בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס,[1] בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס[2] ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים[3] (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

Visionary Ezekiel Temple
בית המקדש השני, איור מהמאה ה-19
Jerusalem Modell BW 3
דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס), מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני, על פי המחקר משלהי המאה ה-20
To the trumpeting place
כתובת חרותה על אבן: "לבית התקיעה", נמצאה בדרום הר הבית, משרידי בית המקדש (2008)
Rom, Titusbogen, Triumphzug 3
תבליט בשער טיטוס, אשר ברומא, המתאר תהלוכת ניצחון בה נראים הרומאים המנצחים נושאים כלים מכלי בית המקדש

בניית בית המקדש השני

לאחר הכרזת כורש, בשנה הראשונה לכורש עלו לארץ ישראל שבי ציון, בראשותם של יהושע בן יהוצדק וזרובבל בן שאלתיאל.[4] בחודש תשרי הם הקימו בהר הבית את המזבח, והתחילו להקריב עליו קרבנות, כאשר המקדש עדיין לא היה בנוי.[5] בשנה השנייה לעלייתם לארץ, הם החלו לבנות את הבית השני

י וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל יְהוָה וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת יְהוָה עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יא וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיהוָה עַל הוּסַד בֵּית יְהוָה.    יב וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. יג וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק.

לאחר מריבה בין העמים מסביב (מכונים "צרי יהודה ובנימין") לבין מנהיגי העם אודות שיתוף העמים אחרים בבניית המקדש, החלו העמים לנסות להפריע לבניית המקדש, עד שבשנה הראשונה למלכות אחשורוש[6] הם שלחו מכתב שטנה אל המלך, וגרמו להפסקת הבנייה.[7]
בשנה השנייה למלכות דריווש[8] הגיע חגי הנביא, והוכיח את העם על כך שאינם בונים את המקדש. העם נענו לתוכחתו של חגי, ובכד בכסלו, בשנה השנייה לדריווש החלו לבנות מחדש את בית המקדש.[9] בניית המקדש הסתיימה בשנה השישית לדריווש, בג' באדר.[1]

מרד החשמונאים

בשנת 167 לפני הספירה, לאחר מאבקים פנימיים בין היהודים, וניסיון מרידה בשלטון היווני, הטיל המלך אנטיוכוס גזרות על היהודים בארץ ישראל, ובמסגרתן גם חילל את המקדש. ביום ט"ו בכסלו, שליחי המלך הקימו פסל על המזבח, ובכ"ה בכסלו הם הקריבו לפניו קרבנת על במה שבנו ליד המזבח.[10] לאחר שלש שנים, במהלכם התחולל ביהודה מרד החשמונאים, הגיעו החשמונאים בראשות יהודה המכבי אל המקדש, טיהרו אותו, וחנכו אותו מחדש ביום כ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס.

מקדש הורדוס

לעומת המקדש שנבנה בידי עולי בבל, שהיה פשוט יחסית, הורדוס שִכלל את המקדש, והפכו ליצירת פאר במטרה להאדיר את שמו ולמצוא חן בעיני נתיניו היהודים. שטח הר הבית הוכפל באמצעות חומר מילוי וההר הוקף בחומות אדירות ששימשו גם כקירות תמך, והיה למתחם המקודש הגדול בעולם. המקדש בוצר אף הוא והוקף בסטווים מפוארים, ותוכו רוּצף וחוּפה בשיש ובזהב. ההיכל נישא לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר התחתית. קיר ההיכל נבנה מאבני שיש ירוק ולבן, ויש שסוברים גם שיש כחול. מובא שהורדוס אף ביקש לצפותו בזהב, אך חכמים מנעוהו משום שצורת המבנה הנוכחית (שורת אבנים יוצאת ושורת אבנים נכנסת) יצרה מראה של גלים.[11] בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה, ובצלע הדרומי של ההר הקים את הסטיו המלכותי ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר ושיפורו התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו, כמעט עד לחורבנו של הבית בידי טיטוס.

על בית המקדש ששופץ על ידי הורדוס אמרו חז"ל:

מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו.

המחקר הארכאולוגי מצא ממצאים רבים התומכים בעדויות כתובות מהתקופה, בהם כתבי יוסף בן מתתיהו המתארים את מבנה המקדש. הורדוס הרחיב את חצר בית המקדש לכיוון דרום, ובנה בדרומו את הסטיו המלכותי - בזיליקה ששימשה לסנהדרין קטנה ולצורכי מסחר, בדומה לפורומים אחרים בעולם העתיק, אך זו שבנה הורדוס בירושלים הייתה גדולה ומפוארת יותר מכל מה שנבנה עד אז בעולם העתיק.

שיפוץ בית המקדש לא התבצע באופן של הרחבת הקיים או שימוש משני בחומרי בניין קיימים כפי שנעשה באתרים ארכאולוגיים רבים אחרים, ולכן לא הותיר עדויות רבות למקדשים שקדמו לו. לאחרונה, במהלך פרויקט סינון עפר הר הבית, הצליחו מומחים וחוקרים להרכיב מהממצאים שפונו מהר הבית חלקים מרצפת הר הבית כפי שהייתה בזמן הורדוס. הרצפה, לפחות בחלקה, הורכבה מלוחות לוחות רבועות, בהן שובצו אבני פסיפס צבעוניות בשילובי צורות הנדסיות.

מטרות בית המקדש השני

מטרתם של העולים הייתה שיקום בית ה' החרב, מאחר שכל ההתרחשויות הנכבדות בחיי האומה היו קשורות במקדש ובעבודת האלוהים שבו: בחצרות המקדש היו חכמים ומורים שהורו דברי תורה והגות. בלשכת הגזית שבעזרת המקדש ישבה הסנהדרין. בבית המקדש רוכזה הספרות הלאומית, זו שנכללה בתנ"ך והספרים החיצוניים, וכותבי ספרים ומגיהים ריכזו את הספרות שיועדה ליהודי הארץ והתפוצות. בידי הלוויים טופחה שירת תהלים והמנוני דת שונים. הבאים לבית המקדש היו זובחים קרבנות, שומעים דברי תורה, או עולים אליו לדין או למשפט.

מבנה בית המקדש השני

המקדש היה מורכב משלושה חלקים, 1: הר הבית, והוא כל השטח שבתוך החומה החיצונית ובו היו הסורג, החיל, ועזרת הנשים. 2: העזרה, והיא כוללת את עזרת ישראל, עזרת כהנים, ושאר השטח סביב ההיכל, בעזרה עמד המזבח וגם היא הייתה מוקפת חומה. 3: ההיכל, אשר כולל את, האולם, הקדש, וקדש הקדשים, ההיכל עמד בראש הר הבית ואילו העזרות היו נמוכות ומוקפות חומה, לצדיהן היו מוסדות המקדש ובתי מלאכה שעסקו בתחזוק המקדש. החצר החיצונית הייתה קרויה "עזרת נשים" מכיוון שסביב קירותיה היו בונים מרפסת ארעית בכל ערב סוכות, כדי שיוכלו הנשים לראות ממנה את שמחת בית השואבה המתקיימת בחג הסוכות.[12](בבית ראשון,[13] בזמן שמחת בית השואבה, היו הנשים בהר הבית והגברים בחצר החיצונה, ובבית שני נוצר ממצב זה עירבוב ביניהם על כן בנו להם מרפסת בעזרת נשים.[14]) עזרת הנשים שימשה גם למעמד הקהל, בו המלך היה קורא בתורה לפני העם בכל מוצאי שנת שמיטה.

עבודת הקודש

Samuel and Saidye Bronfman Archaeology WingDSCN5007
כתובת יוונית מאבן גיר, האוסרת על כניסת נוכרים לבית המקדש. הכתובת: "איש נכרי לא ייכנס". נמצאה בירושלים ומתוארכת למאה הראשונה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה. מוזיאון ישראל
XV04 - Roma, Museo civiltà romana - Lapide del Tempio - Foto Giovanni Dall'Orto 12-Apr-2008
כתובת הסורג ביוונית - איסור על גויים להיכנס לתחום בית המקדש, מוצגת כיום במוזיאון לארכאולוגיה באיסטנבול.

את הקרבנות היו מקריבים בעזרה הפנימית שהקיפה את ההיכל, בהיכל היו שלוש כלים. מזבח הזהב, עליו הוקטרה קטורת. המנורה, שהודלקה בכל ערב.[15]ושולחן לחם הפנים שעליו הונח בכל שבוע לחם לפני ה'. בקודש הקודשים - הדביר, לא נמצא כל חפץ פרט לאבן השתייה, עליה הקטיר הכוהן הגדול קטורת פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.[16]

העם היה מביא למקדש קרבנות בוקר וערב, העבודה הייתה מלווה בשירת תהלים ובקריאה בתורה. את הקרבנות היו מקריבים הכהנים. אולם חובת עבודת המקדש הייתה בידי העם, ועל כן היה מחויב לכלכלו – על ידי תרומה שנתית בשם "מחצית השקל". אחד הביטויים הנכבדים ביותר לזיקת העם למקדש הייתה העלייה לרגל בעיקר בפסח, בסוכות ובשבועות.

בבית המקדש השני היו חסרים ארון הברית, צנצנת המן (לחם שמים שניתן לישראל במדבר), האורים והתומים ומטה אהרן, אבל היו בו המנורה וכלי פולחן נוספים. תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה שעליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור.

חורבן בית המקדש

בית המקדש השני נחרב על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בזמן תבוסת המרד הגדול בשנת 70 לספירה, ולא הוקם מחדש. חז"ל תלו את הסיבה העיקרית לחורבנו בשנאת חינם.

דגמי בית המקדש השני

דגם בית המקדש נעשה מאבן גיר וסלעים נוספים. קנה המידה 1:200.

Model of Second Temple made by Michael Osnis from Kedumim 2
Model of Second Temple made by Michael Osnis from Kedumim 3
The Temple 2

דגם בית המקדש השני. מוזיאון ישראל

דגם ירושלים בימי בית שני

דגם בית המקדש השני. מוזיאון ישראל

Mikdashmodel

דגם המקדש במוזיאון ישראל

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ספר עזרא, פרק ו', פסוק ט"ו.
  2. ^ בשנתו השישית של דריווש הראשון, ראו עזרא, ו', ט"ו.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"ב, עמוד ב'.
  4. ^ ספר עזרא, פרק א' - ב'
  5. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוקים א'-ו'
  6. ^ לשאלת זיהויו של אחשורוש ראו בערך על אחשוורוש
  7. ^ ספר עזרא, פרק ד', פסוקים א'-ו'
  8. ^ ככל הנראה דריווש הראשון, ראו בערך עליו.
  9. ^ ספר חגי, פרק א' - ב'
  10. ^ מקבים א, פרק א פסוקים נג, נז
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'.
  12. ^ תלמוד בבלי סוכה דף נ"א עמוד ב' משנה מדות פרק ב משנה ה'
  13. ^ פירוש הגאון מווילנא למדות פרק ב' משנה ה'
  14. ^ תלמוד בבלי סוכה דף נ"א עמוד ב'
  15. ^ ולדעת הרמב"ם גם בכל בוקר
  16. ^ בבית ראשון היה בקודש הקודשים את ארון הברית
70

שנת 70 היא השנה ה-70 במאה ה-1. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 70 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

בית המקדש השלישי

לפי המסורת היהודית, בית המקדש השלישי הוא בית המקדש העתיד להבנות בהר הבית. יסודו הוא בתיאור אידיאלי בספר יחזקאל של מקדש שיקום במקום זה שנחרב בבית ראשון. מכיוון שהמקדש שנבנה על ידי העולים בשיבת ציון ("בית המקדש השני") לא נבנה במתכונתו, הרי שמתכונתו נותרה לגאולה השלמה המקוּוה, יחד עם התגשמות שאר חזונות הנביאים.

בניין בית המקדש השלישי מוזכר בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל, במשנה, בתלמוד, במדרש, ובספרי הלכה, קבלה וחסידות. תפילת שמונה עשרה מסתיימת בבקשה: "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

רעיון הבית השלישי שימש יהודים לתיאור משאלת לב שאין שנייה לה בימי הביניים.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

זכריה הנביא

זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, הוא דמות מקראית, נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. ספרו, האחד-עשר בתרי עשר, עשוי משני חלקים השונים זה מזה באופיים עד כדי כך, שמרבית החוקרים רואים בהם מעשה ידי שני נביאים שונים, כאשר חלקו השני של הספר שייך לנביא אלמוני מתקופה לא ברורה.

בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר באחרית הימים.

טיטוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (30 בדצמבר 39 - 13 בספטמבר 81), קיסר רומא משנת 79 לספירה ועד שנת מותו. טיטוס היה בנו של הקיסר אספסיאנוס, ואחד משלושת הקיסרים מבית הפלאביים. בקרב הרומאים נחשב ל"תענוג לבני אדם" (כפי שכינה אותו, במרירות, יל"ג בשיר "בין שני אריות", ובמקור הלטיני של סווטוניוס - "amor ac deliciae generis humani"), אך במסורת היהודית נחשב טיטוס לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני.

יהושע בן יהוצדק

יְהוֹשֻׁעַ (יֵשׁוּעַ) בֶּן יְהוֹצָדָק היה כהן גדול, ממייסדי בית המקדש השני.

לאחר הצהרת כורש (בשנת ג'ש"צ; על פי המקובל במחקר ההיסטורי, בערך 538 לפנה"ס), עלו כארבעים אלף יהודים מבבל ארצה, ובראשם זרובבל בן שאלתיאל, צאצא לבית המלוכה ממשפחת דוד. לצידו עמד יהושע בן יהוצדק, צאצא לכהנים הגדולים ממשפחת פנחס בן אהרן הכהן. יש אומרים, שאף אביו יהוצדק, היה כהן גדול בבית ראשון.בחזון הנביא זכריה (ג:ב) מכונה יהושע "אוּד מוצל מאש", מאחר ששרד מחורבן הבית הראשון.יהושע התמנה לכהן גדול על ידי העולים מבבל. יחד עם זרובבל, הקים יהושע את בית המקדש השני: בתחילה הוקם מזבח העולה בלבד והוקרבו עליו קורבנות, וכעבור מספר שנים הושלם ההיכל, בעידודם של חגי הנביא וזכריה הנביא. מערכת היחסים בין יהושע הכהן הגדול, כמנהיג דתי, לבין זרובבל, כמנהיג מדיני, מתוארת במקרא כפורה וחיובית: "ועצת שלום תהיה בין שניהם". גם חזון המנורה וענפי הזית (ששימש מקור השראה לסמל מדינת ישראל) מבטא ציפיה לשיתוף פעולה בין "שני בני היצהר" (ה"מלך" - זרובבל, והכהן הגדול - יהושע, המשוחים בשמן המשחה).ככל הנראה, היה יהושע בן למשמרת ידעיה. בכך מוסבר מדוע משמרת זו הייתה המשמרת הראשונה בימי בית המקדש השני, מפני שהייתה משמרתו של הכהן הגדול.

כעבור שנים עלה ארצה דודו של יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר (עזרא היה אחיו של יהוצדק, שניהם בני שריה הכהן הגדול). יהושע המשיך בתפקידו ככהן גדול, שזכה בו עקב עלייתו המוקדמת יותר ועקב היותו בן לכהן הגדול מבית ראשון, אבל עזרא הסופר נחשב מעתה לסמכות הרוחנית הבכירה שהובילה את עולי בבל: "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז:י).

כ"ד בכסלו

כ"ד בכסלו הוא היום העשרים וארבעה בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

כיפת הסלע

כיפת הסלע (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק: קבת אל-צח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה; נקראת לעיתים "כיפת הזהב") היא מבנה מוסלמי הבנוי על-פי המסורת על גבי אבן השתייה, בפסגתו של הר הבית.

כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשבת למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם הר הבית. אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

הכיפה נבנתה על מקומו של המקדש הרומאי יופיטר קפיטולינוס (Jupiter Capitolinus), אשר בתורו נבנה על מקומו של בית המקדש השני, שנהרס בשנת 70 לספירה בעת כיבוש ירושלים. הכיפה המקורית התמוטטה בשנת 1016, ונבנתה מחדש חמש שנים לאחר מכן.

מזבח העולה

מזבח העולה (מכונה גם מזבח החיצון או בפשטות המזבח; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת ומזבח אדמה) היה אחד מכלי-הקודש המרכזיים בפולחן העברי, בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיון שהוא עמד בעזרה מחוץ להיכל בבית המקדש. השם מזבח העולה בא להבדיל בין המזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים קרבנות, ובין מזבח הקטורת, הקטן יותר, שעמד בהיכל, ושימש להקטרת קטורת.

מניין השנים בלוח העברי

מניין השנים בלוח העברי הוא אופן מניית השנים שהתקיים במסורת היהודית לצורך תיעוד שנים, במצבות, כתובות, גיטין, שטרות וכדומה.

במהלך השנים השתמשו היהודים בסוגי מניין שונים. כיום, בקרב שומרי המסורת ובחוק של מדינת ישראל, מונים את השנים מאז שנת בריאת העולם בהתאם לכרונולוגיה המקראית והמסורתית. השנה הנוכחית - שנת ה'תשע"ט היא 5,779 שנים ליצירה. מניין זה התפשט בתפוצות ישראל ומקובל בספרות ההלכה.

מסכת מידות

מַסֶּכֶת מִדּוֹת היא המסכת העשירית בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה, ויש בה חמישה פרקים. אין על מסכת זו תוספתא או גמרא.

המסכת מתארת את צורת בית המקדש השני והעזרות שסביבו לפרטיהם (דהיינו מידותיהם, בנייניהם, שעריהם, לשכותיהם ותאיהם).

על פי המסורת וכפי הנובע מנוסח המסכת, מי ששנה אותה היה רבי אליעזר בן יעקב, שמוצאו מצד אמו היה מהכוהנים; ומה שרבי אליעזר שכח, השלים אבא שאול.

נחום המדי

נחום הַמָּדִי היה תנא שעלה ממדי לארץ ישראל, ופעל בה, בשלהי תקופת בית המקדש השני ולאחר חורבנו במאה ה-1.

ספר נחמיה

ספר נְחֶמְיָה הוא אחד מספרי התנ"ך, אך על פי החלוקה המסורתית הוא נחשב כחלק מספר עזרא ולא כספר בפני עצמו. הספר עוסק ברובו בשיקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל על ידי השבים לארץ בתקופת ראשית בית המקדש השני, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. רוב הספר מתואר מנקודת מבטו של נחמיה בן חכליה, ראש יהודי הארץ באותה תקופה שמונה על ידי השלטון הפרסי; שאר הספר מכיל תעודות שונות על התקופה (רשימת העולים, האמנה, מפת ההתיישבות), סגנון זה קיים גם בספר עזרא.

ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי, אך קטעים ממנו משולבים בתפילה.

סרקופג

סַרקוֹפָג הוא מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה מקורה במילה היוונית סרקוֹפגוֹס (σαρκοφαγος), שמשמעותה "אכלן בשר".מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית.

חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו.

הרודוטוס האמין בטעות, שהסרקופג עשוי מאבן מיוחדת שמכלה את הגופה השוכנת בתוכה.ישנם סרקופגים רבים שנמצאו ונשמרו כמו סרקופג אלכסנדר, סרקופג הזוג הנשוי, סרקופג יוניוס באסוס ועוד.

רבי אליעזר בן יעקב

רבי אליעזר בן יעקב הוא תנא שחי בשלהי ימי בית המקדש השני ובתקופה שלאחר חורבנו (המאה הראשונה לספירה). הוא מרבה למסור פרטים על בית המקדש ועבודתו, ובתלמוד מיוחס לו חיבורה של מסכת מידות, המתארת בפרוטרוט את בית המקדש השני. נאמר עליו ש"משנתו קב ונקי" – סולת מנופה, מעטת כמות ורבת איכות. לאור הגדרה זו, מקובל בין פוסקי ההלכה לתת עדיפות לדעתו על פני החולקים עליו.

יש אומרים שהיו שני תנאים בשם זה: האחד בשלהי ימי בית שני, כאמור, והשני – "רבי אליעזר בן יעקב השני" כעבור כמה עשרות שנים, מתלמידי רבי עקיבא (על פי החלוקה המקובלת של דורות התנאים: האחד בדור השני, והשני בדור הרביעי).

רבי צדוק

רבי צדוק היה תנא וכהן בסוף ימי בית המקדש השני ובראשית דור יבנה, בדורם של רבי יהושע ורבי אליעזר.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כישלון מרד בר כוכבא.

במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה וכן את עלייתם ונפילתם של זרמים דתיים, כהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה התפוצה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות ב-2,000,000 איש (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס ועד קרתגו, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה אולי 60,000,000 נפש.

חלקי בית המקדש השני
     

Temple sketch2

Arrowupgreen.png
צפון
לשכת העצים
לשכת הנזירים
לשכת השמנים
לשכת המצורעים
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
י
     
מקרא

1. לשכת הפרווה 2. בית החליפות 3. לשכת פרהדרין 4. בין האולם ולמזבח 5. תאים 6. מסיבה 7. אחורי בית הכפורת

שערי המקדש

א. שער עזרת נשים ב. שער העליון ג. שער הדלק ד. שער הבכורות ה. שער המים ו. שער יכניה/הניצוץ

ז. שער הקרבן ח. שער הנשים ט. שער השיר/המוקד י. שער בלי שם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.