בית הנכות בצלאל

בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906‏-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.

בית הנכות הלאומי בצלאל
Bezalel, 1913
מידע
סוג מוזיאון לאמנות ואתנוגרפיה
שנת ההקמה 1912
שנת סגירה 1965
כתובת רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים
מייסדים ישראל אהרוני, בוריס שץ
קואורדינטות 31°46′49″N 35°12′52″E / 31.780177°N 35.214497°E

היסטוריה

תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס שץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.[1]

החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.[2]

תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמליה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים ופיתוחו נכלל בתוכניותיו. אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, שתצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ[דרושה הבהרה].

החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, שכונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.

המוזיאון, שנפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות שבהם הוצגו פריטי אמנות, רובם מעשי ידי אמנים יהודים: אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשנברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות" ובו הוצגו ציורי פרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים. אולם מיעוט המבקרים, חוסר תמיכתם הכספית של הארגונים היהודים והציוניים ב"בצלאל" בכלל ובמוזיאון בפרט, הביאו את המוזיאון לסף סגירה. בשנת 1929 נסגר בצלאל "הישן" סופית.

עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.

לאחר פתיחת מוזיאון ישראל הוקם במבנה ששימש לבית הנכות בית האמנים.

גלריה

Beit nechot

מכתב גלוי מאת ישראל אהרוני המבשר על העברת האוסף הזואולוגי לבוריס שץ

Achadd Haam and Schats 1911

אחד העם ובוריס שץ ליד ציורו של שמואל הירשנברג "היהודי הנצחי", 1911

1940 omanot001

מראה בתערוכה מיצירות אמני ארץ-ישראל (1940)

Bezalel museum stuff

צוות בית הנכות הלאומי בצלאל, 1964 בקירוב

לקריאה נוספת

  • שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג.
  • כץ, קארל, "משכן במדבר", אריאל, אביב תשכ"ה, 1965.
  • מפת ירושלים (בתוך מפת ארץ ישראל) 1928 מאת ישעיהו פרס ודוד ילין ובה מסומן "בית הנכאת החקלאי". מאוסף המפות ע"ש ערן לאור הספרייה הלאומית.

הערות שוליים

  1. ^ ראו: אהרוני, ישראל, זכרונות זואולוג עברי, תל אביב, תש"ג, עמ' 195-193.
  2. ^ ראו: שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 322.
אברהם אופק

אברהם אופק (14 באוגוסט 1935 – 13 בינואר 1990) היה צייר ופסל ישראלי.

עד לשנות השמונים נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. אופק נשאר נאמן לדרכו האמנותית האופיינית לו במשך כל שנות פעילותו האמנותית. שפתו האמנותית מכילה דימויים פיגורטיביים של אב-טיפוסים אייקונים, שפשטו ולבשו צורה במשך השנים: נופים עירוניים וכפריים, דמויות אנושיות, בית, משפחה, עקידה. אך היסוד הרישומי נשאר מרכזי ביצירתו לאורך שנות יצירתו. על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969.

אברהם רונן (חוקר אמנות)

אברהם רונן (קאושנסקי) (2 באפריל 1929 – 4 ביוני 2014) היה חוקר ומבקר אמנות ישראלי, פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ודקאן הפקולטה לאמנויות בה.

אליהו דובקין

אליהו דוֹבְּקִין (31 בדצמבר 1898 - 26 באוקטובר 1976) היה ממנהיגיה של תנועת העבודה בארץ ישראל, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, מחותמי מגילת העצמאות וממייסדי מוזיאון ישראל.

אלסבת כהן

אלסבת (אליזבת) כהן גולדשטיין (גם כהן-זילברשמיט) הייתה מעצבת ואמנית קרמיקה ישראלית, ילידת גרמניה.

אנה טיכו

אנה טיכו (27 באוקטובר 1894 - 1 במרץ 1980) הייתה אחות מוסמכת, ציירת ישראלית וכלת פרס ישראל בתחום הציור.

בוריס שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 1867 – 23 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

בצלאל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

בצלאל נרקיס

בצלאל נרקיס (14 בדצמבר 1926 - 27 ביוני 2008) היה חוקר והיסטוריון אמנות ישראלי, מגדולי המומחים לתולדות האמנות היהודית ותולדות איורי כתבי היד העבריים. חתן פרס ישראל.

היהודי הנצחי (הירשנברג)

"היהודי הנצחי" (1899) הוא ציור מאת הצייר היהודי שמואל הירשנברג.

היצירה מציגה את דמותו "היהודי הנודד", דמות שמקורה דמות מאגדת עם נוצרית. היהודי הנודד המתואר כאיש מבוגר, עטור זקן לבן ארוך והוא לובש אזור חלציים בלבד. הוא המגיח אל עבר הצופה מבין יער של צלבים שעל רצפתו גוויות אדם. היצירה נתרמה על ידי האמן לאוסף "בית הנכות בצלאל", ואורחים חשובים שהגיעו לביקור במוסד הוזמנו להצטלם לפניה, כיוון שנתפשה כביטוי אידאולוגי של הציונות. עם הקמתו של מוזיאון ישראל, הועברה היצירה אל אוספו.

המרכבה של מונטיפיורי

המרכבה של מונטיפיורי היא מרכבתו של הנדבן והשדלן היהודי-אנגלי, משה מונטיפיורי, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים. המרכבה שימשה אותו ואת רעייתו, יהודית, במסעותיהם ברחבי אירופה. לאחר מותו החליפה המרכבה ידיים עד ששופצה והוצבה ברחבת טחנת הרוח של מונטיפיורי בשכונת משכנות שאננים בירושלים.

יהודה לייב ביאלר

יהודה לייב ביאלר (ג' בניסן תרנ"ו, 17 במרץ 1896 - ח' באייר תשל"ז, 26 באפריל 1977) היה פעיל ציבור, חבר המזרחי, סופר ומשורר.

יעקב משורר

יעקב משורר (ט"ו באב תרצ"ה 14 באוגוסט 1935 - 23 ביוני 2004) היה מומחה ישראלי לנומיסמטיקה ובמיוחד במטבעות ארץ ישראל, שימש כאוצר ראשי לארכאולוגיה במוזיאון ישראל בירושלים, וכיהן כפרופסור במחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית.

מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים במזרח התיכון. במוזיאון רשומים כחצי מיליון חפצי אמנות המשקפים את תרבויות העולם; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.

מרדכי נרקיס

מרדכי נרקיס (כ"ו בכסלו תרנ"ט, 10 בדצמבר 1898, פולין - כ"ג באדר ב' תשי"ז, 26 במרץ 1957, ירושלים) היה חוקר אמנות ישראלי, אוצר עברי, ומנהל מוזיאונים.

מרדכי קמרט

ד"ר מרדכי קַמרַט (Kamrat;‏ 1915 – 3 במאי 1970) היה לשונאי ומילונאי עברי ואיש חינוך ישראלי, שנודע כ"אבי האולפן".

משה גת

משה גת (נולד בחיפה, 1935) הוא צייר ישראלי ואמן חיתוכי העץ.

משה מונטיפיורי

סר משה חיים מונטיפיורי (Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt;‏ 24 באוקטובר 1784 ט' בחשוון ה'תקמ"ה, ליבורנו, איטליה – 28 ביולי 1885, ט"ז באב ה'תרמ"ה, רמסגייט , קנט, אנגליה) היה נדבן ושדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי", שר במשמעותו העברית המקורית - כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846.

בחייו הארוכים, 100 שנים, זכה להוקרה ולעיטורי כבוד רבים, בהם תואר אבירות על פעולותיו למען יהודים נרדפים ברחבי העולם.

עוזי נרקיס

עוזי נרקיס (6 בינואר 1925 - 17 בדצמבר 1997) היה מפקד פיקוד המרכז של צה"ל במלחמת ששת הימים ומייסד המכללה לביטחון לאומי.

ריקודה פוטש

רִיקוּדָה פּוֹטַש (נכתב גם פוטאש; בכתיב יידי פּאָטאַש; 1906, סְקַאלה, גליציה – 15 במאי 1965, ירושלים) הייתה משוררת וסופרת יידית.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.