בלדווין הראשון, מלך ירושלים

בלדווין הראשון מלך ירושלים (או בלדווין מבולון, נפטר ב-2 באפריל 1118; מצרפתית: בדואן, Baudouin, מגרמנית: בלדואין, Balduin, מאנגלית: בלדווין, Baldwin) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון. בלדווין ייסד את רוזנות אדסה, היה רוזנה הראשון וכן שליטה השני והראשון לשאת בתואר מלך של ממלכת ירושלים. הוא היה אחיו של שליטה הראשון של הממלכה, גוטפריד מבויון.

בלדווין הראשון, מלך ירושלים
Baudouin Ier de Jérusalem
Baldwin I of Jerusalem
בלדווין הראשון. ציור רומנטי מהמאה ה-19
פטירה 1118 (בגיל 60 בערך)
חצי האי סיני
שם מלא בלדווין בויון
מדינה ממלכת ירושלים
מקום קבורה כנסיית הקבר, ירושלים
בת זוג גודהילד מטונאי
ארדה מארמניה
אדלהיד דל וסטו
שושלת בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
תואר מלך ממלכת ירושלים.
אב אוסטס השני רוזן בולון
אם אידה מלורן
מלך ממלכת ירושלים.
11001118
(כ־18 שנים)
Balduin Edesa
בלדווין מבולון נכנס לאדסה, כתב יד מהמאה ה-14
Baldwin of Boulogne entering Edessa in Feb 1098
בלדווין מבולון, נכנס לאדסה. ציור מהמאה ה-19
Baldwin 1 of Jerusalem
הכתרתו של בלדווין הראשון. תמונה מתוך "ההיסטוריה שמעבר לים" (Histoire d'Outremer) ספרו של ההיסטריון ויליאם מצור, המאה ה-13
Gustave dore crusades death of baldwin I
מותו של בלדווין הראשון, תחריט של גוסטב דורה מהמאה ה-19
Balduin1 funus
קבורתו של בלדווין הראשון
Funeral of Baldwin I
הלווית בלדווין הראשון, ציור צרפתי מהמאה ה-15

חייו

ילדות והשנים הראשונות

בלדווין היה בנם של אוסטס השני רוזן בולון ושל אידה, בתו של גוטפריד השלישי דוכס לותרינגיה (לורן) התחתית. הוריו של גוטפריד היו נצר למשפחות אצולה מאזור ארצות השפלה (בלגיה של ימינו). בהיותו בן זקונים יועד בלדווין מילדות לשמש כנער כנסייה ולאחר מכן ככומר, אולם הוא וויתר על השירות הדתי בסביבות שנת 1080. לאחר שפרש ממשרת הכומר עבר בלדווין להתגורר בחבל נורמנדי שבצרפת, שם פגש את אשתו גודהילדה, בת למשפחת אצילים אנגלית. לאחר נישואיו עבר בלדווין למחוז לורן וקיבל את השליטה על חבל ורדון שהיה קודם לכן תחת שליטתו של גוטפריד אחיו.

מסע הצלב הראשון

בשנת 1096 הוזמן בלדווין על ידי גוטפריד אחיו להצטרף אליו למסע הצלב המתוכנן. בלדווין מכר את מרבית רכושו לכנסייה המקומית, הצטייד לקראת המסע, לקח את אשתו והצטרף אל אחיו. מסע הצלב הראשון היה למעשה מסעם השני של האירופים לכיוון ארץ ישראל. המסע המוקדם נערך על ידי פשוטי העם וזרע הרס וחורבן בדרכם של הצלבנים עד לעצירתו של המסע באסיה הקטנה. כאשר עברו בלדווין ואחיו בשטח ממלכת הונגריה, דרש מלך הונגריה בן ערובה מקרב הצלבנים כדי להבטיח את השקט ולשלול אפשרות של התפרעויות כפי שקרו במסע הצלב העממי. אחיו של בלדווין העניקו אותו למלך כבן ערובה וקיבלו אותו חזרה רק כשעזבו יחד עם כל אנשיהם את שטח הממלכה.

בהגיעם לשטחה של האימפריה הביזנטית החלו כוחות הצלבנים מתעמתים עם התושבים היוונים של מזרח האימפריה, שחוו את נחת זרועם של האיכרים במסע הצלב הקודם ולא חפצו בחוויה נוספת מסוג זה. באחד הסכסוכים הצבאים שניטשו סביב סוגיית מעבר הצלבנים בשטח הביזנטי פלש בלדווין בראש כח צבאי לעיר קונסטנטינופול. עם כניסתו לעיר החלו חייליו של בלדווין לבזוז ולהרוס מכל הבא לידם, מצב שחייב את הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון לספק לצלבנים הנזעמים בן ערובה כדי לשמור על השקט והשלום. בן הערובה היה בנו של הקיסר יוחנן (לימים הקיסר יוחנן השני) והוא הופקד בידיו של בלדווין.

מסעם המשותף של בלדווין ואחיו הגיע לקיצו בקרבת העיר הראקליה שבאסיה הקטנה, שם פנו בלדווין ואנשיו מזרחה ונפרדו מעיקר הכח הצלבני שהמשיך דרומה לכיוון ירושלים. בלדווין, יחד עם חברו טנקרד שחיפש לעצמו נחלה קלה לכיבוש, צעד לעבר מחוז קיליקיה, שם חלתה אשתו גודהילדה ונפטרה כעבור זמן קצר. בחודש ספטמבר 1097 התעורר סכסוך בין בלדווין וטנקרד, סכסוך שהסתיים בכיבוש אחוזתו של טנקרד בטאורוס על ידי בלדווין בעזרתם הנאמנה של שודדי ים מבולוניה. כיבוש האחוזה לא הביא לסופו המוחלט של הסכסוך בין השניים וצבאותיהם המשיכו להתנגש מפעם לפעם אולם מעולם לא להלחם מלחמות של ממש.

בשלב מסוים נטש טנקרד את המערכה והצטרף לדודו בוהמון הראשון בנסיכות אנטיוכיה, ואילו בלדווין קיבל הזמנה להתמנות לשליט בארמניה. הוא יצא לדרכו אל מעבר לנהר הפרת והתיישב בעיר טרובסל (טילבסאר שבטורקיה של ימינו).

בלדווין רוזן אדסה

לאחר שהתיישב בארמניה קיבל בלדווין הזמנה נוספת, הפעם מטורוס, שליט העיר אדסה. בלדווין הגיע לאדסה ושיכנע את טורוס לאמצו כבן ולמנותו ליורשו החוקי לאחר מותו. טורוס אכן עשה כן, אולם חודשים ספורים לאחר האימוץ הוא נרצח בידי מתנקשים אלמוניים. לא ידוע האם ידו של בלדווין הייתה ברצח, אולם על כל פנים הוא התמנה לרוזן הראשון של אדסה, מייסד בכך את ראשונת המדינות הצלבניות.

בלדווין נשא לאישה את אחותו החורגת ארדה, בתו של טורוס, ונשא בתואר הלא רשמי של שגריר הצלבנים בארמניה. בשנתיים הראשונות לשלטונו פעל בולדווין להרחבת גבולות הרוזנות, בעיקר על חשבון המוסלמים הסלג'וקים ששכנו ממזרח לה. בינות כיבושיו הוא נלחם בניסיונות להדחתו מצד נתיניו הארמנים, וכן הגיש עזרה לצבא הצלבנים בעת המצור הצלבני על אנטיוכיה, על אף שהוא לא יצא בעצמו לעיר אלא רק שלח תגבורת לצרים.

לאחר שנות השלטון הראשונות באדסה ביסס בלדווין את מעמדו בצורה מספקת כדי לצאת ולהלחם מלחמות קודש במוסלמים, בניגוד למלחמות אותן ניהל עד לתקופה זו אשר מטרתן העיקרית הייתה סיפוח מירב השטחים לרוזנות. לקראת סוף שנת 1099 יצא בלדווין לביקור אצל אחיו גוטפריד בירושלים, שם הוא דחה את הצעת אחיו להשאר בארץ ישראל ולקבל נחלה משל עצמו. הוא שב לאדסה בשנת 1100 והמשיך למשול ברוזנות עד למותו בירושלים של אחיו.

בלדווין מלך ירושלים

לאחר מותו של גוטפריד ביולי שנת 1100, הוזמן בלדווין על ידי האצילים שתמכו במיסוד ממלכה חילונית בירושלים לרשת את מקומו. הוא העביר את השליטה באדסה לידי בן דודו בלדווין מבורק ויצא לדרכו דרומה. בדרך לירושלים נתקל בלדווין במארב שהציב לו סולטאן דמשק דוקאק בקרבת ביירות. מהקרב שהתפתח במקום יצא בלדווין כשידו על העליונה, והוא המשיך לכיוון ירושלים, אליה הגיע לבסוף בחודש נובמבר.

בהגיעו לירושלים נתקל בלדווין בהתנגדות מצד יריבו הוותיק טנקרד, נסיך הגליל, שחבר לפטריארך של העיר, דגובר מפיזה, כדי להדיח את בלדווין ולהקים בירושלים ממלכה דתית. בלדווין העדיף שלא להתעמת עם טנקרד ועמיתו, ובמקום להשאר בירושלים יצא מיד למסע כיבושים במצרים, מסע ממנו הוא שב רק בסוף חודש דצמבר. הפטריארך סירב להכתיר את בלדווין בירושלים, מפאת חילוניותה של העיר, ולכן, בחג המולד של שנת 1100, בטקס שנערך בכנסיית המולד בבית לחם, הוכתר בלדווין למלכה הראשון של ממלכת ירושלים על ידי הפטריארך בעצמו, שויתר בינתיים על ההתנגדות לממלכה החילונית.

המאבק בין בלדווין לראש הכנסייה המקומית בירושלים לא תם עם ההכתרה. באביב 1101 התגלע ויכוח בין השנים לגבי גודל התרומה אותה צריכה הפטריארכיה להרים לטובת הממלכה, מגינת הגביע הקדוש. בלדווין גרם להשעייתו של הפטריארך הסרבן מתפקידו על ידי צו אפיפיורי, ושנה לאחר מכן גרם לסילוקו המלא מהתפקיד.

הרחבת הממלכה

בשנת 1101 יצא בלדווין למספר מסעות להרחבת השטח של ממלכתו החדשה. הוא כבש את ארסוף וקיסריה בעזרתו של הצי של עיר המדינה האיטלקית ג'נובה, ובתמורה לעזרה נתן לגנואזים את הזכות להקמת רובע מסחרי בכל אחת מהערים שנכבשו, כמו גם מיסוד ארכיבישופות גנואזית בקיסריה. בחודש ספטמבר הביס בלדווין את הכוחות המצריים בקרב רמלה הראשון. אולם זמן קצר לאחר תחילת הקרב הגיעו שמועות לירושלים כי הצבא הצלבני הובס ובלדווין עצמו נהרג תוך כדי הלחימה. טנקרד, יריבו של בלדווין החל מבצע הכנות לקראת מינויו כעוצר בממלכה, אולם זמן קצר לאחר מכן שב בלדווין לירושלים והזים את השמועות אודות מותו.

בשנת 1102 ערך בלדווין קרב נוסף מול המצרים ברמלה, קרב בו ניצחו המצרים אשר השמידו את מרבית צבאו של בלדווין והרגו רבים מאציליו. בלדווין עצמו ברח על גבי סוסתו גאזאלה לארסוף. מאחר שכל צבאו אבד לו, והמצרים היו קרובים למקום מחבואו, העדיף בלדווין שלא להסתכן ביציאה מהחומות הבטוחות של ארסוף, ובמקום זאת, הוא הושט בידי שודד ים אנגלי על גבי דוברה ליפו ומשם יצא בחשאי לירושלים. המצרים גילו את מזימתו של בלדווין, וטמנו לו מארב, בלדווין אמנם נפל בפח שנטמן לו, אך הצליח, בעזרת קומץ מאנשיו, לגבור על המצרים ולשוב לירושלים.

בשנת 1103 הטיל בלדווין מצור על העיר עכו, מצור שלא צלח כיון שהעיר זכתה לאספקה דרך הים, מידי הצי המצרי. באותה שנה, פדה בלדווין את הכופר של בוהמונד הראשון נסיך אנטיוכיה, שישב בכלא הטורקי. בוהמונד לא היה אהוב נפשו של בלדווין, אך היה עדיף עליו בהרבה על פני טנקרד, ששימש כעוצר באנטיוכיה בזמן כלאו של הנסיך. בשנה שלאחר מכן שב בלדווין לנסות לכבוש את עכו, כשהפעם הוא נוחל הצלחה בעזרתם החוזרת של אנשי ג'נובה.

בשנת 1105 נערך קרב מוצלח נוסף מול המצרים ברמלה. בשנת 1109 שימש בלדווין כבורר בקרב מועצת האצילים הצלבנים שצרו על העיר טריפולי (בלבנון של ימינו), והכריח את טנקרד למשוך את דרישתו להתמנות לרוזן העיר כאשר זו תיפול בידי הצלבנים. עם נפילת חומות העיר הוקמה במקום רוזנות טריפולי שראשיה הכירו תודה לבלדווין על שבחר בהם רוזנים.

בשנת 1110 נכבשה ביירות בשיתוף פעולה שלישי של בלדווין והצי הגנואזי. לאחר כיבוש העיר יצא בלדווין צפונה לאדסה כדי לעזור לשליטיה הצלבנים בעמידתם מול המצור שהטיל עליהם מאוודוד שליט מוצול.

בשובו מאדסה כבש בלדווין את צידון בעזרתו של זיגורד הראשון מלך נורווגיה. הוא עזר לטנקרד לכבוש לעצמו נחלה בצפונה של סוריה, אולם נכשל בכיבוש העיר צור. בשנת 1113 עמד בלדווין בראש צבאו בפני פלישה נרחבת של שליטי מוצול ודמשק. ממלכת ירושלים עמדה בפני קריסה, ורק חיל משלוח שהגיע מאנטיוכיה יחד עם עולי רגל מאירופה הכריע את המצב לטובת בלדווין ואנשיו.

לאחר שוך הקרבות נשא בלדווין לאישה את אדלידה דל ואסטו, וזאת לאחר שבשנת 1108 נטש את אשתו הארמנית בטענה כי היא לא שמרה לו אמונים, אולם שמועה שעשתה לה כנפיים בממלכה גרסה שנטישת אשתו באה לאחר שהאחרונה נאנסה בעת מסעה מעיר הולדתה לירושלים על ידי שודדי ים. מקובל להניח כי נישואיו של בלדווין לבת אצולה ארמנית הפסיקו לשרת את מטרותיו הפוליטיות עקב הריחוק בין ממלכתו לארמניה והחוסר בצורך בנשיאת חן בעיני נתינים ארמנים עקב כך שבירושלים של אותה התקופה לא היו כלל תושבים ארמנים.

בהסכם נישואיו החדש של בלדווין נחתם כי במקרה שהוא ואשתו החדשה יהיו חשוכי ילדים, ימונה רוג'ר מסיציליה, בנה של אדלידה מנישואיה הראשונים, כיורש הרשמי למלך. מבחינה טכנית היו נישואיו השלישיים של בלדווין בגדר נישואים ביגמיים, וזאת מכיוון שאשתו הקודמת ארדה המשיכה לחיות במנזר בירושלים לאחר גירושה מחצר המלכות. עניין זה המשיך לעמוד בעוכרו של בלדווין למשך כל ימיו.

בשנת 1115 ערך בלדווין מסע כיבושים באזור עבר הירדן ובנה את מבצר מונראל. הוא הזמין את התושבים הנוצרים שבאזור לעבור לירושלים וזאת כדי להגדיל את אוכלוסיית עירו, שמרביתה נטבחה בעת מסע הצלב הראשון. בשנת 1117 הוא הקים את טירת סקנדליון בקרבת צור שהייתה עדיין תחת שליטה מוסלמית.

מותו של בלדווין

בשנת 1117 נפל בלדווין למשכב. הוא היה משוכנע כי מחלתו היא עונש משמיים על חטא נישואיו הביגמיים לאדלידה, ובניסיון לרצות את האל שלח את אשתו מעל פניו חזרה לסיציליה למורת רוחה הרבה. לאחר מכן שב לבריאותו. בשנת 1118 הוא ניהל מסע כיבושים נוסף לדרום ממלכתו, והגיע עד לעיר פאראמה שבדלתת נהר הנילוס (לאחר התיבשות השלוחה הפלוסית של הנילוס, נמצאים שרידי העיר בצפון סיני). שם חלה שוב. לפי ההיסטוריון מתעד מסע הצלב הראשון פולקו משארטר: "אז הלך הוא יום אחד על גדת הנהר אותו מכנים היוונים "נילוס" והעברים "גיחון", בקרבת העיר, ונהנה מקרבתם של חבריו. אביריו השתמשו ברומחיהם ללכידת דגים ואת השלל השיבו עימם אל מחנהם שם אכלו אותו בתיאבון רב. אז חש המלך בקרביו ייסורים עזים מפציעת עבר, והוא נחלש עד מאוד." ההיסטוריון בן המאה ה-17 תומאס פולר תיאר את המקרה בצורה תמציתית יותר: "הוא תפס דגים רבים, כמו גם את מותו באכילתם". בלדווין החולה הובהל חזרה לירושלים אך נפטר בדרכו לשם בכפר אל עריש ב-2 באפריל 1118.

לאחר מותו הוצעה ממלכתו של בלדווין לאחיו אוסטס השלישי, אולם הוא סירב לקבלה מאחר שהדבר היה כרוך בעקירה מביתו שבבולון ועריכת מסע מסוכן עד מאוד עד לירושלים. תחתיו הומלך בן דודו של בלדווין, רוזן אדסה בלדווין מבורק שקיבל את התואר "בלדווין השני מלך ירושלים".

מורשתו וחייו הפרטיים

ספרו של פולקו משארטר "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia Hierosolymitana) מהווה את מקור המידע האמין ביותר אודות תקופת שלטונו של בלדווין הראשון.

פולקו תיאר את בלדווין כממשיך דרכו של יהושע בן נון, "יד ימינו של עמו, ואימת יריביו". ההיסטוריון ויליאם מצור תיאר אותו כממשיך דרכו של המלך שאול. ויליאם, שלא הכיר את בלדווין אישית כפי שהכירו פולקו, השאיר תיאור מדויק למדי של דמותו של בלדווין:

"נאמר עליו כי הוא היה גבוה עד מאוד, תמיר בהרבה מאחיו. גון פניו בהיר ושערות ראשו וזקנו העבות חומות וכהות. אפו היה נשרי ומעוקם ושפתו העליונה נדמתה כמקובעת למקומה. לסתו התחתונה נסוגה מעט, אולם לא בצורה כזו שהדבר יחשב לפגם. הוא בורך באומץ רב והיה בעל הופעה ודיבור חמורי סבר. הוא היה תמיד עטור באדרת שכיסתה את כתפיו. [הוא] לא היה כבד גוף אך גם לא צנום יתר על המידה כי אם בעל מידת גוף ממוצעת. מומחה בשימוש בנשק וקל תנועה ברוכבו על גב סוסתו, הוא היה פעיל ושקדן בכל נושא אליו הוא נדרש".

לאחר נישואיו בשלישית נפוצה שמועה כי בלדווין הוא הומוסקסואל, וזאת כיוון שלא הביא ילדים לעולם.

ימת ברדוויל שבחצי האי סיני קרויה על שמו (ברדוויל היה הכינוי בו כינו אותו דוברי הערבית) מאחר שלפי האגדה שם נפח את נשמתו בדרכו ממצרים חזרה לירושלים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • * יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006

קישורים חיצוניים

הקודם:
גוטפריד מבויון
מלכי ירושלים
1100–1118
הבא:
בלדווין השני
אי האלמוגים

אי האלמוגים או ג'זירת פרעון (בערבית: جزيرة فرعون - "אי הפרעונים"), הוא אי קטן במפרץ אילת, כ-5 ק"מ דרומית-מערבית לטאבה, 200 מטר מחופו של חצי האי סיני. האי הוא חלק מרכס גרניט המזדקר מעל פני הים, ולמרות שמו אינו אי אלמוגים, כלומר אינו אטול שנוצר מאלמוגים. שמו בעברית ניתן לו בשל היותו מוקף בשוניות אלמוגים, וספורט הצלילה פופולרי בו. אורכו של האי 340 מטר מצפון לדרום, רוחבו 160 מטר ממזרח למערב, ובחלקו הדרום-מערבי לגונה קטנה באורך של כ-70 מטר וברוחב של כ-40 מטר.

אסטאש גרנייה

אסטאש גרנייה (בצרפתית: Eustache Garnier;‏ ? - 15 ביוני 1123) היה אציל וקונטאבל בממלכת ירושלים הצלבנית.

בלדווין

האם התכוונתם ל...

בלדווין הראשון

האם התכוונתם ל...

גוטפריד מבויון

גוטפריד רוזן בויון (בצרפתית: Godefroy de Bouillon, גודפרוא דה בויון; נולד ככל הנראה בשנת 1060, מת ב-18 ביולי 1100, ירושלים) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית.

המצור על עכו (1104)

המצור על עכו בשנת 1104 היה מצור שהסתיים בכיבוש העיר בידי הצלבנים, והפיכתה למעוז צלבני. מצור זה ארך עשרים יום, והוא התרחש כשנה לאחר מצור כושל ב-1103. שליט ממלכת ירושלים הצלבנית, בלדווין הראשון, החליט לכבוש את עכו מאחר שנמל יפו ונמל חיפה, שנמצאו כבר בידי הצלבנים, לא ענו על צרכיה של ממלכת ירושלים, שתלותה בתגבורת מאירופה הייתה רבה. במצור זה נעזר בלדווין הראשון בצי של הרפובליקה של ג'נובה, ובתמורה הוענקו לאנשיה זכויות, שהיוו דגם לזכויות שנתנו הצלבנים לערי הנמל האיטלקיות בנמלי ממלכתם. הצלבנים טבחו והרגו כ-4,000 מאנשי העיר, ובזזו אותה.

חברון

חֶבְרוֹן (בערבית: الخليل; תעתיק מערבית: אַלְחַ'לִיל) היא עיר פלסטינית-ישראלית במרכז הר חברון שבהרי יהודה, כ-35 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ-930 מטר מעל פני הים. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר בשטחי הרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2016, מתגוררים בה כ־215 אלף פלסטינים. בישוב היהודי בחברון גרים כאלף יהודים.

על פי המסורת היהודית, במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה, ועל כן היא מכונה "עיר האבות". גם האסלאם, אשר מחשיב את אברהם, יצחק ויעקב לנביאים, מייחס חשיבות לציון מיקום קבריהם. בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית – ח'ליל אללה (خليل الله – "ידיד האל"). מערת המכפלה מכונה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي – "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירתו של דוד המלך בשנותיו הראשונות כמלך. חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה), שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן. כיום מחולקת העיר בהתאם להסכמי אוסלו והסכם חברון לאזור באחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור באחריות מדינת ישראל (H2).

ביולי 2017 החליט ארגון אונסק"ו להכיר בעיר העתיקה של חברון כאתר מורשת עולמית.

טנקרד, נסיך הגליל

טַנְקְרֶד דה הוטויל (בצרפתית: Tancrède de Hauteville;‏ 1072–1112) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון. שימש כנסיך הגליל וכן כעוצר בנסיכות אנטיוכיה וברוזנות אדסה.

טנקרד היה בן למשפחת אצילים צרפתית, נכדו של רובר גיסקאר ואחיינו של בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה. בשנת 1096 הצטרף לדודו שהיה ממובילי מסע הצלב הראשון ויחד איתו הגיע לקונסטנטינופול. בהגיעם לעיר זומנו מובילי המסע לפגישה עם הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון במהלכה חויבו האצילים לשאת שבועה לפיה יעניקו כל פיסת אדמה שיכבשו בארץ הקודש לידיו של הקיסר. טנקרד היה היחיד מבין מנהיגי המסע שסירב לשאת את השבועה, על אף שגם שאר המנהיגים לא התכוונו כלל ועיקר לעמוד בהבטחתם.

לאחר שעזבו הצלבנים את קונסטנטינופול חבר טנקרד לבלדווין מבויון (מאוחר יותר בלדווין הראשון, מלך ירושלים) למסע כיבושים בקיליקיה, מסע שמטרתו המוצהרת הייתה כיבוש נחלה אשר תהיה רכושו הפרטי. לאחר שהסתכסך עם בלדווין הצטרף טנקרד לעיקר הצבא הנוצרי במצור על אנטיוכיה.

בעת המצור על ירושלים בשנת 1099 הנהיג טנקרד את אחת היחידות שתפקידן היה לפרוץ לעיר. כוחותיו של טנקרד חנו ממערב לחומה, מעט צפונית משער יפו וכיום ניתן למצוא במקום את "מגדל טנקרד", שרידיה של מצודה צלבנית שנקראת על שמו של המצביא. טנקרד היה אחד הראשונים לפרוץ אל העיר הנצורה, כשהוא לוקח בשבי מספר רב של מוסלמים. את השבויים שברשותו ריכז במתחם הר הבית והבטיח להם הגנה, אולם גם הם נטבחו מאוחר יותר על ידי החיילים הנוצרים המשולהבים. לאחר כינונה של ממלכת ירושלים זכה טנקרד בתואר "נסיך הגליל" וקיבל לידיו את השטחים שכונו מאוחר יותר "נסיכות הגליל".

בשנת 1100 הפך טנקרד לעוצר בנסיכות אנטיוכיה לאחר שדודו, הרוזן, נפל בשבי הטורקים הדנישמנדים. הוא הרחיב את שטחי הנסיכות על חשבון הטריטוריה הביזנטית, ועמד בהצלחה בניסיונות הקיסר הביזנטי לספח את הנסיכות לאימפריה שלו. בשנת 1104 השתלט על רוזנות אדסה, לאחר שמנהיגה, בלדווין השני, נפל בשבי המוסלמי. לאחר שובו מן השבי של בלדווין השני הוא נאלץ להלחם בטנקרד כדי לשוב ולהיות רוזן באדסה. טנקרד יצא נפסד מן המאבק ושב לאנטיוכיה.

בשנת 1108 סירב טנקרד להכיר בחוזה דבול אשר נחתם בין בוהמון הראשון לקיסר הביזנטי ולפיו לאחר מותו של בוהמון תוחזר נסיכות אנטיוכיה לידי הביזנטים. טנקרד המשיך לשמש כעוצר בנסיכות אנטיוכיה תחת הנסיך הרשמי בוהמון השני, עד למותו ממחלת הטיפוס בשנת 1112.

כוכב הירדן

כוכב הירדן (ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות בעברית, כאוכב אל-הווא בערבית ושאטו בלוואר או קוקט בצרפתית) הוא גן לאומי ואתר ארכאולוגי הממוקם בקצהּ המזרחי של רמת יששכר (רמת כוכב), בשולי הגליל התחתון, בין הכנרת לבית שאן. במקום נמצאים שרידים ארכאולוגיים מתקופות שונות, בהם חורבות יישוב עברי קדום, שרידיו של מבצר צלבני מפואר ושרידי יישוב ערבי. האתר ממוקם על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטרים מעל לבקעת הירדן שפרושה לרגליה ממזרח.

המבצר הוא אחד מתוך שני מבצרים כפולים (לעיתים נקרא "מבצר בתוך מבצר"), שנחשפו בממלכת ירושלים הצלבנית ובלבנט. מבצרים שנבנו לאחר מכן נטלו הרבה מהרעיונות שיושמו בכוכב הירדן ושיבצו אותם במערכות ביצורים בעלות מאפיינים נוספים. חוקרים וארכאולוגים של ממלכת ירושלים תיארו את המבצר בהרחבה. בספרו "ארכאולוגיה של הצלבנים" מציין החוקר, ד"ר אדריאן בועז מהפקולטה לארכאולוגיה של אוניברסיטת חיפה, שהמבצר מהווה את הדוגמה המושלמת לסוג זה של מבצרים. הוא שימש כנקודת מפנה בבניה ותכנון של מבצרים והיה אבטיפוס "לכמה מהטירות המעולות שנבנו במערב". חוקר תולדות הצלבנים, פרופסור יהושע פראוור, מכנה את המבצר "אחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים" ומציין שמדובר במבצר מפואר ויחיד במינו. ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-12 אבו שמא, תיאר בכתביו את המבצר הצלבני ששכן במקום: "קבוע בינות לכוכבים, כקן נשרים ומקום משכן הלבנה".

כוכב הירדן נבנה מאבני בזלת שנחצבו מהחפיר המקיף את המבצר משלושה עברים ומאבנים לבנות שהובאו לאתר ממחצבות מרוחקות יותר.

מסע הצלב הראשון

מטרת מסע הצלב הראשון (1096–1099) הייתה כיבוש ארץ הקודש מידי המוסלמים וגאולת כנסיית הקבר. במהלך מסע הכיבושים לעבר הארץ, טבחו הצלבנים ביהודי גרמניה בקהילות שו"ם ובעוד קהילות, במה שנודע כגזירות תתנ"ו, ייסדו את רוזנות אדסה ואת נסיכות אנטיוכיה, לבסוף כבשו את ירושלים, טבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה, בזזו את אוצרותיה, וייסדו את ממלכת ירושלים.

סולטנות רום

סולטנות רום הייתה סולטנות סלג'וקית-טורקית ששלטה באסיה הקטנה החל בשנת 1077 ועד ל-1307, תחילה מאיזניק ולאחר מכן מקוניה. בשיאה השתרעה הסולטנות מהים התיכון בדרום ועד לים השחור בצפון.

עקבה

עַקַבָּה (ערבית العقبة; תעתיק - "אל-עקבה") היא עיר בדרום-מערב ירדן, השוכנת לחופו של מפרץ אילת, ממזרח לעיר אילת שבישראל. העיר היא בירת מחוז עקבה ומשמשת כמרכז תיירותי, בעיקר לצלילה. בשנת 2009 הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-103,000 תושבים. נמלה הוא היחיד במדינה, ודרכו עובר רובו המכריע של הסחר הבינלאומי של ירדן.

פולקו משארטר

פולקו משארטר (לטינית: Fulcherii Carnotensis;‏ בסביבות 1059– לאחר 1127) היה הכומר של בלדווין הראשון, מלך ירושלים, וכרוניקן בתקופת מסע הצלב הראשון.

פלוסיום

פלוסיום (ביוונית: Πηλούσιον) הייתה עיר בקצה המזרחי של הדלתא של הנילוס, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר המודרנית פורט סעיד. במהלך ההיסטוריה ניתנו לעיר שמות שונים. בעת מצרים העתיקה נודעה העיר תחת השם סינה או פר-אמון (מקדש-אמון), בעברית ידועה העיר בשם סין, בערבית ידוע האתר בשם תל אל-פראמא (בערבית: الفرما). האגיפטולוג האנגלי אלן גרדינר, העלה השערה בשנות ה-20 של המאה ה-20 שבפלוסיום שכנה עיר הבירה פר-רעמסס שבנה רעמסס השני, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 נתגלתה ונחפרה פר-רעמסס במיקום אחר, כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר ו-80 ק"מ מערבית לאיסמעיליה.

צידון

צִידוֹן (בערבית: صيدﺍ, צַיְדָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור.

האוכלוסייה, במטרופולין, מונה כ-250 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים[דרוש מקור], וחלקם סונים או נוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

קלעת אל-ג'ונדי

קלעת אל-ג'ונדי (הפירוש בערבית: "מצודת החייל") המכונה לעיתים גם ראס אל-ג'ונדי וגם קלעת סדר) היא מצודה מוסלמית עתיקה הנמצאת על גדתו המזרחית של ואדי סודר בחלקו המערבי של חצי האי סיני. המצודה נבנתה כנראה במחצית השנייה של המאה ה-12 על ידי צלאח א-דין, שליט מצרים כחלק מהמאבק עם הצלבנים על השליטה בחצי האי סיני ובנתיבי הים הסמוכים וכפי הנראה גם כדי לשמור על דרך עולי הרגל (דרב אל-חג') שיש הסוברים כי עברה בוואדי סודר.

קרבות רמלה

קרבות רמלה הוא שם המתאר סדרה של עימותים צבאיים שנערכו סביב העיר רמלה בין צבא ממלכת ירושלים לצבא מצרים הפטימית. קרבות אלו שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-12, היו הניסיון המצרי העיקרי להשיב לאחור את הגלגל של מסע הצלב הראשון, כיבוש ירושלים ולהרוס את המדינה הצלבנית. ההיסטוריוגרפיה מונה שלושה קרבות עיקריים ובמקביל נערכו מספר עימותים בהיקף קטן יותר באזור בין יבנה, רמלה, לוד ויפו.

רוזנות טריפולי

רוֹזְנוּת טְרִיפּוֹלִי היא המדינה הצלבנית הגדולה האחרונה שנוסדה במזרח התיכון בתקופת ימי הביניים. ראשיתה בשנת 1102 עם כיבושה של טריפולי על ידי צלבנים מאזור פרובנס. בהמשך הייתה מרכזם של פרנקים מפרובנס במזרח התיכון. בסופו של דבר הייתה למדינת חסות מונגולית משנת 1260 והתמוטטה דור אחד לאחר מכן בשלהי המאה ה-13 לכוחות ממלוכים.

שייזר

שייזר (בערבית: شيزر) הייתה עיר מבוצרת בסוריה שהייתה מיושבת עוד מתקופת הברונזה. בימי הביניים שיחקה העיר תפקיד חשוב בהיסטוריה של מסעי הצלב. כיום שייזר היא אתר תיירות במחוז חמאת בסוריה, ובה מבצר ומגדל עוז מרשימים מימי הביניים. האתר נחקר באופן חלקי בלבד ומעט מידע קיים על העיר בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.