בכור-שלום שטרית

בכור-שלום שטרית (או ב.ש. שטרית; 189528 בינואר 1967) היה שר המשטרה הראשון של מדינת ישראל. בתקופת המנדט הבריטי שימש מחנך, קצין משטרה, עורך דין ושופט מחוזי.

בכור-שלום שטרית
Bechor-Shalom Shitreet
בכור-שלום שטרית, ינואר 1949
שר המשטרה
14 במאי 1948 – 2 בינואר 1967
(18 שנים)
שר המיעוטים
1948 – 1949
(כשנה)
חבר כנסת
14 בפברואר 194928 בינואר 1967
(18 שנים)
כנסות ה־16
חבר מועצת המדינה הזמנית

ביוגרפיה

נולד בטבריה למשפחה שעלתה במחצית המאה ה-19 ממרוקו. בצעירותו למד בחדר ולאחר מכן בבית הספר אליאנס ובישיבת טבריה. ייסד את התנועה הציונית "התחיה". היה חבר מפלגת הפועל הצעיר. שימש כמורה בבית הספר אליאנס שבו למד ואחר-כך חינך כמורה לעברית, במושבה מנחמיה.

Behor Shitreet
שר המשטרה שטרית סוקר מסדר שוטרים בחברת המפכ"ל יחזקאל סהר, בראשית ימי המדינה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה מונה להיות המוכתר של המושבה כנרת. ב-1919, עם כניסת הצבא הבריטי לטבריה, ניהל את משטרת טבריה. מונה לקצין חקירות במשטרת המנדט ולמפקד המשטרה בגליל התחתון. נמנה עם מארגני משטרת הפרשים היהודים במשטרת הגליל והיה סגן מפקד בית הספר לשוטרים בירושלים. למד בבית הספר האנגלי למשפטים בירושלים והוסמך כעורך דין. לאחר מאורעות תרפ"ט מונה להיות תובע בבית-הדין לפשעי המאורעות שפתח שלטון המנדט[1]. היה מדריך בבית הספר לשוטרים והיה קצין החקירות שמונה לחקור את רצח חיים ארלוזורוב. בשנת 1935 מונה לשופט שלום ובשנת 1939 היה הראשון בארץ להתמנות לשופט שלום ראשי[2], תפקיד בו כיהן סוף שנת 1947, כאשר מונה לשופט מחוזי על ידי הנציב העליון האחרון קנינגהאם.

היה חבר מנהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות (היחיד שהיה יליד ארץ ישראל - צבר). בכנסת הראשונה עמד בראש סיעה של ארבעה חברי כנסת (ספרדים ועדות המזרח), שהייתה קשורה עם מפא"י. אחר כך הצטרף למפא"י. כיהן כחבר כנסת בשש הכנסות הראשונות, עד חודש לפני למותו (התפטר בתחילת ינואר 1967). היה שר המשטרה הראשון של ישראל מימי הממשלה הזמנית (מאי 1948) ועד לפרישתו ב-2 בינואר 1967, וכן שימש כשר המיעוטים בעת תקופת קיומו של משרד המיעוטים בין השנים 1948 - 1949. שטרית כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים מהקמתה ועד מותו. לאורך שנות כהונתו בכנסת כיהן מספר פעמים כשר הדואר. שטרית היה השר אשר החזיק בתיק כלשהו במשך הזמן הרב ביותר (18 שנים וחצי). נפטר ב-28 בינואר 1967. נטמן בהר המנוחות.

היה אב לחמש בנות ושלושה בנים. בתו איז'אני נפטרה בגיל ילדות. בתו עליזה נישאה לאשר גורן, מזרחן, עובד משרד החוץ, סופר ומתרגם מערבית (בנו של נתן גורן). בתו תקווה נרצחה על ידי פורעים ערבים בינואר 1948[3]. בנו יוסף שירת במשרד החוץ בתפקידים דיפלומטיים. בתו כרמלה נפטרה ב-1962 (בת 36), יום לאחר לידת בתה כרמלה (נכדתו של שטרית) הקרויה על שמה. נכדה זו מכהנת כשופטת שלום בבית משפט השלום בתל אביב. אחיה הבוגרים של הנכדה כרמלה יריב ויובל עסקו בחשבונאות. בנו מיכאל היה עורך דין, ובתו תחיה היא אמה של סופרת הילדים עפרה גלברט-אבני. בנו אבנר שירת בתפקיד קונסול ישראל בשיקגו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ה. כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, ירושלים 2013, עמ' 178.
  2. ^ בן ישיבה, מורה, שוטר, קצין - ושופט ראשי, דבר, 20 בדצמבר 1939
  3. ^ דף לזכר תקוה ברי-שטרית, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
28 בינואר

28 בינואר הוא היום ה-28 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 337 ימים (338 בשנה מעוברת).

המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל

"המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" היה ברית בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת השישית, על פי הסכם שנחתם בחיפה ב-19 במאי 1965. מטרות המערך היו ציוניות וסוציאליסטיות ובמיוחד להביא ל"אחדות שלמה של תנועות הפועלים" ולהדוף את "הסכנה מצד כוחות עוינים לתנועת הפועלים ... עם הקמת הגוש הימני הקיצוני, בו כרוכים יחד אינטרס התעשרות וניצול הזולת ... עם השאיפה ההרפתקנית לשבור כוחה של תנועת הפועלים ..." (מתוך "דבר המערך לאחדות פועלי ישראל").

חתימת ההסכם, שבא גם כדי לשמור על תנועת הפועלים כנגד גח"ל, האיצה את פרישת רפ"י ממפא"י. בבחירות זכתה רשימה המערך ל-45 מנדטים לעומת 42 חברי כנסת שהיו לשתי המפלגות עם פיזור הכנסת החמישית.

הקמת הגוש הפרלמנטרי המשותף הייתה פועל יוצא של מספר גורמים:

היחלשות מפלגות הפועלים הציוניות בכל הזירות וירידה עקבית במספר המנדטים.

קווים אידאולוגים משותפים.

מאמר שפרסם ב-1963 יצחק בן-אהרן עם הכותרת "עוז לתמורה בטרם פורענות" וקרא לאיחוד כל מפלגות הפועלים מסיבות שונות כשהמרכזית בהן היא הצגת מצע אחיד לציבור שבעקבותיו יוכל הציבור להכריע האם הוא תומך ברשימה או לאו, על מנת שלא יווצר תסכול בדעת הקהל לאחר הוויתורים של כל מפלגות הפועלים במשאים ומתנים הקואליציונים בינן לבין עצמן.ב-21 בינואר 1968, אחרי מלחמת ששת הימים התאחדו מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון (מפלגות המערך הראשון) ורפ"י למפלגה אחת - מפלגת העבודה.

המפקח הכללי של משטרת ישראל

המפקח הכללי של משטרת ישראל או בקיצור מפכ"ל המשטרה הוא קצין משטרה בדרגת רב-ניצב, העומד בראש משטרת ישראל ואחראי על ניהול המשטרה. מקום משרדו הוא בבניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה ע"ש מנחם בגין בירושלים.

המפכ"ל נבחר לתפקידו על ידי הממשלה בהמלצת השר לביטחון פנים. עד כה כיהנו בתפקיד זה 18 מפכ"לים.

מרבית המפכ"לים הגיעו לתפקידם לאחר שירות ממושך במשטרה, כחלק ממסלול הקידום שלהם. שני מפכ"לים הגיעו לתפקיד בעקבות הצטרפותם למשטרה לאחר שירות ממושך בצה"ל: הרצל שפיר (השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף) ויעקב טרנר (השתחרר מצה"ל בדרגת תת-אלוף). אחד המפכ"לים, יהודה וילק, מונה לתפקיד שנים אחדות לאחר שפרש מהמשטרה בדרגת ניצב, ופתח בקריירה אזרחית. המפכ"ל האחרון, רוני אלשייך היה לפני מינויו סגן ראש השב"כ.

המשרד לביטחון הפנים

המשרד לביטְחון הפנים הוא משרד ממשלתי של מדינת ישראל המופקד על ביטחון הפנים במדינה.

המשרד לביטחון פנים, שנקרא עד לאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 משרד המשטרה, הוא גוף ממשלתי ייחודי למדינת ישראל. בעוד שברחבי העולם כפופות רשויות ביטחון הפנים כמו המשטרה למשרד הפנים או למשרד המשפטים, ובמקומות רבים מהוות רשויות אלו חלק ממארג השלטון המקומי וראשי המערכות ממונים בידי ראשי הערים, במדינת ישראל הוקם משרד משטרה נפרד, מסיבות שונות. גוף דומה הוקם ב-2003 בקנדה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, הגוף נקרא המשרד לביטחון הציבור וכפופים לו גם גופי חירום שבישראל כפופים לפיקוד העורף.

בשל ייחודיותו של המשרד כפופים לו גופים מתחומים שונים הקשורים לביטחון הפנים: מערכת אכיפת החוק (למעט החלק המשפטי הכפוף למשרד המשפטים: משטרת ישראל, השיטור העירוני, הרשות להגנה על עדים ושירות בתי הסוהר. מנגנון בטיחות הכולל רק את הרשות הארצית לכבאות והצלה מאחר שגורמי הבטיחות הקשורים בבריאות כפופים למשרד הבריאות, ותחומי רווחה הקשורים לביטחון הפנים ולכן הוכפפו למשרד ולא למשרד הרווחה: הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, מצילה ועיר ללא אלימות.

שר המשטרה הראשון היה בכור-שלום שטרית, שוטר ושופט לשעבר, שכיהן בתפקיד החל מיום הקמת המדינה במאי 1948 ועד ינואר 1967, מספר שבועות לפני מותו. שטרית כיהן כשר המשטרה לאורך ארבע-עשרה ממשלות (18 שנים וחצי), מה שהפך אותו לשר שכיהן בתפקיד לאורך תקופה רצופה הארוכה ביותר מבין כל שרי ממשלות ישראל לדורותיהן.

י"ז בשבט

י"ז בשבט הוא היום השבעה עשר בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ז שבט היא,

ברב השנים, פרשת יתרו. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת בשלח.

ממשלת ישראל האחת עשרה

ממשלת ישראל האחת עשרה, בראשותו של לוי אשכול פעלה מה-26 ביוני 1963 עד ה-22 בדצמבר 1964, בתקופת כהונתה של הכנסת החמישית.

הממשלה התפטרה ב-15 בדצמבר 1964.

ממשלת ישראל העשירית

ממשלת ישראל העשירית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מה-2 בנובמבר 1961 עד ה-26 ביוני 1963, והושבעה עם היבחרה של הכנסת החמישית.

ב-16 ביוני 1963 הגיש ראש הממשלה דוד בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה זלמן שזר.

ממשלת ישראל הראשונה

הממשלה הראשונה פעלה מ-10 במרץ 1949 עד 30 באוקטובר 1950, כשדוד בן-גוריון הגיש את התפטרותו לנשיא, והממשלה הפכה לממשלה זמנית במשך 16 יום, עד לכינון הממשלה השנייה.

ממשלת ישראל השישית

ממשלת ישראל השישית, בראשותו של משה שרת פעלה מה-29 ביוני 1955 עד ה-3 בנובמבר 1955, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

ממשלת ישראל השלוש עשרה

ממשלת ישראל השלוש עשרה, בראשותו של לוי אשכול פעלה מה-12 בינואר 1966 עד ה-17 במרץ 1969, והושבעה לאחר כינונה של הכנסת השישית.

ממשלת ישראל השלישית

ממשלת ישראל השלישית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-8 באוקטובר 1951 עד 24 בדצמבר 1952, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

ממשלת ישראל השמינית

ממשלת ישראל השמינית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מה-7 בינואר 1958 עד ה-17 בדצמבר 1959, בזמן כהונתה של הכנסת השלישית.

ב-5 ביולי 1959 הגיש ראש הממשלה בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה יצחק בן צבי והממשלה המשיכה לכהן כממשלת מעבר כ-5 חודשים.

ממשלת ישראל השנייה

ממשלת ישראל השנייה הושבעה ב-1 בנובמבר 1950, בעת כהונתה של הכנסת הראשונה, וסיימה את כהונתה ב-8 באוקטובר 1951, לאחר הבחירות לכנסת השנייה.

ממשלת ישראל התשיעית

ממשלת ישראל התשיעית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מה-17 בדצמבר 1959 עד ה-2 בנובמבר 1961, והושבעה עם היבחרה של הכנסת הרביעית.

ב-31 בינואר 1961 הגיש ראש הממשלה דוד בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה יצחק בן צבי, והממשלה הוסיפה לכהן כממשלת מעבר במשך כ-10 חודשים.

מנהלת העם

מִנְהלת העם הייתה הקבינט של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה לנהל את ענייני היישוב והמלחמה.

מנהלת העם הוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני ב־12 באפריל 1948 לקראת הכרזת המדינה, לשם ניהול ענייני היישוב וניהול המערכה הצבאית, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות שהתחוללה באותה עת. במנהלת העם היו 13 חברים והם: דוד בן-גוריון - היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרון ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין.

חברי מנהלת העם נבחרו מבין חברי מועצת העם בת 37 החברים שהוקמה באותו מועד לשמש כפרלמנט עד להקמת המדינה. בניגוד למועצת העם, במנהלת העם לא היו נציגים קומוניסטים או רוויזיוניסטים (עיקרון שיישומו נקרא בהמשך בלי חרות ומק"י).

הישיבה הראשונה של מנהלת העם התקיימה ב-18 באפריל 1948 בבית קק"ל בתל אביב, שם התקיימו כל ישיבות המועצה עד ה-14 במאי 1948, יום תום המנדט הבריטי. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-26 באפריל 1948 הוחלט על חלוקת התיקים. תיקי המפתח היו: שר הביטחון - דוד בן-גוריון (בנוסף לתפקידו כיושב ראש), שר החוץ - משה שרת, שר הכספים - אליעזר קפלן.

ב-12 במאי 1948, באחד הכינוסים האחרונים של מנהלת העם בבית קק"ל, דנו בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), בה הפציר בהנהגת היישוב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה בשל חולשת צבאות היישוב היהודי למול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכן כי המצב עלול להוביל למלחמה כלל-אזורית. לבסוף נתקבלה ההכרעה על הכרזת המדינה, שתיקרא בשם "ישראל", במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־14 במאי. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הדיונים. לפי תיאור אחד, שמקורו בספרו של זאב שרף מזכיר הממשלה הזמנית, ההחלטה עברה בעקבות לחצו של דוד בן-גוריון, ועל חודו של קול. לעומתם יש חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם המסתייגים מכך, וטוענים כי ההצבעה במינהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר - האם לקבוע מראש את גבולותיה על פי גבולות החלוקה וכי כול הנוכחים הסכימו על ההכרזה.

הוחלט אף לדחות את הצעת ההפוגה ולהימנע מלהכריז על גבולותיה של המדינה.

יום לפני הכרזת המדינה שלחה מנהלת העם הזמנות סודיות למוזמנים, בהן הם נתבקשו להגיע ביום שישי, 14 במאי 1948 בשעה 15:30 למוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, לשם קיום טקס הכרזת העצמאות.

במגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון בטקס, שהייתה מגילת היסוד של מדינת ישראל, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של המדינה ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

ספרדים ועדות מזרח

ספרדים ועדות מזרח הייתה מפלגת מרכז עדתית-ספרדית בישראל, אשר כיהנה בכנסת הראשונה והשנייה, וכן באסיפות הנבחרים שבימי המנדט.

עשר טחנות

עשר טחנות הוא אתר היסטורי ששילב טחנות קמח וגשר אבן על נחל הירקון בתחומיו של פארק הירקון, סמוך למפגש הרחובות בכור-שלום שטרית ופנחס רוזן שבשכונת הדר יוסף בתל אביב - יפו. בתקופות שונות עבר במקום תוואי הדרך העתיקה יפו - שכם.

במקום שכנה טחנת קמח כבר בתקופה הרומית, ופעלו בה לפחות עשרים זוגות אבני רחיים. עם זאת, ובדומה להיסטוריה של שבע טחנות שבשיאה פעלו בה אחת עשרה טחנות, שמו של האתר התקבע כאשר פעלו בו רק עשרה זוגות. פעילות הטחינה בעשר טחנות התחדשה רק במאה ה-19 כאשר שתי משפחות ערביות עשירות - משפחת בידס ומשפחת עמוריה - הקימו את מפעל הטחינה מחדש. הטחנה שנודעה בשם 'טאחונת אל הדר', הייתה הגדולה מבין טחנות הירקון ומהגדולות בארץ ישראל כולה.

במקום ניצב גשר אבן מעל הירקון, גִ'סְר אֶל-הַדָּאר - גשר שאון המים שיצר המפל המלאכותי, שהפעיל כאן בשעתו את הטחנות. היה זה הגשר היחיד על הירקון במשך מאות שנים (לכל המאוחר מתוארכת הקמתו לימי הצלבנים).

על הגשר צעד צבא נפוליון ב-14 במרץ 1799 בדרכו מיפו לעכו, עת נאלץ לעקוף את מקטע חוף השרון של דרך הים מוצף מי גשמים ומוכה ביצות דרך ג'סר אל הדאר לעבר הכפרים עזון, מיסכה וקאקון שבמזרחו.

הגשר נזכר גם בזכרונותיה של יהודית, אשת משה מונטיפיורי, שעברה במקום במסעותיה עם בעלה ב-1839.

ביום רביעי, י בחשון תרנ"ט, 26 באוקטובר 1898 רכבה הפמליה המלכותית של וילהלם השני מחיפה בדרכה ליפו. למחרת היום חצתה השיירה "את הירקון בג'יסר אל הדאר, כדרך שעשו זאת יהודית ומשה מונטיפיורי כשישים שנה קודם לכן".

בשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעה החזית אל האזור, והירקון היה חלק מקו שתי העוג'ות. מצפון לו נערך הצבא העות'מאני ומולו חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי. בין שני ניסיונות הצליחה של חיל המשלוח במהלך נובמבר ודצמבר 1917 פוצצו הטורקים את הגשר ואת הסכר באתר, ובא הקץ על הטחנות. כל שנותר כיום מהמפעל הוא הקיר המערבי של הטחנה הצפונית וחלק מהסכר הדרומי. מעל סכר זה נמתח גשרון עץ החסום כיום למעבר המוליך מכיוון הכביש לעבר חצי האי עליו נבנו טחנות הקמח.

בעקבות המרד הערבי הגדול הושלמה באוקטובר 1941 סלילתו של כביש חדש בין תל אביב והרצליה שעבר על שני גשרים שהוקמו במיוחד עבורו, גשר עלית על מעבר מוסררה שהחליף את הגשר הטורקי ו'גשר הרצליה' שלימים נודע בשם גשר הדר יוסף בקרבת עשר טחנות.

בשנת 2005 נערכה במקום חפירת בדיקה על ידי רשות העתיקות. לאחר מכן בוצעו עבודות במקום שכללו שיפוץ והרחבה של הפארק לכיוון מזרח. נסללו שבילי אופניים, נשתלו צמחי נוי והגשר הישן שמעל הסכר הוסר ונבנה גשר חדש.

על הגדה הצפונית של הנחל, בסמוך לשרידים המועטים במקום, הוקמה גינה ובה שני מבנים בצורת שערים שבכל אחד מהם חמישה עמודים התומכים בקורה. במקום נטעו מספר עצי אקליפטוס ונשתלה צמחייה נוספת. שביל ישראל חולף בעשר טחנות ומחבר את האתר (מעבר בגדת הנחל מתחת לגשר מבצע קדש) לפארק הירקון מזרח, המשתרע ממזרח לדרך ששת הימים ברמת גן.

תמונת ממשלת ישראל בבית הנשיא

לפי מסורת שהתגבשה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, עם כינונה של ממשלה חדשה מתייצבים ראש הממשלה והשרים במשכן הנשיא לתצלום קבוצתי עם הנשיא. אל חברי הממשלה והנשיא מצטרף פעמים רבות מזכיר הממשלה. שינויים בהרכב הממשלה, כגון מינוי שר חדש או פרישה של שר, אינם מובילים לתצלום קבוצתי מעודכן.

בתקופת כהונתם של הנשיאים יצחק בן-צבי וזלמן שזר צולמה התמונה בצריף ששימש משכנם של נשיאים אלה. מאז חנוכת משכן הנשיא, מצולמת התמונה באולם קבלת הפנים של משכן זה, על רקע "כותל תהילה לירושלים" של משה קסטל.

החל מכינונה של ממשלת ישראל הארבע עשרה ניתן לתמונה מבנה קבוע: הנשיא וראש הממשלה יושבים בחזית התמונה (לעיתים ישב לצדם גם סגן ראש הממשלה), ומאחוריהם עומדים השרים, בשורה אחת או בשתי שורות.

מרבית השרים לבושים בתצלום בחליפה כהה (מרבית הגברים עונבים עניבה), אך אין זה קוד לבוש מחייב. השרות לובשות פעמים רבות בגד צבעוני, ובשרים יש הנמנעים מעניבה, לציון השתייכותם למעמד הפועלים.

התצלום מוצג ברבים באמצעי התקשורת בישראל. בעיתונות החרדית נהוג שלא להציג תצלומי נשים. עקב כך יש במגזר זה עיתונים הנמנעים מהצגת תמונת הממשלה (שבה מכהנות גם נשים), ואחרים מציגים את התמונה שבה הנשים מטושטשות, או מוצאוּת לחלוטין.אף שככלל בתצלום לא משתתפים סגני השרים, בתצלום של ממשלת ישראל ה-34 השתתף סגן שר הבריאות יעקב ליצמן. השופט אליקים רובינשטיין הביע תמיהה בעניין זה בדיון בעתירה לבג"ץ נגד אי-מינויו של שר בריאות.

שרי המשטרה ושרי ביטחון הפנים בממשלות ישראל
שרי המשטרה בכור-שלום שטרית • אליהו ששוןשלמה הללחיים בר-לברוני מילואמשה שחל סמל מדינת ישראל
שרים לביטחון הפנים משה שחלאביגדור קהלנישלמה בן עמיעוזי לנדאוצחי הנגביגדעון עזראאבי דיכטריצחק אהרונוביץ'יריב לויןגלעד ארדן
חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קולאליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברג • בכור-שלום שטרית • חיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.