בית ביאליק

בית ביאליק הוא ביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ברחוב ביאליק 22, בתל אביב, בסמוך לבית העירייה הישן.

היסטוריה והווה

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב,[1] הוא קבע בה את ביתו, שבנייתו הסתיימה בשנת 1926 סמוך לבית העירייה. הבית נבנה על מגרש שמימן ביאליק באמצעות הכנסות ממהדורה מיוחדת של כתביו. הבית שנחנך בשנת 1925, נבנה בסגנון האקלקטי בתכנון האדריכל יוסף מינור. את מלאכת הפיקוח על הבנייה נטל האדריכל שמואל ברקאי. מסופר כי בתחילה התנגד ביאליק לבניית מרפסת בחזית הבניין הפונה לרחוב, אך זו נבנתה בסופו של דבר בשל התעקשות האדריכל שטען כי "בית בלי מרפסת שקול לפנים בלי חוטם".[דרוש מקור: לצטטה] מסביב לבניין ניטע גן שכלל צמחים אופייניים מאזורים שונים בארץ ישראל, בהם שבעת המינים.

בנוסף להיותו סופר, משורר, מתרגם ומוציא לאור, היה ביאליק גם דמות בולטת בחיי בחברה התל אביבית. במסגרת זו, אירח ביאליק בביתו אורחים מן השורה בימי שני וחמישי בשעות אחר הצהריים.

ביאליק נפטר בשנת 1934 ומעט לפני פטירתו עזב את ביתו שבתל אביב, עבר לגור ברמת גן, והחל בהכנות לבנות שם את ביתו. במשך זמן זה הושכר הבית למשפחה מדרום אפריקה.

בשנת 1937 העבירה מניה ביאליק את הבית לרשות העירייה כ"אגודת בית ביאליק" שתפקידה לשמר את הבית. בתמורה לנכס, מסרה לה העירייה דירה לרשותה למגוריה. הבית שופץ זמן קצר לאחר מכן, ונפתח לקהל בניהולו של משה אונגרפלד.

בשנות השישים הוקם על שטח "גן צמחי ארץ ישראל" שמאחורי הבית בניין נוסף, "בית האישה על שם מניה ביאליק".[2] בניין זה נועד להכיל פעילויות לקידום משוררות וסופרות עבריות. לאחר מותו של אונגרפלד בשנת 1980, עבר הבית שיפוץ נוסף שארך שבע שנים. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. ב-4 בינואר 2009 נפתח הבית מחדש לאחר פרויקט שיחזור, בראשות ניצה מצגר-סמוק, שכלל את שיפוץ המבנה, תוך שימור ושיחזור פרטיו המקוריים, ועריכת תצוגה חדשה ועדכנית.

בבית נמצא ארכיון הכולל כתבי יד מקוריים של חיים נחמן ביאליק, כתבי יד שנשלחו לעיונו, אגרות רבות מאת מבוגרים וילדים וכן דברי דפוס שונים שנשמרו בעזבונו. בבית מוצגים ציורים ופסלים פרי יצירתם של אמנים ישראלים כגון נחום גוטמן, ראובן רובין, חנה אורלוף ושמואל עובדיהו. בנוסף, שמורים בבית שעון המנגן מדי שעה את "התקווה" ובקומת הכניסה מצויים אריחי קרמיקה שהוכנו ב"בצלאל" ומתארים את פרשת המרגלים, שנים עשר השבטים, ארון הברית וכן את "יהודה השבויה" ו"יהודה המשוחררת".

גלריית תצלומים

בית ביאליק בהקמה תל אביב 1926

הבית בהקמה 1926

Beit bialik mid 1920'

בית ביאליק בתצלום מאמצע שנות העשרים

Beit Bialik0025

הספרייה

Beit Bialik0042

חדר האוכל

Beit Bialik0037

חדר האורחים

IMG 3407

חלל המבואה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמואל אבנרי, ביאליק והצעירה הקירחת, באתר nrg‏, 2 במאי 2009
  2. ^ הושלם "בית מניה ביאליק", מעריב, 9 במאי 1966
    נפתח "בית האשה" ע"ש מניה ביאליק", על המשמר, 28 ביוני 1966
אדריכלות בתל אביב

ההתפתחות האורבנית של העיר תל אביב החלה עם ייסוד מספר שכונות יהודיות מחוץ ליפו והמשך צמיחה כעיר מאז ייסוד אחוזת בית בשנת 1909. במהלך כמאה ועשרים השנים שלה, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות אורבניסטיות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית.

אירה יאן

אִירָה יאן (ברוסית: И́ра Ян; לעיתים נכתב יַן) הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן (Эсфи́рь Иосиле́вич Слепя́н; ‏1869 – כ"ה בניסן תרע"ט, 24 באפריל 1919), שנודעה כאהובתו של חיים נחמן ביאליק וכחברה בקומונת האמנים "בצלאל".

אמנות יהודית

אמנות יהודית היא אמנות ויזואלית המזוהה עם ערכים הקשורים לדת ולתרבות היהודית.

בעיר ההרגה

בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"ג – תשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.

בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה.

הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

הסגנון האקלקטי (לקטני) הוא סגנון אדריכלי שהיה נפוץ בישראל בשנות ה-20 ועיקרו שילוב אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה - האדריכלות הקלאסית (יוון-רומא-רנסאנס-בארוק), אדריכלות של המזרח הרחוק, אר-דקו, המזרח הקרוב, הסגנון הספרדי-מורי (אלהמברה), אר-נובו ואדריכלות מזרח-תיכונית עתיקה. הסגנון היה נפוץ במרבית העולם המערבי, וייחודו של הסגנון האקלקטי בארץ הוא שימוש נפוץ למדי במוטיבים קישוטיים כמו-תנ"כיים: אריחי קרמיקה תוצרת בצלאל עם נופי ארץ ישראל, דמויות מהתנ"ך וסצינות מקראיות; עץ התמר כאלמנט קישוטי מקובל; מוטיבים דמויי קרנות-מזבח; שימוש במגיני דוד ובאותיות עבריות; ועוד.

הסגנון הארץ ישראלי

הסגנון הארץ ישראלי הוא סגנון ארכיטקטוני שנוצר בארץ ישראל על ידי ראשוני האדריכלים הציוניים שפעלו בה – אלכסנדר ברוואלד, יוסף ברסקי, עקיבא אריה ויס, ברוך פפירמייסטר ואחרים. סגנונם הארכיטקטוני, שהתפתח בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, מתאפיין במאמץ לייצר סינתזה בין האדריכלות המערבית-אירופית לבין האדריכלות הערבית-מקומית. מאמץ זה ביטא את אמונתם (הנאיבית אולי) של אנשי העלייה השנייה ביכולתם להתערות בארץ ישראל ולהפוך לחלק אורגני מהתרבות המקומית – אמונה שבאה לביטוי גם בלבושם הכמו-ערבי; באימוץ מקצועות "מקומיים" כמו שמירה, רעייה וחקלאות מקומית; בשאיפתם ללמוד את השפה ואת המנהגים; וכדומה.

שני המבנים הבולטים ביותר של התקופה (והסגנון) הם מבנה הטכניון בחיפה (ברוואלד) וגימנסיה הרצליה בתל אביב (ברסקי). הקומה הראשונה בביתו של עקיבא אריה ויס בפינת הרחובות הרצל ואחד העם בתל אביב מהווה דוגמה נוספת, וכן מבנים נוספים של ברסקי ושל ברוואלד: חצר מרחביה, בית הספר הריאלי וביתו הפרטי של ברוואלד; בית "הרצל" ביער חולדה ובתי התימנים בכרם בן שמן של ברסקי.

מאפייני האדריכלות של הסגנון הארץ ישראלי הם:

ציוריות

שימוש רב באלמנטים מזרחיים כגון קשתות מחודדות, שיני חומה, כיפות אבן ועוד

קומפוזיציות סימטריות

עומס חזותי רבלאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והפרעות ב-1921 חלה התרחקות מודעת מהסגנון הערבי המקומי, ונוצר "הסגנון האקלקטי", המלקט משלל מקורות השראה. מעטים בלבד מבין אדריכלי הסגנון האקלקטי המשיכו לשאוב השראה דווקא מהסגנון המקומי, והבולטים מבין אלה היו יוסף מינור (מתכנן בית ביאליק, שאיננו סימטרי) ויהודה מגידוביץ' בחלק מעבודותיו.

חוה נובק

חוה נוֹבַק (ברומנית: Eva Novak;‏ 6 בינואר 1927 – 3 בדצמבר 1987) הייתה עיתונאית, סופרת, מחזאית, עורכת ומבקרת תיאטרון רומנייה-ישראלית, מבקרת ועורכת המדור לתיאטרון ב"דבר" בשנות ה-60 וה-70.

בשנותיה האחרונות הייתה פסלת קרמיקה.

חיים נחמן ביאליק

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873 – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

הסופר הרוסי מקסים גורקי כתב:

ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים של ביאליק, כתב על ביאליק:

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.

יהודה המתעורר

"יהודה המתעורר" הוא פסל מאת אברהם מלניקוב. הפסל ניצב בפארק הלאומי ברמת גן.

שמו של הפסל מהווה חידוש איקונוגרפי-ציוני של דמות "יהודה השבויה", המופיעה על מטבעות הנצחה שטבעו הרומאים לאחר ניצחונם על היהודים במרד הגדול. מוטיב זה דומה למוטיב המופיע על גבי אריח קרמיקה מזוגג שהוכן בסדנאות בית הספר בצלאל עבור "בית ביאליק" בתל אביב-יפו במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20.

בשונה מהייצוג על גבי אריח הקרמיקה, בחר מלניקוב להמיר את הייצוג הנשי של האומה ("בת ציון") בדמות גברית. הדמות מתוארת ככורעת, כשאחת מידיה מתוחה מאחורי הראש. עיצוב הדמות הוא מונומטאלי המתבטא בהדגש השרירים ועיצוב תווי הפנים בצורה מעט סכמאטית, בהשפעת הפיסול של המזרח הקרוב.

יהושע חנא רבניצקי

יהושע חנא רבניצקי (נולד ב-13 בספטמבר 1859 באודסה – נפטר ב-1944 בתל אביב) (י"ד אלול, תרי"ט – י"א אייר, תש"ד), סופר, מבקר ספרותי, עיתונאי, עורך, מוציא לאור ופובליציסט. ידוע בעיקר בשיתוף הפעולה שלו עם חיים נחמן ביאליק בהוצאה לאור של מיזמים שונים, ובראשם: "ספר האגדה", שבו כינסו מבחר גדול מאגדות חז"ל שהופיעו בתלמוד ובמדרשים.

כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא כיכר בלב תל אביב, הנמצאת במפגש הרחובות ביאליק ואידלסון (צומת בצורת ר'). מבחינה אורבנית, היסטורית ותרבותית הכיכר היא חלק בלתי-נפרד מהרחוב הקטן הנושא את אותו השם. הכיכר והרחוב נמצאים בסמוך לרחוב אלנבי מדרום ורחוב פינסקר במערב.

הכיכר נקראת על-שמו של חיים נחמן ביאליק - משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל. שבוע לאחר שהגיע ביאליק לארץ בשנת 1924, נערך לכבודו הטקס אשר בו נקרא הרחוב על שמו, וזהו מקרה יוצא מן הכלל בו נקרא רחוב על-שם אדם חי (מקרה דומה רלוונטי גם לרחוב אלנבי, רחוב אחד העם ורחוב בוגרשוב). בשל המבנים ההיסטוריים השוכנים בה, מהווה כיכר ביאליק את אחד מאתרי המורשת החשובים בתל אביב. הכיכר אמנם קטנה יחסית, אך בימי המנדט שימשה כמקום המרכזי בו נערכו טקסים ואירועים עירוניים, וכן הפגנות נגד שלטונות המנדט.

לירה ישראלית

לירה ישראלית (בקיצור: ל"י) הייתה המטבע הרשמי של מדינת ישראל בין השנים 1952–1980. עד 1954 היא הונפקה כשטר על ידי בנק לאומי לישראל, אשר היה אז בבעלות הסוכנות היהודית. לאחר הקמת בנק ישראל ב-1954, הועברה הנפקתה אליו. ב-1980 חדלה הנפקתה עקב החלפתה בשקל.

מאניה ביאליק

מאניה ביאליק (לבית אוורבוך; 11 בדצמבר 1876 – 10 בספטמבר 1972) הייתה אשתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

מיני ישראל

מיני ישראל הוא פארק מיניאטורות הממוקם על כביש 424 בעמק איילון, בקרבת לטרון. הפארק משתרע על שטח של 60 דונמים: 35 דונמים של מיצג, ועוד כשני דונם של שטחי מסחר ומבני שירות, ו-20 דונם של כבישים וחניונים. באתר מוצגים דגמים של מקומות, אזורים, ובניינים שונים מהחשובים והמוכרים בישראל. כל הדגמים שבפארק בנויים בקנה מידה אחיד - 1:25, כלומר, כל מטר במציאות הוא ארבעה סנטימטרים בדגם שבפארק.

הרעיון לפארק מיני ישראל עלה בעת ביקורו של קצין ישראלי במדורודם שבהולנד. עברו חמש שנים עד שמצא משקיעים לפארק. לפני הקמת הפארק היה צריך לעשות מחקר ארוך ואחריו החלו עבודות הבנייה.

הפארק נפתח בנובמבר 2002, ונחנך רשמית ב-7 באפריל 2003. הפארק מציג כ-385 דגמים. בפארק מבקרים כ-400,000 אורחים בשנה, הן תיירים והן אורחים מקומיים.

משה אונגרפלד

משה אוּנגֶרפֶלד (10 במרץ 1898 – 2 במרץ 1983) היה מורה, עיתונאי, פובליציסט וסופר, מנהלו הראשון של "בית ביאליק".

סמדר שפי

סמדר שפי היא אוצרת עצמאית, העורכת והמייסדת של בלוג ביקורת האמנות הדו-לשוני "החלון".

רחוב ביאליק (תל אביב)

רחוב ביאליק הוא רחוב במרכז תל אביב שנקרא על שמו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי. ביאליק אינו רחוב מרכזי כיום, הוא אינו ציר תחבורה מכל סוג ואין בו כמעט מסחר, אך הוא נחשב לאחד הרחובות החשובים ביותר בתולדות תל אביב ואחד הציוריים ביותר בעיר. כמעט כל הבתים ברחוב הם בעלי היסטוריה או עניין תרבותי ואדריכלי הקשור לתולדות העיר.

קצהו הדרומי של הרחוב נמצא בצומת רחובות עם רחוב אלנבי, וקצהו הצפוני הוא כיכר ביאליק - כיכר עגולה קטנה שסביבה מספר בניינים חשובים ובמרכזה מזרקה בעיצובו של נחום גוטמן (פונתה ב-2008 במסגרת שיפוץ הרחוב). הרחוב נקרא על שמו של דייר הרחוב המפורסם, חיים נחמן ביאליק, עוד בעודו בחיים. ביתו המכונה "בית ביאליק", נמצא בסמוך לכיכר בקצה הרחוב ונבנה על ידי האדריכל יוסף מינור. אחר מותו החליטה עיריית תל אביב כי ראוי להנציח את ביאליק ברחוב מרכזי יותר, ועל שמו נקראו שדרות ח"ן (ראשי התיבות חיים נחמן).

סביב הכיכר נמצא גם בית העירייה הישן, משכן הביניים של העירייה שעבר משדרות רוטשילד ובטרם נבנה משכנו הנוכחי בכיכר רבין.

הפסיפס של נחום גוטמן הושב לתצוגה והוצב ב-2012 בתוך מזרקה בחזית בית בשדרות רוטשילד 1.

רחוב ביאליק הוא אחד ממוקדיה של העיר הלבנה - מרבית הבניינים נבנו בסגנון הבינלאומי והשאר בסגנון האקלקטי. הרחוב וסביבתו הקרוב מוגדרים כ"שטח C" במסגרת תחום ההכרזה של אונסק"ו וכמעט כל הבניינים ברחוב מוכרזים כמבנים לשימור.

שמואל אבנרי

שמואל אבנרי (יליד תל אביב, 18 באוגוסט 1949) הוא חוקר, מסאי ועורך, העוסק גם בצילום. מאז 1989 הוא בוחן במחקריו את מכלול פועלו התרבותי והחברתי של ביאליק. החל מ-2001 מכהן כמנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק בתל אביב, ומשמש כתובת לבירורים בנושאי ביאליק לחוקרים, לסטודנטים ולציבור הרחב, בארץ ומחוצה לה. מאמריו, המבוססים על תעודות ומקורות מגנזי הארכיון, מתפרסמים בעיתונות, בבמות ספרותיות ובכתבי עת מדעיים.

את שנות לימודיו לתואר הראשון עשה אבנרי כעתודאי באוניברסיטת בר-אילן, בחלקה לספרות בראשותו של פרופ' ברוך קורצווייל. כסטודנט ניהל באותה עת את הספרייה הסמינריונית של המחלקה. בין השנים 1989-1972 שירת אבנרי בצה"ל בתפקידי הדרכה ומחקר. בין חיבוריו על מלחמת לבנון הראשונה, בולט מחקרו הביקורתי, 'מכשולים בדרך הפקת הלקחים'.

תל אביב-יפו

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.

לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופיה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.

בעיר מתגוררים (נכון לסוף 2017) בערך 443,900 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 8,572 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפךעל השחיטהבעיר ההרגהלא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף"התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליק • בית ביאליק • גבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליקמוסד ביאליקרחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎אירה יאןמרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.