הטכנולוגיה החדשה, שגילה לא עלה אז על כמה עשרות שנים. מלחינים מאירופה הצפונית - בעיקר מפלנדריה ומצרפת - כבר עשו להם שם כמלחינים המיומנים ביותר באירופה ורבים מהם באו לוונציה. הנופך הבינלאומי שדבק בחברה המוזיקלית בעיר נמשך גם אל המאה ה-17.

בשנות ה-60' של המאה ה-16 התפתחו שתי קבוצות נבדלות במסגרת האסכולה הוונציאנית: קבוצה מתקדמת בהנהגת בלדאסארה דונאטו וקבוצה שמרנית, בהנהגת צארלינו, שהיה אז מאסטרו די קאפלה. החיכוך בין שתי הקבוצות הגיע לשיאו בשנת 1569, בקרב פומבי דרמטי בין דונאטו לצארלינו במהלך חגיגות סן מארקו. החברים בפלג השמרני נטו לסגנון הפוליפוניה הפרנקו פלמית. עם סיעה זו נמנו צ'יפריאנו דה רורה, צארלינו וקלאודיו מרולו; חברי הסיעה המתקדמת כללו את דונאטו, ג'ובאני קרוצ'ה ובהמשך את אנדריאה וג'ובאני גבריאלי. עוד נקודת מחלוקת בין שתי הקבוצות נסבה על השאלה, אם יש לתת לוונציאנים - או לפחות לאיטלקים - את משרת הצמרת של מאסטרו די קאפלה בסאן מארקו. בסופו של דבר הייתה על העליונה יד התומכים בכשרונות מקומיים, ובכך באה לקצה שליטת המוזיקאים הזרים בוונציה; בשנת 1603 התמנה ג'ובאני קרוצ'ה למשרה. ממשיכיו בתפקיד היו ג'וליו צ'זארה מרטיננגו ב-1609 וקלאודיו מונטוורדי ב-1613.

האסכולה הוונציאנית הגיעה לשיא התפתחותה בשנות ה-80' של המאה ה-16, כשאנדריאה וג'ובאני גבריאלי חיברו יצירות ענק למספר מקהלות, קבוצות כלי נשיפה ממתכת וכלי קשת ועוגב. היצירות האלה הן הראשונות שכללו דינמיקה, ובין הראשונות שכללו הוראות מפורשות לחלוקת תפקידי הכלים בהרכב. בין נגני העוגב שהיו פעילים בתקופה זו היו קלאודיו מרולו וג'ירולאמו דירוטה; הם החלו להגדיר סגנון וטכניקה אינסטרומנטאליים, שעברו לאירופה הצפונית בדורות הבאים והגיעו לשיאם ביצירותיהם של סוולינק, בוקסטהודה, ולבסוף באך.

המונח "האסכולה הוונציאנית" משמש לעיתים להבחין בינה לבין האסכולה הרומאית מאותה תקופה, שהייתה בדרך כלל שמרנית יותר מבחינה מוזיקלית. מרכזים חשובים של פעילות מוזיקלית באיטליה של תקופה זו היו גם בפירנצה (ערש הולדתה של האופרה), פרארה, נאפולי, פדובה, מנטובה ומילאנו.

הקולנוע האפריקאי

הקולנוע האפריקאי מתייחס לתעשיית והפקות סרטי קולנוע באפריקה. עשייה זו החלה בתחילת המאה ה-20, כאשר סלילי סרטים היו הטכנולוגיה העיקרית שבשימוש. במהלך התקופה הקולוניאלית, אפריקה ותושביה הוצגו רק בעבודותיהם של יוצרי קולנוע לבנים, קולוניאליים, מערביים, אשר הציגו את האפריקאים השחורים בצורה שלילית, בתור "אחרים" אקזוטיים. עם זאת, במהלך ומאז תנועות השחרור השונות ברחבי אפריקה, והקמת מדינות עצמאיות, חל שינוי חד בייצוג זה. בסופו של דבר, אין "קולנוע אפריקאי" אחד או אחיד, ישנם הבדלים משמעותיים בין הקולנוע של צפון אפריקה ושל אפריקה שמדרום לסהרה, וכן בין תוצרי הקולנוע של מדינות אפריקה השונות.הקולנוע המצרי הוא מן הוותיקים ביותר בעולם. אוגוסט ולואי לומייר הקרינו את סרטיהם באלכסנדריה ובקהיר ב-1896, והסרט התיעודי הקצר הראשון צולם על ידי המצרים ב-1907. ב-1935 קמה חברת ההפקה MISR בקהיר, והחלה לייצר בעיקר קומדיות נוסחאתיות ומחזות זמר, אבל גם סרטים כמו "הצוואה" של קמאל סלים (1939). תעשיית הקולנוע המצרי פרחה בשנות ה-1940, 1950 וה-1960, תקופה אשר נחשבת לתור הזהב שלה. סרטו של יוסף שאהין, "תחנת קהיר" (1958) הייתה מבשרת של סרטו האיקוני של אלפרד היצ'קוק, פסיכו, והניח יסוד לקולנוע ערבי.תעשיית הקולנוע בניגריה היא היום הגדולה ביותר באפריקה מבחינת מספר הסרטים שיוצאים כל שנה, הכנסות ופופולריות. ניגריה היא גם מפיקת הסרטים השנייה בגודלה בעולם. ב-2016, תעשיית הקולנוע של ניגריה תרמה 2.3% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג).

יצחק שמי

יצחק שָמי (4 באוגוסט 1888, חברון – מרץ 1949, חיפה) היה סופר עברי, מראשוני הסופרים העבריים החדשים שפעלו בארץ ישראל בימי טרום-המדינה. יצירתו, הייחודית לתקופתה, עסקה בדמויות והתרחשויות המושרשים בהווי יהדות המזרח ובני ערב. שמי פרסם מספר סיפורים קצרים ואת הנובלה "נקמת האבות", וכן כתב מספר שירים ומאמרים. מבקר הספרות גרשון שקד, תיאר את הנובלה פרי עטו של שמי "כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית".

ליידיפסט

ליידיפסט (באנגלית: Ladyfest) הוא פסטיבל אמנויות ומוזיקה בינלאומי קהילתי ללא מטרות רווח המיועד לאמניות נשים ואמנים/יות פמיניסטיים/ות. האירועים המקומיים משתנים אולם לרוב מתקיימות הופעות של להקות, הופעות מוזיקליות, פרפורמנס, ספוקן וורד, אמנים חזותיים, סרטים, הרצאות, תערוכות וסדנאות. הפסטיבל מאורגן על ידי מתנדבים ורווחיו נתרמים לארגונים ללא מטרות רווח בעלי אג'נדה נשית.

מיסה פארודית

מיסה פארודית (באנגלית: parody mass) היא יצירה מוזיקלית הכתובה לטקסט של מיסה, על פי רוב מן המאה ה-16, העושה שימוש בריבוי קולות מיצירה מוזיקלית אחרת, קודמת, כגון קטע של מוטט או שאנסון חילוני, כחלק מן החומר המלודי שלה. היא נבדלת משני הסוגים האחרים, הבולטים ביותר, של המיסה כיצירה מוזיקלית בתקופת הרנסאנס, קנטוס פירמוס ומיסת פארפרזה. למושג "פארודיה", במובן זה, אין על פי רוב שום קשר להומור, בניגוד למובן המודרני של המילה; אם במקרים מסוימים נעשה באמת שימוש בשירי זימה חילוניים בחיבורי מיסות, הרי במקרים אחרים, תדירים בה במידה, הייתה זו מוזיקת קודש שאינה ליטורגית, כגון מוטטים, שהיוותה את הבסיס למיסות פארודיות. המונח "מיסת אימיטאציה" הוצע כתחליף ל"מיסה פארודית", כמדויק יותר וקרוב יותר לשימוש המקורי, הואיל והמונח "פארודי" מבוסס על קריאה שגויה של טקסט משלהי המאה ה-16.המיסה הפארודית הייתה פופולרית מאוד כמודל למיסות במהלך הרנסאנס: פלסטרינה לבדו כתב כ-50 יצירות מסוג זה, ובתום המחצית הראשונה של המאה ה-16 התקבל סגנון זה כצורה השלטת. ועידת טרנטו, במסמך מתאריך 10 בספטמבר 1562, אסרה על השימוש בחומר חילוני, "...אל יתמזג דבר נאצה... נרחיק מן המועצה כל מוזיקה המכילה, אם בשירה ואם בנגינת עוגב, כל מה שהינו תאוותני או טמא." עם זאת, הרפורמות קוימו בקפדנות אך ורק באיטליה; בצרפת כבר הביא שינוי בטעם לקיום רבות ממשאלות לבם של חברי המועצה, ובגרמניה התעלמו מהן, במידה רבה.

בהגדרתו הרגילה, המונח "מיסה פארודית" מתייחס אך ורק למיסות שבהן נעשה שימוש בקטע פוליפוני. מיסות המשלבות רק קול אחד מן המקור הפוליפוני, שאיננו מטופל כקנטוס פירמוס, אלא עובר תוך עיבוד ושכלול בין קולות שונים, ידועות בשם "מיסות פארפרזה".

טכניקות פארודיות כוללות הוספה או גריעה של קולות מן היצירה המקורית, הוספת קטעים של חומר חדש, או הגבלת השימוש בקטע כזה רק לראשיתו של כל פרק של המיסה. בעבודתו הקולוסאלית, בת 22 הכרכים, "El melopeo y maestro" משנת 1613, הציג תאורטיקאי המוזיקה האיטלקי פייטרו צ'רונה כמה קווים מנחים כלליים לכתיבת מיסה פארודית: כל אחד מפרקיה העיקריים של המיסה צריך להתחיל בקטע הפותח את המקור; הפרק הפנימי של הקיריה צריך לעשות שימוש במוטיב משני; וכמה חלקים, למשל ה"אגנוס דאי" השני והשלישי, צריכים להשתחרר מן המודל ולהיכתב באופן חופשי. הוא המליץ גם על ניצול מספר רב ככל האפשר של רעיונות מן המודל.דוגמאות למיסות פארודיות מוקדמות הן Missa Malheur me bat, Missa Mater Patris, Missa Fortuna desperata

מאת ז'וסקן דה פרה, וה-Missa de Dringhs מאת אנטואן ברימל. החל באמצע המאה ה-16 שימשה טכניקת הפארודיה בחלק ניכר מן המיסות.

מיסת פרפרזה

מיסת פרפרזה היא יצירה מוזיקלית הכתובה למיסה היום-יומית (Ordinary of the Mass) ומשתמשת לבסיסה בגרסה משוכללת של קנטוס פירמוס, הנבחרת על פי רוב מתוך קנטוס פלאנוס או מקור אחר של מוזיקת קודש. היה זה אמצעי שכיח לחיבור מיסה משלהי המאה ה-15 עד סוף המאה ה-16, במשך תקופת הרנסאנס בתולדות המוזיקה, ובתדירות הרבה ביותר שימשה מלחינים באותם חלקים של אירופה המערבית, שנשארו בשלטונה הישיר של הכנסייה הקתולית. היא נבדלת מן הטכניקות האחרות של חיבור מיסות, הכוללות מיסה מחזורית, פארודי, קאנון, סוגטו קאוואטו, הלחנה חופשית ותשלובת של טכניקות אלה.

נקמת האבות

"נקמת האבות" הוא ספרו היחיד של הסופר העברי יצחק שמי. הספר, שמתאר בנאמנות את עולמם של ערביי ארץ ישראל שבמחיצתם בילה שמי היהודי את ילדותו, יצא לאור לראשונה ב-1927 בהוצאת מצפה. המבקר גרשון שקד, שכתב את המבוא לגרסת הספר שיצאה לאור ב-1975, תיאר את הנובלה כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית.

הספר זכור גם בגלל חלקו בפרשת החייל אורי אילן, שהשאיר מסרים על גבי דפים מעותק של הספר שנמצא בתאו לפני שהתאבד בשבי הסורים ב-1955.

סנטה קלרה (קובה)

סנטה קלרה (בספרדית: Santa Clara) היא עיר במרכז קובה, המשמשת כבירתו של מחוז ויה קלרה. היא שוכנת כמעט בדיוק במרכז קובה, באמצע הדרך בין הוואנה לקמגואיי, צפונית לטרינידד וצפונית מזרחית לסיינפואגוס, בגובה של 112 מ' מעל פני הים. בשנת 2011 התגוררו בה כ-219,660 תושבים.

העיר שינתה את שמה מספר פעמים. בתחילה נקראה קאיוֹ נוּאֶבוֹ, אחר כך דוֹס קאיוֹס, וִיָה נוּאֶבָה דה סנטה קלרה, פּוּאֶבְּלוֹ נוּאֶבוֹ דה אנטון דיאָס, וִיָה קלרה, ולבסוף סנטה קלרה.

קווין קליין

קווין דילאני קליין (באנגלית: Kevin Delaney Kline; נולד ב-24 באוקטובר 1947) הוא שחקן קולנוע ותיאטרון אמריקאי ממוצא יהודי. זוכה פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ופרס אובי.

קתרין ג'יינוויי

קפטן קתרין ג'יינוויי (באנגלית: Kathryn Janeway) היא דמות בדיונית ביקום הבדיוני של זיכיון "מסע בין כוכבים". כקפטן ספינת החלל וויאג'ר היא הייתה הדמות הראשית בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: וויאג'ר", ומאוחר יותר, אדמירל צי הכוכבים, כפי שניתן לראות בסרט הקולנוע משנת 2002 "מסע בין כוכבים: נמסיס". ג'יינוויי היא האישה היחידה בתפקיד קפטן שהיא דמות ראשית בסדרת "מסע בין כוכבים". את דמותה מגלמת השחקנית קייט מאלגרו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.