בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

בית הורדוס
Ηρωδιανή Δυναστεία
אילן יוחסין חלקי של בית הורדוס
אילן יוחסין חלקי של בית הורדוס
מדינה האימפריה הרומית
תארים מושל אדום
אפוטרופוס על יהודה
מלך יהודה
אתנארכוס
טטראכוס
מלך כלקיס
מייסד אנטיפטרוס האדומי
השליט האחרון אגריפס השני
שנת ייסוד 63 לפנה"ס
התפזרות 92
אתניות יהודית-אדומית

השליטים לבית הורדוס

לאחר מותו של הורדוס, החלו בקרב העם ביהודה מהומות ומרידות שהעלו את הדרישה להוריד את נטל המיסים הכבד שהטיל הורדוס וקראו לשיקום המוסדות היהודיים במדינה. מרידות אלו עיכבו את יציאתו של ארכלאוס, בנו של הורדוס, לרומא כדי לאשר את צוואתו של אביו על ידי הקיסר הרומאי אוגוסטוס. חוסר השקט ששרר בפרובינקיה יהודה חרה לרומאים, שהחליטו לבסוף להסדיר את המהומות בכוחות עצמם וליטול את התואר "מלך" מילדיו של הורדוס. תחת התואר "מלך", העניקו הרומאים לילדיו של הורדוס את התארים הנחותים יותר "אתנארכוס" ("נשיא העם" לארכלאוס), ו"טטרארכוס" (להורדוס אנטיפס ולפיליפוס), וזאת עד שיוכיחו את זכאותם לתואר הנכבד על ידי דיכוי המהומות שהתרחשו בארצם. ממלכתו של הורדוס חולקה למעשה בין שלושת בניו, והפכה לפרובינציה בשלטון רומי, שנציבי המשנה שלה הם בניו ויורשיו של הורדוס.

שלטונם של בניו של הורדוס במחוזותיהם לא האריך ימים. בשנת 6 לספירה, עלו נציגי העם לרומא, להתלונן בפני הקיסר על שחיתותו ומוסרו הירוד של ארכלאוס ששלט בעיקר שטחה של ממלכת אביו - יהודה, שומרון ואדום. קובלנה זו לא הייתה הראשונה, ובעקבותיה הודח ארכלאוס מהשלטון, הוגלה לגאליה והשלטון במחוזו הועבר לידי נציב רומי.

הורדוס אנטיפס, ששלט באזור הגליל ועבר הירדן ובנה את טבריה וציפורי, הוגלה גם הוא מהארץ על ידי הרומים וזאת בעקבות חילוקי דעות פוליטיים שנתגלעו בינו ובין השלטון ברומא.

בנו השלישי של הורדוס, פיליפוס, היה היחיד מבין בניו של הורדוס שנשאר שליט על מחוזו (הבשן) עד למותו. פיליפוס, שהיה חשוך ילדים, הוריש את השלטון לאחר מותו לאחיינו אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס), אשר, לאחר תקופת שקט פוליטי מתמשכת, זכה לקבל חזרה את התואר "מלך" מידי הרומאים.

אגריפס הצליח לאחד תחתיו בתקופת כהונתו את הממלכה הגדולה של סבו, שיחזר את הטקסים היהודיים בבית המקדש וחיזק את קשרי המדינה עם האימפריה הרומית.

לאחר מותו של אגריפס ירש אותו בנו אגריפס השני. אולם בשל גילו הצעיר, סירב הקיסר הרומאי קלאודיוס למסור לו את כל ממלכתו העצומה של אביו. הוא החל יורש צעד אחר צעד את ממלכת אביו, החל בהרי הלבנון וכלה בשלטון הפיזי והפוליטי בירושלים. בתקופת המרד הגדול ניסה אגריפס השני להניא את היהודים ממרידותיהם, אך הוא נכשל במטרתו זו והצטרף לבסוף למסעי המלחמה של אספסיאנוס כנגד היהודים בגליל ובגולן. ממלכתו של אגריפס השני הייתה נוכרית בעיקרה, והיהודים היוו בה מיעוט.

לאחר שוך המרד וחורבן הבית, קיבל אגריפס השני מאספסיאנוס נחלה בצפון ארץ ישראל, עליה מלך עד למותו בשנת 92. אגריפס השני היה אחרון השליטים לבית הורדוס, ואחרון המלכים בעלי זיקה לבית חשמונאי ששלט ביהודה.

רוב הידוע לנו על תולדות בית הורדוס לקוח מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שכתב על כך בפרוטרוט ואף הקפיד להסביר מדוע:

"אין כל תועלת ברוב-עם, אף לא בכל כוח אחר, מאלה המצויים אצל בני-אדם, חוץ מדרכי חסידות כלפי האלוהות - אם בניו של הורדוס, שרבים היו, נדמו בתוך מאה שנה, חוץ ממעטים.
הכרת אסונם של אלה עלולה להחזיר למוטב את המין האנושי."[1]

בית הורדוס - טבלה חלקית
השליט שנות חיים שנות שלטון הערות
הורדוס 74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס 37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס מייסד השושלת
ארכלאוס 23 לפנה"ס - 16 לספירה 4 לפנה"ס - 6 לספירה בנו של הורדוס, לא הוכר כמלך על ידי הרומאים, אלא כ"אתנארכוס" - נשיא העם. שלט על יהודה, שומרון ואדום. הוגלה על ידי הרומאים
הורדוס אנטיפס 20 לפנה"ס - ? 4 לפנה"ס - 39 לספירה בנו של הורדוס, היה טטרארך הגליל ועבר הירדן וכפוף לאחיו ארכלאוס. הוגלה על ידי הרומאים ומת בספרד
פיליפוס ? - 34 לספירה 4 לפנה"ס - 34 לספירה בנו של הורדוס. טטרארך הבשן שהיה כפוף לאחיו ארכלאוס. לאחר מותו ירש אותו אחיינו יוליוס אגריפס
אגריפס הראשון 10 לפנה"ס - 44 לספירה 37 לספירה - 44 לספירה נכדו של הורדוס (בנו של אריסטובולוס), ירש תחילה את דודו פיליפוס כמלך ובשלב מאוחר יותר את ממלכת סבו
אגריפס השני 29 - 92 לספירה 48 - 92 לספירה בנו של יוליוס אגריפס. לאחר חורבן יהודה בשנת 70 המשיך לשלוט בטריטוריות בצפון ארץ ישראל

גלות אדום

ישנם חוקרים הסבורים ש"בזכותו" של הורדוס נקראת הגלות האחרונה "גלות אדום", וחורבן הבית על ידי הרומאים נחשבת לחורבן על ידי אדום, אף על פי שלכאורה אין קשר ממשי בין הרומאים לבין זרעו של עשו האדומי. אלא הורדוס האדומי (במובן ריאלי) הוא אשר גרר את הרומאים להתערב בממשל בישראל, ובסופו של דבר הוא גרם לכך שהבית השני נחרב, בטלה המלוכה מישראל ועם ישראל יצא לגלות הארוכה שבמידה מסוימת הוא עדיין לא שב ממנה, ולכן החורבן והגלות מתייחסים לאדום.[2]

לקריאה נוספת

  • Nikos Kokkinos, The Herodian Dynasty: Origins, Role in Society and Eclipse (Journal for the Study of the Pseudepigrapha Supplement Series 30). Sheffield: Sheffield Academic Press, 1998, 518 pp.[3]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ג, סעיפים 128-127.
  2. ^ ראו סוגיא תלמודית על כך בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו', עמוד א'.
  3. ^ ביקורת: אריה כשר, ‏קווים לדמותה ולמוצאה של השושלת ההרודיינית, קתדרה 103, עמ' 184-165
המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39)
פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92)
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

אגריפס השני

אגריפס השני (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; 27–92 לספירה) היה בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם, כפי שהיה מקובל במקומות שונים באימפריה הרומית.

אלכסנדר (בית הורדוס)

אלכסנדר (36 לפנה"ס - 7 לפנה"ס) היה נסיך יהודי מבית הורדוס.

אנטיפטרוס בן הורדוס

אנטיפטרוס (ביוונית: Αντίπατρος;‏ 46 – 4 לפנה"ס) היה בנו הבכור של הורדוס הגדול מלך יהודה מאשתו הראשונה דוריס. תחילה ישבו הבן והאם מנודים הרחק מירושלים ולא הורשו לבוא אליה אלא בימי החגים. עם הזמן ובכדי להמעיט ממעמדם של בני מרים החשמונאית, התהפך מעמדו של אנטיפטרוס. הורדוס קידם אותו ואף ראה בו משענת מול שאר בניו, אשר חשש שהם חורשים את רעתו.

אנטיפטרוס האדומי

אָנְטִיפָּטְרוּס הָאֲדוֹמִי (ביוונית: Αντίπατρος;‏ 113 או 104[דרוש מקור] – 43 לפנה"ס) היה מדינאי בתקופת הבית השני, בן בריתו של הורקנוס השני, אפוטרופוס ארץ יהודה מטעם הרומאים, ואביו של הורדוס הגדול מלך יהודה.

אריסטובולוס (בית הורדוס)

אריסטובולוס (34/35 לפנה"ס - 7 לפנה"ס) היה נסיך יהודי מבית הורדוס.

אריסטובולוס (הרביעי) היה בנם של הורדוס מלך יהודה ומרים החשמונאית, ונקרא ככל הנראה על שם דודו המנוח אריסטובולוס השלישי. בגיל שלוש עשרה בערך, נשלחו הוא ואחיו אלכסנדר להתחנך ברומא בביתו של הסנאטור גאיוס אסיניוס פוליו, כיורשי העצר הפוטנציאליים.

אריסטובולוס נישא בשנת 16 לפנה"ס לבת דודתו ברניקי, שהייתה בתם של שלומית אחות הורדוס וקוסגבר מושל אדום. לזוג נולדו חמישה צאצאים: הורדוס, אגריפס הראשון, אריסטובולוס, הרודיאס ומרים.עם שובו של אריסטובולוס ליהודה יחד עם אחיו אלכסנדר, החלו כמה גורמים בבית הורדוס ובראשם דודתם שלומית, חמותו של אריסטובולוס, להאשימם בפני אביהם במזימה להתנקש בו. הורדוס שהחל לאט-לאט להאמין בדברים, החליט למנות גם את בנו אנטיפטרוס כיורש עצר (במקביל לאריסטובולוס ואלכסנדר), כדי לגרום להם להיות זהירים יותר בהתנהגותם, אך הם ראו בכך פגיעה קשה במעמדם. מהלך זה גם גרם לאנטיפטרוס לפעול כנגדם בעקיפין, כדי לשפר את מעמדו ולהפוך ליורש העצר היחיד. התנהגותם של אריסטובולוס ואלכסנדר וגינוים הפומבי לעונש המוות שגזר הורדוס על אמם החמירה את מצבם וסיפקה לאויביהם תחמושת כנגדם. הורדוס האשים אותם לפני אוגוסטוס במזימה לרוצחו אולם הקיסר השכין שלום בין האב לבנים. אריסטובולוס ואחיו הואשמו שנית במזימה לרצוח את הורדוס אולם הם ניצלו הודות לתושייתו של ארכלאוס , אביה של גלפירה אשת אלכסנדר.

בסופו של דבר אדם בשם איריקלס שנשלח על ידי אנטיפטרוס הצליח להסית את הורדוס כנגד הבנים. הורדוס קיבל רשות מאוגוסטוס להעמידם למשפט, שבו נמצאו אשמים ונגזר עליהם מוות.

מסופר שבעקבות רצח הבנים, אמר אוגוסטוס, כי "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו".

ארכלאוס (נשיא)

ארכלאוס (ביוונית: Ἀρχέλαος;‏ 23 לפנה"ס - 16 לספירה) היה נשיא העם ביהודה בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה, בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו.

צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, חשש מגיוסם של עולי הרגל על ידי ראשי העם כנגדו ושלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות.

לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.

בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.

לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.

יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.

נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו ואם ילדיהם, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות.

לאחר שקיבל אוגוסטוס קיסר את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

ברניקי

ברניקי (או ברניקה, ביוונית: Βερενίκη;‏ 28 לספירה - לא לפני 79 לספירה) הייתה מלכה יהודיה מבית הורדוס, בתו של אגריפס מלך יהודה, ונצר לשושלת בית חשמונאי. היא הייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.

דרוסילה (בית הורדוס)

דרוּסילה (נולדה בשנת 38) הייתה נסיכה יהודייה משושלת בית הורדוס.

היא נולדה בממלכת יהודה לאגריפס הראשון, מלכה האחרון של יהודה, ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). אחותם של אגריפס השני, דרוסוס (נפטר כשהיה ילד), ברניקי ומרים. היא נקראה על-שם דרוסילה, אחותו האהובה של הקיסר קליגולה.

עם מותו של אביה, בהיותה בת שש בלבד, שימשו דרוסילה ואחיותיה מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".לפני מותו, אירס אותה אביה לאפיפאנס בנו של אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה. התנאי למימוש האירוסין היה שאפיפאנס יתגייר, אולם בסופו של דבר חזר בו מהבטחתו וסירב להמיר את דתו. המלך אגריפס השני, אחיה של דרוסילה, ביטל את האירוסין והשיא אותה לאזיזוס (עזיז) מלך אמסה (חמת), שהסכים להתגייר כדי להתחתן עמה.

אבל נישואיה לעזיז לא החזיקו מעמד זמן רב:

לפי הברית החדשה דרוסילה ישבה לצד בעלה בשעה שהוא שפט את פאולוס: "אחרי כמה ימים בא פליקס עם דרוסילה אשתו, שהייתה יהודיה".לאחר סיום תקופת שירותו של פליקס, חזרה דרוסילה עם בעלה לרומא. בשנת 79, עם התפרצות הר הגעש וזוביוס, נעלמו עקבותיהם של דרוסילה ובנה אגריפס.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

הורדוס (מלך כלקיס)

הורדוס (15 לפנה"ס - 48), מלך כלקיס מבית הורדוס.

הורדוס נולד בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית, ואמו ברניקי הייתה בתם של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום.

הורדוס היה אחיהם של אגריפס הראשון, אריסטובולוס הצעיר, הרודיאס ומרים.בשנת 7 לפנה"ס התייתם הורדוס מאביו, שהוצא להורג על ידי סבו הורדוס יחד עם אחיו אלכסנדר באשמת קשירת קשר כנגד המלך. לזמן מה חייתה משפחתו תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. הורדוס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא. ייתכן שיש בכך סימן שאוגוסטוס החשיב את הורדוס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת סבם.

הורדוס הומלך על ידי הקיסר קלאודיוס על כלקיס, עם עלייתו לשלטון בשנת 41 לספה"נ. כמו כן, הוא קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד (ornamenta praetoria). בעקבות בקשה שהוא ואחיו אגריפס העלו לפני הקיסר, הוציא קלאודיוס צו בו הוא מאשר את זכויותיהם של היהודים החיים בגולה.

עם מות אחיו, אגריפס הראשון, בשנת 44 וסיפוחה מחדש של ממלכת יהודה לאימפריה הרומית כפרובינקיה, קיבל הורדוס את האחריות לניהול בית המקדש ומינוי הכהנים הגדולים.

אשתו הראשונה של הורדוס הייתה מרים, בת דודתו אולימפיאס בת הורדוס המלך ומלתקי השומרונית ויוסף בן יוסף אחי הורדוס המלך. מרים ילדה לו בן בשם אריסטובולוס. לאחר שנפטרה, נשא לאישה את אחייניתו ברניקי, שממנה נולדו לו שני בנים, ברניקינוס והורקנוס.

עם מותו של הורדוס בשנת 48, ירש אותו כמלך כלקיס אחיינו אגריפס השני, שהוחלף בשנת 53 על ידי אריסטובולוס, בנו הבכור של הורדוס.

הורדוס אנטיפס

הורדוס אנטיפס (ביוונית: Ηρώδης Αντίπας) היה נסיך יהודי מבית הורדוס, בנו של הורדוס מלך יהודה. לאחר מות אביו שימש כטטרארך הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודית).

הרודיאס

הרודיאס או הרודיה (ביוונית: Ηρωδιάς; בערך 15 לפנה"ס - אחרי 39) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס, אחותו של אגריפס הראשון.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

מרים (בת אגריפס הראשון)

מרים (נולדה בשנת 34) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס.

היא נולדה בממלכת יהודה לאגריפס הראשון, מלכה האחרון של יהודה, ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). אחותם של אגריפס השני, דרוסוס (נפטר כשהיה ילד), ברניקי ודרוסילה.אביה, אגריפס המלך, אירס אותה ליוליוס ארכילאוס בן חלקיה (אולי חלקיה, מפקד הצבא וחברו של אגריפס), אך נפטר לפני שהגיעה לפרקה, כשמרים הייתה בת 10 בלבד.

עם הישמע על מותו הפתאומי של אביהן, שימשו מרים ואחיותיה מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".המלך אגריפס השני, אחיה הגדול של מרים, השיא אותה מאוחר יותר לארוסה. מארכילאוס נולדה לה בת, ברניקי.מאוחר יותר עזבה מרים את בעלה "ונישאה לדמטריוס, שעל-פי ייחוסו ועל-פי עושרו היה ראש וראשון בקרב יהודי אלכסנדריה", בעל משרת האלאבארכוס . מדמטריוס נולד לה בן, אגריפינוס.

מרים החשמונאית

מרים החשמונאית (ביוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס — 29 לפנה"ס) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

פיליפוס (בית הורדוס)

פיליפּּוס (ביוונית: Φίλιππος; נפטר בשנת 34 לספירה), בנו של הורדוס מאשתו קלאופטרה הירושלמית. גדל וחונך ברומא, בחצר הקיסר הרומי, בדומה לרוב בניו של הורדוס. לאחר מות אביו בשנת 4 לפנה"ס, מונה לטטרארך של מחוז הבשן, ושלט בו בכפיפות מדינית לאחיו ארכלאוס. פיליפוס היה ידוע במזגו הטוב ובנטייתו לשלום עם שכניו. פיליפוס היה השליט היהודי הראשון שטבע מטבעות עם דמויותיהם של קיסרי רומא אוגוסטוס וטיבריוס. מאחר שהיה חשוך ילדים, הועברה ממלכתו לאחר מותו בשנת 34 לידי הנציב הרומי בסוריה, ובשנת 37 נמסרה הממלכה לידיו של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) אחיינו.

פצאל (בית הורדוס)

פַצָאֵל (ביוונית: Φασάηλος‏; 77 - 40 לפנה"ס) היה נסיך מבית הורדוס.

בנם הבכור של אנטיפטרוס האדומי והנסיכה הנבאטית קיפרוס, ואחיהם של הורדוס, יוסף, פירורא ושלומית.

קופוניוס

קופוניוס היה הנציב הראשון של השלטון הרומי ביהודה, בשנים 6 עד 9 לספירה. מינויו שם קץ לתקופת שלטונו של בית הורדוס בשטחה העיקרי של יהודה, כשאחרון שליטיו היה ארכלאוס. בשנה זו הוגלה ארכלאוס ללוגדונום (כיום העיר ליון) שבגליה (כיום צרפת) ונכסיו הרבים הוחרמו לטובת הרומאים, בשל חוסר יכולתו, לטענת הרומאים, לנהל כראוי את אזורי שלטונו. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, בגלל נסיבות היסטוריות וכמקובל בהיסטוריה הרומית, שרומא תכננה ממילא להפוך את יהודה לפרובינקיה, ותוך כדי כך להשתלט על נכסיו האדירים של בית הורדוס.

תקופת הנציבות הראשונה אמורה הייתה לממש את הטמעתה של יהודה באימפריה הרומית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.