בית הלל ובית שמאי

"בית הלל" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של הלל הזקן ו"בית שמאי" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של שמאי הזקן. קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות שפעלו בסנהדרין בתקופה המקבילה פחות או יותר לתקופת שלהי בית המקדש השני וחורבנו. מונחים אלה מוזכרים היום כדי להצביע על גישות המתאפיינות בהשקפת עולם קיצונית לכאן או לכאן בדומה לניגוד המפורסם בהשקפות שני המנהיגים: הלל בגישתו הסבלנית, ושמאי בגישתו הנוקשה יותר.

SHMAI1)
קבר כלתו המעוברת של שמאי הזקן בנחל מירון
EILAL 331
מערת הלל הזקן ותלמידיו בהר מירון

במסכת אבות, פרק ה' נזכרת מחלוקת בהלל ושמאי כמחלוקת שנובעת מכוונות טהורות 'לשם שמים':

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו

מרבית המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי הן האם לגזור גזירות חכמים מחמירות על העם (דעתם של בית שמאי) או גזירות מקלות יותר, אם בכלל (דעתם של בית הלל). ברוב מחלוקות אלו, נקבעה ההלכה לדורות כבית הלל. רצף גזירות יוצא דופן הוא תקנות שמונה עשר דבר שבהן נקבעה הלכה כבית שמאי.

ככלל, דברי בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מאשר בית הלל, אך ישנם חריגים לכלל זה. במסכת עדיות רוכזו כל המקרים היוצאים מהכלל שבהם בית שמאי דווקא מקלים לעומת בית הלל שמחמירים.

הביטויים "בית הלל" ו"בית שמאי" משמשים בימינו גם לתיאור גישה מקלה וגישה מחמירה, בהתאמה.

הרקע ההיסטורי למחלוקת

בתקופת בית שני סבלה החברה היהודית מפיצולים לכיתות ולקבוצות. הידועות מהקבוצות הרבות שצמחו הן הפרושים, הצדוקים, האיסיים, הבייתוסים, הקנאים והנצרנים.

גם מבלי לדייק בפרטים ההיסטוריים, הנתונים במחלוקת בין החוקרים, ברור לכל שהיו התפצלויות רבות בתקופת בית שני על רקע דתי. היו כתות שפרשו מן היישוב וגדרו את עצמן בתחומים מבודדים, והיו כאלו שהמשיכו לחיות זה לצד זה. בתקופות מסוימות היה השלטון על ירושלים הבירה עובר מן הצדוקים לפרושים וכן להפך. כל מחלוקת דתית משמעותית שנתגלעה בקרב היהודים גררה אחריה פיצול לכיתות ולזרמים. כל זאת - עד חורבן בית המקדש. מכאן ואילך, שאר הכתות נעלמו מן היישוב, והפרושים שמרו על עצמם מאוחדים.

הלל הזקן ושמאי הזקן, היו שני חכמים ששימשו כראש הסנהדרין וכאב בית דין (בהתאמה). מעטות המסורות שנותרו בידינו משמם, ורובן בענייני מוסר ואגדה. הלל ושמאי עצמם נחלקו רק בשלושה דברים[1] ובשלושתם ההלכה היא "לא כדברי זה ולא כדברי זה" אלא כדעת חכמים. עם זאת, מחלוקות רבות מאוד מופיעות במקורות התנאיים בשם "בית שמאי" ו"בית הלל". בעוד שבכיתות אחרות, היו מחלוקות מעין אלה יוצרות כיתות שונות ומפצלות את היהודים, הרי שבית שמאי ובית הלל נשארו כשתי שיטות הלכתיות לגיטימיות, ועל מחלוקת זו התבטאו חז"ל "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים... ואיזו היא מחלוקת לשם שמים? מחלוקת שמאי והלל". עד לימי הלל ושמאי הייתה ההלכה פסקנית וחד-משמעית, ומי שלא קיבל אותה הפך לכת נפרדת, ואילו מכאן והלאה נשתמרו מחלוקות בהלכה.

ברבות השנים, הפכה שיטתם של בית הלל לשיטה הרווחת בקרב חכמי ההלכה. חכמי בית שמאי נותרו בעמדת מיעוט ונקבעה הלכה כבית הלל. אם בימי נשיאותו של רבן גמליאל, צאצאו של הלל, עוד ניתן היה למצוא תנאים בודדים מבית שמאי (דוגמת רבי אליעזר הדומיננטי), הרי שבתקופת רבי עקיבא ותלמידיו לא נותרו אלא שרידים בודדים של שיטה זו.

במסכת עדיות, ישנה רשימה של מקרים יוצאי דופן, שבהם בית שמאי מקלים, ובית הלל מחמירים.

אלו הם המקרים שבהם ההלכה היא כבית שמאי, ומקרים בהם בית הלל הודו לבית שמאי, וחזרו להורות כמותם.

דוגמאות למחלוקת הממחישה את הקפדנות של שמאי והסבלנות של הלל

  1. גוי (אדם לא יהודי), ניגש לשמאי וביקש ממנו ללמוד את התורה על רגל אחת. שמאי בקפדנותו גרש אותו ("דחפו באמת הבניין"). אותו גוי, ניגש להלל וביקש ממנו ללמוד את התורה על רגל אחת. הלל הסכים ואמר לגוי משפט שלפי דעתו מסכם את התורה כולה: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך והשאר פירוש הוא - לך ולמד".
  2. גוי ניגש אל שמאי ושאל אותו: "כמה תורות יש לכם?", ענה לו שמאי: "שתיים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה", ענה לו הגוי: "שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. תגייר אותי על מנת שאלמד את התורה שבכתב". שמאי בקפדנותו גרש את אותו גוי, ואילו הלל, באותה סיטואציה קיבל אותו, ובמהלך הלימודים שלו החדיר לו את האמונה בתורה שבעל פה.

דוגמאות אלה משקפות את הקפדנות של שמאי בכך שלא הסכים אפילו להתדיין עם אותם גוים, ואילו הלל קיבלם בסבר פנים יפות.

מהות המחלוקת בין הבתים

בכמה מקומות מתוארת קפדנותם של חכמי בית שמאי. הם ידועים כמחמירים בתחומי ההלכה השונים, ולשמאי הזקן מיוחסים אף כמה סיפורי קפדנות והחמרה במישור האישי. לעומתו, הלל הזקן מתואר כאדם רך, המקבל כל אחד בסבר פנים יפות, ובהתאם לכך, גם תלמידיו מקלים בהלכה.

ההחמרות באו לידי ביטוי בגזירות והסייגים שגזרו חכמי בית שמאי על מצוות התורה, גזירות שלא מתחשבות בהמון העם שלא תמיד יכול לעמוד בהם. בית הלל לעומתם, השתדלו לגזור גזירות רק היכן שהם ראו חשש אמיתי של עבירה על מצוות התורה, אך היכן שלא ראו חשש כזה - הקלו, ולא גזרו. רוב מחלוקות בית הלל ובית שמאי עוסקות בנושאים אלו.

אופי המחלוקת

סיפורים רבים מתארים את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. סיפורים אחדים מתארים מאבקים קשים ואכזריים בין שני הצדדים:

ההלכה נקבעה לפי דברי בית הלל, חוץ מכמה מקרים חריגים שבהם נקבעה ההלכה על פי בית שמאי. התלמוד הירושלמי ממחיש באילו קשיים הועברו תקנות אלו במילים בוטות מאוד:

אותו יום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל...תנא ר' יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל, תני [גרסה אחרת]: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים

, כלומר בית שמאי שמרו על הרוב שהיה להם בחדר ההצבעות על ידי הרג של אנשים מבית הלל או על ידי איום בחרבות ורמחים. ייתכן שהכתוב נקט בהפרזה כדי להמחיש את הדברים, אך עדיין הדברים קשים.

הגזרות שנגזרו על ידי בית שמאי באותו יום, והיו חשובות להם עד כדי כך, עסקו בסייגים בנושא טומאה וטהרה וביחס לגויים.

אך בסופו של דבר המשנה מתארת כיצד נשמרה האחדות, (למרות המחלוקות ההלכתיות שיכלו להיווצר בין מנהג האיש למנהגה של אשתו):

אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו

יבמות א, ד

כדוגמה לנישואין בין בית שמאי ובית הלל, עומד רבי אליעזר מגדולי תלמידי בית שמאי, שהיה חתן בבית הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נינו של הלל הזקן.

המסורת בגמרא מסבירה מדוע נקבעה ההלכה על פי בית הלל:

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

דברים אלו משקפים את העמדה הביקורתית שבה מתייחסת המסורת לבית שמאי, והם מתארים את אופי המחלוקת, מתוך העדפה ערכית של בית הלל על פני בית שמאי. ראוי לציין שלעניין ההכרעה ההלכתית כבית הלל, סייעה להם בדבר גם עליונותם הפוליטית - ראשי הסנהדרין היו מצאצאי הלל הזקן, ולאורך דורות היו הם אלו שקבעו את ההלכה.

המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הייתה מודל למבנה הפרדוקסלי-דרשני של היהדות, אשר בניגוד לדתות מונותיאיסטיות אחרות אינה שואפת ליצור קודקס אחיד אלא לעורר דיון. בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים...איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" - במחלוקת שהיא לשם שמים יש מקום לשתי הדעות שיתקיימו זו לצד זו לאורך שנים.

דוגמה למחלוקת בית שמאי ובית הלל

Smiha-illustration
מחלוקת שעמדה במשך מאות שנים, האם מותרת סמיכה על הקורבן ביום חג, או האם יש בכך משום אסור השתמשות בבעלי חיים

במשנה במסכת ביצה, הדנה בהלכות יום טוב, מופיעות מחלוקות רבות בין בית שמאי לבית הלל. הבולטת מכולן היא המחלוקת בעניין קורבנות החגיגה.

המחלוקת נוגעת לשאלת הקרבת הקורבנות בימי שלוש רגלים. בית הלל סוברים שלעולי הרגל מותר להקריב קורבנות באופן חופשי, אף כשמדובר ביום טוב האסור במלאכה, ואילו בית שמאי טוענים שביום טוב לא ניתן להקריב אלא קורבן שלמים, ורק כאשר התבצעה הסמיכה מבעוד יום:

בית שמאי אומרין, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן

ביצה פרק ב, משנה ד

במחלוקת זו, בית שמאי מחמירים באיסור המלאכה ביום טוב, ומותירים את הקרבת קורבנות היחיד לחול המועד, ואילו בית הלל מקלים בעניין שמחת החג, ומאפשרים להקריב קורבנות ללא הגבלה.

הלכה זו הייתה לציון דרך במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, ומסורות רבות מתארות כיצד היא התבטאה בפועל. כך למשל, מתאר סיפור אחד בסוגיית הירושלמי[2] את השתלשלות האירועים:

לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן, והיה שם בבא בן בוטי מתלמידי בית שמאי, יודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת, אמר: ישמו בתיהן של אלו (=של בית שמאי), שהשימו בית אלהינו (=מנעו הבאת קורבנות ורוקנו את המקדש). מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר, וביקרו ממומין (=בדק את כשרותם), והעמידן בהר הבית. אמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות, יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה שעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר

מחלוקות ערכיות

אף שביטויה המעשי של המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי הוא בקביעת ההלכה, שררה ביניהם מחלוקת גם בנושאים ערכיים ונושאים של תפיסת עולם. מחלוקות אלה באות לידי ביטוי בסיפורים אחדים.

סיפור נודע עוסק בהלל ושמאי עצמם במסכת שבת:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; אמר לו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל – גייריה; אמר לו, "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא; זיל גמור

הנכרי ביקש להתגייר, בתנאי שיתאפשר לו ללמוד את כל התורה ברגע אחד. שמאי דחה את בקשתו תוך שהוא רומז לו שאת התורה ניתן ללמוד רק בעמל רב, נדבך אחר נדבך. הלל הסכים לגיירו ולקיים את תנאו באמצעות לימוד עקרון יסוד, הנשען על מצוות שבין אדם לחברו, שלדבריו כל התורה היא פרטיו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. בהמשך מסופר שגר זה וגרים נוספים שדחה שמאי וקיבל הלל, העידו שבזכות ענוותנותו של הלל נתקרבו תחת כנפי השכינה.

מחלוקת נוספת עוסקת במקומו של האדם בעולם בעירובין:

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו

מחלוקת אחרת מלמדת על יחסם של בית הלל ובית שמאי לקונפליקט הנוצר לעיתים בין האמת לשלום בכתובות:

כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות

בית שמאי מקפידים על האמת, גם אם אמת זו אינה נעימה לשומע אותה. בית הלל מתגמשים בנקודה זו, ומעדיפים את כבוד הכלה ושמחת החתן על-פני האמת הצרופה.

שמונה עשר דבר

שמונה עשר דבר הם שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל.[3] בדרך כלל היו בית הלל רבים מבית שמאי, ולכן נקבעה ההלכה כמותם. בהזדמנות מיוחדת, בשעת ביקור בביתו של חכם בשם חנניה בן חזקיה בן-גוריון, היו בית שמאי מרובים, ולכן נקבעה ההלכה כדבריהם. על פי התלמוד, גזירות אלו התפשטו בציבור, ולפיכך קיבלו תוקף מיוחד, המונע את האפשרות לבטל אותן.[4] מעמד זה של "י"ח דבר" נדון רבות במחקר ההיסטורי.[5]

מתלמידי בית הלל

מתלמידי בית שמאי

Beit Hilel and Beit Shamay
מפגש הרחובות בית הלל ובית שמאי ברמת השרון

לקריאה נוספת

  • הרב ישראל דנדרוביץ, הלכה לעתיד לבוא - כבית שמאי?!, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סג - תשרי תשע"ב, עמודים: רז - רכז.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מלבד המחלוקת על הסמיכה שבה נחלקו הזוגות לפניהם ובה הלכה כהלל.
  2. ^ פרק ב הלכה ד.
  3. ^ משנה מסכת שבת פרק א משנה ד
  4. ^ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
  5. ^ ראו במקורות שציין אלבק בהשלמות לפירושו למסכת שבת עמ' 407
אדר

אדר הוא חודש בלוח העברי, השנים-עשר במספר לפי המסורת המקראית והשישי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף החורף בארץ ישראל.

בשנה מעוברת ישנם שני חודשי אדר: אדר א' שאורכו 30 יום ואדר ב', שנחשב מבחינה הלכתית לחודש אדר "הרגיל" ובו חלים כל אירועי החודש כמו חג הפורים (למעט אזכרות לנפטרים, שאותן מקובל לציין באדר א').

בחודש אדר 29 ימים. א' באדר יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת. א' באדר א' יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.

בבא בן בוטא

בבא בן בוטא - תנא בדור שבין תקופת הזוגות לתקופת התנאים, מגדולי החכמים בדורו. היה תלמידו של שמאי הזקן, אך למעשה קיבל לפעמים את דעת בית הלל, כמו בעניין הסמיכה על הקרבן ביום טוב, מחלוקת שבה סייע לקביעת ההלכה כבית הלל. היה יועצו של המלך הורדוס, לפי התלמוד, אשר מזכיר אותו עוד בכמה מעשים, המלמדים על חוכמתו וענוותנותו.

בית הלל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

בר פלוגתא

בַּר פְּלֻגְתָּא (תרגום מילולי: בן מחלוקת) הוא מושג בשפה הארמית שמשמעו חכם שבדרך כלל נחלק עם חכם אחר - זוג שנחלקים זה עם זה כמעט באופן קבוע. הוא מופיע פעם אחת בתלמוד הבבלי, אך ככינוי לחולק במחלוקת ספציפית, ולא לחולק קבוע. במשמעותו הנוכחית הביטוי קיים החל מתקופת הראשונים.

הדלקת נרות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה היא מצווה מדרבנן להדליק נר בכל לילה משמונת ימי החנוכה כדי לפרסם את ניצחון המכבים ונס פך השמן. מצווה זו מייחדת את חג החנוכה, ולכן מאפיינת אותו במיוחד. מצווה זו מופיעה באופן אגבי במשנה בהלכות נזקים, אולם הלכותיה מובאות בצורה מפורטת רק בתלמוד.

על כל בית בישראל מוטלת החובה להדליק נר אחד בכל יום מימי חנוכה, אך כיום מקובל להדר במצווה, ולהדליק נרות על פי מספר ימי החג. מקובל להשתמש בחנוכייה לצורך הדלקת הנרות, אך הדין המקורי מדבר על נרות בודדים ללא כלי מיוחד. ההדלקה צריכה להיות בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים.

הכרעת רוב בדיינים

הכרעת הדין על פי רוב הדיינים היא מצוות עשה מהתורה הקובעת כי במחלוקת בין דיינים מוכרע הדין על פי דעת הרוב.

הלכה למשה מסיני

הלכה למשה מסיני הוא מונח המתאר את כל אותן הלכות התורה שבעל פה שניתנו, על פי המסורת היהודית, במעמד הר סיני מאלוהים למשה, כביאור הראשוני לתורה שבכתב. המונח מתאר למעשה סוגה הלכתית - ההלכות הראשונות והבסיסיות ביותר מבחינת היהדות.

הרמב"ם מגדיר את סוגת ההלכות הזאת במילים הבאות: "כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה - עליו לבדו נאמר 'הלכה למשה מסיני'".

כיום, יש המשתמשים בביטוי זה גם כמטבע לשון לחוק או כלל אותו יש לבצע ללא עוררין, ללא בקשת טעם[דרוש מקור].

הלל הזקן

הִלֵּל הַזָּקֵן (על פי המסורת ג'תרמ"ח-ג'תשס"ח; 113 לפנה"ס-8 לספירה) היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. שמאי הזקן, שהיה אב בית הדין באותה התקופה, היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו, לאחר שמנחם עזב את התפקיד.

ט' באדר

ט' באדר הוא היום התשיעי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

מגילת קהלת

מְגִלַּת קֹהֶלֶת היא ספר מספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Ἐκκλησιαστής בתרגום השבעים היווני או Ecclesiastes (תעתיק: אקלסיאסטס) בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות החוכמה שבתנ"ך.

זהו אוסף של פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (י"ב, י"ג), מסקנה הסותרת את יתר הרעיונות של קֹהלת, ונחשבת אצל חוקרים אחדים כתוספת מאוחרת, שבזכותה נכלל הספר בין כתבי הקודש.

על פי הנאמר בתחילתו, חובר הספר על ידי "קהלת בן דוד" המזוהה עם שלמה המלך.

המסורת מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כ-200 שנה לאחר שלמה) את עריכת הספר. רוב חוקרי המקרא המודרניים סבורים כי המגילה נערכה מאוחר עוד יותר, בתקופת שיבת ציון או בראשית התקופה ההלניסטית.

מגילת תענית

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין מידע היסטורי נאות.התלמוד הבבלי מציין מחלוקת האם איסורי מגילת תענית בטלו אחרי חורבן בית המקדש או שהם עדיין בתוקף. להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה.

צלף קוצני

צלף קוצני (שם מדעי: Capparis zoharyi) הוא אחד המינים של הסוג צלף, ממשפחת הצלפיים.

הצלף הקוצני גדל בישראל בכל אזורי הגידול האופייניים לצמחייה ים תיכונית: בשפלת החוף ובהרי יהודה, השומרון והגליל. כמו כן, גם בשולי בקעת הירדן, במדבר יהודה, בנגב ובערבה. הוא צומח בכל סוגי הקרקע במעונות האדם ובמעזבות. בתי גידולו הם קירות, מצוקים, גדרות, ערימות אבנים וקרקעות דלות. לעיתים קרובות מתייחסים אליו כעשב שוטה ונוהגים לעקור אותו מגינות פרטיות וציבוריות.

הצלף הקוצני הוא שיח קוצני בעל מבנה עגול בקוטר 80 סנטימטר עד 1.5 מטר, גובהו חצי מטר עד 2 מטר. ענפיו של הצלף הקוצני קשתיים, והם משירים את העלים העליונים לקראת סוף הקיץ. העלים עגלגלים בשרניים מכוסים קרום דק של שעווה. לעיתים מתעבה החלק הסמוך לקרקע כגזע. בבסיס פטוטרת העלה צומחים שני קוצים נוקשים מאונקלים. הפריחה בחודשים מרץ עד אוגוסט. הפרחים דו מיניים בקוטר 4 עד 6 סנטימטר מרובי אבקנים וצבעם לבן עד ורוד. 4 עלי-הכותרת ערוכים בשני זוגות כמו כנפי פרפר. הפרי הוא ענבה מאורכת המשתלשלת על עוקץ השחלה. אורך חיי הצמח 20 עד 30 שנה. שיח שנשרף או נגדע מתחדש במהירות.

ניצני הפרחים מהיום השלישי משמשים למאכל כשהם כבושים בחומץ או במלח. לפרח אבקנים רבים בעלי זירים ארוכים הבולטים מהכותרת, ועמוד עלי יחיד. במרכז הפרח ישנו שקע עמוק בו מצטברת כמות גדולה של צוף למשיכת מאביקים. הפרח נפתח בשעות אחר הצהריים המאוחרות ונובל בשעות הבוקר המאוחרות של יום המחרת, 16 עד 18 שעות אחרי היפתחו.

בשעות האור מבקרות בפרח דבורים ובחושך מבקרים רפרפים. בשעות הדמדומים מבקרת דבורת הצלף, היא הצלפונית (Proxylocopa). הפרחים מתפתחים בזה אחר זה מחיקי העלים על ענפים משניים. הפריחה מתחילה בבסיס הענף ומתקדמת מדי יום צעד נוסף כלפי קצהו. השחלה דמוית כדור מוארך נישאת על עוקץ ארוך אשר הופך לאחר ההפריה לעוקץ הפרי. הפירות נאכלים על ידי עופות ושועלים ומופצים למרחוק.

הצלף הקוצני מקובל ברפואה העממית של הערבים בישראל כתרופה לטיפול בליקוי שמיעה, שיגרון, עקרות נשים, פצעים פתוחים ומזוהמים, סוכרת, כאב שיניים ומחלות חזה.

הפרח של הצלף הקוצני משמש כסמלה של שמורת הטבע נאות קדומים.

ראש השנה לאילן (הלכה)

ראש השנה לאילן בהלכה הוא תחילת השנה לעניין מצוות התלויות בארץ החלות על פירות האילן. התאריך המקובל לראש השנה לאילן הוא ט"ו בשבט, אם כי בית הלל ובית שמאי נחלקו בשאלה זו. לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית.

רבי עקיבא

רבי עקיבא בן יוסף (רבי עקיבא, לעיתים נכתב רַבִּי עֲקִיבָה) (נפטר 136 לספירה, ג'תתצ"ו) היה תנא ארץ ישראלי, בן הדור השלישי של התנאים, מגדולי חכמי ישראל. מתומכי מרד בר כוכבא.

היה בר פלוגתא של רבי ישמעאל, רבי טרפון, רבי יוחנן בן נורי ואחרים. הטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית. מוזכר בתלמוד הבבלי כ-1,500 פעמים. נחשב לסמל למסירות נפש על התורה. נהרג על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות.

רבן גמליאל דיבנה

רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

שקר לבן

שקר לבן הוא שקר הנאמר מטעמי נימוס או משום דרכי שלום, ולכן היחס אליו סלחני, ולעיתים אוהד, בניגוד ליחס לשקר.

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תנורו של עכנאי

מעשה תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב), ועוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים (כדוגמת בת קול), בנושאים הלכתיים שנידונים בארץ. במעשה זה נקבעה הכרעתם של חז"ל, שהכרעת הרוב בקרב תלמידי חכמים הדנים במחלוקת הלכתית היא הקובעת, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי. הכרעתם זו תומצתה במדרש על הפסוק מספר דברים "לא בשמים היא".חשיבותה הרבה של הסוגיה אינה נובעת מהפרט המסוים שהיא דנה בו בדיני טומאה וטהרה אלא בגלל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין קבוצת חכמים (ובראשם רבי יהושע - בר הפלוגתא של רבי אליעזר). הסוגיה בגמרא מובאת אגב דיון באונאת דברים, ובאה להמחיש עד כמה חמור נזקה של אונאת דברים, לאור נזקים שנגרמו עקב עלבונו של רבי אליעזר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.