בית אומיה

שושלת בֵּית אוּמַיָה (ערבית: بنو أمية, בני אמיה; الأمويون , האמיים) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה באימפריה המוסלמית לאחר שלטונם של ארבעת "א-ראשידון" (ישרי הדרך: אבו בכר, עומר, עות'מאן, ועלי). היא נקראת על שמו של אמיה בן עבד שמס, הנחשב לאחד המנהיגים החשובים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית בדמשק (661 עד 750), ולאחר מכן שלטו בספרד (756 עד 1031).

הח'ליפות האומיית
התפשטות האסלאם עד אמצע המאה ה-8
יבשת אירואפרסיה
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה דמשק. (בגלגול השני קורדובה)
משטר ח'ליף
הקמה
תאריך

660
פירוק
תאריך
המהפכה העבאסית
750 (אחר כך קמה מחדש בספרד)
ישות קודמת ראשידון
ישות יורשת בית עבאס
מטבע דינר, דירהאם ‏

על השושלת

שבט אומיה היה השבט הערבי האריסטוקרטי ששלט בעיר מכה, עוד לפני תקופת האסלאם, השבט היה ידוע בעושרו, בהשכלת חבריו ובשליטתו בעיצובה של מכה כאזור מרחב למקדש הכעבה. בזכות השבט, הפך המקדש למוקד העיקרי לעלייה לרגל בקרב השבטים הערבים, כשלכל אחד מהשבטים הוקצה במקדש אליל מסוים. שבט אומיה ניצל את עונת העלייה לרגל למכה בשל היותה מקום קדוש לערבים הפגאנים, כדי לקדם את ענייניו המסחריים (למשל הקים שוק מרכזי למסחר) וכדי לבצר את מעמדו הפוליטי והחברתי בקרב הערבים. הופעת הנביא מוחמד סיכנה את מעמדו של השבט, בייחוד בשל השתייכותו של מוחמד לשבט המתחרה האשם, שבתקופת הופעת מוחמד היה שבט חלש וירד מגדולתו. שבט אומיה חשש כי קבלת האסלאם פירושה התחזקות מחודשת של שבטו של מוחמד, ובכך יאבד שבט אומיה את כוחו הכלכלי והפוליטי במכה. רצונו של הנביא להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש בידיהם כניסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, על מנת לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, דבר שנראה כפוגע באינטרסים של שבט אומיה. לכן נודע השבט כשבט העיקרי אשר התנגד לדת החדשה ולנביא מוחמד. כמעט כל המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמה של שבט אומיה. בסופו של דבר, מוחמד הצליח לכבוש את העיר מכה, מעוזם של שבט אומיה.

לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם על מנת להחזיר את כוחם הפוליטי הקודם, כפי שאכן קרה. השבט תמך בבחירתם של אבו בכר לשלטון ועמר בן אל-ח'טאב שלא היו משבט האשם וגם לא משבט אומיה, כך שהם שירתו את האינטרס העיקרי של שבט אומיה - לא להחזיר את שבט האשם לשלטון. בתקופת שלטונם של שני הח'ליפים הראשונים, האומיים החלו לכבוש את עמדות הכוח בניהולה של המדינה המוסלמית, שבאותה התקופה החלה להתרחב גם לאזורי מצרים ופרס; כך שבסופו של דבר, מרבית המשרות הפוליטיות והמינהליות היו בידי השבט בתקופה ההיא. עם מותו של עומר ראו האומיים שבידם הכוח להחזיר את השלטון לשבט ואכן כך הם עשו כאשר תמכו במינויו של עות'מאן בן עפאן, משבט אומיה, כח'ליף.

שלטון בית אומיה

שושלת אומיה הראשונה שלטה בין השנים 661 ל-750 מדמשק, שהפכה על ידי מייסד השושלת, מעאויה בן אבו סופיאן, לבירת האימפריה המוסלמית. יש אירוניה בהיותו של מעאויה שליט המוסלמים, שכן היה בן לחמולת באנו עבד שאמס, שרדפה אחר מוחמד וגרשה אותו ממכה למדינה.

ניתן לחלק את תקופת שלטונו של בית אומייה למספר חלקים:

  • שושלתו של מעאויה ובני אבו סופיאן (661 עד 684), הכוללת אותו, את בנו ואת נכדו
  • תחילת שלטונו של מרואן הראשון מסמנת העברת הכוח בתוך בית אומייה לבני חכם, שושלת הכוללת את מרואן עצמו, בנו ונכדיו.
  • תקופה שלישית מאופיינת במאבקי כוח בתוך שושלת מרואן, בין ניניו ומתחילה עם שלטונו של אל וואליד השני (743-744)
  • לאחר נפילת בית אומיה, תקופה רביעית מאופיינת בשלטון אמירי בית אומייה באנדלוסיה.
Kipas (2)
כיפת הסלע בירושלים - הוקמה בימי השושלת

בתחילה היה מעאויה נציב בסוריה תחת הח'ליף השלישי, עות'מאן. לאחר שנרצח עות'מאן בידי אנשים אשר היו מזוהים עם עלי אבן אבו טאלב (מייצג בית האשם), הוא הוחלף בידי עלי. האומיים התנגדו לעלייתו של עלי ההאשמי לשלטון, שעלול היה להוריד אותם מכוחם (כמו שעשה הנביא). מעאויה מרד בעלי, מאבק זה לא היה דתי, כבעבר, מאחר ששבט אומיה היה כבר שבט מוסלמי, על כן עלי לא היה יכול לנצל את האידאולוגיה הדתית אשר עזרה בזמנו לנביא מוחמד. כוחם הכלכלי (אוצר המדינה המוסלמית היה מוחזק בתקופה הזאת על ידי בית אומיה), נוצל על מנת לגייס חיילים והשפעתם הקודמת סייעה לאומיים לצרף למחנם שבטים רבים (מאוחר יותר, רובם ככולם יהיו סונים). בכך הצליח מעאויה לבסס שלטונו ולהקים את המדינה האומיית. שבט האשם ושבטים ערבים אחרים בעיקר בעיראק (האזור המתחרה לסוריה, מרכז שלטונם של האומיים) התלכדו סביב צאצאי עלי וניסו להחזיר את השפעת שבט האשם לשלטון תוך ניצול דמותו הדתית של הנביא ודמותו של עלי במלחמתם נגד שבט אומיה. השלטון האומיי הפעיל את מדיניות ההתנקשויות בדמויות הבכירות של מנהיגי שבט האשם (שמאוחר יותר משם יבואו האמאמים השיעים). ב-657 התעמתו שני הצדדים בקרב צפין; הפנייה לבוררות עוררה על עלי את חמת חלק מחייליו, אשר טענו כי ההכרעה יכולה להינתן רק על ידי האל עצמו, והם פרשו והקימו את הכת הראשונה בתולדות האסלאם - הח'וארג'. אנשי עלי ובית אומייה התעמתו פעם נוספת ב-658 ואף על פי שידו של עלי הייתה על העליונה, גם קרב זה לא הכריע סופית מי יהיה הח'ליף המוסכם על כל המוסלמים. אולם עם רציחתו של עלי בשנת 661 בידי חבר בכת הח'וארג', מעאויה הכריז על עצמו כעל ח'ליף האימפריה המוסלמית כולה. עלייתו לשלטון של מעאויה מסמנת את סיום שלטון ארבעת "הח'ליפים הצדיקים" שמרכז שלטונם היו הערים הקדושות מכה ומדינה, ומעבר מרכז האומה המוסלמית לסהר הפורה.

במשך כל תקופת שלטונו סבל שלטון בית אומיה מחוסר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף מעאויה אבן אבו סופיאן התאסלם, יחד עם אביו אבו סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא מוחמד, כלומר זמן רב אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג'ירון (הקבוצה שברחה עם מוחמד מן העיר מכה לעיר אל מדינה בשנת ההג'רה (שנת 622) או האנצאר (תושבי אל מדינה שסייעו למוחמד והמוהאג'ירון). גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס המאוכלסות הרבה יותר מסוריה ראו עצמן כמחוזות כבושים על ידי מיעוט, אי שביעות נחת זאת גרמה למרידות אזוריות רבות עד שלבסוף בשנת 750 הודחה השושלת האומיית מן השלטון במזרח התיכון.

בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת 750, בקרב הזב, בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. נסיך מבני בית אומיה, עבד אל רחמן, נמלט מחרבם של העבאסים לספרד (דרך צפון אפריקה), כבש את קורדובה, וייסד שם שושלת בית אומיה חדשה. בית אומיה שלט בממלכה המוסלמית בספרד במשך כ-300 שנה, עד לשנת 1031.

קשרי החוץ של הח'ליפות האומיית

הח'ליפות האומיית הייתה אוטרקית כמעט לחלוטין. בניגוד לקשריה עם המזרח, במשך כל זמן שלטונה לא נוצרו קשרי דיפלומטיה או מסחר בינה לבין העולם המערבי.

בצפון קיימה הממלכה מלחמת התשה בלתי נגמרת במחוזות ההרריים של אנטליה כנגד הביזנטים. עם שאר שליטי אירופה הנוצרית - המרובינגים הקרולינגים והלומברדים, לא התקיימו קשרים פרט לפשיטות ימיות אקראיות.

במזרח קיימה הממלכה קשרים כלכליים עם עמים ומדינות השוכנים לאורך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט כגון סנד (היום בפקיסטן), זנזיבר, אינדונזיה ואפילו סין. מסעות אלו הם ההשראה לאגדות סינבד המלח. לעומת קשרי המסחר הימיים עם המזרח, פסק הסחר היבשתי עם המזרח בדרך המשי, בעקבות פלישת השבטים הטורקיים ממרכז אסיה.

בית אומיה היה הראשון שהתייחס לארץ ישראל כאל מחוז. מועאויה עצמו הושבע בירושלים ושם נשבעו לו אמונים. ארץ ישראל נקראה בשם ג'ונד (מחוז) פלסטין, יריחו שוקמה והפכה לעיר חורף ונבנה בה ארמון הישאם, רמלה, על אם הדרך יפו-ירושלים, הוקמה כעיר חדשה והפכה לעיר הבירה של המחוז.

כלכלה ומסחר

בית אומיה טבעו מטבעות מוסלמים, כלומר מטבעות ללא דיוקן אלא עם כיתוב בלבד. היו להם קשרי מסחר ומס בדרום עם השבטים הנובים דרומית למצרים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר ביבוא עבדים אפריקאים ויצוא מזון.

בית אומיה בנו ארבעה ארמונות באזור בו שוכן כיום הגן הארכאולוגי ירושלים, את מסגד עומר, מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע בירושלים, את המסגד האומיי בדמשק, חאן אל-מיניה על שפת הכנרת, המסגד הלבן ברמלה ודאר אל חכמה (دار لحكمة) בית החכמים וארמון הישאם ביריחו.

שליטים מבית אומיה

Dynasty O
שושלת היוחסין של בית אומיה

הח'ליפים מבית אומיה

  • מועאויה הראשון בן אבּו סופיאן, 661-680, מייסד השושלת.
  • יזיד הראשון בן מועאויה הראשון, 680-683 - הרג את חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בקרב כרבלא; זכור על ידי השיעים כשליט חלש אופי ואכזר.
  • מועאויה השני בן יזיד הראשון, 683-684, שלט רק ארבעה חודשים לפני שנפטר.
  • מרואן הראשון בן אל-חכּם, 684-685.
  • עבד אל-מלכ בן מרואן הראשון, 685-705, נחשב לשליט מלומד ומוצלח.
  • אל-וליד הראשון בן עבּד אל-מלכּ, 705-715, הרחיב את גבולות האימפריה.
  • סולימאן בן עבּד אל-מלכּ, 715-717, אחיו הצעיר של אל וואליד הראשון, הח'ליף היחיד שקבע את מושבו ברמלה.
  • עומר אבן עבד אל-עזיז בן עבּד אל-עזיז, 717-720, מונה בידי סולימאן לתפקיד אף על פי שלא היה בנו, בשל כישוריו והשכלתו. על אף שלטונו הקצר נחשב במסורת האיסלמית לאחד מטובי הח'ליפים, שני רק לארבעת הח'ליפים הראשונים (שלא היו מבית אומיה).
  • יזיד השני בן עבּד אל-מלכּ, 720-724, בן דודו של עומר. בתקופתו החלה מלחמת האזרחים עם בני בית עבאס.
  • הישאם בן עבּד אל-מלכּ, 724-743, אחיו של וליד הראשון.
  • אל-וליד השני בן יזיד השני, 743-744, אחיינו של הישאם. עלייתו לשלטון נתקלה בהתנגדות רבה בשל המוניטין שיצאו לו כמי שחי חיים לא מוסריים. נרצח ב-16 באפריל 744.
  • יזיד השלישי בן אל-וליד הראשון, 744, אחיינו של וליד השני. שלט במשך כחצי שנה בלבד, עד מותו. זכה לכינוי "יזיד הגרוע", בין השאר בשל סירובו להעלות את שכר החיילים בצבא בהתאם להבטחת קודמו.
  • אבראהים אבן אל-וליד, 744, אחיו של יזיד השלישי, שלט זמן קצר בלבד, ויתר על הכהונה ונמלט בשל חששו מאויביו הפוליטיים.
  • מרואן השני בן מוחמד, 744-750, בן דודו של אבראהים. ירש אימפריה מתפרקת, והפסיד לבית עבאס בקרב הזב, בו נהרגו מעל 300 מבני בית אומיה.

אמירים מבית אומיה בקורדובה

  • עבד א-רחמן הראשון, 756-788, מייסד השושלת בקורדובה.
  • השאם הראשון, 788-796.
  • אל-חכם הראשון, 796-822
  • עבד א-רחמן השני, 822-852, נחשב לחלש שבשליטי בית אומיה בספרד.
  • מוחמד הראשון, 852-886
  • א-מונד'יר, 886-888
  • עבד אללה אבן מוחמד, 888-912
  • עבד א-רחמן השלישי, 912-929, נכדו של עבדאללה, עלה לשלטון בגיל 22. הכריז על עצמו כעל ח'ליף ב-16 בינואר 929 - השליט המוסלמי הראשון מחוץ למכה שנטל לעצמו תואר זה; התואר הגביר את יוקרתו בקרב נתיניו בספרד ובצפון אפריקה.

ח'ליפים מבית אומיה בקורדובה

  • עבד א-רחמן השלישי, כח'ליף, 929-961.
  • אל-חכם השני, 961-976, למדן ואספן ספרים ידוע. בימיו תורגמו ספרים רבים מלטינית ויוונית לערבית. ספרייתו הושמדה במצור הברברי על קורדובה בשנת 1100.
  • השאם השני, 976-1008, בנו של אל חקם השני.
  • מוחמד השני, 1008-1009.
  • סולימאן השני, 1009-1010.
  • השאם השני (שוב), 1010-1012.
  • סולימאן השני (שוב), 1012-1017.
  • עבד א-רחמן הרביעי, 1017, נרצח זמן קצר לאחר תחילת כהונתו.
  • עבד א-רחמן החמישי, 1023-1024, הוכתר בדצמבר 1023 ונרצח בינואר 1024.
  • מוחמד השלישי, 1024.
  • השאם השלישי, 1027-1031, אחרון הח'ליפים לבית אומיה.

קישורים חיצוניים

א-ספאח

אַ-סַּפַאח אַבּוּ אלְ-עַבַּאס עַבְּדַאללַּהּ בְּן מֻחַמַּד (בערבית: السفاح أبو العباس عبد الله بن محمد; תרגום הלקב: שופך הדם; 721–754) היה הח'ליף הראשון לבית עבאס. שושלתו שלטה מ-750 ל-1258, והוא שלט משנה זו ועד מותו ב-754.

אבו אל-עבאס היה ראש אחד מענפי שבט בנו האשם (בני האשם), אשר טענו לקשר להאשם, סב-סבו של מוחמד, דרך אל-עבאס, דודו של הנביא. לבנו האשם הייתה תמיכה מצד השיעים, אשר קיוו שהמשפחה שממנה יצאו מוחמד ועלי אבן אבו טאלב תוציא מתוכה מנהיג גדול אחר, או מהדי, אשר ישחרר את האסלאם. מדיניות בית אומיה כלפי מוסלמים לא-ערבים וכלפי השיעים לא הצליחו לשכך את ההתנגדות בקרב מיעוטים אלה.

איבאדיה

אִבַּאדִיָּה (בערבית : الإباضية; תעתיק מדויק: אלאבאצ'יה) היא כת אסלאמית, פלג של כת הח'וארג', אשר התנגדה הן לשלטון הסונים והן לשלטון השיעים והקימה לעצמה מדינות עצמאיות בדרום חצי האי ערב ובצפון אפריקה.

אל-אנדלוס

אַל-אַנְדָלוּס (בערבית: الأندلس; בספרדית: Al-Ándalus) ידוע גם בשמות ספרד המוסלמית, איבריה המוסלמית, או איבריה האסלאמית, הוא שמו של האזור בחצי האי האיברי שהיה תחת שליטה מוסלמית בין 711 ועד 1492, וכן שמו של המרחב התרבותי הערבית-מוסלמית שהתקיים באותה באזור זה. בתקופה המוקדמת השתרעה אל-אנדלוס על רובו של חצי האי, שבו שוכנות היום פורטוגל וספרד, ואף הגיעה לחלקים מדרום צרפת של היום; עם התקדמות הרקונקסטה הנוצרית, הלכו והתכווצו גבולותיה של אל-אנדלוס, שנדחקה לדרום חצי-האי (סביב אנדלוסיה המודרנית), ומשם לממלכת גרנדה. כניעתה של גרנדה למלכים הקתוליים ב-1492 מסמלת את קיצה של אל-אנדלוס.

אל-מנצור

עבדאללה אבן מחמד אל-מנצור (בערבית: عبد الله بن محمد المنصور, 712-אוקטובר 775), שנודע גם בכוניה אבו ג'עפר (أبو جعفر) הח'ליף השני לבית עבאס, שלט בין 754 ו-775. אל-מנצור היה אחיו של הח'ליף הראשון לשושלת בית עבאס, א-ספאח וירש את השלטון.

עם מותו של א-ספאח, החליט אל-מנצור לייצב את שלטונו באמצעות חיסול מנהיגים כריזמטיים אחרים של כוחות בית עבאס. אבו מוסלים, אחד מראשי הצבא אשר הוביל את בית עבאס לניצחון על בית אומיה, היה השליט הבלתי מעורער באזור איראן וטראנסאוקסאניה. אל-מנצור ביקש תחילה למנותו למושל מצרים על מנת לנטרלו מכוחו. לאחר סירובו של הלה לעזוב את בסיס כוחו באיראן, הוצא אבו מוסלים להורג ב-755. מותו של אבו מוסלים אכן הבטיח את שליטתה של השושלת העבאסית באזור.

שלטונו של אל-מנצור העמיק את האכזבה והתסכול בקרב הציבור השיעי, אשר חש כי תקוותיו, כי חיסול בית אומייה בידי בית עבאס יחזיר את הח'ליפות לאמאמים, נכזבו. אל-מנצור אף פעל לדיכוי שאיפות השיעים בדרום עיראק ובחצי האי ערב. מקורות שיעים אף טוענים, כי אל-מנצור אחראי למותו של האימאם ג'עפר א-צאדק. מבחינת מדיניות דתית, שאף להכליל ולאסלם כמות רבה ככל האפשר מתושבי האימפריה. זאת, בניגוד למדיניות בית אומייה, אשר העדיף ליהנות ממס הגולגולת שהוטל על "בני חסות" לא-מוסלמים (ד'ימי). ב-750, רק 8% מתושביה היו מוסלמים. עם מותו, המספר הוכפל.

תקופתו של אל-מנצור מאופיינת בשגשוג תרבותי. הסובלנות שהפגין בית עבאס כלפי הפרסים וקבוצות אחרות שדוכאו על ידי בית אומייה תרמה לכך. למרות שהח'ליף השאם אבן עבד אלמלכ אימץ מנהגי חצר פרסיים, ספרות ומחקר פרסי לא זכו להערכה בעולם האסלאמי עד לתקופתו של אל-מנצור. ללבלוב בתרבות הפרסית היה גם ביטוי פוליטי: תנועת השעוביה (الشعوبية), אשר טענה כי התרבות הפרסית עליונה על זו של הערבים.

אל-מנצור היה מעורב גם בפיתוח בגדד כבירת האימפריה האסלאמית. ב-1 באוגוסט 762, הוא ייסד את בגדד והקים את ארמון הח'ליף החדש, "מדינת א-סלאם", סביבו התפתחה העיר. בנוסף, הוא הקים בעיר את בית אלחכמה, ספריה ומרכז מחקר והגות שהיוותה מרכז לתור הזהב של האסלאם.

באותה שנה, ב 25 בספטמבר פרץ מרד של קבוצה מתוך השיעים נגד אל-מנצור והח'ליפות העבאסית באזור חג'אז ודרום עיראק בעקבותיו נהרג מנהיג המרד מוחמד אל נפס אל זכייה

אל-מנצור נפטר ב-775 בדרכו למכה, לקיים את מצוות החאג'. הוא נקבר לאורך הדרך למכה - קברו אינו מסומן (בשל הרצון להסתיר את גופתו מאנשי בית אומיה). בנו, אל-מהדי ירש אותו.

בית עבאס

הח'ליפות העבאסית (בערבית: الدولة العباسية, בתעתיק מדויק: אלדולה אלעבאסיה, מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים - الخلافة العباسية אלח'לאפה אלעבאסיה) הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים במזרח התיכון ובצפון אפריקה בין שנת 750 לשנת 1258. הח'ליפים לבית עבאס הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של בית אומיה בשנת 750, והעבירו את בירת האימפריה מדמשק לבגדאד ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כח'ליפות בגדד. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה כופה ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות לראקה ולסאמרא, בהתאמה בסוריה ובעיראק של ימינו. אחרי נפילת בגדד בידי המונגולים ב-1258 הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית בקהיר בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים הממלוכים של מצרים.

דגל ירדן

דגל ירדן (בערבית: علم الأردن) הוא דגלה הלאומי של ממלכת ירדן. עיצובו מבוסס על דגל המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים (שחור, לבן וירוק) שמחוברים על ידי משולש אדום בקצה השמאלי. הפסים האופקיים מייצגים את חליפויות בית עבאס (שחור), בית אומיה (לבן) ובית פטימה (ירוק). המשולש האדום מייצג את השושלת ההאשמית והמרד הערבי. לכוכב בן שבעת הקודקודים משמעות כפולה: הוא מייצג את שבעת הפסוקים בסורת אל-פאתחה (הסורה הראשונה בקוראן), וכן את האחדות של האומה הערבית.

בנוסף לדגל הלאומי, יש לירדן גם דגל מלכותי, שמונף בנוכחות המלך בלבד. הדגל המלכותי כולל במרכזו את הדגל הלאומי בגרסה מוקטנת, כשבמקום הכוכב מופיע כתר מלכותי. ברקע הדגל הלאומי המוקטן משורטטים פסים בצבעים הלאומיים, ומסודרים בצורת קרני אור.

הדגל הפלסטיני זהה לדגל הירדני, למעט הכוכב שאינו מופיע בגרסה הפלסטינית. דגל המרד הערבי, ובעיקר הצבעים שלו, שהנם צבעי הלאומיות הכלל-ערבית, שימש בסיס גם לדגלי מצרים, סוריה, עיראק, כווית, איחוד האמירויות, סודאן, תימן, ודגלם של התומכים בעצמאות סהרה המערבית.

דגל לבן

דגל לבן מסמל בימינו בעיקר כניעה. לדגל היו שימושים רבים ושונים במהלך ההיסטוריה.

האימפריה המוסלמית

האימפריה המוסלמית, הידועה גם כמדינה המוסלמית של ימי הביניים, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570-632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14) במזרח התיכון. למעשה, תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של התושבים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם.

האשמיה

ההאשמיה הייתה תנועה דתית ופוליטית במחצית הראשונה של המאה ה-8 לספירה. התנועה החלה את דרכה כפלג של הקיסאניה, כת ע'לאת שיעית, מיסודם של תלמידי אל-מח'תאר אשר מרד באומיים והאמין כי מחמד בן אל-חנפיה, אחד מבני עלי, זכאי לשלטון.

ההאשמיה הייתה בעלת השפעה דומיננטית, ואומצה על ידי בית עבאס, שניכס אותה ככלי לחיזוק התמיכה בו. לאחר המהפכה העבאסית בהובלת אבו מוסלם בשנת 750 לספירה, העבאסים התנכרו לתנועה, וזו ירדה מבמת ההיסטוריה.

השאם אבן עבד אל-מלכ

השאם אבן עבד אל-מלכ (נכתב גם הישאם; בערבית: هشام بن عبد الملك) (6 בפברואר 691–743), היה הח'ליפה העשירי בשושלת בית אומיה. השאם, שירש את הח'ליפות מאחיו יזיד השני, עלה לשלטון בשנת 724 ומלך עד מותו בשנת 743.

השאם קיבל מאחיו ממלכה עתירת בעיות, אך הוא היטיב לטפל בהן, ובכך איפשר את הגעתה של הממלכה האסלאמית המאוחדת לשיאה. בימיו התפשטה הממלכה עד לחופי האוקיינוס האטלנטי והרי הפירינאים במערב, ונהר אינדוס וגבולה של סין במזרח. יחד עם זאת, בימי השאם הסתיימה תקופת השגשוג של שושלת בית אומיה.

השאם היה הרביעי מבניו של עבד אל-מלכ שעלה לשלטון, וזכה מצד ההיסטוריונים הערבים להכרה כאחד מהמדינאים הגדולים בשושלת האומיית.

התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

וליד הראשון

אל-וליד אבן עבד אל-מַלִכּ (בערבית: الوليد بن عبد الملك; 668-715) היה הח'ליף השישי מבני אומיה, שלט בין השנים 705-715. תקופת שלטונו אופיינה בהמשך מדיניות אביו הח'ליף עבד אל-מלכ לפיתוח חקלאי בעיראק, והתרחבות האימפריה, כך בימיו אל-וליד הגיעה האימפריה לשיא התפשטותה עם כיבוש ספרד במערב ובוכרה וסמרקנד במזרח. בהיסטוריוגרפיה הערבית בולט אל-וליד לטובה בזכות דבקותו הדתית והתרומות שתרם לעניים, בייחוד בימי צום הרמדאן. אופיו הפשרני הביא לרגיעה זמנית במתיחות שבין שבטי הקיס והימן.

זיידים

זיידים (בערבית: الزيدية) הם זרם שיעי הנקרא על שמו של האימאם זייד בן עלי, שנהרג בעקבות מרידתו נגד שלטון בית אומיה באזור חג'אז בשנת 740 לספירה.

מועאויה הראשון

מוּעַאוִיָה בֶּן אַבִּי סוּפְיָאן (בערבית: معاوية بن أبي سفيان; תעתיק מדויק: מעאויה בן אבי ספיאן), או מועאויה הראשון (602 - 6 במאי 680), הח'ליף הראשון משושלת בית אומיה ששלטה כ-90 שנה (750-661). הוא קיבל את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, אך הוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661. העביר את מרכז האסלאם ממכה לדמשק.

סולימאן השני

סולימאן השני (בטורקית: II. Süleyman; בטורקית עות'מאנית: سليمان ثانى, ‏

15 באפריל 1642 עד 22 ביוני 1691) היה הסולטאן העשרים של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-8 בנובמבר 1687 ועד מותו.

עבד א-רחמן הראשון

עַבְּד אַ(ל)-רַחְמַן הראשון (عبد الرحمن الداخل) - עבד א (ל)-רחמן בן מֻעאויַה (731–788, כונה גם אל- דַאחִ'יל רחמן- 'המהגר') הוא צאצא לבית אומיה אשר ייסד את השושלת האומיית העצמאית של ספרד בשנת 756 וכך כונן אמירות מוסלמית עצמאית באל-אנדלוס. כיהן כשליט עד מותו בשנת 788.

עבד אל-מלכ

עבד אל-מַלִכּ בן מרואן (בערבית: عبد الملك بن مروان; 646 - אוקטובר 705) היה הח'ליף החמישי מבית אומיה, שלט משנת 685 עד מותו.

עבד אל-מלכ ייצב את שלטון בית אומיה, דיכא את המרידות שאיימו על שלמות האימפריה מאז ימיו של יזיד הראשון, והרחיב את גבולות האימפריה. בתחום הפנים יזם עבד אל-מלכ רפורמות כלכליות חקלאיות ומנהלתיות חשובות שהפכו את האימפריה לריכוזית ובירוקרטית, צעדים שהועילו לשלטונו של עבד אל-מלכ אך גם עתידים להיות הזרעים שיביאו לסיום שלטון שושלת בית אומיה כארבעים וחמש שנים לאחר מותו.

בנוסף השקיע בבניית מבני ציבור ומסגדים בכללם אל-אקצא וכיפת הסלע שבירושלים. כמה דורות אחריו ניסה ח'ליפה אחר לייחס לעצמו את בנית המסגדים בהר הבית. הוא החליף כמה אריחי קרמיקה שהעידו אודות עבד אל-מלכ באריחים שנשאו את שמו שלו, אבל הותיר במקומם את האריחים שעליהם נכתב התאריך המקורי של הבנייה: سنة اثنين وسبعين "סנת את'נין וסבעין", שנת שתיים ושבעים. בכך חשפו ארכאולוגים את ניסיון הזיוף של הכתובת. הזיוף נותר שם כמות שהוא עד ימינו. שנת 72 להג'רה החלה ב-4 ביוני 691 לספירת הנוצרים והסתימה ב-23 במאי 692. ההיסטוריונים מקבלים את שנת 691 כשנת ראשית בניית המסגדים, ואת שנת 705 לספירת הנוצרים כשנת סיום הבנייה.

לאחר מותו של עבד אל-מלכ ירש את מקומו כח'ליף בנו וליד הראשון.

עות'מאן בן עפאן

עות'מאן בן עפאן (ערבית: عثمان بن عفان; 574–656) היה הח'ליפה השלישי במניין "ארבעת הח'ליפים הצדיקים" ששלטו באימפריה המוסלמית לאחר מוחמד. כיהן כח'ליפה משנת 644 ועד 656.

קרב הזב

קרב הזב (בערבית: معركة الزاب) היה קרב שהתרחש ב-25 בינואר 750 על גדותיו של נהר הזב הגדול שבעיראק בין כוחות אומיים בראשות הח'ליף מרואן השני לבין כוחות עבאסיים בראשות עבדאללה בן מוחמד א-ספאח. הניצחון העבאסי המכריע בקרב זה מסמל את נפילתה של הח'ליפות האומיית ששלטה בעולם האסלאם בין 661-750. חודשיים לאחר הקרב נפלה דמשק בידי העבאסים ועימה בית אומיה כולו. הח'ליפות העבאסית שיסודה בקרב זה החזיקה מעמד עד לנפילת בגדאד בידי המונגולים בשנת 1258.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.